תשרי ט' תשרי - יום פטירת הבריסקער רב (1 צופה)

[גרינפלד]

משגיח ישיבת קמניץ, הגה"צ רבי משה אהרן שטרן זצ"ל סיפר כי בזמן מלחמת העולם השניה, כאשר העיר וורשא הופגזה וקולות נפץ הרעידו את העיר, שהה הרב מבריסק מרן הגרי"ז זצ"ל במקלט ולמד בשקידה עצומה, ברוגע וביישוב הדעת.

האדמו"ר מלובביץ זצ"ל היה גם הוא באותו מקלט ושאל את הרב מבריסק: "שמעתי שאומרים על כבודו שהוא פחדן, והנה אני רואה שהוא לומד ברוגע ובשלווה, היתכן?".

"הפחד שלי" – השיב לו הרב מבריסק – "הוא שמא איני יוצא ידי חובתי בכל פעולה שעלי לעשות, כיון שבחרתי את המקלט המוגן ביותר, הרי עשיתי מה שמוטל עלי, אין לי ממה לפחד, בטוח אני בה' יתברך…".​

לחץ כדי לכווץ...

תשובה דומה ענה הרב מבריסק בזמן אחר, כאשר דנו בני ביתו היכן עדיף לשהות בזמן ההפגזות, בבית שעלול חלילה להתמוטט, או במקלט שעלול להיסתם מאבני הבית, ולאחר שהכריע שאין הבדל, עלה על יצועו ונרדם בשלווה…

בני הבית השתוממו, הרי כל אנשי העיר אינם מצליחים להירדם מרוב דאגה מקולות הנפץ הרמים הנשמעים היטב, ומההפצצות שכבר הספיקו להרוס בתים סמוכים, ומאות גוויות הוצאו משם, ואילו הרב מבריסק, שבעבר נודע כמי שקשה לו להירדם, ישן בשלוה כאילו אינו דואג כלל?!

"בדרך כלל" – ענה הרב מבריסק "אינני רועד וחושש מפחד המוות, אלא משום שיש חובת שמירת הגוף והנפש, כפי שהתורה מצווה, וחרד אני אם קיימתיה בדקדוק. עתה, שכל מקום בעיר נחשב כ'מקום סכנה', ואין לי מה לעשות בחובת הגוף והנפש, אין לי ממה לחשוש…".

 

[גרינפלד]

סיפר המשגיח הגר"ש וולבה זצ"ל, כי באחת השנים סבל מקשיים בישיבה, ברוחניות ובגשמיות. חובות כבדים מהניהול הכלכלי השתרגו על צווארו וגם הבחורים לא כל כך הקשיבו לו, עד שהיה ברצונו להתפטר מניהול הישיבה. אך קודם להחלטה גורלית כזו נכנס להיוועץ בשני גדולי הדור: מרנן ה'חזון איש' והגרי"ז מבריסק זצוק"ל.

נענה הגרי"ז ואמר לו: "ואם קשה, אז מה", וכי הקושי זו סיבה לעזוב את הדבר.

החזו"א ענה מעין אותה תשובה, אך בלשון אחרת: "כשקשה קופצים לים, עד שהמים מגיעים לאף ואז הים נבקע לשניים. ממשיכים עם הקושי עוד ועוד, עד שמרגישים שאין ברירה וזועקים כנחשון בן עמינדב 'הושיעה ה', כי באו מים עד נפש' (סוטה לז.) ואז ייבקע הים ותראה את הרווחה".​

 

[גרינפלד]

בתקופה מסוימת, הוכרח הרב מבריסק להרחיק נדוד לשוייץ הרחוקה, לצורכי רפואה, משום שאויר ההרים הקל על נשימתו. בהוראת הרופאים – היה צועד במסלול מסויים מדי בוקר, דא עקא, שהרופא שבדק אותו לאחר תקופת-מה בה התמיד בטיולים היומיים הללו – גילה כי השיפור המיוחל בושש מלבוא…

חקר הרופא, שאל שאלות, ואזי התברר לו כי הרב מבריסק חס על זמנו, ולפיכך צועד במהירות את כברת הדרך כפי המלצת הרופא, ומיד שב לתלמודו… מאחר וכך, אין ריאותיו מספיקות לספוג די את אויר ההרים הצלול, ואינן מתאוששות…

כאשר הבין הרופא את שורש הבעיה , הגה בדעתו רעיון מצויין… הוא המליץ לרב מבריסק כי יקח עמו ספר במהלך הטיול, ויעיין בו בעת לכתו בדרך… באופן זה הוא ילך לאיטו, וישאף אויר צח מלא ריאותיו… ואכן, העצה הוכיחה את עצמה: הרב עשה כמצות הרופא, ובריאות השתפרה".​

 

[גרינפלד]

הגאון רבי יחיאל מיכל פיינשטיין זצ"ל פנה פעם לחותנו מרן רי"ז הלוי מבריסק זצ"ל והתלונן על הצפיפות הרבה בדירתו בתל אביב. 'אין מקום שקט שאוכל ללמוד ברוגע, משובת הילדים בדירתנו הקטנה מפריעה לי, ואין דעתי מיושבת דיה ללמוד בבית' – טען רבי מיכל לחותנו, הרב מבריסק.

'בצעירותי' – ענה לו הרב מבריסק – 'הייתי מניח ילד אחד על רגלי האחת, ילד שני על רגלי השניה, ובידי אחזתי ילד שלישי, וכך ישבתי ולמדתי בעמקות גדולה ובעיון רב'.​

 

[גרינפלד]

הגאון רבי יחיאל מיכל פיינשטיין זצ"ל פנה פעם לחותנו מרן רי"ז הלוי מבריסק זצ"ל והתלונן על הצפיפות הרבה בדירתו בתל אביב. 'אין מקום שקט שאוכל ללמוד ברוגע, משובת הילדים בדירתנו הקטנה מפריעה לי, ואין דעתי מיושבת דיה ללמוד בבית' – טען רבי מיכל לחותנו, הרב מבריסק.

'בצעירותי' – ענה לו הרב מבריסק – 'הייתי מניח ילד אחד על רגלי האחת, ילד שני על רגלי השניה, ובידי אחזתי ילד שלישי, וכך ישבתי ולמדתי בעמקות גדולה ובעיון רב'.​

לחץ כדי לכווץ...

גדלות מופלאה זו, עמלות בתורה בכל עת ובכל מצב, בהתעלמות מוחלטת מהתנאים הסובבים, איננה צומחת מאליה ואיננה נקנית לבדה, הרב מבריסק התחנך על יסודות אלו בבית אביו, מאז היותו נער צעיר, כפי שמסופר שאביו הגאון רבי חיים מבריסק זצ"ל, היה שולח את בנו לשליחויות שונות, אף כשהיה עסוק ראשו ורובו בלימוד התורה.

פעם שאל אותו בנו הג"ר יצחק זאב לפשר מנהג זה, 'מדוע אבא שולח את בנו לשליחות בעת שהוא טרוד בגירסה?', השיב לו רבי חיים: 'רוצה אני שתתרגלו ללמוד בכל עת, אף במצבים קשים ובלתי שגרתיים. אל להם לטרדות הזמן ונסיבותיו, להניא אתכם מטרדות הלימוד. עליכם ללון תמיד בעומקה של הלכה, באין מפריע'.​

 

[גרינפלד]

הגאון רבי יחיאל מיכל פיינשטיין זצ"ל פנה פעם לחותנו מרן רי"ז הלוי מבריסק זצ"ל והתלונן על הצפיפות הרבה בדירתו בתל אביב. 'אין מקום שקט שאוכל ללמוד ברוגע, משובת הילדים בדירתנו הקטנה מפריעה לי, ואין דעתי מיושבת דיה ללמוד בבית' – טען רבי מיכל לחותנו, הרב מבריסק.

'בצעירותי' – ענה לו הרב מבריסק – 'הייתי מניח ילד אחד על רגלי האחת, ילד שני על רגלי השניה, ובידי אחזתי ילד שלישי, וכך ישבתי ולמדתי בעמקות גדולה ובעיון רב'.​

לחץ כדי לכווץ...

גדלות מופלאה זו, עמלות בתורה בכל עת ובכל מצב, בהתעלמות מוחלטת מהתנאים הסובבים, איננה צומחת מאליה ואיננה נקנית לבדה, הרב מבריסק התחנך על יסודות אלו בבית אביו, מאז היותו נער צעיר, כפי שמסופר שאביו הגאון רבי חיים מבריסק זצ"ל, היה שולח את בנו לשליחויות שונות, אף כשהיה עסוק ראשו ורובו בלימוד התורה.

פעם שאל אותו בנו הג"ר יצחק זאב לפשר מנהג זה, 'מדוע אבא שולח את בנו לשליחות בעת שהוא טרוד בגירסה?', השיב לו רבי חיים: 'רוצה אני שתתרגלו ללמוד בכל עת, אף במצבים קשים ובלתי שגרתיים. אל להם לטרדות הזמן ונסיבותיו, להניא אתכם מטרדות הלימוד. עליכם ללון תמיד בעומקה של הלכה, באין מפריע'.​

לחץ כדי לכווץ...

בפרקי חינוך אלו לא זכה הגרי"ז רק בהיותו צעיר, המסרים הללו היו מציאות יומיומית בחיי השגרה של ממלכת התורה. פעם בעת שהתכונן הגרי"ז לשמחת הברית לבנו, הכין לעצמו כלי עם מים חמים כדי לרחוץ את פניו וידיו, לפתע הגיע אביו רבי חיים ושאל אותו שאלה בדברי הרמב"ם, הגרי"ז יישב מה שעלה בדעתו, ובין האב והבן התפתח דיון מעמיק, זה אומר בכה וזה אומר בכה, כדרכה של סופת התורה.

בינתיים, החלו האורחים להגיע לשמחת הברית, וראו את הגרי"ז דן עם אביו בדברי תורה, כשספל המים בידו. כשהגיע חותנו של רבי חיים, הגאון רבי רפאל שפירא זצ"ל, שכובד לשמש כ'סנדק', מחה בחתנו ואמר לו: 'מה אתה רוצה ממנו…? תן לו להכין עצמו לברית!'. גם שאר הנוכחים הביעו תמיהתם: 'וכי זה הזמן המתאים לדון בדברי הרמב"ם?!'.

רבי חיים ניצל אף הזדמנות זו והסביר לבנו: 'אתה חייב להתרגל שאין טרדה בעולם שצריכה לבטל אותך מעיון בדברי תורה!, אף 'שעת הדחק' אינה באה על חשבון שעת עסק התורה!'.

שקיעותו של מרן הגרי"ז זצ"ל בלימוד התורה לא פסקה גם בערוב ימיו. הגאון רבי מנחם צבי ברלין שליט"א סיפר: שבת אחת החלו להתאסף בבית הרב מבריסק יהודים לתפילת ערבית של מוצאי השבת, בטרם התאספו מנין יהודים, ניגש אליו אחד האברכים והרצה בפניו קושיא על דברי אביו רבי חיים, מגמרא מפורשת במסכת 'מכות'. שמע הרב את הקושיא בקשב רב, ניגש אל החלון והרהר ביישוב דברי רבי חיים.

בעודו מהרהר בעיון מעמיק, התמלא החדר ביהודים נוספים שבאו להתפלל, וכולם התעניינו במה הרב כה שקוע. מששמעו את הקושיא, החלו אף הם לשאת ולתת בדברי הגמרא, והחדר הפך כמרקחה, בריתחא דאורייתא, כיאה לתלמידי חכמים העוסקים במשוש חייהם.

כל אותה העת לא זז הרב מן החלון, הוא היה שקוע ומהורהר בעומקה של סוגיא, ולא שת ליבו למתחולל בחדר. לאחר ארבעים דקות, ננער הרב מהרהוריו ואמר: 'וואס וועט דער טאטע טאהן מיט די גמרא, ווייס איך נישט!' [- מה יעשה אבא עם הגמרא, אינני יודע!] ותוך כדי כך הבחין בקהל הרועש בחדר, וקרא בבהלה: 'אוי וויי, וואס איז גישען דא?' [- אוי וויי, מה קרה כאן?].

כה היה הרב שקוע ביישוב דברי אביו ובהבנת הסוגיא, שכלל לא שם לב לכניסת האנשים ולדיונים הקולניים שנערכו סביבו, כי כך הוא חונך והורגל בבית אביו, שאין דבר בעולם שיפריע לו בלימוד התורה.​

 

[גרינפלד]

"וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק" (בראשית כ"ה, י"ט)

רש"י מפרש שהתורה כפלה 'יצחק בן אברהם', 'אברהם הוליד את יצחק', לפי שהיו ליצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה, שהרי כמה שנים שהתה עם אברהם ולא נתעברה ממנו. לכך צר הקב"ה קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם, והעידו הכל שאברהם הוליד את יצחק.

בספר 'שדה אברהם' מאמרים מראש ישיבת מאור התלמוד הגאון רבי אברהם יצחק קוק שליט"א, מביא ששאל מרן הגרי"ז מבריסק זצ"ל, וכי מה יש בדברי הליצנות של ליצני הדור, הרי הנס הגדול הוא ששרה ילדה בזקנותה, ונס זה אינו מתמעט אם נתעברה מאבימלך ולא מאברהם.

אלא מבאר הגרי"ז, אכן הליצנים כלל לא התכחשו לנס, אלא כוונתם היתה לזלזל בגדלותו של אברהם אבינו ולומר שאין הנס בזכותו אלא בזכות אבימלך, שהרי כמה שנים שהתה עם אברהם ולא נתעברה, ורק כאשר היתה אצל אבימלך קרה הנס, אם כן הכל בזכותו.

ולכן צר הקב"ה קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם, כדי להכריז לכל שמאברהם נתעברה שרה ובזכותו ארע נס גדול זה.​

 

[גרינפלד]

"וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק" (בראשית כ"ה, י"ט)

רש"י מפרש שהתורה כפלה 'יצחק בן אברהם', 'אברהם הוליד את יצחק', לפי שהיו ליצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה, שהרי כמה שנים שהתה עם אברהם ולא נתעברה ממנו. לכך צר הקב"ה קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם, והעידו הכל שאברהם הוליד את יצחק.

בספר 'שדה אברהם' מאמרים מראש ישיבת מאור התלמוד הגאון רבי אברהם יצחק קוק שליט"א, מביא ששאל מרן הגרי"ז מבריסק זצ"ל, וכי מה יש בדברי הליצנות של ליצני הדור, הרי הנס הגדול הוא ששרה ילדה בזקנותה, ונס זה אינו מתמעט אם נתעברה מאבימלך ולא מאברהם.

אלא מבאר הגרי"ז, אכן הליצנים כלל לא התכחשו לנס, אלא כוונתם היתה לזלזל בגדלותו של אברהם אבינו ולומר שאין הנס בזכותו אלא בזכות אבימלך, שהרי כמה שנים שהתה עם אברהם ולא נתעברה, ורק כאשר היתה אצל אבימלך קרה הנס, אם כן הכל בזכותו.

ולכן צר הקב"ה קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם, כדי להכריז לכל שמאברהם נתעברה שרה ובזכותו ארע נס גדול זה.​

לחץ כדי לכווץ...

דברים אלו אמר מרן הרב מבריסק זצ"ל בשנת תש"ח, כאשר יושבי ארץ ישראל היו בסכנה גדולה, בעקבות המלחמה עם שכנינו האויבים אותנו. "אחרי המלחמה" – אמר הגרי"ז – "יאמרו 'ליצני הדור' שבזכות כוח ידם ועוצמתם של הצבא והחיילים נצחו את המלחמה, הם כלל לא יזכירו שהיתה כאן הנהגה ניסית מיוחדת בזכות לומדי התורה ושומרי דרכה החרדים לדבר ה'. אבל האמת היא שהקב"ה עשה את הניסים הללו בזכות מי שהולכים עפ"י תורתו הק', ובזכות רחמי שמים שהתעוררו עליהם, זכו כל יושבי הארץ לניסים הגדולים".

שאלו אותו תלמידיו: "מכל מקום לזכותם ייאמר, שהרי הניסים יצאו לפועל על ידם?"

"אספר לכם סיפור, ועל פיו תבינו את הענין" – השיב להם מרן הגרי"ז – "אחד מבניו של ה'בית הלוי' בא בברית האירוסין עם בת למשפחה עשירה מאוד, והם הבטיחו סכום כסף גדול מאוד, כך יוכל החתן להמשיך ללון באוהלה של תורה מבלי שיופרע ע"י טרדות הזמן והבלי העוה"ז.

הבית הלוי חשש שהוא יתגאה על שזכה לקבל מתנה הגונה כל כך, ולהשתדך עם משפחה עשירה כזו, הוא קרא לבנו החתן ואמר לו: "אל יעלה בלבך שזכית לסכום כסף כה גדול בזכותך, אין זה אלא כי משפחה מכובדת זו רצתה להשתדך עם הרב מבריסק, ועל כן הבטיחה ממון רב. ואם תתמה" – המשיך הרב מבריסק לייסר את בנו – "אם לכבוד גדול זה כוונו, הרי היו צריכים לתת מתנה הגונה יותר? אומר לך: שהאמת כן, אלא כיון שמכל מקום הכסף ניתן לך, לכך הורידו מהסכום הגדול שהיה ראוי להינתן".

"כך גם בארצנו הקדושה" – הסביר הרב לתלמידיו – "הניסים הגדולים נעשים בזכות ועבור לומדי התורה המתמסרים על לימודם בכל נפשם. ואם תשאלו, שהרי אם כן מגיע לנו ניסים הרבה יותר גדולים, ובכל אופן ישנם הרבה הרוגים במלחמה? התשובה היא: שסוף סוף נעשים הדברים בידיים אחרות הממעיטות מהזכות הגדולה".

והוסיף מרן הגרי"ז זצ"ל לחזק את לומדי התורה בשעת המלחמה הקשה: "אם נתאמץ ונגדיל את זכויותינו, נוכל לזכות בישועות באופן ישיר מידו המלאה והרחבה, ולא יהיה לו צורך להעבירם אלינו ע"י ידיים אחרות שמפחיתות ממה שמגיע לנו".​

 

[גרינפלד]

יש מעשה עם הבריסקער רב. היה שם אברך שלמד אצל הבן רבי יושע בער, והיה בא תמיד אצל הבריסקער רב למנחה. פעם אחת אחרי מנחה אמר הבריסקער רב לבנו רבי יושע בער: "מה קרה עם האברך הזה? מה קרה אתו? ניכר עליו שהוא הפסיק ללמוד, אני רואה עליו". אמר רבי יושע בער: "לא ידוע לי. הוא בא, הוא נמצא בשיעורים כל הזמן, הוא נמצא בסדרים". התחיל לדרוש ולחקור מה נשמע בבית, והתברר שהוא עבר דירה. לעבור דירה זו טרחה גדולה, לסדר את כל הדברים, זה בלבול המוח, אז הוא היה בא לסדרים, אבל הראש היה תפוס גם בדירה, והבריסקער רב הכיר זאת על הפנים שלו.​

 

[גרינפלד]

היה זה כאשר מרן הבריסקער רב זצ"ל נסע לשוויץ לצורך רפואת מחלת האסטמה בה לקה, הוא היה מטייל בהרים ושואף לריאותיו אוויר צח וצלול. בנו שליווה אותו מספר, שמידי יום באותה שעה בדיוק, עמד גוי בקרן זווית והביט בפני הרב שעה ארוכה, עד שנעלם מעיניו, והעובדה הזו חזרה על עצמה יום אחר יום…

יום אחד ניגש הגוי הזה אל בנו של הרב וביקש ממנו רשות לצלם את הרב, "מי אתה?", שאל אותו בנו של הרב, "אני נשיא האוניברסיטה הסמוכה" – השיב.

"ובשביל מה אתה זקוק לתמונה של הרב?" – שאל אותו הבן, "הבנאדם הזה יש על פניו 'געטלכקייט' – 'אלוקות', ומאוד הייתי רוצה שיהיה בביתי תמונה מפניו הקדושות"… "כמובן שלא הסכמתי" – סיפר הבן להגאון רבי משה מרדכי שולזינגר זצ"ל – "וכי אני צריך שתמונה של אבא תהיה אצל הגוי הזה?!"…

אך אנו למדנו מזה מהו "בעבור שתהיה יראתו על פניכם", ו"כי שם ה' נקרא עליך", גם גוי… נשיא אוניברסיטה… עוזב את עיסוקיו מידי יום כדי לחזות בפני מלאך אלוקים צבקות שיראת אלוקים נסוכה על פניו.​

 

[גרינפלד]

בחודש סיון התשנ"ט הייתי אצל הרב הגאון החסיד רבי אהרן ברוך אנגלנדר זצ"ל מניו יורק, בנם של בעלי בית המלון בעיר הנופש קריניצא בו היה נוהג לשהות מרן הגרי"ז זצ"ל בימי הקיץ, וסיפר לי כדלהלן:

בשנת תרצ"ד, כאשר בא מרן הגרי"ז זצ"ל לעיר הקייט קריניצא כדרכו בכל שנה, השאירו לו ליד מקומו בבית הכנסת את תשובת ה'דברי חיים' זצ"ל בהלכות תפילין ח"ב סימן ו', אשר שם הוא כותב שזהו מנהג בורות להסתכל במראה כדי לראות את מקום התפילין, שכן "מקום יש בראש הן באורך והן ברוחב, וכן הסכים הגאון" עכ"ל, וכן מוסיף שם שיכול האדם לשאול אחר על מקום התפילין אם הוא טוב או לא.

כאשר ראה זאת מרן הגרי"ז זצ"ל אמר לסובבים אותו בבית הכנסת: "נשתמש במעשה חסידי: פעם אמר ר' משה לייב סאסובער זצ"ל על הא דאיתא בהלכה שכל מי שיושב בסוכה בשעה שיורדים גשמים הרי הוא הדיוט, ואמר ר' משה לייב זצ"ל: 'כדאי לי להקרא הדיוט ובלבד שאקיים מצות סוכה'". סיים מרן הגרי"ז זצ"ל ואמר: "אף אני אומר כן, כדאי לי להקרא בור ובלבד שהתפילין יעמדו על הראש בדיוק במקומם". והוסיף ואמר מרן הגרי"ז זצ"ל: "ועל מה שכתוב בשו"ת 'דברי חיים' 'וכן הסכים הגאון', אין זה נכון, שכן הגאון לא הסכים על זה". כי חשב מרן הגרי"ז זצ"ל שכוונת ה'דברי חיים' במה שכתב 'הגאון' הוא על הגר"א מוילנא זצ"ל, אמנם ה'דברי חיים' זצ"ל התכוון לחותנו בעל ה'ברוך טעם' אשר היה קוראהו 'הגאון'.

לבסוף הפטיר מרן הגרי"ז זצ"ל ואמר: "כדי לראות אם המעיל או הכובע מונחים היטב, מתירים המחמירים להסתכל במראה, אולם כדי לראות אם התפילין מונחות היטב על הראש, על זה מחמירים שלא להסתכל"…

והמשיך רבי אהרן ברוך אנגלנדר זצ"ל לספר לי, כי לאחר אותו מעשה, היה בוקר אחד בו לא הסתכל מרן הגרי"ז זצ"ל במראה, והלך ושאל הרבה פעמים את האנשים בבית הכנסת האם התפילין מונחות במקומן. כאשר ראה זאת הגאון הגדול רבי מנחם זמבא הי"ד שהיה אף הוא בעיירת הנופש קריניצא באותו זמן, אמר לאנשים בבית הכנסת שעדיף כבר שמרן הגרי"ז יסתכל במראה ולא יהיה מתוח כל כך להטריח את האנשים בכל רגע אם התפילין מונחות במקום…
​

(עובדות והנהגות לבית בריסק)​

 

[גרינפלד]

הגה"צ רבי הלל כגן זצ"ל הסביר פעם מה סודה של ה'יראת חטא' אותה ראו אצל מרן הרב מבריסק זצוק"ל: המשנה בסוף סוטה אומרת שבעקבתא דמשיחא 'יראי חטא' ימאסו. המשנה מדברת על 'יראי חטא' דייקא. גם מי שהוא ירא שמים מרבים, עדיין אין בכלל זה הרגשה מוחשית בפגם הטמון בכל חטא, ושסכנת החטא שווה לאש שיש לברוח ממנה. אצל מרן הרב מבריסק – הסביר רבי הלל – ראו פחד ממשי מעבירה! ואפילו אם זה נדנוד קל של עבירה!

וכך סיפר בנו של מרן, הגאון רבי משולם דוד הלוי: פעם בליל שבת נכנס אחד ממתפללי המנין לחדר ששימש את בני הבית לאכילה. על השולחן היה מונח נר בתוך קערה, האיש התקרב לנר כדי להיטיב לראות בספר שבו נצרך לעיין – והנר נפל וכבה.

אותו אדם ניגש לרב והתנצל שעקב מעשיו יצטרכו בני הבית לאכול בחשכה. אמר לו הרב: "אינני מבין אותך. כשאני הולך במסדרון הסמוך, אני נתון כולי בפחד מהנר. ואיך יכולת אתה להתקרב אליו ללא כל פחד?!"…
​

(ע"פ 'הרב מבריסק')​

 

[גרינפלד]

באחד מימי חול המועד סוכות עברו שלשה יהודים על יד ביתו של מרן הגרי"ז מבריסק זצ"ל. אחד מהשלשה נענה ואמר: כיון שאנו עומדים סמוך לבית הרב מבריסק, הבה נעלה ונקביל פניו בסוכתו.

השיב השני: הלא אנו יודעים מראש את האיחול השגרתי שהוא נוהג לומר לבאים להקביל את פניו בחג – "תזכו לשבת בסוכת עורו של לויתן", וזהו.

אולם לבסוף חזקו עליו דברי חבריו, ושלושתם עלו ונכנסו לסוכתו של רבנו.

רבינו איחל להם כמנהגו, "תזכו לשבת בסוכת עורו של לוויתן", אך להפתעתם סיים והפטיר: "און דער וואס וויל נישט, דארף מען נישט" – ומי שלא רוצה, לא צריך…
​

(ע"פ ספר 'עמוד אש' בשם הרה"ג רבי חיים מן)​

 

[גרינפלד]

בספר 'עובדות והנהגות' לבית בריסק הובא, שלאחר שהיה גומר מרן הגרי"ז זצ"ל את אפיית המצות, אשר כמה וכמה שבועות קודם לכן כבר היה טרוד ומודאג במצוה, הייתה נחה עליו נהרה של שמחה ורוגע נפשי, והיה נוהג בכל שנה לעלות לפוש מעט בבית המדרש דחסידי קרלין, שהיה בקרבת מקום למאפיית המצות.

שנה אחת כאשר עלה לפוש מעט בבית המדרש, שאלו אותו כמה חסידים: "מה עושה הרב מבריסק כזה ענין גדול מאפיית המצות? והרי גם אנו רואים את האדמו"רים שלנו, שגם הם אופים מצות, אולם אינם עושים כזה ענין מכל זה!". שמע מרן הגרי"ז זצ"ל את שאלתם, וכשכולו להט דקדושה ענה ואמר: "הסכיתו ושמעו: בידוע הדבר שכאשר עושים ל"ע ניתוח לאדם, צריך להקפיד עד מאד שחדר הניתוח יהיה אטום, וכן יהיה נקי ומצוחצח ממש סטרילי, וכן על כל הרופאים והאחיות הנכנסים לחדר הניתוח, להיות עם מסכות על פניהם וכפפות על ידיהם וכו' וכו', וכל כך למה? כי כשעושים ניתוח ופותחים את חלל גוף האדם הרי זה מסוכן עד מאד, שלא יכנסו חיידקים לגוף, ועל כן צריך להקפיד ולהשמר שבחלל החדר לא יהיו שום חיידקים ודומיהם!".

סיים הגרי"ז זצ"ל את דבריו, והרעים בקול קודשו: "חמץ זה חיידק! וחיידק זהו כרת! וכמה שעושים ומדקדקים בשמירת המצות ואפייתן אין זה מספיק, ויש לחוש ולהישמר ככל שיכולים!".​

 

[גרינפלד]

בשנת תשי"ז החליטו רשויות השלטון בארץ הקודש לטעת כמה פרדסים בכמה ישובים וביניהם גם בקוממיות. עבור אנשי המושב היה זה מקור פרנסה חשוב, אולם למרות זאת העמידו תנאי בל יעבור – על אנשי השלטון להתחייב לשמור את כל הלכות השמיטה בפרדס לפי הוראות רבם, הגאון רבי בנימין מנדלסון.

אנשי השלטון סירבו, ועקב כך נתעכב הדבר במשך למעלה משנה. בשנת תשי"ח שוחח הרב מנדלסון עם האחראי מטעם השלטון והסביר לו את גודל קדושת השמיטה ועד כמה חביבה מצוה זו על אנשי המושב החרדים לדבר ה'. לבסוף נתרצה האיש והורה על נטיעת הפרדס, שישמרו בו כל דיני שביעית.

כעבור שנה, בשנת השמיטה שנת תשי"ט, באו מנהלי הפרדס אל הרב וטענו בפניו כי עקב הוראותיו עלולה כל ההשקעה בפרדס לרדת לטמיון. לימים סיפר הרב באיגרת להגאון רבי יוסף ליברמן בעל 'משנת יוסף': "פעמים רבות הייתי חושב מה יהיה, אך חיזקתי את עצמי בביטחון בעצם המצוה, ובזכות הפוסקים ז"ל שלפי דבריהם פסקתי, ובפרט בזכות הרמב"ם ז"ל שהחמרתי כמוהו הרבה פעמים, שבוודאי יעזור השי"ת שלא יתחלל שם שמים על ידינו".

והנה, בשלהי אותה שנה בא אל הרב מנהל הפרדסים באזור ואמר לו בהתרגשות רבה, כי שנים עשר פרדסים יש תחת ידו ובכולם עבדו בשביעית כרגיל, מלבד בפרדס קוממיות, ואף שעל פי דרכי הטבע היה הפרדס בקוממיות צריך לפגר אחר האחרים, במציאות קרה ההיפך הגמור! ולא נחה דעתו של אותו מנהל, וביקש מאת הרב הסבר לתופעה המופלאה הזו, שדוקא הפרדס של קוממיות התפתח יפה יותר מאשר הפרדסים האחרים.

השיב הרב דקוממיות: "ה'אני מאמין' הראשון הוא, שהשי"ת הוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים. ולפי שאנו עשינו רצונו של השי"ת בפרדס, הצליח השי"ת את הפרדס".

באותה שנה נרשם במחלקת הפרדסים הממשלתית: "הפרדס בקוממיות לא עבד בכל שנת השביעית והצליח". כשסיפרו זאת למרן הגרי"ז מבריסק, אמר כי צריכים לפרסם זאת ברבים, אולם מאידך גיסא הגאון רבי אהרן קוטלר אמר שלא לפרסם מחשש עין הרע, ולבסוף הסכים הרב מבריסק לדברי הגר"א ואמר שיפרסמו זאת רק על גבי ספר, שאין הפרסום בזה גדול כל כך.
​

(גיליון במשנת הפרשה מתוך 'משנת יוסף', שביעית)​

 

[גרינפלד]

הערצה גדולה רחש הגר"ח לבנו הגר"יז, וכך היה אומר "ר' יצחק זאב בני, הוא תלמיד חכם ויש לקום מפניו כפי שקמים מפני ספר תורה. כי הרי ת"ח הוא ספר תורה חי." וכך נהג הגר"ח בכל אימת שבנו הגר"יז היה נכנס לבית היה קם לכבודו. צער רב הצטער הגר"יז כשראה שאביו הגדול מטריח עצמו וקם לכבודו בכל פעם מחדש. הוא הפציר באביו ללא הרף שלא יקום מפניו, אולם לשווא כל בקשותיו של הגר"יז וכל ההפצרות שהפציר באביו לא הועילו. והגר"ח היה עיקש במנהגו שכל אימת שהיה רבי יצחק זאב נכנס הביתה היה אביו קם לכבודו.

נבוך היה הגר"יז שכן להתחמק מאביו לא היה יכול כי האב הרי ישב בחדר הכניסה, והיה מבחין בו מיד עם היכנסו הביתה. ומה יעשה הבן כדי למנוע טרחה יתרה מהאבא? כיצד יצליח לחמוק ממנו מבלי שעניו יצודו את דמותו? בעוד הוא מהרהר כיצד ימנע מאביו לקום לכבודו, צץ במוחו רעיון. במקום להיכנס לחדרו דרך פתח הבית כמקובל, טיפס הגר"יז על אדן החלון וקפץ פנימה אל תוך הבית. וכך היה נוהג להיכנס הביתה באופן קבוע, כדי לא להטריח את אביו שיקום לכבודו.​

 

[גרינפלד]

כידוע, היה מרן (הרב מבריסק) מיראי ההוראה, ולא רצה להכניס עצמו בשום הכרעה בענייני הוראה, אולם היה תחום אחד, בו היה מורה ללא כל היסוס – בענייני פיקוח נפש. מרן אמר בענין זה: "בשאלת פיקוח נפש כבר הורה אאמו"ר, רבן של כל ישראל, שיש להורות בלי כל מורא ופחד… בה בשעה שבכל שאלה הלכתית כמעט שלא הוציא דיבור פסקני מפיו, בפיקוח נפש לא היסס ופסק באופן ברור מוחלט".

מעשה בתלמיד חכם אחד, שמצב בריאותו היה רופף, ומרן חשש שיצום בתשעה באב. הוא שלח אליו את אחד מבניו להורות לו בשמו, שאסור לו לצום בשל מצב בריאותו, אולם הלה עמד על שלו. גם שליחים נוספים לא הועילו לשנות את דעתו. בסופו של דבר שלח מרן לומר לו, שגם אם יצום בתשעה באב, לא יצא ידי חובת צום ט' באב, מאחר שהוא פטור ממנו, והצום יהיה בגדר "תענית נדבה" בלבד. ואם כן, אמר מרן, למה לו לצום בימי אב הארוכים, הלא תענית נדבה אפשר לצום גם בימי טבת הקצרים…

לאחר ששמע הלה את דברי מרן, שהבהירו לו בבירור את חוסר התועלת שבעקשנותו, חוץ מהסיכון הבריאותי, קיבל את דעתו של מרן ונמנע מלצום.
​

(מתוך 'במחיצתם' – הרב שלמה לורנץ על מרן הרב מבריסק זצוק״ל)​