אב ח' באב - הרב יצחק יוסף זילבר. (1 צופה)

[אחד יחיד]

שיעוריו:

Kol Halashon

www2.kolhalashon.com

 

[אחד יחיד]

חייו מאחורי מסך-הברזל התאפיינו במסירות-נפש חסרת-פשרות לכל עניין שבקדושה. דמותו המיוחדת בלטה גם על רקע העובדה שעל-אף שורשיו הליטאיים (סבו התגורר בראגובה שבפלך פוניבז'), בילה הרב זילבר חלק ניכר משנות חייו הבוגרות ברוסיה (כארבע-עשרה שנה), בקרב חסידי חב"ד בטשקנט, והיה אחד מבני-החבורה.

מספר הרב בצלאל שיף, מנהל אגודת שמי"ר (שומרי מצוות יוצאי רוסיה):

הרב זילבר ברח לטשקנט מקזאן. הוא עלה לרכבת ונמלט מעירו לאחר שבית-משפט מקומי שלל ממנו את זכות ההורות על שני ילדיו. זאת, מכיוון שנתפס שומר תורה ומצוות, ובחקירתו אף העז להודות כי הוא מאמין באלוקים. אדם כזה נפסל, אליבא דהקומוניסטים, לגדל ילדים.

גם משפחתנו הגיעה לטשקנט בנסיבות דומות. כמותנו היו עוד רבים שנרדפו על-ידי השלטון בשל דבקותם ביהדותם. כך נוצרה בטשקנט קהילה גדולה של פליטים אשכנזים, יראים ושלמים - מרביתם חסידי חב"ד.

חיי הקהילה בטשקנט היו מפותחים כל-כך, עד שהיה בהם מקום לשני רבנים גדולים בתורה ובחסידות - הרב שמריהו מרינובסקי והרב זלמן פבזנר (בובער). מסיבה שאינה ברורה לי עד עצם היום הזה, נהגו השלטונות בטשקנט מידה רבה של העלמת-עין כלפי יהודים ויהדות.

כשהגיע הרב זילבר לטשקנט לא הכירו איש, אך הכול הבחינו שמדובר ביהודי של צורה, ומיד דאגו לכל צרכיו. המעבר לטשקנט היה בעבורו הלם חיובי. לפתע הוא נמצא בסביבה יהודית-חסידית - אוכל כשר, שחיטה מהודרת, שבת, חגים, שיעורי תורה, התוועדויות ועוד. הוא כאילו החל לחיות מחדש.

לפרנסתנו עבדנו אני ועוד כמה חסידים עם הרב זילבר במפעל שייצר שלטים. הפקנו שלטים מכל הסוגים; מתמרורים ענקיים ועד דסקיות-יצרן קטנות למכונות. יום העבודה שלנו נפתח כל בוקר בלימוד נגלה וחסידות. גם במהלך העבודה עסקנו רבות בתורה. הרב זילבר ידע נ"ך על-פה.

אספר כאן סיפור שאירע פעם אחת, אגב עבודה, ושהותיר עליי רושם עז:

המפעל שכן בקומה שנייה. יום אחד, בעיצומה של עבודה, אנו שומעים מכיוון החצר צלילי תזמורת. היה ברור שזו הלוויה, שכן הגויים המקומיים נהגו לנגן בהלוויותיהם. הצצנו מהחלון וראינו למטה בחצר אנשים מקיפים ארון-קבורה פתוח. בארון שכב המנוח, חנוט בחליפה מהודרת. סמוך לו עמדו שני חתניו, שנראו נושאי תפקידים בכירים במפלגה (הקומוניסטית).

לפתע ניתר הרב זילבר ממקומו. "רגע אחד", קרא, "אני מכיר את המנוח; הוא יהודי!". הוא נקב בשמו והוסיף: "הלה תיקן פרימוסים בשוק, וכל אישה יהודייה שנכנסה אליו נהג לשאול אם היא שומרת שבת. אם הבטיחה לו האישה כי לא תשתמש בפרימוס בשבת, תיקן לה אותו חינם אין-כסף". כעבור רגע נוסף של מחשבה, אמר: "מוכרחים לעשות משהו למענו".

הוא שלח אותי להביא מקדחה ידנית. לאחר שהבאתיה לו ירד למטה, נטמע בין המלווים, התקרב לארון-הקבורה, וכך, בעוד הכול עסוקים בטקס - התכופף אל הארון והחל לנקב בו חורים, ליד רגלי המנוח. זאת כדי שייקבר כהלכה - על-גבי האדמה עצמה. כשסיים זאת שב למפעל. "נו, משהו פעלנו", הפטיר בסיפוק.

אך כעבור רגע הרגיש שלא עשה דיי. "היהודי הזה ראוי שנעשה למענו קצת יותר", הרהר בקול רם. הוא קרא לנו לבוא עמו ולהצטרף אליו אל המלווים. ראשונה נסעה משאית ובה הארון, ואחריה נסע אוטובוס עם המלווים, ואנחנו ביניהם.

כשהגענו לבית-הקברות זינקנו ראשונים מהאוטובוס. הרב זילבר הורה לנו בשקט למהר אל המשאית ולהוריד מעליה את הארון. בפקודתו נשאנו את הארון לחדר-טהרה, כל-זאת קודם שבני-משפחה והמלווים קלטו מה קורה. בדרך הספיק הרב זילבר לבקש משומר בית-הקברות היהודי (איצ'ה-מאיר, כמדומני, היה שמו), לעכב את המלווים.

נכנסנו לחדר-טהרה, הפשטנו את הנפטר וערכנו לו טהרה כדין. אני חייב להודות, שבעבורי - בחור כבן שבע-עשרה - זו הייתה פעולה לא-קלה לביצוע. אבל הרב זילבר לא הניח לנו לחשוב ולהתלבט. צריך - עושים.

לאחר הטהרה הלבשנו את הנפטר בתכריכים, החזרנו אותו לארון ונשאנו את הארון החוצה אל המלווים. אמנם חתניו של המנוח לא ידעו מה בדיוק עשינו שם בפנים, אך הם קלטו שהעלמנו לשעה קלה את הארון עם המנוח בתוכו, ורתחו מזעם ממש.

הרב זילבר לא נבהל. בשקט וברוגע ניגש אליהם ואמר: "אבא שלכם היה צדיק, ואנו באנו לחלוק לו כבוד יהודי אחרון. כעת אתם יכולים לקבור אותו".

כזה היה הרב זילבר. תנצב"ה. (שיחת השבוע)

 

[אחד יחיד]

הרב זילבר היה גדול בתורה, עובד ה' מופלא, בעל ידע כללי נרחב, ורועה רוחני לרבים-רבים שאותם קירב אל תחת כנפי השכינה.

היכרותו עם הרב זילבר נמשכה יותר מחמישים שנים, מאז נמלט הלה מעיר מגוריו לטשקנט שבבוכרה, כדי שלא ייאלץ לשלוח את ילדיו לבית-ספר ממשלתי, שבו ניתן חינוך כפרני.

כשנתיים הסתתר הרב זילבר בבית חמיו של ר' יעקב, החסיד ר' שלום-זאב קרוגליאק. האחרון היה עובד בכיר בתעשייה האווירית הלאומית, ומשום כך נחשב ביתו בטוח יחסית.

בשנים ההן ובאלה שלאחריהן נרקם קשר נפשי עמוק בין הרב זילבר ובין קהילת חסידי חב"ד, שנדדה אף היא מעומק רוסיה לטשקנט. הוא השתתף בחיי הקהילה ואירועיה, ופעל באותן שיטות של הקרבה ומסירות-נפש שבהן פעלו החסידים, בהכוונתם ובניצוחם של רבותיהם, אדמו"רי חב"ד לדורותיהם.

כעשרים פעמים הגיש הרב זילבר בקשות ליציאה מרוסיה וכולן נדחו. בכל ליבו השתוקק לצאת משם ולעלות לארץ-הקודש. בכל פעם שנדחתה בקשתו היה מקבל את הדין בשמחה ואומר: "אם הקב"ה סיבב את הדברים כך שאשאר כאן, כנראה עדיין צריכים אותי פה". (שיחת השבוע)

 

[אחד יחיד]

הוא פעל באומץ-לב בלתי-רגיל להפצת תורה ולליבוי הגחלת היהודית. יום אחד נתפס, נשפט ונשלח למאסר. לימים סיפר את קורותיו בימי מאסרו, ועל פורים אחד שנחרת בזיכרונו במיוחד. וכך סיפר:

בכלא גיליתי אפשרויות חדשות לקרב אסירים יהודים ליהדות. בחסדי שמים הצלחתי לארגן שם מניינים לתפילה בציבור, מתחת לאפם של הסוהרים. הצלחתי לרכוש את אמונם של כמה אסירים גויים, על-ידי שעשיתי למענם כמה שירותים ובתמורה מילאו את חלקי בעבודות שנדרשתי לעשות בימי שבת-קודש.

הגיע ערב פורים. זה היה בשנת תשי"ג, שבה חל פורים ביום ראשון. עם צאת השבת אספתי סביבי קבוצה של כחמישה-עשר אסירים יהודים. מגילת אסתר כמובן לא הייתה ברשותנו, אך לספר את סיפור המגילה אפשר היה גם אפשר. וכך עשיתי. סיפרתי על גזֵרת ההשמדה הכללית שריחפה מעל ראשי היהודים בממלכת אחשוורוש, ועל נס ההצלה המופלא שהסתיים ב"ונהפוך הוא".

בין הנוכחים היה אסיר, אייזיק שמו, שכבר היה אדם לא-צעיר וסבל רבות בימי מאסרו. בשלב מסויים איבד את שלוות-רוחו לנוכח התיאורים המלבבים שלי, ובחמת זעם ביקש להשתיקני. "את מי מעניינות המעשיות שאתה מספר על מאורעות שהתרחשו לפני אלפיים שנים, בשעה שהעם היהודי סובל כל-כך בהווה", התפרץ לעברי. "מיליונים מאחינו הושמדו על-ידי הגרמנים, וכעת עומד סטלין להשמיד גם את יהדות רוסיה".

באותם ימים התנהל 'משפט הרופאים' הידוע. עלילה שפלה שנרקמה כנגד קבוצה של רופאים יהודים בכירים, שהואשמו כי קשרו קשר כביכול להרעיל את ראשי השלטון. ידוע היה כי סטלין מתכנן, בעקבות הרשעתם של הרופאים, לשלח מיליוני יהודים לערים נידחות ביותר בסיביר הקפואה.

האסיר לא נרגע. "בעוד כמה ימים ייתלו הרופאים בכיכר האדומה", הוסיף לטעון. "הרכבות לגירוש היהודים כבר עומדות הכן. מקצת היהודים יישלחו לעיר וורחויאנסק, שהטמפרטורה מגיעה בה בחורף לשישים-שבעים מעלות מתחת לאפס. אחרים יישלחו לחברובסק"...

הבטתי בו ואמרתי: "נכון מאוד, המצב קשה, אבל אל תמהר להספיד את העם היהודי. גם המן הרשע כבר הספיק לשלוח פקודת השמדה על היהודים, ולא עלתה בידו. הקב"ה יעזור, ראֹה תראה".

אייזיק התקומם. "איך הוא יעזור, איך?! סטלין כבר תכנן הכול. הוא לא 'המן'...". האסיר החל להוכיח כי כל תכניותיו של סטלין יצאו לפועל והתבצעו.

"גם אם בכל תכניותיו הצליח, ברי לי שבכל הקשור ליהודים – לא יצליח", אמרתי בביטחון.

"על מה בדיוק אתה מסתמך?", זרק האסיר לעברי בנימת ביטול.

"על הפסוק 'הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל'", עניתי והוספתי, "אל תשכח שסטלין הוא בסך-הכול בשר-ודם".

האסיר אייזיק הניד ראשו בגיחוך. "בן שבעים ושלוש וחזק כמו פלדה!", פלט.

"אף 'בשר ודם' אינו יכול לדעת מה יקרה לו בעוד חצי שעה", הפטרתי ובזאת תם הוויכוח. כאמור, זה היה בליל פורים.

בבוקר נאמר לי שאייזיק מחפש אותי. כשמצאני, השפיל קלות את עיניו. "צדקת אתמול בערב", אמר. "מה אמרתי אתמול בערב?", שאלתי, בניסיון לרדת לסוף דעתו.

"אני מתכוון לדבריך כי איש אינו יודע מה יקרה לו בעוד חצי שעה... אסיר שהגיע לכאן היום סיפר לנו כי אמש לקה סטלין בשטף-דם במוחו ואיבד את כושר הדיבור"...

בימים הבאים עבר סטלין תהליך גסיסה רב-סבל, ובדיוק שבוע לאחר פורים, ביום ראשון, כ"א באדר, התפרסמה הידיעה על מותו. לכתו של הרודן האכזר שמה קץ לעלילת 'משפט הרופאים' ולתכנית הגירוש שהכין ליהודי ארצו. (שיחת השבוע)

 

[אחד יחיד]

נהוג לומר שקירות הבית מעידים על הצדיק. בביתו של הרב זילבר זצ"ל מעידים עליו שולחנו הצנוע ששימש בבקרים לחבורות התלמידים ששתו בצמא תורה מפיו, בצהריים לבריתות מילה ובשבתות לאנשים הבודדים שבאו לסעוד את סעודות השבת על שולחן המשפחה.

"תדיר הבית היה מלא באנשים", אומרות בנותיו הרבניות הגב' חוה קופרמן והגב' מלכה שוויגר שמהן ביקשנו לדלות קווים לדמותו. "אנשים שבאו להתייעץ עם אבא, ללמוד מפיו או סתם כי לא היה להם מקום אחר לאן ללכת".

"אם הייתן צריכות להגדיר את אביכן במילה אחת, במה הייתן בוחרות?" שאלתי אותן והן נענו לי מיידית. "מורה". "מהפכן". שתי תשובות שונות שמשלימות אחת את השנייה, שהרי הוא היה בבואתו של היחיד שכוחו הדל חולל מהפיכה רוחנית עצומה, בקרב עולי רוסיה.

שנים רבות הרב זילבר שמר את עברו בקרבו, נמנע מלספר. אולם לאחר ביקורו אצל הגאון הרב יצחק הוטנר זצ"ל מחבר ה"פחד יצחק", לאחר ששמע חלק מסיפוריו, ציווה עליו לפרסמם ולספרם. "ספר!" הוא ציווה, "ספר לכולם והאמן לי, אילולי הייתי מתבייש הייתי פורץ בבכי".

 

[אחד יחיד]

בגיל 16 החליט ללכת ללמוד באוניברסיטה מתמטיקה היות ובמקצוע זה יש הכי פחות חילול שבת. כל סיפור כניסתו לאוניברסיטה היה בגדר נס היות והוא כלל לא למד בבית ספר מסודר. למרות ידיעותיו, חומר הבחינות היה רב.

וכך מספר הרב זילבר בספרו - "שתישאר יהודי": "בתקופה הזו שרר מחסור ואפילו ספרי לימוד היו חסרים. בין שאר הבחינות נאלצתי לעבור בחינה בהסטוריה של המפלגה. לקורס זה היה משקל רב והיה הכרחי לעבור אותו כדי להתקבל. אך את ספר הלימוד לא יצא לי אפילו לראות. היה רק ספר אחד עבור כל הקבוצה... זוכר אני כיצד פניתי במילים לקב"ה באומרי: 'הרי יודע אתה כמה קשה אני עובד ובלבד שאוכל לשמור את השבת. אני אעשה את שלי ואתה תעשה את שלך'. לבחינה הגעתי משום מה באיחור של מחצית השעה. ננזפתי קשות אך הסכימו לקבלני לבחינה. 'שב וחכה כאן' הורו לי. לפתע ראיתי את הספר אצל אחד מהסטודנטים, ביקשתי ממנו לעיין בו מספר דקות. פתחתי בקטע המדובר על הכנס השביעי של המפלגה בנאומי לנין על הסכם השלום עם גרמניה. ועל נאומו של בוכרין אודות מלחמה עד לניצחון מוחלט. רק עמוד ורבע הספקתי לקרוא עד שקראו לי לבחינה. והנה... בכרטיס אותו לקחתי הופיע הנושא: הכנס השביעי של המפלגה נאומיהם של לנין ובוכרין. שאלות נוספות לא היו. כך שהצלחתי לקבל ציון טוב ולהתקבל".

במהלך הלימודים באמתלאות שונות הצליח להימנע מלחלל שבת. בכל שנותיו ברוסיה לא חילל את השבת.
לאחר לימודיו החל ללמד בכפר סטולביטשי מרחק של 20 ק"מ מקאזן. הימים היו ימי מלחמת העולם השנייה והרעב היה נורא. במשך שלוש שנים לא ראו אנשים חמאה או סוכר. כדי להשיג לחם היו עומדים שעות וימים בתורים ארוכים. כל פירור לחם שחולק חושב עד לגרמים האחרונים. הרב זילבר נהג להגיע מביתו בעיר לכפר סטולביטשי ברגל.

 

[אחד יחיד]

מתוך הספר להישאר יהודי:

"היה זה בחורף של שנת 42. עשיתי דרכי חזרה מקאזן לסטולביטשי. יצאתי מהבית בשעה חמש בבוקר ומאחר שידעתי כי את הלחם אקבל בסטלביטשי לא אכלתי לפני צאתי. הייתי רעב מאוד, קרה איומה שררה 42 מעלות מתחת לאפס. ושלג ירד. את 20 הקילומטרים עד לסטולביטשי רצתי כמשוגע והצלחתי להגיע בתוך שלוש שעות. בשמונה כבר הייתי בבית הספר אך חיכתה לי אכזבה. לא אפו לחם במאפייה המקומית שכן הקרה לא איפשרה את הבאתם של בולי עץ.

באותו היום לא באו התלמידים, לכאורה יכולתי ללכת הביתה אך השלטונות הרוסים לא אהבו להניח למורים לשבת ב"חיבוק ידיים" ולכן דאגו לנו למשימה: לעבור בכפרים הסמוכים ולערוך רישום לשנה הבאה. בחלקי נפל הכפר בולשייה קאבאני המרוחק 5 ק"מ מסטולביטשי.

הייתי עדיין רעב. בדרך כלל הוביל שביל למקום, אך באותו היום מכוסה היה בערימות שלג ולא הצלחתי למצוא אותו. צעדתי בתוך השלג העמוק שהגיע מעל לברכיים ונאלצתי לקפוץ. עם כל צעד נעשתה התנועה קשה יותר. רוח בלתי נסבלת החלה לנשוב. הרגשתי כי הגעתי למצב של אפיסת כוחות. תקף אותי דחף אדיר לשכב לנוח לפחות לדקה, אך ידעתי שמעשה זה יוביל לקיפאון ומוות. פתחתי בתפילה לבורא עולם: "ריבונו של עולם, בן יחיד אני להורי, צעיר אנוכי ולא הספקתי לעשות דבר. מה יהיה על הורי בלעדי?" ביקשתי שהקב"ה ירחם על הורי, ואכן תפילה אינה שבה ריקם. כאשר תחבתי את ידי לכיס הרגשתי בחפץ עטוף בניר. הוצאתי אותו והנה חתיכת חלווה. לא הבנתי מהיכן הגיעה לכיסי חלווה, מעדן שלא ראיתי שנים רבות. לאחר מכן התברר שאימי הצליחה לקנות את זה משכן ושמה בכיסי את המאכל היחיד שהיה אז בבית. אכלתי. החלווה הזו הצילה את חיי. קפצתי שוב ושוב בשארית כוחותי. בדרך נס מצאתי את השביל, רשמתי את הילדים וחזרתי בחזרה".

התפילה הזו, כותב הרב זילבר בהמשך, היתה תפילה שטעמה לא ישכח, כל ימי חייו.

 

[אחד יחיד]

לאחר נישואיו כשלהם שני ילדים רכים, נעצר הרב זילבר כשביקש להחזיר הלוואה שלקח. אבל מסתבר שהגיע בזמן גרוע.

באותו יום ביקרה את האיש המשטרה, והרב זילבר נפל למלכודת. להיכנס, הניחה לו המשטרה אך לא לצאת. מלווה במשמר כבוד הוא הובל לביתו, שם ערכה המשטרה חיפוש יסודי, וברוסיה הסובייטית כשמתאמצים למצוא, מוצאים. לרב זילבר נפסקו שנתיים במחנה עבודה בבית הכלא בקאזן ששמור לו מקום חשוב ברשימת בתי הכלא הקשים ביותר ברחבי רוסיה הסובייטית. את השבת הראשונה בילה הרב זילבר מסתתר בסירה ליד נהר שהיה גם הוא בשטח מחנה העבודה.

שעות של מתח עברו עליו עד שנתפס בערב. רטוב וקפוא ספג הרב זילבר את זעם האסירים שנאלצו לעמוד בגללו כשעה בקור המקפיא עד שיימצא. היה ברור שעליו לחפש עבודה אחרת בה יוכל לשמור על השבת מבלי לסבך אחרים. הרב זילבר החל לשאוב מים עבור כל אסירי המחנה. מדובר היה בעבודה מפרכת. הנהר היה רחוק והדליים כבדים והעבודה ארכה מחמש וחצי בבוקר ועד לשבע וחצי בערב. "היתה זו עבודה של חמישה אנשים, אבל השתדלתי לעשותה לבד כדי לא להיות תלוי באיש והעיקר כדי לשמור את השבת", סיפר הרב זילבר.

 

[אחד יחיד]

אחת מדאגותיו במחנה היה לימוד התורה. נאמר ברמב"ם "כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה. בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל יסורין, בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כוחו... שנאמר והגית בו יומם ולילה ועד מתי? אמור, כל ימי חייך".

ואם צריך אז אין אי אפשר. חיפש הרב זילבר זמן פנוי ללמוד תורה. לאחר העבודה הוא היה תשוש מדי ולכן חישב ומצא שאם ירוץ את כל הדרך לנהר יקצר את הזמן משעה ל-45 דקות. ברבע השעה שנשארה לו, היה סר למחבוא בו הטמין את ספרי הקודש ולומד. מיום עבודה של 14 שעות הצליח הרב לפנות שלוש וחצי שעות ללימוד תורה. כך למד בע"פ משניות ראש השנה, יומא ואחרות. מתוך הספר להישאר יהודי: "עוד לא למדתי שם מסכת 'קינים', בהיותי מחוץ לכלא למדתי אותה, אך לא הבנתי. ואילו כאן, הבנתי".

 

[אחד יחיד]

האסירים במחנות היו אנשים קשים. רובם היו פושעים פליליים אכזריים, חלקם קומוניסטים שהעלו את סטאלין לשלטון ובתמורה הוא שלח אותם לטיהור ולימוד מחדש למחנות עבודה. בכל שהותו במחנה, השתדל הרב זילבר לקרב יהודים למצוות. אותם יהודים היו הפסולת שבחברה, מלשינים ומוסרים שגרמו למותם של יהודים רבים. חלקם אף מסרו את הוריהם לשלטונות. טיפוסים לגמרי אבודים. אבל הרב זילבר הצליח לקרבם ליהדות. חלקם התחזקו מאוד, עלו לא"י וילדיהם לומדים במוסדות חינוך חרדיים. חלקם עם שחרורם, גרשו את נשותיהם הגויות והתחתנו עם נשים יהודיות.

אחד מהם היה יהודי כבן ארבעים בשם אוברוב שעשה כל שביכולתו למרר את חיי הרב במחנה. עד לחלום שחלם. בחלומו הוא הוזהר להתייחס יפה לרב זילבר אם הוא חפץ חיים. ומאותו הרגע הוא שינה את דרכו לחלוטין.

"הרב זילבר היה מכבד את כולם. בכל אחד הוא מצא נקודה טובה שיש לכבד ואנשי שיחו הרגישו את הכבוד והטוב ששופע ממנו ונענו לו במטבע זהה. כך הצליח לשמור את שבתות ומועדי ישראל גם במחנה העבודה הקשה של סטאלין, בתקופה נוראה בה יותר מ-50% מיושבי מחנות העבודה מתו מרעב, מחלות והתעללויות", מספרים בני משפחתו.

הכל היה יחסית נסבל עד שהגיע למחנה מנהל עבודה חדש בשם גיינולין. הלה החל להתנכל לרב זילבר בגין שמירתו את השבת. לאחר שניסה להתנכל לרב היהודי בדרכים שונות, החליט להעלות את הדבר באסיפה הכללית של המחנה. באותה אסיפה האשים גיינולין את הרב כי הוא מתחמק מעבודה בשבת והוא קורא ספרים אסורים. היו אלו האשמות חמורות שיכלו לגרום למותו.

"לפתע", כותב הרב זילבר בכתביו, "קרה לי נס של ממש. משני הצדדים התקרבו אליו שני אנשים ותפסו אותו בגרונו. היו אלו שני ותיקי הכלא. הם היו גבוהים וחסונים. ידעתי כי הם מרצים תקופת מאסר ארוכה מאוד. אנשים כה מפחידים לא ראיתי מימי. ואם כי מעולם לא התייחסו אלי טוב ואף נהגו להציק לי ככל יכולתם הם הזהירו את גיינולין: כמה זמן אתה נמצא בכלא, הם אמרו לו, שלוש שנים? ובכן אנו כאן שבע שנים וכל אותם שנים סבלנו מנושא המים. מאז שזילבר בתפקיד אין כל בעיה. אם תמשיך לפטפט פשוט נחנוק אותך על המקום וגם אם יוסיף לנו חמש שנות מאסר - מה איכפת לנו?"

למותר לציין שאותו מנהל עבודה ירד מכל נושא השבת.

 

[אחד יחיד]

לאחר שחרורו מהמחנה, נפלה עליהם צרה חדשה, כיוון שילדי זילבר לא נכחו בבית הספר, והוחלט כי יש להוציאם מחזקתם.
הזילברים הוכרזו כהורים לא ראויים והיה חשש כבד שילדיהם ילקחו לבתי יתומים.

לאחר השתדלויות רבות ומסכת יסורים ארוכה שכללה כתבה עויינת בעיתונות המקומית, הסכימו לבחון את הנושא בשני תנאים: אסור לבן להגיע לבית כנסת, ועל הילדים ללמוד בבתי ספר. בנוסף, נשלחה לאב הודעה כי עליו להתייצב לחקירה במשרדי הק.ג.ב.

בקשה שכזו פירושה היה אחד, חקירות ומאסר. עוד באותו היום הוחלט שעליו לברוח. במשך שנה שלמה, מספרות הבנות, אבא היה נוסע ברכבות בכל רחבי רוסיה כדי לא להיתפס. הוא פשוט חי ברכבות.

לאחר שעבר זמן ממושך, הוא השתקע בטשקנט ושלח להביא לשם את כל המשפחה. העוני בשטקנט היה איום ונורא. בלי עבודה מסודרת ורישום חוקי, קשה היה לאכול. באותה תקופה נולדה הבת חוה ובבית לא היה אפילו כיסא ליולדת ולתינוקת.

"אבא עבד בעבודה פיסית קשה, בית חרושת לחומרים מסוכנים. באחת מהפנים הוא שמע תיפוף תופים שנלווה ללוויה. אבי, שהיה איש סקרןן, הציץ לעבר המת שהיה נתון חנוט בחליפה בארון פתוח, כמנהג הגויים. לפתע הוא קפץ וצעק שהוא מכיר את היהודי כיהודי ירא שמים שבנותיו פרקו עול ואסור שיקבר כך. אבא רץ למטה ובידו מקדחה חשמלית. הוא התקרב לארון ובלי שיבחינו, קדח מספר חורים בארון כדי שיהיה מגע עם האדמה. לאחר שחזר החליט שהוא לא עשה די למען המטפר. הוא חזר לבית הקברות, דיבר עם שומר בית הקברות, וביחד לקחו את המת, עשו לו טהרה, והחזירו אותו בחזרה לקברו.

פעם אחת הגיע אבא מאוחר לבית. אמא שאלה אותו לסיבת איחורו ואבא סיפר כי כשהלך ברחוב הוא ראה יהודי מבוגר שנדרס על ידי חשמלית. הוא רץ והצהיר עליו שהוא אחיו וקבר אותו בלוויה יהודית כשרה.

במשך 16 שנה הגישו בני הזוג זילבר בקשות לעלות לא"י. בקשות שסורבו. לא"י הגיעה המשפחה בשנת 1972 עם ארגזים ובהם עשרות ק"ג של ספרים. כל החפצים האישיים הושארו ברוסיה כדי לפנות מקום לספרים.

 

[אחד יחיד]

הרב זילבר היה ת"ח עצום שזכה לסיים את הש"ס מספר פעמים. בנוסף, הוא ניחן בזיכרון מפליא וזכר דפי לימוד ומספרים לאחר הצצה חטופה. תכונה זו עזרה לו כששימש שומר לחניון מכוניות. בשבתות נצר בזיכרונו מספרים של עשרות מכוניות, את שעת הגעתן ויציאתן, ובמוצ"ש היה מעלה זאת על הכתב.

"בתור ילדות אנחנו זוכרות את אבא תמיד צמא, לא היה לו רגע אחד לשתות בנחת. בכל פעם שכבר הספיק להגיע למקרר כדי לשתות ולפעמים זה קרה רק לקראת היום, הוא שתה בבת אחת כמות עצומה. אנחנו זוכרות את צום י"ז בתמוז צום חם, אבא כרגיל רץ ממקום למקום כדי למסור שיעורי תורה, לטפל באנשים, והוא היה מאוד צמא. אני זוכרת את התמונה שלו שהוא פתח את המקרר, הוציא בקבוק של מים קרים, ואמר לנו הילדים אני מאוד רוצה לשתות, אבל אני לא אשתה כי אסור", והחזיר את הבקבוק למקרר. עד היום התמונה הזו נחרטה במוחי. אבא מחנך אותנו לכופף את הרצון שלנו מול רצונו של הקב"ה. זה היה חינוך. בכלל, אבא היה מחנך, מורה, אבל הוא חינך קודם כל את עצמו. אבא התחרה עם עצמו. בכל יום הוא שבר שיא חדש.

 

[אחד יחיד]

אחת מההנהגות שאפיינה את הרב זילבר היתה לעשות את מה שצריך מיד. לא לדחות כלום למחר. הוא נהג להגיד "די מינוט" כלומר בזה הרגע. אם היה צורך ללכת למקום מסויים הוא מיד היה יוצא מהבית או מטלפן או עושה כל מה שצריך. זה היה סוד ההספק שלו. לא לדחות כלום. ואכן היתה לו סיעתא דשמיא מדהימה.

מהדירה בירושלים הוא פרש את השפעתו כשהוא מכתת רגליו מבית לבית מעיר לעיר ואף מארץ לארץ והכל בשביל עוד יהודי. בשביל עוד מצווה.