ניסן ט' ניסן - יום פטירת רבי אריה לוין (1 צופה)

[התורה]

יצא הרב עם עציץ גדול, והלך במהירות​

(פי"ט פט"ו) לא תעשו עול וגו' בצדק תשפוט עמיתך.

לומדים מכאן שיש מצווה וחובה לדון כל אדם לכף זכות. ובמידה והוא תלמיד חכם, אומר החפץ חיים שאפילו אם הדבר שהוא עושה נוטה יותר לחובה - עדיין אנו צריכים לדון אותו לכף זכות.

ומעשה ידוע ברבי אריה לוין זצ"ל, שהיה בלוויה של תלמיד חכם גדול בעיר הקודש ירושלים. והנה באמצע ההלוויה פרש רבי אריה לוין מהקהל ונכנס לחנות פרחים בזמן שההלוויה ממשיכה בדרכה לבית העלמין. הרב יצא עם עציץ גדול והלך לו משם במהירות. איש אחד מאנשי ההלויה ראה את זה, ותמיהה גדולה נראתה על פניו.

אך כיוון שצריך לדון לכף זכות, למחרת הלך האיש הנ"ל לרב ושאל אותו לפשר הדבר. אמר לו הרב 'אני אסביר לך את העניין. לבית החולים הגיע חולה במחלה מידבקת, ודאגתי לו לתפילין שיניחם. בהנהלת בבית החולים אמרו לי שאחרי שהחולה הזה ימות - שורפים או קוברים את התפילין, כי אסור שאדם אחר יניחם, שמא ידבק. ביום הלוויה של התלמיד החכם קיבלתי ידיעה שהמצורע נפטר, ואם אני לא אגיע עד לשעה 12:00 לקבור את התפילין - הם ישרפו את התפילין ח"ו. ועוד אמרו שאני גם צריך להביא אדמה לקבורה. לכן נכנסתי לחנות הפרחים וקניתי עציץ גדול. זרקתי את הפרחים, מיהרתי לבית החולים, וברוך השם קברתי את התפילין בעציץ'.

ומעשה נוסף במרן רבינו עובדיה יוסף שליט"א, שבא אדם מסוים לבקרו בשעה שבע וחצי בבוקר, והרבנית אמרה למבקר שהרב ישן. תמה האיש 'מה, הרב ישן עד שבע וחצי בבוקר?'. הרב, ששמע את הדברים, קרא לו אל הקודש פנימה ואמר לו 'אל תמהר לדון אותי לכף חובה, כיוון שאתמול חזרתי בשעה 12 בלילה מארבעה שיעורים בארבעה מקומות. ושלחו לי פקס מארגנטינה לגבי אשה עגונה, וכתבתי תשובה ארוכה עד לשעה חמש בבוקר, והתרתי אותה. והלכתי להתפלל בנץ וחזרתי לנוח קצת, ולכן הוי דן את כל האדם לכף זכות'.

 

[התורה]

ומעשה נוסף שאירע בזמננו. בחור אחד הגיע ביום הכיפורים לכותל המערבי עם סיגריה דלוקה בפיו. והנה ניגש אליו אחד הרבנים שהיו שם (כמדומני ר' אריה לוין זצ"ל) ואמר לו 'אקנא בך אם עכשיו תחזור בתשובה ותקבל עליך לא לעשן יותר ביום הכיפורים'. הבחור הופתע ושאל 'על מה כבוד הרב מקנא בי? הלא אני נחשב כרשע'. אמר לו הרב 'אם אדם עושה תשובה מאהבה - העבירה הופכת למצווה. אז תחשוב שביום הקדוש ביותר, ובמקום הקדוש ביותר לבני ישראל, איזו עבירה זאת. ואם כן, איזה זכות תעמוד לך אם תעשה תשובה'.

ומכל המעשים הנ"ל נלמד אנו שגם כשצריך להוכיח - צריך לעשות זאת בשיא העדינות.​

 

[התורה]

בהיכל הודלקו שנים עשר נרות אשר האירו את קיר המזרח​

בדור האחרון שלנו השתמשו בגורל הגר"א רבי יחיאל מיכל טיקוצ'ינסקי זצ"ל ורבי אריה לוין זצ"ל (חמיו של הרב אלישיב) כאשר שלושים וחמשה חיילים חשו לעזור לנצורים בגוש עציון וכולם נפלו חללים רחמנא ליצלן, מלאכת הזיהוי של החללים היתה קשה ביותר הם נמצאו טמונים בקבר עראי על אחד הרכסים בגוש במאמצים מרובים הצליחו לזהות עשרים ושלוש גופות באופן ודאי, לגבי השאר שידעו את זהותם באופן כללי אך לא כל אחד בנפרד, הרב אריה לוין הטיל את גורל הגר"א כדי לזהות את הגופות הנותרים.

היה זה בחצות הליל, ליל יום שישי בבית הכנסת בשכונת משכנות בירושלים. בהיכל הודלקו שנים עשר נרות אשר האירו את קיר המזרח, במקום היו הרב אריה לוין, וחתנו הרב אהרון יעקובוביץ, ובנו הרב רפאל לוין, הרב אריה לוין השתמש בתנ"ך עתיק שדפיו מחולקים לשני טורים שנדפס באמסטרדם בשנת תס"א. הפסוק הראשון שעלה בגורל, לה' הארץ ומלואה, לרמוז בהתחלה את המספר ל"ה שזה שלושים וחמש, אחר כך חזר ודיפדף שבע פעמים, בכל פעם ההשתוממות היתה רבה עניינו של כל פסוק היה מתאים והולם לזהות החלל, וכך נקבעה זהותם של החללים.

בבוקרו של יום המחרת, פסק הרב הראשי לירושלים הרב צבי פסח פראנק שיש לראות את הגורל כזיהוי קובע ללא עוררין, ויש להוסיף שלא כל אדם זוכה וראוי להטלת הגורל, לגורל זה דרושות זהירות והכנות נפשיות (ותשובה כראוי) וכשם שלא כל אדם זוכה לא כל שאלה ראויה למענה, מסופר על ראש ישיבה ידועה בארצות הברית שהטיל גורל ועלה עמוד ריק, שוב ניסה להטיל גורל וגם הפעם יצא עמוד ריק והוא הבין שמשמים רומזים לו שאין השאלה ראויה למענה, וכן הרב מבריסק זצ"ל שבימי צעירותו שאל שאלה וערך את הגורל ויצא לו הפסוק תמים תהיה עם ה' אלוקיך.

 

[התורה]

ממדתם של ישראל הכשרים ראינו כאן, שלא רק שלא מבישים ומעליבים את זולתם, אלא שאף אינם מסגלים לסבל מעמד שכזה בו מתביש אדם מישראל. שעם ישראל כלו הוא מקשה אחת * וראה ספר בית המדרש ח"ו שכ' "כל ישראל נקראים נפש אחת". וגוף אחד, וכמו שכשכואב לאדם ראשו, או שניו, מיד כל גופו נחלש וחש בכאב, כך בשעה שאחד מישראל שרוי בצער, או סובל, אמורים כלנו לכאב את כאבו, ומי שלא כך - כנראה שנכרתה נשמתו משרשה העליון ואבדה את הקשר שלה עם צור מחצבתה. ומפרסם המעשה בגה"צ רבי אריה לוין זצ"ל שפעם אחת, בהגיעו לרופא עם אשתו עקב כאבים ברגליה, אמר לרופא: "כואבת ל-נ-ו הרגל...", ועל זה * מגילה כ"ח ע"א. אמר רבי זירא בצואתו לתלמידיו (מגילה כח.): "מימי לא ששתי * ופירשו בעלי המוסר "לא ששתי אפילו בשמחתי, בשעה שחברי היה שרוי בצער". בתקלת חברי!".​

 

[התורה]

כמו שמספר אחד ממקורביו של רבי אריה לוין זצ''ל, אשר נהג להסתובב בין בתי הכלא ולחזק את האסירים: הדבר היה באחת השבתות, ואני רואה את רבי אריה לוין, לוחץ יד של אותו אסיר רוצח מגושם, שצלם אלוקים לא היה ניכר עליו, ואף שואל הרב לשלומו ומאזין לשיחו. נדהמתי והרהרתי אחר מידותיו של רבי אריה המפריז באהבתו הבלתי מסויגת לזולת, ואפילו יהיה זה רוצח את אשתו. למחרת השבת, בהיותי מסיר את התפילין מעל ראשי ומקפל טליתי, ניגש אלי אותו אסיר י.מ., ובקשני כי אשאיל לו תשמישי קדושה שבידי. פקפקתי, הראוי ויאה שאותו אדם שידיו מגואלות בדם נקיים, שיעטר עצמו בטלית ותפילין? לאחר שהפציר בי נעניתי לבקשתו. התייחד לו אותו אסיר בפינת החדר, עטף את עצמו בטלית, עטר את ראשו בתפילין, והחל למלמל מתוך הסידור. נגשו אלי כמה מהאסירים הפליליים, שהיו שוכנים באותו תא, ובקשו את רשותי, לעשות בו שפטים על שמלגלג בקודשי האומה. ממתי הניח תפילין והתפלל? אין זאת אלא שמלגלג הוא על אותם המקיימים מצוות בכלא. והא ראיה שהניח בזדון תפילין של יד על ידו הימנית במקום על ידו השמאלית כדין! ידעתי כי הם מסוגלים להכותו, ולכן אמרתי אחקור בדבר. הזמנתי את י.מ. לשיחה בארבע עיניים ושאלתיו לפשר הדבר. השיב לי בהתרגשות רבה: אתה מבין, לאחר ביקורו של רבי אריה הרהרתי כל אותו יום במעשי והתחרטתי על פשעי, אף הרגשתי צורך בנפשי להתפלל, אולם הכיצד אוכל להניח תפילין קדושים על יד טמאה, והרי ידי זו השמאלית שפכה דם נקי, אך ידי זו הימנית טהורה היא. אותה שעה הבנתי את כוחו ודרכו של רבנו שהיה מעלה ניצוצות הנפש הנתונים ברפש. (כנסת ישראל)

ועוד מעשה היה באסיר קומוניסטי, שהיה צעיר שחצן וגס רוח, והשתדל להוציא את רבי אריה לוין מכליו. כל אימת שהיה רואה את רבי אריה בא ביום השבת לבית הכנסת שבחצר הכלא, היה מצית סיגריה בפניו ''להכעיס'' ורוגז על שלא עלה בידו להרגיז את רבי אריה. אך את רבי אריה אין להוציא מכליו, הלה נוקט היה במנהגו להקדים שלום לכל אדם ולברכו בברכת 'שבת שלום', וכשאותו אסיר פנה אל רבי אריה ואמר לו: ''מדוע אתה מתעסק עם שקרנים ורמאים?'' ענה לו רבי אריה: ''בני, מדוע תוציא לעז על בני אדם?'' אמר הצעיר: ''וכי סבור אתה שהאסירים האלו דתיים המה? אני יושב עמהם בכלא ורואה כיצד הם אוכלים ושותים בגלוי ראש, אך צבועים הם''. השיב רבי אריה: ''האם את אלה תכנה שקרנים ורמאים? חלילה לך! האמן לי, שאיני נותן עיני בראשם, אם מכוסה הוא אם לאו, אני מתבונן בלבם, ולפני הם גלויי לב, והוא חם ויוקד... לא חלפו ימים רבים ואף אסיר זה, כשהיה מבחין ברבי אריה, היה ממהר לחבוש כיפה לראשו ונמנה על המבקרים הקבועים בבית הכנסת!

כך, על ידי עין טובה של כף זכות, העלה רבי אריה לוין זצ''ל, אנשים שהיו בתוך תהום הנשייה של החטא. ונדבר עלינו, ברמות הקרובות יותר אלינו: מבט טוב יותר על הבעל, על האשה, על החבר, על הבוס - ודאי יחזק בלבם את הדחף לעשות טוב, בדיוק כמו שאנו מתחזקים ומתעודדים ושואפים לעשות טוב יותר - כשמסתכלים עלינו בעין טובה. ובנוסף, הבטיחונו רבותינו, כי מי שדן את חברו לכף זכות, גם בשמים ידונו אותו לכף זכות. ומי מאתנו אינו זקוק לכך, ובפרט בימים אלו?!​

 

[התורה]

ספר הרב בהר''ן עצמו:

'כרוב ילדי ירושלים, התחנכתי בתלמוד תורה ''עץ החיים'' שבלב העיר. בצהרים, היינו אוכלים ארוחה ב''מסעדה'' של המוסד; במצב הכלכלי הקשה דאז, היתה זו לרבים מאתנו הארוחה העקרית ביום... הקנוח, היה מעדן אמתי של אותם ימים: פודינג מתוק!

יום אחד הזדרזתי לאכל את מנת הפודינג שלי, ובקשתי מנה נוספת. לצערי, גם המנה השניה ''נגמרה'' מהר, ולא נודע כי באה אל קרבי... ישבתי וחשבתי במהירות, שאם אמתין עד שהכל יקבלו ''סיבוב שני'' של פודינג, לא ישאר עוד מן האדם המתוק הזה... נגשתי אפוא ובקשתי מנה שלישית.

אמרה הטבחית: ''לא, אתה כבר קבלת פעם שניה.'' באותה עת היו הממתקים מעטים... לא יכלתי להשלים עם ההכרעה הקשה של הטבחית. ברגע של כעס החלטתי: ''גם לי גם לך לא יהיה'' – והפכתי את הסיר על פניו!... מיד קמה מהומת-עולמים: ילד השתגע ושפך את כל הפודינג!

נלקחתי אחר כבוד להנהלה, ונאמר לי שמחר בבקר עלי להתיצב בחדרו של ה''משגיח'': ר' אריה לוין.

וכי יש צרך לומר, שלא ישנתי כל הלילה...? מה אענה לו כשישאל איך עשיתי דבר נורא כזה?! כל הלילה עברו במחי הענשים שתטיל עלי ההנהלה...

למחרת, נכנסתי בדחילו ובפיק-ברכים, לקיטון הקטן של ה''משגיח'', שהיה ממקם מתחת לגרם המדרגות; ישבתי מולו והוא פנה ושאל:

''אמר לי, האם נכונה השמועה ששמעתי בקשר אליך?...'' הרכנתי ראשי, ואמרתי בקול נמוך: ''כן.'' ''מבין אני אפוא מספור זה, שהנך אוהב מאד פודינג?''

ראשי הקטן אשר את דבריו בשתי תנועות נמרצות.

''אם כך...'' – שלח ר' אריה ידו הצדה והרים צלחת אל השלחן – ''... הנה הבאתי לך פודינג – קח ואכל להנאתך!''

באותו רגע, התעלה לבי הקטן להבין שחנוך אמתי, הנו מתוק הרבה יותר מפודינג... אז, לראשונה בחיי, נצנצה בי שאיפה: אם יזכני ה', אגדל ואהיה מחנך בישראל! מחנך – כמו ר' אריה...​

 

[התורה]

קדושים - עציץ באמצע הלוויה - גאון התורה והחסד זיע"א | ויקרא

בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ (ויקרא יט, טו) הֱוֵי דָן אֶת חֲבֵירְךָ לְכַף זְכוּת (רש"י). בדברי רש"י למדנו את החיוב המוטל עלינו, חיוב של מצות עשה דאורייתא, לדון את כל יהודי לכף זכות. גם אם אנו רואים אותו עושה מעשה אשר נראה על פניו כמעשה שאינו הגון, עלינו לחפש כל דרך אפשרית וללמד עליו זכות...

forum-otzar-hatorah.co.il