- הודעות
- 35
- תודות
- 401
- נקודות
- 236
חרדות וסיבותיהן
אפתח במשל שיתכן שהוא קיים במציאות במבנה נפש האדם, ויתכן שהוא רק משל כדי להגדיר את התופעות שבנפש. בנפש יש את 'מצע הנפש' שעליו רובצות כל הרגשות, טובות ורעות. כח הנשיאה של 'מצע נפש' הוא כוחו הנפשי של האדם. יש האדם שמצעו יכול לישא שלשה קילו משא נפשי, ויש אדם שנפשו יכולה לשאת מאה קילו משא נפשי. בדרך כלל כח המשא הוא - בסדר עולה - כך: ילדות, ילדים, נשים, גברים.
כח המשא תלוי בגורמים רבים מאוד, כנראה שחלקם אף מולדים, ואף כח בריאות הגוף משפיעה במישרים על כח משא הנפש. באופן כללי מי שגדל בקן משפחתי חזק, תומך וחמים, יש לו כח משא גדול יותר. יש אדם שצרות שעברו עליו חישלו אותו וחיזקו את כח משאו, ויש אדם שצרותיו פצעו את מצע נפשו וממילא פגעו בכושר הנשיאה שלו. צרות שיש בכח מצע הנפש לנושאם היטב, מחשלים בדרך כלל, וכשאין כח לנושאם - פוצעים.
מלבד כושר הנשיאה של מצע הנפש, הדבר תלוי גם כיצד האדם מסתכל על הצרות. אם האדם לפי השקפותיו וסגנון חשיבתו מסתכל תמיד חיובי, או שאין לו מספיק שכל כדי להבין את גודל הצרה, ממילא משקל הצרה היא קל יותר בשבילו. נמצא שלפעמים אדם עם כח נפשי גדול יקרוס מצרה שאדם עם כח נפשי חלש לא יקרוס, וכל זאת בגלל שהשני לא לוקח קשה את הצרה במחשבתו. הכסיל יבטיח לעצמו שיהיה עוד יותר טוב ויקבל כח, והחכם ישאל מי אמר? והדאגה תכביד עליו יותר. אמנם, הכסילות מביאה לידי חוסר תכנון, וממילא חיי הכסיל מלאים במכשולים הרבה יותר מדרכו של החכם. תכנון כל דבר - הצריך תכנון - מראש, הוא מתכונותיו של אדם בר דעת.
לאדם יש רגשות רעים - מי פחות ומי יותר - שהם נטל על מצע הנפש שלו: כעס, קנאה, שנאה, תאוות שלא ממומשות. אך מלבד כל אלו יש לו גם נטל נוסף: הדאגות הפחדים והחרדות. מבחינה לשונית הדאגה מתייחסת לצרה בעתיד הרחוק יותר ולא למשהו עכשוי, אמנם מלבד זה אין הבדל מהותי בין שלשת מיני הפחד האלו, אלא שהם ג' דרגות בעוצמת הפחד - דאגה, פחד, חרדה.
האדם דואג שהוא יפסיד את האוטובוס, הוא דואג מה יאמר עליו פלוני אם יראה שהוא עושה כך וכך, הוא דואג מבחינה כלכלית, הוא דואג שמא הוא נכשל בהלכה פלונית, הוא דואג מבחינה בטחונית, הוא דואג מבחינה בריאותית, הוא דואג על חינוך ילדיו, ועוד שלל דאגות. כל זה רובץ על מצע הנפש שלו, ויוצר ממוצע משקלי יחד. לפעמים דאגה אחת מתחזקת לפי הנסיבות והופכת לפחד, ולפעמים אפילו לחרדה, כגון בשעת מלחמה.
אם נעשה חור במצע הנפש, הפחד חודר דרך החור לנפשו של אדם והוא מרגיש לא מוגן באותו נושא, והוא מפתח חרדה באותו נושא. החור יכול להעשות על ידי טראומה פתאומית כגון תאונת דרכים, ואז הוא מפתח חרדה מתאונות דרכים - חור קטן, או שהוא מפתח חרדה מאותו כביש של התאונה - חור רחב יותר, או שהוא מפתח חרדה מכל נסיעה ברכב - חור רחב עוד יותר. גודל החור מתרחב על ידי התניות, שהמוח מקשר את התאונה לרכב, לכביש, לנסיעה, וכיוצא בזה. לפי רמת הטראומה ולפי חוזק מצע הנפש שלו - כך נעשה החור.
החור במצע יכול להעשות גם על ידי 'עומס יתר כללי'. שאם בתקופה מסוימת רובצות עליו רגשות רבים, וגם דאגות רבות, ואז אחת הדאגות מתחזקת לפי הנסיבות והופכת לפחד, וכיון שבאותו הזמן המצע רעוע, היא נהפכת לחרדה ממש, ונקרע חור במצע הנפש. כמו כן הוא יכול להעשות על ידי דאגה אחת ויחידה שהיא דאגה גדולה והיא מקננת בראש תקופה ארוכה.
החורים במצע הנפש יכולים להתאחות עם הזמן כמו פצעים בגוף, אבל בשביל להתרפאות צריך מנוחת הנפש. כי הריפוי זוקק עבודה של הנפש, ואם הכוחות מתנקזות להוה, כיצד יתקנו את נזקי העבר? - ככל שיש לאדם יותר ויותר 'חורים במצע הנפש', כך הוא יפתח חרדות מיותר ויותר דברים, ולבסוף מצע הנפש יהיה כזה רעוע עד שלא יוכל לישא אפילו את המחשבות שבתת מודע, ואז כשמחשבה תת מודעית תעסוק בנושא שיש לו ממנו חרדה, האדם יחוה 'התקף חרדה' פתאומי, בלי שום סיבה הגיונית, וכך האדם יתדרדר הלאה והלאה, עד טיפול פסיכיאטרי בכדורים, או לחילופין ילמד אצל מטפלים עצות כיצד לסייע לעצמו להרגיע את עצמו כל הזמן.
הטבע לאור השמש ועם רוח נעימה, מרפאים את האדם ומחזקים את מצע הנפש. בפרט אם אדם הולך בטבע בלי לעסוק במחשבה עיונית אלא נותן למחשבות לרוץ, ונותן למוח לעבד נתונים ולתקן חורים. הפארקים והגינות והטבע, אינם 'מותרות' ואינם 'גשמיות מיותרת' - הם מתנת שמים וחובה לכל נפש. המציאות הצפופה בערים חרדיות מסוימות - שנעשה במחשבת חלק מהציבור כאילו זה חלק מקיום התורה - אינה חלק מהמציאות של שמירת תורה ומצוות, אלא היא תוצאה של עוולה והזנחה שעשו ראשי ערים אלו, מאינטרסנטיות או מבערות או מעצלות.
כמו בכל מחלת גוף או נפש, קשה מאוד לתקן ולרפאות, אך קל עד מאוד למנוע את בוא המחלה. אדם שמרגיש לחץ יתר, חייב לעשות 'עבודת השחרור' (מונח שטבע רבי לייב מינצברג מהישוב הישן בירושלים) על ידי יציאה למנוחה מרגיעה, עם כמה שיותר טבע, במקום שאין בו הרבה אנשים, וטיול שאינו מלווה בכאבי ראש בירוקרטים.
כך הוא יחתוך את הצמח הרע שמתחיל לצמוח בנפשו - ויחזק את מצע הנפש - אך אם הוא רוצה לעוקרו מהשורש או למנוע ממנו להתחיל לגדול מלכתחילה, הרי הוא חייב למנוע מעצמו מליטול על עצמו דברים המביאים לידי דאגות. רבי יהודה התנא אמר: אכול בצל (מלשון בצלים) ושב בצל, ואל תאכל אווזים, ויהא לבך מלא בדאגות (פסחים קיד.). שלמה המלך אמר: טוב פת חרבה ושלוה בה (משלי יז,א).
אדם חייב לשחרר עצמו מהמחשבה 'מה יגידו'. עדיף להיות בעיני הציבור 'איש פשוט', ולהיות משוחרר, מאשר להיות בעיני הציבור 'איש חשוב' ולהיות כבול מהמחשבה מה יגידו, אלא שהאדם זקוק להערכה, ובציבור שבשביל לזכות להערכה בסיסית צריך להיות מצוין כל הזמן, ממילא האדם כל היום בין הפטיש לסדן - בין שאלת מה יגידו לבין תחושה שלא מעריכים אותו. אדם שקשה לו עם זה, יחליף את מקומו וילך לשכונה שאין בה ציפיות מרובות מכל אחד.
כמו כן חוסר בהירות הלכתית מביאה דאגות הלכתיות, על זה אמרו עשה לך רב והסתלק מן הספק. אך אדם שאינו סומך על שום רב ויש לו יראת שמים מרובה, הוא חי בפחד כל הזמן. אך לא ניתנה תורה למלאכי השרת, ואדם שמרגיש שהוא כמעט קורס מחרדה הלכתית, חייב להוריד את רמת הדרישה ההלכתית מעצמו, ולכפות על עצמו לסמוך בעיניים עצומות על רב מסויים שיקבל על עצמו, וזה רצון ה', עדיף את זה מאשר לקרוס ולבטל את כל התורה כולה.
כציבור, עלינו לטפח חופש ציבורי בכל הנוגע לדברים שאינם הלכה ממש. אם פלוני רוצה ללכת ברחוב בלי כובע וחליפה או שרוצה לנסוע באופניים, עלינו להימנע מלשפד אותו במבט כאילו הוא עבר עבירה חמורה, אדרבה עלינו לתת לו תחושה שהכל בסדר, לבסוף זה יחזור אלינו ואנו גם נרגיש חופשיים לעשות דברים שנוחים לנו ולא עשינו אותם רק מחשש מה יגידו. 'איש את רעהו ישחרר, ולאחיו יאמר תהא חופשי'.
כמו כן חובה עלינו לתמוך אחד ברעהו בכל תמיכה אפשרית, ולהאיר פנים לכל אחד ולאהוב את שכיננו רק בגלל שהם יהודים שומרי תורה, בלי להתחשב אם רבותיהם הם גם רבותי או לא, הלא סוף סוף רצון כולם לשם שמים, ואם שכני הוא 'תינוק שנשבה' אצל רבנים שאינם רבותי, אין להאשימו, כולנו בני אב אחד, ומגמת כולנו אחת. דבר זה הוא חלק ממצות 'ואהבת לרעת כמוך' (ויקרא יט,יח). אילו נצליח לצאת מהראיה המצומצמת של 'התת זרם שלנו' ונראה בראיה רחבה של 'טובת כלל שומרי התורה' - נהא כולנו עם הרבה יותר שלוה ושמחה, ועם הרבה פחות חרדות.
במדינות שיש בהם ביטחון כלכלי, בטחוני, חברתי ודתי, החרדות לא מצויות, אבל בארץ ישראל בזמנינו שלא מצויה השלוה בכל אלו, מצויות החרדות בשפע. הטכנולוגיה החדשנית מביאה לחצים וחרדות בשפע גם אם אדם נמצא במקומות הפסטורליים ביותר, ולכן בעיות הנפש הפכו לנפוצות. על כל ואחד ואחד מאיתנו מוטל לחשוב כיצד אוכל להיות 'דורש טוב לעמו' ולעשות למען כלל ישראל ולהפחית את הצרות מעם ישראל (רבינו יונה באגרת התשובה אות יד), כדי שנהיה כולנו שלוים ושמחים ופנויים לעבוד את ה' בשמחה ובטוב לבב (דברים כח,מז).
כח המשא תלוי בגורמים רבים מאוד, כנראה שחלקם אף מולדים, ואף כח בריאות הגוף משפיעה במישרים על כח משא הנפש. באופן כללי מי שגדל בקן משפחתי חזק, תומך וחמים, יש לו כח משא גדול יותר. יש אדם שצרות שעברו עליו חישלו אותו וחיזקו את כח משאו, ויש אדם שצרותיו פצעו את מצע נפשו וממילא פגעו בכושר הנשיאה שלו. צרות שיש בכח מצע הנפש לנושאם היטב, מחשלים בדרך כלל, וכשאין כח לנושאם - פוצעים.
מלבד כושר הנשיאה של מצע הנפש, הדבר תלוי גם כיצד האדם מסתכל על הצרות. אם האדם לפי השקפותיו וסגנון חשיבתו מסתכל תמיד חיובי, או שאין לו מספיק שכל כדי להבין את גודל הצרה, ממילא משקל הצרה היא קל יותר בשבילו. נמצא שלפעמים אדם עם כח נפשי גדול יקרוס מצרה שאדם עם כח נפשי חלש לא יקרוס, וכל זאת בגלל שהשני לא לוקח קשה את הצרה במחשבתו. הכסיל יבטיח לעצמו שיהיה עוד יותר טוב ויקבל כח, והחכם ישאל מי אמר? והדאגה תכביד עליו יותר. אמנם, הכסילות מביאה לידי חוסר תכנון, וממילא חיי הכסיל מלאים במכשולים הרבה יותר מדרכו של החכם. תכנון כל דבר - הצריך תכנון - מראש, הוא מתכונותיו של אדם בר דעת.
לאדם יש רגשות רעים - מי פחות ומי יותר - שהם נטל על מצע הנפש שלו: כעס, קנאה, שנאה, תאוות שלא ממומשות. אך מלבד כל אלו יש לו גם נטל נוסף: הדאגות הפחדים והחרדות. מבחינה לשונית הדאגה מתייחסת לצרה בעתיד הרחוק יותר ולא למשהו עכשוי, אמנם מלבד זה אין הבדל מהותי בין שלשת מיני הפחד האלו, אלא שהם ג' דרגות בעוצמת הפחד - דאגה, פחד, חרדה.
האדם דואג שהוא יפסיד את האוטובוס, הוא דואג מה יאמר עליו פלוני אם יראה שהוא עושה כך וכך, הוא דואג מבחינה כלכלית, הוא דואג שמא הוא נכשל בהלכה פלונית, הוא דואג מבחינה בטחונית, הוא דואג מבחינה בריאותית, הוא דואג על חינוך ילדיו, ועוד שלל דאגות. כל זה רובץ על מצע הנפש שלו, ויוצר ממוצע משקלי יחד. לפעמים דאגה אחת מתחזקת לפי הנסיבות והופכת לפחד, ולפעמים אפילו לחרדה, כגון בשעת מלחמה.
אם נעשה חור במצע הנפש, הפחד חודר דרך החור לנפשו של אדם והוא מרגיש לא מוגן באותו נושא, והוא מפתח חרדה באותו נושא. החור יכול להעשות על ידי טראומה פתאומית כגון תאונת דרכים, ואז הוא מפתח חרדה מתאונות דרכים - חור קטן, או שהוא מפתח חרדה מאותו כביש של התאונה - חור רחב יותר, או שהוא מפתח חרדה מכל נסיעה ברכב - חור רחב עוד יותר. גודל החור מתרחב על ידי התניות, שהמוח מקשר את התאונה לרכב, לכביש, לנסיעה, וכיוצא בזה. לפי רמת הטראומה ולפי חוזק מצע הנפש שלו - כך נעשה החור.
החור במצע יכול להעשות גם על ידי 'עומס יתר כללי'. שאם בתקופה מסוימת רובצות עליו רגשות רבים, וגם דאגות רבות, ואז אחת הדאגות מתחזקת לפי הנסיבות והופכת לפחד, וכיון שבאותו הזמן המצע רעוע, היא נהפכת לחרדה ממש, ונקרע חור במצע הנפש. כמו כן הוא יכול להעשות על ידי דאגה אחת ויחידה שהיא דאגה גדולה והיא מקננת בראש תקופה ארוכה.
החורים במצע הנפש יכולים להתאחות עם הזמן כמו פצעים בגוף, אבל בשביל להתרפאות צריך מנוחת הנפש. כי הריפוי זוקק עבודה של הנפש, ואם הכוחות מתנקזות להוה, כיצד יתקנו את נזקי העבר? - ככל שיש לאדם יותר ויותר 'חורים במצע הנפש', כך הוא יפתח חרדות מיותר ויותר דברים, ולבסוף מצע הנפש יהיה כזה רעוע עד שלא יוכל לישא אפילו את המחשבות שבתת מודע, ואז כשמחשבה תת מודעית תעסוק בנושא שיש לו ממנו חרדה, האדם יחוה 'התקף חרדה' פתאומי, בלי שום סיבה הגיונית, וכך האדם יתדרדר הלאה והלאה, עד טיפול פסיכיאטרי בכדורים, או לחילופין ילמד אצל מטפלים עצות כיצד לסייע לעצמו להרגיע את עצמו כל הזמן.
הטבע לאור השמש ועם רוח נעימה, מרפאים את האדם ומחזקים את מצע הנפש. בפרט אם אדם הולך בטבע בלי לעסוק במחשבה עיונית אלא נותן למחשבות לרוץ, ונותן למוח לעבד נתונים ולתקן חורים. הפארקים והגינות והטבע, אינם 'מותרות' ואינם 'גשמיות מיותרת' - הם מתנת שמים וחובה לכל נפש. המציאות הצפופה בערים חרדיות מסוימות - שנעשה במחשבת חלק מהציבור כאילו זה חלק מקיום התורה - אינה חלק מהמציאות של שמירת תורה ומצוות, אלא היא תוצאה של עוולה והזנחה שעשו ראשי ערים אלו, מאינטרסנטיות או מבערות או מעצלות.
כמו בכל מחלת גוף או נפש, קשה מאוד לתקן ולרפאות, אך קל עד מאוד למנוע את בוא המחלה. אדם שמרגיש לחץ יתר, חייב לעשות 'עבודת השחרור' (מונח שטבע רבי לייב מינצברג מהישוב הישן בירושלים) על ידי יציאה למנוחה מרגיעה, עם כמה שיותר טבע, במקום שאין בו הרבה אנשים, וטיול שאינו מלווה בכאבי ראש בירוקרטים.
כך הוא יחתוך את הצמח הרע שמתחיל לצמוח בנפשו - ויחזק את מצע הנפש - אך אם הוא רוצה לעוקרו מהשורש או למנוע ממנו להתחיל לגדול מלכתחילה, הרי הוא חייב למנוע מעצמו מליטול על עצמו דברים המביאים לידי דאגות. רבי יהודה התנא אמר: אכול בצל (מלשון בצלים) ושב בצל, ואל תאכל אווזים, ויהא לבך מלא בדאגות (פסחים קיד.). שלמה המלך אמר: טוב פת חרבה ושלוה בה (משלי יז,א).
אדם חייב לשחרר עצמו מהמחשבה 'מה יגידו'. עדיף להיות בעיני הציבור 'איש פשוט', ולהיות משוחרר, מאשר להיות בעיני הציבור 'איש חשוב' ולהיות כבול מהמחשבה מה יגידו, אלא שהאדם זקוק להערכה, ובציבור שבשביל לזכות להערכה בסיסית צריך להיות מצוין כל הזמן, ממילא האדם כל היום בין הפטיש לסדן - בין שאלת מה יגידו לבין תחושה שלא מעריכים אותו. אדם שקשה לו עם זה, יחליף את מקומו וילך לשכונה שאין בה ציפיות מרובות מכל אחד.
כמו כן חוסר בהירות הלכתית מביאה דאגות הלכתיות, על זה אמרו עשה לך רב והסתלק מן הספק. אך אדם שאינו סומך על שום רב ויש לו יראת שמים מרובה, הוא חי בפחד כל הזמן. אך לא ניתנה תורה למלאכי השרת, ואדם שמרגיש שהוא כמעט קורס מחרדה הלכתית, חייב להוריד את רמת הדרישה ההלכתית מעצמו, ולכפות על עצמו לסמוך בעיניים עצומות על רב מסויים שיקבל על עצמו, וזה רצון ה', עדיף את זה מאשר לקרוס ולבטל את כל התורה כולה.
כציבור, עלינו לטפח חופש ציבורי בכל הנוגע לדברים שאינם הלכה ממש. אם פלוני רוצה ללכת ברחוב בלי כובע וחליפה או שרוצה לנסוע באופניים, עלינו להימנע מלשפד אותו במבט כאילו הוא עבר עבירה חמורה, אדרבה עלינו לתת לו תחושה שהכל בסדר, לבסוף זה יחזור אלינו ואנו גם נרגיש חופשיים לעשות דברים שנוחים לנו ולא עשינו אותם רק מחשש מה יגידו. 'איש את רעהו ישחרר, ולאחיו יאמר תהא חופשי'.
כמו כן חובה עלינו לתמוך אחד ברעהו בכל תמיכה אפשרית, ולהאיר פנים לכל אחד ולאהוב את שכיננו רק בגלל שהם יהודים שומרי תורה, בלי להתחשב אם רבותיהם הם גם רבותי או לא, הלא סוף סוף רצון כולם לשם שמים, ואם שכני הוא 'תינוק שנשבה' אצל רבנים שאינם רבותי, אין להאשימו, כולנו בני אב אחד, ומגמת כולנו אחת. דבר זה הוא חלק ממצות 'ואהבת לרעת כמוך' (ויקרא יט,יח). אילו נצליח לצאת מהראיה המצומצמת של 'התת זרם שלנו' ונראה בראיה רחבה של 'טובת כלל שומרי התורה' - נהא כולנו עם הרבה יותר שלוה ושמחה, ועם הרבה פחות חרדות.
במדינות שיש בהם ביטחון כלכלי, בטחוני, חברתי ודתי, החרדות לא מצויות, אבל בארץ ישראל בזמנינו שלא מצויה השלוה בכל אלו, מצויות החרדות בשפע. הטכנולוגיה החדשנית מביאה לחצים וחרדות בשפע גם אם אדם נמצא במקומות הפסטורליים ביותר, ולכן בעיות הנפש הפכו לנפוצות. על כל ואחד ואחד מאיתנו מוטל לחשוב כיצד אוכל להיות 'דורש טוב לעמו' ולעשות למען כלל ישראל ולהפחית את הצרות מעם ישראל (רבינו יונה באגרת התשובה אות יד), כדי שנהיה כולנו שלוים ושמחים ופנויים לעבוד את ה' בשמחה ובטוב לבב (דברים כח,מז).