תשרי ט' תשרי - יום פטירת הבריסקער רב (1 צופה)

[גרינפלד]

רבי יצחק זאב הלוי סולובייצ'יק (כ' בתשרי תרמ"ז, אוקטובר - ט' בתשרי תש"ך) (ידוע בשם הגרי"ז, או הרב מבריסק וביידיש: דער בריסקער רב[1]) היה רבה של העיר בריסק וראש ישיבה בבריסק ואחר כך בירושלים, ממנהיגי הציבור החרדי-ליטאי בירושלים, בשנות הקמת המדינה, נחשב למתנגד תקיף לציונות.

רבי יצחק זאב הלוי סולובייצ'יק – המכלול

www.hamichlol.org.il

 

[גרינפלד]

מסופר, כי בעת עלייתו של הרב מבריסק לארץ ישראל, היו עמו באנייה המפליגה מאודסה לתורכיה עוד בני תורה רבים, אשר דאגו מראש שהאוכל שיוגש להם בדרך יהיה כשר, כיאה לבני תורה. היחיד שלא הסכים לטעום מהאוכל שהוגש שם, היה הרב מבריסק. גם לבני ביתו ולילדיו שהיו בגיל הרך, לא הרשה לאכול.

ניגש רב החובל אל הרב מבריסק לברר מדוע הוא נמנע מלאכול? רב החובל שדיבר בשפה הרוסית, נזקק למתורגמן שיעביר את דבריו. תפקיד זה נטל על עצמו רבי שמחה קפלן זצ"ל, לימים רבה של צפת. כששמע רב החובל שהרב חושש לטיב כשרות המזון, הציע שהרב ישלח שליח שירד לבטן האנייה, ויוציא דג חי מבריכת הדגים אשר שם, ויבדוק אם הוא כשר. ואח"כ יסור למחסן שעל יד המטבח, ויקבל כלים חדשים שעדיין לא בושל בהם, ובמו ידיו יקלף תפוחי אדמה ושאר ירקות, ויבשלם בעצמו בסירים חדשים.

לאחר הרהור קצר, השיב הרב מבריסק: "נו, שיהיה עבור הילדים". אולם בטרם שלח את רבי שמחה לבצע את המשימה, אמר לו, "ראה להדליק בעצמך את הגז, כדי שלא ניכשל בבישול עכו"ם, ואם הגוי יבעיר את הכיריים, כבה את הלהבה והדלק אותה מחדש בעצמך". ירד רבי שמחה אל בטן האנייה, ועשה הכל כמצוותו. כאשר ראה רב החובל שהוא מכבה את הגז ומדליק מחדש, שאלו, "למה אתה חושש, לבישול עכו"ם? והרי אף אני יהודי?!"

כאשר חזר רבי שמחה וסיפר את זה לרבי מבריסק, הגיב בהתרגשות: "מה? הוא יהודי?!", ומיד הוסיף ואמר: "עכשיו נגולה אבן מליבי, מאז בא אלי רב החובל, הייתי מוטרד מאד, מדוע הוא דואג כ"כ לילדים שלי? וסברתי, שמא זומם הוא משהו, שהרי דבר תימה הוא שגוי ירחם על ילדי ישראל, עכשיו ששמעתי שהוא יהודי, נחה דעתי".
​

(מתוך 'להתענג בתענוגים')​

 

[גרינפלד]

למרות סירובו של מרן הגרי"ז סולוביצ'יק לקבל מתנת חינם ממישהו, שונה היה הדבר במתנה שהיא מצות התורה. לא זו בלבד שלא סירב, אלא הוא אף הקפיד על כך, שאכן יקבל הכל כראוי.

סיפר מרן הגרא"מ שך: "פעם ישבתי אצל מרן ושוחחנו בדברי תורה. מרן קרא לבתו ואמר: 'רבקה, הביאי כוס תה'. הבת הגישה שתי כוסות תה עם קערת סוכר, ויצאה מן החדר.

מרן חזר וקרא לה: 'שימי את הסוכר בכוס'. שמה הבת את הסוכר בכוסות, ויצאה מן החדר. עבר רגע, ושוב קרא לה אביה, כשהוא מצוה לה לערבב את הסוכר בתה.

"כאן כבר לא יכולתי לעצור בעצמי", אמר הגרא"מ שך, "ושאלתי את רבינו כתלמיד הדן לפני רבו: 'משום מה מטריח רבינו את הבת כל כך?" מרן ענה לי: 'כיבוד אב איז גאר נישט? איך וויל איהר מזכה זיין!" (וכי כיבוד אב הוא ענין של מה בכך? – רצוני לזכות אותה!)
​

(במחיצתם)​

 

[גרינפלד]

סיפר הגאון הצדיק רבי שלום מרדכי הכהן שבדרון זצ"ל, ואמר, ה'בית יוסף' אומר כי נוסח ברכת 'מעין שלש' "ונאכל מפריה ונשבע מטובה – ונברכך עליה" כלומר, כל מה שנאכל ונשבע מטרתו העיקרית היא לזכות שוב ל'ונברכך', אנחנו הכרנו כאלו שחיו כך.

וכה סיפר: מרן הרב מבריסק שהה לרפואתו ומנוחתו בשוויץ, בעל בית האכסניה חרד לכבודו של האורח הדגול, וציפה לרגע בו יחרוג הרב ממנהגו ו'יבקש' ממנו משהו, אבל הבריסקער רב לא ביקש, ואם כבר ביקש משהו היה זה מאחד מבניו שליווהו 'כדי לזכותם בכיבוד אב'. רצונו העז של בעל האכסניה עלה לפני השי"ת, והנה זה בא, בשבת אחה"צ הרב מבריסק מבקש, "בעל הבית, אפשר שיש לך להגיש לי תפוח ובננה?", בעל הבית אץ רץ כולו מרוגש אל עבר המטבח הוציא כמות בננות מכובדת ומזמינה, הניחן על מגש מפואר, ולצידן ערם פירמידת תפוחים מבריקים, והניח לפני הרב, אבל טרם נגע הרב בפירות, הגיעו כמה אורחים נכבדים מאוד, לשוחח עמו בענייני הקהילה ועוד, ולפיכך לא אכל הרב כלום, מגש הכיבוד נשאר יתום…

במוצ"ש בעל הבית הרהיב עוז ושאל "ילמדנו רבנו, מה צורך היה לרבנו בפירות? הלא לאכול לא אכלם הרב, א"כ למה היה צורך בהם?", הרב חייך והסביר, "תראה, הוא אמר, השעה כבר הייתה שעת אחה"צ מאוחרת של שבת, וראיתי כי לפי החשבון חסרים לי שתי ברכות לחשבון ה-100 ברכות. ולפיכך ביקשתי תפוח ובננה, הוסיף הרב ואמר, ואם תקשה מדוע אני צריך שתי פירות, הרי בפרי אחד ישנם שתי ברכות ברכה שלפניה וברכה שלאחריה. התשובה היא, כי לא היה ביכולתי להכניס כמעט מאומה לגוף, וודאי לא שיעור אכילה לברכה אחרונה, ולפיכך ביקשתי את שתי הפירות.

אלא מאי, מדוע באמת לא אכלתי מהם את אותה משאת מאומה לשם הברכה, כי לאחר האורחים פניתי להתפלל מנחה של שבת בבית הכנסת, ושם העלו אותי לתורה בעליית 'לוי', נמצא שנוספו לי שתי ברכות זו שלפני הקריאה וזו שלאחריה, וכבר לא נצרכתי לטעום מהפירות.​

 

[גרינפלד]

תלמידי הישיבות הנודעות שבפולין וליטא, היו עושים דרכם אל בריסק, כדי להתבשם מאור תורתו ולישא וליתן עמו במלחמתה של תורה. בשל היותה של העיר צומת דרכים מרכזית, ותנועת הרכבות ממנה ודרכה לא פסקה, היו רבים מבני הישיבות שעושים דרכם אל בתיהם ביומי דפגרא וכיוצא, מנצלים את תחנת הביניים לסור למעונו של מרן הגרי"ז אב״ד דבריסק אשר שמעו יצא בכל העולם.

אירע פעם, ששני תלמידים מישיבה נודעת מאד, הגיעו אל העיר ושוחחו עמו בד״ת בענייני לימודם. מרן הבריסקע'ר רב זצ״ל חש מידת מה של אכזבה מרמת ידיעותיהם, ולאחר שיצאו את ביתו, כשפניו לובשות ארשת של אי שביעות רצון, הפטיר לאמור: ״איך ווייס נישט צו די וועלט איז געווארן שוואכער, צו מיר זענען געווארן בעסער״ [-איני יודע אם ה״עולם״ נהיה חלש יותר, או שמא אנחנו נהיינו טובים יותר]…

אחד הנוכחים הגיב בדרך צחות: ״און אפשר ביידע״?! [-שמא שני הדברים גם יחד אירעו], ומרן זצ״ל חייך ואמר כי הדבר מזכיר לו מעשה שהיה עם האבא רבי חיים. וכך סיפר: ביום חג השבועות באחת השנים, לאחר שנסתיימה סעודת היום והאבא פרש לחדרו למנוחה, הופיע בפתח הבית יהודי מתושבי העיר, וביקש במפגיע להכנס אל האבא על אתר. אמרתי לו, המשיך מרן זצ״ל בסיפורו, שהדבר בלתי אפשרי כעת, משום שהוא הלך לנוח. אולם הלה התעקש שדבר מה דחוף לו אליו, ואדהכי והכי חמק בזריזות אל תוך הבית וכבר נכנס אל החדר בו שכב האבא לנוח.

סבור הייתי כי זה ענין של רגע כמימרא ותיכף יצא האיש את החדר, אולם למעשה חלפו עברו כמה רגעים כשבחדר השתרר שקט, והנה, שומע אני את האבא שוחק בקול. נכנסתי, איפוא, אף אני אל החדר, אמר מרן זצ״ל, וראיתי את האבא יושב על מיטתו כשפניו מחייכות והוא אומר בפנותו אלי: ״דער איד זאגט גוט״ [-היהודי הזה אומר טוב]…

התברר, כי זה לא מכבר הלך לעולמו אביו של היהודי, ששימש כחזן בבית הכנסת הגדול של העיר, והגבאים דחו את בקשתו למלאות מקום אביו, והם מחפשים חזן אחר. רוצה הוא, איפוא, שרבי חיים יסייע לו ויפעל למינויו למרות התנגדות ציבור ה׳בעלי בתים׳ והגבאים, וזוהי הסיבה שביקש לשוחח עמו בדחיפות… ״אמור נא לי״, פנה רבי חיים אל האיש ושאל, ״האם יודע הנך לשמש כחזן טוב יותר מאביך״?!

– ״והרב עצמו״, השיב היהודי על אתר בשאלה משלו, ״כלום יודע הוא ללמוד יותר מאביו (ה׳בית הלוי׳)״?!…

שאלה זו העלתה בת שחוק על פני רבי חיים, שנהנה מאד לשומעה [בפרט, שידוע כי הקפיד ביותר כלפי אלו הטוענים שכוחו בתורה גדול יותר משל אביו], אולם תוך כדי כך לא הותיר את היהודי ללא תשובה, ויען ויאמר לו כדברים האלה: ״ריכטיג, איך קען אויך נישט בעסער פארן טאטן, אבער זאג מיר: אז איך קען ווייניגער פארץ טאטע׳ן – האב איך נאך וואס צו קענען, אבער אז דו קענסט ווייניגער פאר׳ן טאטען…״ -אמנם נכון, אף אני איני יודע (-ללמוד) טוב יותר מאבי, אולם אמור לי: כשאני יודע פחות ממנו, עדיין יש לי מה לדעת (ויכול אני להוסיף וללמוד ולהתקרב לרמת ידיעתו של האבא), אולם כאשר אתה יודע פחות מאביך… מה נשאר להוסיף ולדעת?!..].
​

(הרב מבריסק ח"ב עמ' 59)​

 

[גרינפלד]

כאשר פרצה המלחמה הנוראה (בשלהי שנת תרצ"ט) והנאצים ימ"ש החלו להתקדם לתוך מדינות פולין וליטא, נחפזו הכל להימלט על נפשם ולברוח למקומות מרוחקים יותר או להתחבא בתוך יערות (עד שבתוך זמן קצר התברר להם כי כבר אין לאן לברוח).

גם בני משפחת הרב מבריסק, ה"ה הגרי"ז הלוי סולובייצ'יק זי"ע רצו לברוח, אך המתינו להכרעתו של הרב. לאחר ששקל הרבה בדעתו הגדולה האם מעשה זה הוא אכן בגדר 'השתדלות' הכרחית או שיש בזה סתירה לחובת הבטחון בהקב"ה, הכריע כי אמנם צריך לנוס אל היער הסמוך, אך הזהירם שלא יטלו עמם שום מאכל ומזון, אלא 'יקחו' את האמונה ב'אין עוד מלבדו'…

ואכן יצאו לדרך כשאין ברשותם אפילו פרוסת לחם אחת. לאחר כמה שעות שהלכו בדרך, הופיע כנגדם איש יהודי הנושא שני סלים גדולים מלאים במיני מאכלים טובים ומשובחים, ושאלם האם כבר אכלו היום, והשיבוהו שעדיין לא נכנס לפיהם אפילו משהו. מיד הראה להם את מה שבידו, וסיפר להם כי היתה אמורה להתקיים שמחת נישואין וכבר בישלו את כל האוכל עבור סעודת החתונה, אלא שלצוק העתים נדחו הנישואין למועד בלתי ידוע ונשארו כל התבשילים באין דורש, ולא מלאו ליבו להשליכם לאשפה שלא לעבור על 'בל תשחית', ועל כן נטלם עמו כדי לתת אותם להולכי דרכים הרעבים, ואם ברצונם 'הרי שלהם לפניהם'…

החל הגרי"ז לחקור ולדרוש אודות כשרות המאכלים, ולאחר שהתברר לו כי אכן הכל בתכלית ההידור והדקדוק הרשה לבני ביתו לקבלם ממנו, ונתיישבו לאכול 'כסעודת שלמה בשעתו' באמצע היער… והורה הגרי"ז שלא להשאיר מאומה מן האוכל ולשמור אותו למחרת, כי צריך לבטוח בה' שיספק להם למחר צרכיהם כמו שדאג להם ביום זה. והמשיכו להעמיק במנוסתם לתוך היער.

ויהי למחרת שוב הופיע לפניהם איש אחר וסלי מזון בידו, ואותם הדברים בפיו, שהכינו סעודת נישואין והתבטלה … וקיבלו מידו ופתחו את הסלים להוציא את המאכלים כדי להתיישב לסעודה, ואכן היה שם כל מיני מאכל מלבד הליפתן המוגש בסוף הסעודה.

פשיטא שאיש לא היה מוטרד מחסרון הליפתן… חוץ מהרב בעצמו… והיה הדבר לתימה רבתי בעיני כולם – שהלא אפילו בעיתות שלום מעולם לא היה מעניינו איזה אוכל מוגש ומוכן עבורו, ועל אחת כמה וכמה בעת מלחמה… ובפרט שאכלו יותר מכדי שבעם, ולמי חסר בדיוק עכשיו 'מנה אחרונה'…

נעמד הגרי"ז על רגליו ושאל בכובד ראש: האם מישהו השאיר אמש מהסעודה? ונאלמו הכל בדומיה ואיש לא ענה. חזר הגרי"ז על שאלתו ודרש לדעת מי השאיר אתמול מהאוכל, עד שקם ילד קטן והודה כי אכן השאיר משהו. הורה לו הגרי"ז לספר בקול גדול מה הותיר למשמרת, וסיפר כי חשש שמא לא יהיה להם מה לאכול, על כן נטל מעט לפתן והניחו בצנצנת כדי שיהיה לו היום מה לאכול.

פנה הגרי"ז לכל אותם שהיו עמו, ואמר להם: ראו והתבוננו בכל מעשי ה', הילד השאיר ליפתן על כן לא קיבלנו היום בדיוק את הלפתן. וכל זה ללמדנו עד כמה הקב"ה שומר ומגן עלינו כפי מידת בטחוננו בו, ואם נסמוך עליו לבדו נזכה לראות תמיד כיצד הוא מגן לכל החוסים בו.
​

(באר הפרשה)​

 

[גרינפלד]

סיפר הגה"צ רבי גמליאל רבינוביץ שליט"א:

מרן הגרי"ז זצוק"ל, "הבריסקער רב", בהיותו עדיין רב בעיר בריסק יצ"ו, היה נוסע מדי שנה בימות הקיץ לעיירת נופש ידועה בפולין של מעלה, כדי לשאוף אל ריאותיו הקדושות אוויר צח ונקי, מחמת סבלו הרב ממחלת האסטמה שתקפתו כידוע, ובאותה עיירת נופש היה האוויר זך ומיוחד, שהיה חשוב מאד לבריאות גופו.

ברחובות העיירה בינות לעצי נוי מוריקים וכרי דשא נרחבים, היו מפוזרים ביתנים גדולים ויפים שהיו מושכרים לנופשים. הרב זצ"ל היה מגיע מדי שנה לביתן קבוע, שבו איווה למושב לו בשבועות הנופש. בביתן הסמוך אליו היה לו שכן, יהודי ירא ושלם מפולניה, שהיה מגיע גם הוא באופן קבוע באותה תקופה לנפוש בעיירה לצרכי בריאותו. והיו שמחים לפגוש זה את זה, ונהנים משכנותם וקרבתם, וגם היו קובעים ביניהם לימוד משותף בחברותא מדי יום.

באחת השנים לא הגיע אותו שכן אל הנופש, והרב דאג וחרד לשלומו ובריאותו, וגם חסרה לו שכנותו הטובה ולימוד החברותא שביניהם. כשנפגשו בשנה שלאחר מכן, שאלו הרב על סיבת היעדרו בשנה הקודמת.

סיפר לו האיש, שבשנה שעברה היה מאושפז כמה חודשים בבית החולים לאחר חג הפסח, שמחמת אכילת המרור [שהיו נוהגים באכילת 'חזרת' חריפה ביותר, לא כמו החסה של זמננו], לקה בהתקף לב קשה, והיה תחת שמירה קפדנית כמה חודשים לאחר מכן, ולכן לא הגיע אל הנופש.

אמר לו הרב, ופסק בנחרצות: "אם כן, הרי הוא מצב של סכנה, ואין אוכלים מרור! גם אני" – העיד הרב על עצמו – "שכידוע לך סובל אני ממחלת האסטמה המסוכנת, אינני אוכל מרור".

נתפס האיש בחרדה וזעק: "בריסקער רב! הרי אתם, גם אם לא תאכלו המרור, בוודאי יידעו בניכם ונכדיכם ויבינו מכך, שכשם שצריך 'מסירות נפש' בשביל אכילת המרור – כך צריכים מסירות נפש לאי-אכילתו, כאשר כך נפסק הדין בשולחן ערוך… אבל אצלי, אם לא אוכל את המרור חלילה, מי יודע למה זה יוכל להוביל אצל בני ואצל נכדי!"…

ונהנה הרב מאד מתשובה זו וקלסה. כל ימי חייו היה הרב מספר מעשה זה ומדגיש את גודל חרדתו של היהודי היקר לחינוך הדורות הבאים אחריו, שהיה מוכן בעבור זאת לסכן את בריאות ליבו. והיה משבח ומוקיר מאד את יראת שמים התמימה והשלמה של אותו יהודי.
​

(טיב הקהילה)​

 

[גרינפלד]

בדבריו על התקופה בה התגורר בשווייץ, סיפר מרן הגראי"ל זצ"ל שבאותה העת הגיע הרה"ק רבי יואל'יש מסאטמאר זיע"א לציריך בירת שווייץ, ושהה בה ב'שבת פרה', ואף נשא דרשה ארוכה עפ פלפול גדול במה שאמרו חז"ל במדרש כשעלה משה למרום הוא שמע את הקב"ה אומר "אליעזר בני אומר עגלה בת שנתה פרה בת שתיים".

לאחר אותה דרשה, שוחח עם מרן בלימוד משך זמן רב, וסיפר שהוא היה אחוז התפעלות מהשליטה העצומה של ה'דברי יואל' בכל חלקי התורה באופן מבהיר ממש.

הוסיף מרן וסיפר שראה שהרבי מסאטמאר זצ"ל, כשאכל דגים, אכלם עם הידיים ולא עם כף או מזלג. "בתחילה חשבתי שזה מנהג של חסידים בלבד", אמר מרן, "אבל אחרי שנים, הייתי בשבע ברכות של בן זקוניו של מרן הגרי"ז מבריסק זצ"ל, רבי מאיר סולובייצ'יק סזצ"ל, וראיתי שהרב מבריסק אכל עוף עם הידיים".

הוסיף מרן ואמר שאצל החסידים נותנים רמז למנהג אכילת הדגים עם הידיים כי כתוב "כל דגי הים בידכם ניתנו".

אגב הדברים סיפר מרן שלמעשה הוא היה גם בחתונתו של רבי מאיר סולובייצ'יק שהיתה בתל אביב, ורצה לגשת לאביו מרן הגרי"ז כדי לומר לו 'מזל טוב', אבל היה שם קהל גדול ורבים נדחקו סביב הגרי"ז כך שהוא נאלץ לוותר על הרעיון.

כשהתקיימה שמחת השבע ברכות במלון וגשל בבני ברק, סיפר מרן, כבר היו הרבה פחות אנשים ויכולתי לגשת ולומר לו מזל טוב. הרב מבריסק שאל אותי היכן הייתי בחתונה, והשבתי לו שאכן הייתי אבל לא יכולתי לגשת אליו כדי לומר לו מזל טוב מפני הדוחק הגדול שהיה שם, ונחה דעתו בהסבר זה.​

 

[גרינפלד]

הבריסקער רב שאל פעם בין קבלת שבת למעריב את בני הבית: רואים ילדים, ילדים תמיד שמחים ומאושרים, זורחים. הוא שאל: למה הילדים כאלו שמחים? אז ענו לו: כי אין להם בעיות של בריאות, לא של פרנסה, אין להם משכנתא, אין להם גמ"חים. אז הוא אמר: יש גם מבוגרים שמסודרים עם בריאות ועם פרנסה, עם ילדים, והם לא שמחים כמו הילדים. למה הילדים כל כך שמחים? אמר הבריסקער רב: הקב"ה ברא את האדם שיהיה שמח, הוא לא ברא את האדם שיהיה עצוב. רק מתחיל מידות רעות והוא הופך לעצוב. מידות, מידות. קנאה, תאוה, כבוד, מתחילות המידות הרעות ואז הוא מתחיל להיות עצוב, הוא נכנס לתוך גיהנום של מידות רעות. הגיהנום שהוא חפר לעצמו. ילד עוד לא נמצא בתוך זה, אצל ילד זה שטחי, גם הקנאה שלו היא שטחית, בין רגע היה, בין רגע זה חולף. זה לא אצלו במהות.​

 

[גרינפלד]

שאל אחד את הגרי"ז מבריסק מה עדיף שעון שאינו פועל כלל או שעון שממהר ואינו מראה את השעון הנכון, אמר לו הגרי"ז ומה דעתך, אמר לו עדיף שעון שאינו פועל כלל כי שעון זה לכל הפחות פעמיים ביום מראה את השעה הנכונה, אמר לו הגרי"ז הדבר אינו כן, שעון שאינו פועל 'אינו בגדר שעון'. לפי"ז מנהיג שאינו עושה כלום אינו בגדר מנהיג לעומתו מנהיג שפועל ועושה לפעמים קורה טעות.​

 

[גרינפלד]

סיפר מרן הגראי"ל שטיינמן זצ"ל שהגרי״ז מברסק כשהיה חתן קיבל 31 אלף רובל וקנה בית גדול, לפני מלחמת העולם הראשונה, לא נשאר מזה זכר, מה עשה הרב מבריסק? למד חובת הלבבות שער הבטחון ואמר שעכשיו נעשה גביר. הגרי״ז עבד הרבה על מידת הבטחון.​

(צדיק כתמר יפרח)​

 

[גרינפלד]

סיפר הגרמ"צ ברלין שליט"א שנה אחת בליל בדיקת חמץ בא אל ביתנו הגאון רבי רפאל הלוי סולובייצ'יק זצ"ל בשעה שתים עשרה וחצי בלילה ואמר לי שאביו מרן הגרי"ז הלוי מבריסק זצ"ל קורא לי לביתו. כמובן שמיד נשאתי רגלי לביתו נאוה קודש של מרן הגרי"ז ומצאתיו יושב ומדבר בלימוד עם הגאון רבי אליעזר פלצ'ינסקי זצ"ל.

כשראה אותי מרן הגרי"ז זצ"ל אמר לי: אני רוצה להקנות לאביך את התרופות לפני הפסח – מרן הגרי"ז זצ"ל היה חושש לחמץ בתרופות, ועל כן לא רצה להשאיר ברשותו את התרופות בפסח – שאלתי למרן הגרי"ז האם זהו זכות עבור האבא שאני יכול לקנות עבורו? ואמר לי מרן הגרי"ז "הוא יודע והוא מסכים לדבר".

לפתע אמרה בתו תחי': מסתמא רבי אלכסנדר [אאמו"ר זלה"ה] כבר מכר את החמץ היום, וא"כ הוא יצטרך ללכת מחר למכור שוב את החמץ שנתוסף לו עתה.

הגיב מרן הגרי"ז זצ"ל ואמר: כוונתה היא מסתמא למחלוקת הראשונים אם מועלת שליחות לדבר שלא בא לעולם או אינה מועלת שליחות לדבר שלא בא לעולם [ראה תוס' נזיר (יב. ד"ה מ"ט)], אין מה לדאוג רבי אלכסנדר הוא תלמיד חכם ויודע היטב מה עליו לעשות.

[כוונת מרן הגרי"ז שאם מועלת שליחות לדבר שלא בא לעולם, א"כ אע"פ שהאבא כבר מכר את חמצו, עדיין הוא יכול לקבל לרשותו עוד חמץ ונכלל במה שעשה את הרב שליח למכור לו את חמצו. אולם אם אין שליחות לדבר שלא בא לעולם, אזי מה שמכר הוא מה שנמכר. ואם עכשיו נתוסף לו עוד חמץ, צריך לעשות מכירה חדשה].

סוף המעשה הוא, כשהבאתי את התרופות של מרן הגרי"ז לבית אאמו"ר זלה"ה הוא ישן באותה עת, ומכיון שכן לא יכולתי להודיעו ממעשה השליחות, למחרת בבוקר כשראה אאמו"ר את התרופות, הבין מה מוטל עליו לעשות והלך מיד בשעת בוקר מוקדמת להגאון רבי צבי פסח פראנק זצ"ל ומכר לו שוב את החמץ שקיבל ממרן הגרי"ז זצ"ל.
​

(הגדה של פסח הגרמ"צ ברלין)​

 

[גרינפלד]

בקבלת שבת, הקפיד הרה"ג ר' בן ציון פלמן זצ"ל להגיע לבית הכנסת בתפילת מנחה שקודם קבלת שבת, אע"פ שכבר התפלל תמיד 'מנחה גדולה' בערב שבת. הוא נכנס מוקדם למקומו כדי להכין את עצמו לקבלת השבת.

בעת 'קבלת שבת' עמד כל שעת אמירת המזמורים של 'קבלת שבת'.

פלוני התעניין פעם: מדוע הרב עומד כל עת 'קבלת שבת', והשיב לו: "משום כבוד שבת".

"מה המקור, היכן זה כתוב?" – התעניין הפלוני.

והרב השיב לו: "זה כתוב ברמב"ם". ולא יסף.

מקורו לכאורה, מעובדה שסיפר בעצמו כמה פעמים.

פעם שהה בבית הרב מבריסק בעת קבלת שבת. מרן הגרי"ז התרומם וקם לקראת אמירת 'מזמור שיר ליום השבת'. כאשר קם, לבש את המעיל העליון שלו, את הכובע, ונעמד. וכך בעמידה אמר מזמור שיר ליום השבת באימה וביראה כמקבל פני מלך.

סיפר הגרב"צ, ידעתי שאצל הרב מבריסק אין שום תנועה שנעשית ללא סיבה, ושאלתי את הגרי"ז כדי ללמוד: האם צריך לומר 'מזמור שיר ליום השבת' בעמידה, והאם צריך לאומרו עם הכובע העליון, והאם יש לאומרו במעיל?

ענה הגרי"ז: "כן, צריך, כך כתוב". חשבתי רגע ושאלתי האם הכוונה לדברי הגמרא שרבי יהודה היה מתעטף בשיראי ואמר באו ונצא לקראת שבת, השיב הגרי"ז שאכן כך כתוב על רבי יהודה, אבל כתוב שרבי יהודה היה נראה אז כמלאך ה' צב-קות, ואנחנו לא מלאכים, ולכן אין זה מקור לכך שאנו בני האדם צריכים לעשות כך. המשיך הגרי"ז ואמר, אבל יש מקור שכתוב כן גם לדידן לאנשים כמותנו. שאלתי היכן המקור? אמר הגרי"ז כי כתוב ברמב"ם שכאשר שבת מגיעה, יהיה פנוי ויקבל שבת כמקבל פני מלך. וכי את המלך מקבלים בישיבה, וכי את המלך מקבלים בלי חליפה, וכי את המלך מקבלים ללא כובע? – דברי הגרי"ז.

סיים ר' בן ציון לאמר: מאז ששמעתי את הדברים כיצד הם יוצאים מפי הגרי"ז, אינני מסוגל לשבת בקבלת שבת, גם לו הייתי רוצה, לא הייתי מסוגל, לא יכול, כיון שאני מקבל פני מלך. זו היא השבת. וזוהי קבלת שבת.​

 

[גרינפלד]

סיפר לי הגאון רבי משה שמואל שפירא, מתלמידיו הגדולים של מרן הגרי״ז זצ״ל, וראש ישיבת באר יעקב:

בשעה שיסדנו את הישיבה הק׳ ״באר יעקב״, באתי לרבינו מרן הגרי״ז זצ״ל, ובפי הצעה ובקשה, למנות את בנו הגאון הגדול רבי משולם דוד הלוי, [שהיה אז עדיין אברך צעיר לימים] לתפקיד ר״מ בישיבה, למסור שיעורים בקדשים… אולם מרן הגרי״ז זצ״ל דחה את הצעתי בתוקף, ואמר לי שאיננו רוצה שלרבי משולם דוד יהיה כבר עול כזה גדול… ושאלתי את מרן הרב זצ״ל ״וכי עול אינו דבר טוב״?״. ואמר לי בזה״ל ״כל זמן שאין עול, אפשר לעלות ולגדול בתורה, אולם כשיש עול, נעשים כבר מחוייבים ומשועבדים״…. עוד אמר לי באותה שעה ״כאשר נעשים משועבדים, אפשר חס וחלילה גם לומר דברים ״וואס איז ניט״… כי בעל חוב דינו בבינונית… ועל כן מוטב ללא העול״…וביקש ממני מרן הרב זצ״ל, בכל לשון, שלא אעלה אפילו את ההצעה, בפני בנו רבי משולם דוד הלוי, פן יחשוק בה.״
​

(עובדות והנהגות לבית בריסק)​

 

[גרינפלד]

'ונתת אל הארון את העדות אשר אתן עליך' (שמות כה טז) מפני מה ניתן ספר התורה בארון כלל, הלא כל הימים היה סגור ומסוגר ובין כך לא היו קוראים בו, אם כן לשם מה הוא ניתן שמה? – כך שאל הגה"ק רבי זלמן סרוצקין זי"ע בהספדו על הגרי"ז מבריסק זי"ע. אלא, תירץ, אלמלא ספר תורה זה, היה חשש כי אי שם יקום מאן דהוא ויכתוב ספר תורה כרצונו וישנה בה כאוות נפשו, וברבות הימים תשכח תורה כנתינתה. אמנם, כל עוד ידע העם כי ספר תורה אחד מונח בתמימותו ובטהרתו בארון פנימה, אזי יפחד כל אחד לשנות כהוא זה, ביודעו כי אם יוציאו פעם את הספר יגלו מיד כי שינה מן האמת.

והמשיך רבי זלמן – בחינה זאת היה עבור דורנו מרן הגרי"ז, אמנם היה ספון תמיד בביתו אשר בירושלים, ולא כל כך התערב עם הבריות, אך את זאת ידעו הכל, כי כל עוד שוכן ספר התורה, הטהור והמקורי הזה, בחדר מדרשו, לא ניתן לשנות מן התורה מאומה, באשר יש מי ששומר מכל שינוי וסטיה…
​

(גליון פנינים)​

 

[גרינפלד]

בזמן מלחמת תש"ח שהתחוללה בארץ ישראל, דם ישראל נשפך כמים. באחד הימים ניגש אדם אחד אל הרב מבריסק, ואמר לו: "נראה לי כי כל הצרות והיסורים באים מחמת ריבוי חילולי השבת בארץ הקודש".

השיב לו הרב מבריסק: "יונה הנביא היה על ספינה שכל נוסעיה היו עובדי עבודה זרה, ובכל זאת כאשר באה רוח סערה אמר (יונה א, יב): "יודע אני, כי בשלי הסער הגדול הזה עליכם".

למדים אנו מכך, שאפילו אם אדם נמצא בסביבה של עובדי עבודה זרה, וארע מצב של סכנה, עליו לחשוב, "בשלי הסער הגדול הזה", ולא לתלות את הסיבה באחרים!"​

 

[גרינפלד]

בתכריך כתביו של הגאון רבי משה מאיר פרג שליט״א מובא:פעם בשנת השמיטה עשה מרן הגרי״ז זצ״ל שטר פרוזבול בפני הבד״צ של העדה החרדית, בביתו של הראב״ד מרן הגאון רבי זליג ראובן בנגיס זצ״ל. כשסיימו איחל לו הגר״ד יונגרייז זצ״ל ״שיזכה ללכת לקבל פני משיח״…

הגיב מרן הגרי״ז ״מנין אתם יודעים שיהיה דבר כזה, שילכו לקבל את פני המשיח???״ כעבור זמן הראה רבי דוד יונגרייז את דברי רש״י בעירובין (מג:) על דברי הגמרא ״כבר מובטח להן לישראל שאין אליהו בא, לא בערבי שבתות ולא בערבי ימים טובים מפני הטורח״. וברש״י פירש ״מפני הטורח, שמניחין צרכי שבת והולכין להקביל פניו״. וא״כ מבואר מדברי רש״י, שאכן ילכו להקביל את פניו ממש.
​

(עובדות והנהגות לבית בריסק ח"א עמ' שלא)​

 

[גרינפלד]

סיפר הגאון רבי מנחם צבי ברלין שליט״א ראש ישיבת ״רבנו חיים עוזר״: לפני חתונתו של הגאון הגדול רבי מאיר הלוי שליט״א, בן מרן הגרי״ז זצ״ל, בקשני הסבא רבי אלעזר דוד זצ״ל שאלך לחנות תכשיטים בגאולה, ואקנה גביע כסף עבור החתן, מתנה ליום חתונתו. ואכן קניתי לו גביע עם השיעור הכי גדול שהיה בחנות.

החתונה היתה בחודש שבט תשי״ט, והנה בחג הפסח בליל הסדר ביקש רבי מאיר, ממרן הגרי״ז זצ״ל, שיעשה קידוש על הגביע החדש שקיבל לחתונתו… והסכים מרן הגרי״ז, ומזג לתוך הגביע את היין, וממש כשעמד להתחיל בקידוש, שינה את דעתו ואמר ״כל שנה אני מקדש על הכוס… גם השנה לא אשנה ממנהגי, ואקדש על הכוס״…

במוצאי יום טוב ראשון הלך מיד רבי מאיר, ומדד את שיעור הגביע, וראה להפתעתו, כי בגביע אין שיעור של מאה ושבעים מיליגרם, כפי שהיה מרן הגרי״ז זצ״ל מקפיד, אלא נכנס בכוס רק מאה שישים ושמונה וחצי מיליגרם…והיה הדבר לנס ופלא, איך שראו בחוש מאמר חז״ל ״בדרך שאדם רוצה לילך מוליכים אותו״, ומכיון שהיה מקפיד מרן הגרי״ז זצ״ל לקדש על כוס עם שיעור של מאה ושבעים מיליגרם, לא הניחוהו משמים, לקדש על הגביע שהיה חסר בו לשיעור מיליגרם וחצי…
​

(עובדות והנהגות לבית בריסק ח"א עמ' שיג)​

 

[גרינפלד]

האיסור לגנוב הוא אף כשאין מתכוון לגנוב, אלא לצער חברו ולהשיב לו הכסף אח"כ, וכן אם נגנב ממך חפץ ומצאתו ברשות הגנב – אל תגנוב את שלך, אלא עמוד עליו ותוציאו בדין, שלא תיראה עליו כגנב.

הרב מבריסק זצ"ל היה אומר, שהגנבים, מלבד מה שהם רשעים – הם גם שוטים, שהרי מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד ראש השנה, וא"כ אם נגזר עליהם שיהיה להם כך וכך כסף – הרי זה יכול לבוא אליהם גם בהיתר, ולמה להם להסתכן ולהרוויח את הכסף באיסור?! וביסוד זה ענה הגרי"ז מבריסק זצ"ל לאדם אחד ששאל על הגמ' "מזונותיו של אדם קצובים לו מר"ה ועד ר"ה חוץ מהוצאות שבת ויו"ט", לכאורה הגנב יש לו יותר ממה שנגזר עליו בר"ה, שהרי מרוויח מעצמו מה שלא נגזר עליו, ומהו שאמרו שכל אדם מזונותיו קצובים ואינו יכול להוסיף ממה שנגזר עליו? א"ל הרב, אין הדבר כן, אלא הפירוש בחז"ל הוא כך, על כל אדם נגזר להרוויח סכום מסויים במשך השנה, אולם באיזה דרך הוא יקבל, זה תלוי בו, אם האדם ינהג כשורה, הרי המזונות יגיעו אליו בדרכים טובות וכשרות, ואם לא ינהג כשורה, מזונותיו יכולים להגיע גם בדרכים שאינן כשרות.​

 

[גרינפלד]

סיפר הגאון רבי אברהם ארלנגר מראשי ישיבת ״קול תורה״ זצ"ל כפי ששמע מגאון אחד: פעם נכנס קרוב משפחה אחד, של מרן הגרי״ז זצ״ל, ואמר לו כי בקרוב הוא מתעתד לנסוע ללונדון, וברצונו לשאול, האם מרן הגרי״ז צריך שיביא לו דבר מה מלונדון…

אמר לו מרן הגרי״ז זצ״ל כי אכן הוא צריך איזו שהיא טובה, אם הוא יכול לבקש מגאב״ד לונדון, מרן הגר״י אברמסקי זצ״ל, שילך לספריית אוניברסיטת אוקספורד, אשר כידוע יש להם שם ספריה ענקית עם כתבי יד נדירים ויקרים, ושם יש להם את הכתב יד המקורי של הרמב״ם, ואם הוא יכול לבדוק עבורו את לשון הרמב״ם בהלכה מסויימת, אם אין טעות סופר ברמב״ם בדפוסים שלנו, כי עפ״י מה שנראה ועלה בידו, נראה לו שבספרי הרמב״ם שהודפסו יש טעות סופר באיזו הלכה…

ואכן כאשר נסע אותו קרוב משפחה ללונדון, הלך ומסר את שליחותו לרבי יחזקאל אברמסקי זצ״ל. וסיפר הנ״ל, כי רבי יחזקאל זצ״ל לקח מונית, ונסע באופן מיוחד לאוניברסיטת אוקספורד, וביקש שם לבדוק את הדבר, ובדק ומצא כי האמת עם מרן הגרי״ז זצ״ל, והודפס ברמב״ם איזו שהיא מילה בטעות.

ותיכף ומיד שלח מרן הגר״י אברמסקי זצ״ל טלגרמה לירושלים, עבור מרן הגרי״ז זצ״ל, כי אכן צדק בשאלתו, וטעות סופר היא אותה מילה בספרי הרמב״ם שבידינו…
​

(עובדות והנהגות לבית בריסק ח"ג עמ' פא)​