בלי קשר לנמשל אני מתייחס למשל.הגמרא במסכת יומא (כג ע”א) מביאה מעשה נורא בשני כוהנים שהיו רצים ועולים בכבש המזבח. בלהט המרוץ ומתוך רצון לזכות במצווה, הקדים אחד מהם את חברו, נטל סכין ותקע בליבו. ממשיכה הגמרא ומספרת שבא אביו של הנדקר ומצאו כשהוא מפרפר. אמר האב: “הרי הוא כפרתכם, ועדיין בני מפרפר ולא נטמאה סכין”.
כלומר, עיקר דאגתו של האב הייתה נתונה לטהרת הכלי ולא לעובדה שבנו נרצח. חז”ל גינו את התגובה הזו לדורות במילים נוקבות: “ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים”. הם ביקשו להתריע מפני מצב שבו הדבקות במטרה או בטקס משכיחה מאיתנו את האנושיות הבסיסית ביותר.
אני לא בקי בש''ס ולא למדתי יומא אבל את המעשה הכרתי ומשום מה תמיד עמד לי בראש שהפוך, יש בזה שבח שבתוך האבל של האב עניין אותו טהרת הכלים.
האם אכן טעיתי?
או שיש מי שמפרש כדברי?
