תשרי ט' תשרי - יום פטירת הבריסקער רב (1 צופה)

[גרינפלד]

הגאון רבי שמשון פינקוס זצ"ל מספר את מה ששמע. מהגאון רבי יוסף ליס זצ"ל שהיה מקורב לגדולי ישראל מהם החזון איש והבריסקע'ר רב שלמרות רצונו העז לזרע של קיימא, אצילותו קדמה, ודוקא בזכות כך זכה לילדים: במלחמת העולם השניה ברח רבי יוסף עם ישיבת מיר, אך אשתו וילדיו נספו במלחמה.

לאחר שעבר את כל תלאות המלחמה, הגיע רב יוסף לאמריקה, ומשם לארץ ישראל. בהגיעו לארץ ישראל הציעו לו להינשא לאשה שהיתה נשואה קודם עשר שנים לאיש חשוב ולא היו להם ילדים עד שנפטר. רבי יוסף חשש להינשא לה, כי לא היו בידיו עדויות ברורות שאשתו הראשונה אכן נספתה במלחמה, אבל הרב מבריסק זצ"ל דחק בו מאוד להתחתן איתה, ואכן הם התחתנו.

שמונה שנים הם היו נשואים ללא ילדים, לאחר מכן נולדו להם בן ובת.

פעם שאל הרב פינקוס את רבי יוסף: של מי המופת הזה? ענה לו רבי יוסף: 'זהו מופת שלי, מעולם לא ביקשתי ברכה מהרב מבריסק לזרע של קיימא, משום שהוא דחף אותי לשידוך הזה, ולא רציתי לצער אותו, שבגלל זה הוא חייב לברך אותי. כנראה – אמר רבי יוסף – שבזכות זה זכיתי לילדים'.
​

(דרשו הרה"ג ר' ישאל ליוש שליט"א)​

 

[גרינפלד]

בחורש סיון התשנ״ט הייתי אצל הרב הגאון החסיד רבי אהרן ברו ךאנגלנדר שליט״א [מניו יורק] בנם של בעלי בית המלון בעיר הנופש ״קריניצא״, בו היה נוהג לשהות מרן הגרי״ז זצ״ל בימי הקיץ, וסיפר לי כדלהלן:

כאשר הייתי בארץ ישראל לבקר את מרן הגרי״ז זצ״ל [בערך בשנת תשי״ב] שאלתי אותו האיך מעשרים את הפירות ואת הירקות… ואמר לי שאדבר עם בנו הגאון רבי רפאל זצ״ל אודות זה, כיון שהוא האחראי על המעשרות בבית, ואני התפלאתי על הדבר, דהרי ידעתי שהגרי״ז איננו רוצה לסמוך על אחרים, [יעויין במה שהבאנו בחלק ד׳ עמ׳ קכ״ה אודות ברכת ״ליישב בסוכה״]…

ועל כן הרהבתי עוז ושאלתי ״מדוע הוא אינו מעשר בעצמו״? וענה לי מרן הגרי״ז זצ״ל, שכך הוא נוהג עוד מהתקופה שלפני הקמת המדינה, והראה לי בדברי ה״כסף משנה״ אודות השאלה האם צריכים לעשר מפירות וירקות של גויים, יעויין ב״כסף משנה״ הלכות תרומות ומעשרות [פ״א הלי״א] וז״ל ״ועתה קם חכם אחד [ומרן הגרי״ז זצ״ל אמר שהמדובר על המבי״ט זצ״ל] ונראה לו שהוא מתחסד, בעשותו הפך המנהג הפשוט, ומעשר פירות שגדלו בקרקע העכו״ם, ונגמרה מלאכתן ביד עכו״ם, וגם מירחן עכו״ם, והולך ומפתה אחרים שיקבלו עליהם לעשות כדבריו.

ונראה פשוט בעיני שראוי למונעם מזה, משום לא תתגודדו״. ולהלן שם כתב ״ועוד שמאחר שבכל אלו המדינות קבלו עליהם לעשות כדבר ירבינו, מלבד מה שנוגע בכבוד הראשונים שנהגו כן, והרי ריב״א לא מלאו ליבו לסמוך על סברתו לבטל המנהג, ומיהו זה ואיזהו אשר מלאו ליבו לעשות כן. ועוד שדבר זה הוא דבר שאין רוב הציבור יכולים לעמוד בו, לכן יש לגזור עליהם שלא ינהגו כן. ואם יסרבו יכופו אותם, כההיא דשמואל דא״ל אכול משחא ואי לא כתיבנא עלך זקן ממרא. אח״כ נתפשטו הדברים, עד שהוצרכו חכמי העיר לתקן, ונתקבצו כולם וגזרו גזירת נח״ש שעוד כל ימי עולם לא יעשר אדם לקוח מן העכו״ם, אלא כמו שנהגו עד עתה עפ״י רבעו״ עכ״ל.

ועל כן חשש מרן הגרי״ז אולי הירקות והפירות מגיעים משל גויים, לכן לא רצה לעשר לבד. ולאחר הקמת המדינה שכבר היה יותר סביר להניח שהפירות והירקות באים משל יהודים, אבל כבר לא שינה ממנהגו, והמשיך בנו רבי רפאל זצ״ל לעשר. המשכתי ושאלתי ״אם כן איך מעשר הבן הגאון הה רפאל זצ״ל, והרי אולי הפירות והירקות הם משל גויים…אמר לי מרן הגרי״ז כדלהלן: ״בני – ר' רפאל מעשר מחמת שליחות, ועל כן אם אכן צריך לעשר את הפירות, הרי הוא מעשר, אולם אם אין צריך לעשר, א״כ הרי אין שליח לדבר עבירה״…והיינו אם זו עבירה, הרי הוא אינו שליח, והמעשרות אינן מעשרות, וא״כ לא עשה כלום, ואם כן צריך לעשר… הרי הוא שליח שלי, ומעשר טוב…
​

(עובדות והנהגות לבית בריסק)​

 

[גרינפלד]

בזמן הבריסקע'ר רב היתה תקופה שהיו כמה גבירים גדולים שירדו מנכסיהם, שאלו אותו: מה זה ועל מה זה? אמר להם הבריסקע'ר רב: נסיון העושר זה כמו סכין חד, אפשר לעשות איתו דברים טובים, לקצוץ ירקות, לקלף, אבל אם נותנים אותו לילד, הילד מתחיל לחתוך את האצבעות, ומה עושה האמא שלו? היא לוקחת לו את הסכין! הילד מתחיל לבכות, אבל זה לטובתו!

כסף – עושר, זה סכין חד, אפשר לעשות איתו הרבה דברים טובים: לפרנס אלמנות, עניים, יתומים, לתמוך בתורה, אבל אם אדם מגיע עם העושר להרגשה של 'כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה' הוא מתחיל להרגיש גאווה, ׳וישמן ישורון ויבעט' – הוא חותך לעצמו את הנשמה! מה עושה הקב׳׳ה? מרחם עליו ולוקח ממנו את העושר!!

שאלו את הבריסקע׳ר רב: ומה עם ר' ברוך זלדוביץ? —

מי היה ר' ברוך זלדוביץ? ברוסיה לפני יותר ממאה שנה, הוא היה העשיר הכי גדול, לכל הפחות בין השומרי מצוות. הוא היה תומך תורה גדול מאד, והיה מקורב לר' חיים בריסקע'ר ולבריסקע'ר רב. ואחרי המהפכה הקומוניסטית הוא הגיע לארץ בעירום ובחוסר כל – אני זוכר את הבת שלו, אמא של סבתא שלי, כשהייתי ילד קטן היא היתה זקנה מופלגת, אישה חכמה ומשכלת, היא היתה תמיד אומרת: קינדערלא'ך, קינדערלא'ך, עברתי בחיים את נסיון העושר – איזה עשירות היתה אצלנו! ועברתי גם את נסיון העוני – בעירום ובחוסר כל! ואני אומרת לכם: נסיון העושר הרבה הרבה יותר קשה!! ואני מברכת את כל הצאצאים שלי שלא יגיעו לנסיון העושר…

אז שאלו את הבריסקע'ר רב: ולמה ר' ברוך זלדוביץ ירד מנכסיו? הוא היה הרי בעל צדקה גדול, ולא התגאה?

ענה להם הבריסקע'ר רב: משל למה הדבר דומה, באוניברסיטה ישנם כל מיני פקולטות, פקולטה למשפטים, לפיזיקה, כימיה, רפואה, בכל פקולטה לומדים חמש שש שנים – אנחנו עמלים בתורה, והם דוגרים על החומר חמש שש שנים. ומה עושה סטודנט מחונן, עילוי, שתוך חצי שנה גמר את כל החומר של פיזיקה? מעבירים אותו לפקולטה של כימיה, שיתקדם הלאה.

אדם ירד לעולם הזה בשביל לעמוד בנסיונות, ויש כל מיני פקולטות, יש פקולטה של נסיון העושר, ויש פקולטה של נסיון העוני. ישנם כאלו שצריכים שבעים שנה בשביל לעבור את נסיון העושר, וישנם כאלו שצריכים שבעים שנה בשביל לעבור את נסיון העוני. אבל ר' ברוך זלדוביץ היה עילוי! הוא עבר את נסיון העושר בכמה שנים! ועכשיו העבירו אותו פקולטה לנסיון העוני!
​

('נחל אליהו')​

 

[גרינפלד]

היה זה כאשר ישב הגרי"ז על כס הרבנות בבריסק. יהודי מתושבי העיר, סוחר בדים, נתפס בעוון העלמת מס. העונש שהיה צפוי להיגזר עליו היה גלות בת שנים רבות בסיביר.

מיד כאשר שמע על כך הבריסקער-רב, הוא קרא אליו עורך דין, וסיפר לו כי הוא עצמו נתפס בעוון חמור של העלמת מס, וכי צפוי לו עונש חמור מאוד.

עורך הדין, אף שלא נמנה על שומרי המצוות, נחרד מאוד, והוא לחש באזני הרב כי העצה היחידה היא, שהוא ינצל את האמון הרב שרוחשים לו במסדרונות בית המשפט, יכנס לארכיון ויעלים את התיק, אף שסכנה גדולה היא, אבל לכבוד הרב ולהצלתו מוכן הוא להסתכן ולמסור את נפשו.

עתה, גילה לו הרב שלא הוא העומד לדין, אלא אדם אחר מהעיירה, והתיר לעצמו לשנות בסיפור כדי שעורך הדין יתאמץ למצוא עצה טובה למצוקתו של היהודי.

כמובן, כאשר שמע עורך הדין שלא מדובר בכבוד הרב, סירב מיד לסכן את עצמו כל כך, אך הבריסקער-רב לא הניח לו, ובמשך שעה ארוכה שכנע אותו כי צרתו של היהודי ההוא היא צרתו הפרטית, כי כך טבעו לצור את צרתו של כל יהודי, והצלתו של הנידון היא הצלתו הפרטית ממש.

הדברים שיצאו מלבו הרחום של הרב, נכנסו אל לב עורך הדין, והוא הסכים לבצע את הפעולה המסוכנת, אך התנה שהרב יברך אותו, ויבטיח לו שחלילה לא ייתפס ולא יאונה לו כל רע. הבריסקער-רב הבטיח, ועורך הדין יצא אל הפעולה הנועזת, שבסופה התיק נגנז והמשפט כלל לא התקיים.​

 

[גרינפלד]

הגמרא (מגילה יג.) לומדת מהפסוק 'ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור' – אמר רבי יוחנן שירדה לרחוץ מגילולי בית אביה". וברש"י מוסיף שירדה לטבול לשם גירות.

בספר שי לתורה הביא לבאר את דברי חז"ל מנין הוציאו שנתגיירה, ע"פ מעשה שהיה עם הרב מבריסק:

הרב מבריסק זצ"ל, בעלייתו ארצה נסע באוניה, ועקב הקפדתו הרבה בענייני כשרות, הוא לא אכל מאום. רב החובל ראה שאינם אוכלים, ודאג להם: "אני אביא לכם סיר חדש עם תפו"א".

הרב מבריסק תמה ושאל את ילדיו: "מה רוצה מאתנו הגוי הזה? הלא הלכה היא ש"עשו שונא ליעקב", ולא יכול להיות שהוא דואג לנו סתם! מה הוא באמת רוצה?" כשחזר רב החובל, שמע את הרב שואל את את השאלה הזאת!

פנה אליו רב החובל ואמר לו "אני יהודי!" והכל הסתדר… וזהו מה שהכריח את חז"ל לומר שבת פרעה התגיירה. אחרת בשביל מה היא הלכה להציל יהודי? על כרחך שהיא התגיירה.
​

(אגעדנק)​

 

[גרינפלד]

בספרו של הרב מבריסק זצ"ל על הרמב"ם מביא הוא את ההלכה, מקשה קושיא, וכותב: "וצריך עיון". חוקר חקירה, מביא ראיה, מישב את הקושיא והדברים מאירים. בספרו על התורה לעולם אינו מקשה קושיא ומצריך עיון לפני הישוב. כי על הבורא יתברך אין מקשים קושיות. יש לך הסבר, מה טוב. אין לך, אל תאמר מאומה: "על כן יהיו דבריך מעטים"!​

 

[גרינפלד]

כתב בספר חמדת צבי (פר׳ יתרו) בשם החידושי הרי״ם זצ״ל: ששבת קודש יש בה מדת עין טובה, שבמה שיש בה רוצה להנות לאחרים, ועל כן אם בא בשבת יום טוב, נותנת לו משלו, כגון ראש חודש ניתן לו תפלת מוסף, ואם בא יום טוב בשבת נותנת לו גם תפלת שחרית, ואם בא בו יום הכפורים נותנת לו את כל התפלות והווידויים כדי שיתכפרו בני ישראל בשמחה, אבל אם בא בשבת יום מרה שחורה לא מניחה לו להיות בגבולה, כגון אם חל יום תענית בשבת, הרי השבת דוחה את התענית, ומכל שכן אם בא תשעה באב, כמו שאמרו חז״ל (תענית כט:) שיאכל בשבת כסעודת שלמה בשעתו.

מסופר על הרב מבריסק זצוק"ל: פעם אחת, בהיותו בעיירת המרפא, שהה שם בחור מישיבת נובהרדוק שאף הוא בא להתרפאות כמו שנהוג היה באותם הימים לאגור כוחות בעיירות נופש אלו.

באותה שנה חל תשעה באב בשבת ונדחתה התענית למוצאי שבת. מיד במוצאי השבת קרא הגרי"ז לאותו בחור נובהרדוקער וציווה עליו להבדיל על חמר מדינה ולשתות. לתמיהת הסובבים מה ראה על ככה, ביאר הגרי"ז: בחור מישיבת נובהרדוק, אשר חרטה על דגלה את ההתנזרות מהנאות העולם ואת ההסתפקות במועט, שהוצרך ובא לעיירת מרפא, על כרחך שהוא חולה מסוכן במצב של פיקוח נפש ואם כן אסור לו למנוע את עצמו מאכילה ושתיה אפילו שעה קלה…
​

(דרשו – הרה"ג ר' מיכאל ספראי שליט"א)​

 

[גרינפלד]

סיפר הגאון רבי גרשון אידלשטיין זצ"ל, שכשביקש ברכת הצלחה עבור בניו ממרן הגרי"ז מבריסק זצ"ל בירכו בהרבה נחת. כשתמה בפניו על נוסח זה? השיב לו הרב שגם אצל אביו מרן רבי חיים מבריסק זצ"ל היו מברכים בנוסח זה.

ובאותו ענין אמר מרן ראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן זצ"ל שהרב מבריסק טען שאין לסמוך על ברכות, ואף התבטא פעם: "פֻוּן אַ' בְּרָכָה וֶועֶט מֶעֶן קַיין תלמיד חכם נִישְט וֶוערְן!" ("מברכה לא נעשים תלמיד חכמים!"). ופעם כאשר ביקש הרב שטיינמן ברכה מהרב מבריסק על ענין רוחני כל שהוא, השיבו הרב בפליאה: "וכי גם אתה מבין המבקשים ברכות על עניינים כאלו?"…

ובספרו 'אילת השחר' (פרשת תולדות), מבאר הרב שטיינמן על פי זאת, מדוע ברכותיו של יצחק ליעקב התמקדו בעיקר בדברים גשמיים ולא רוחניים: על רוחניות כל אחד צריך לעמול לעצמו! לכך האדם נוצר. הברכות יכולות להועיל, אך לא מעבר לכך, והן לא יפעלו מאומה כאשר אין את הנכונות והרצון העצמי להשקיע ולהתאמץ!​

 

[גרינפלד]

בקשה הופנתה אל הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל מאת הבריסקער-רב, הגאון רבי יצחק זאב סולובייצ'יק זצ"ל: "תושב בריסק נטש את אשתו והותיר אותה עגונה, ויש יסוד סביר להניח שהוא נמלט לארץ ישראל, הנה שמו, שם אביו ותיאורו, אם תמצא אותו בארץ ישראל, עשה ככל שביכולתך לשכנע אותו שיתיר את אשתו מחבלי עגינותה…".

לפי השערתו של רבי איסר זלמן, נראה היה לו כי הלה התדרדר לפשע ומושבו בין הפושעים, משכך פנה לגאון רבי אריה לוין זצ"ל, שהיה עוסק עם האסירים וחבריהם לפשע, ומסר לו את שם המעגן ואת תיאורו וביקש ממנו כי אם ימצא אותו ידבר עימו בענין.

ואכן, כפי ששיער רבי איסר זלמן, באחד מביקורי רבי אריה לוין בכלא, מצא אדם העונה בדיוק לתיאורים של אותו מעגן, ניגש אליו רב אריה ושאל אותו לשמו, אלא שהוא נקב בשם אחר. הבין רבי אריה כי הוא שינה את זהותו כי מסתתר הוא, ועל כן פנה אל הרעיון שעלה לו בחכמתו:

בקריאת התורה, לאחר שעלו הכהן והלוי, קרא רבי אריה ל'שלישי' את אותו מעגן בשמו האמיתי, יעמוד פלוני בן פלוני, כפי השמות שמסר הרב מבריסק לרבי איסר זלמן, ואז ראה רבי אריה שהלה מתרומם קמעה ממקומו ושוב חוזר לשבת… בסיום התפילה, כבר לא יכול היה אותו יהודי להתחמק מזהותו האמיתית, ולאחר שיחה ארוכה בה דיבר הרב על ליבו, והסיר ממנו את שכבות העקשנות והרוע, הסכים האיש לתת גט לאשתו…​

 

[גרינפלד]

פעם אחת נתקף הבריסקער-רב בכאבים חזקים בבית החזה, כנראה בעקבות קשיי הנשימה ומחלת האסטמה שסבל ממנה כל חייו, כנודע. בתכוף עליו ייסוריו הקשים, הוזעק ד"ר אהרונוב לבוא אל ביתו בדחיפות.

הרופא הגיע במהרה, וכדרכו ניגש תכף למלאכתו בשיא הרצינות, בבדיקה עיונית ומקיפה של תפקוד מערכת כלי הנשימה. בתום הבדיקה הציע את דרכי הטיפול, ורשם את תרופה המדוייקת שתפחית את ייסורי הרב ותרפאהו, בעזר השם.

בטרם פנה לדרכו, רצה הבריסקער-רב לדעת מה הביאו לכאבים עזים אלו, וממה עליו להימנע ולהיזהר. הוא שאל את הרופא החשוב, אם יוכל להסביר לו סיבת הכאבים הללו: "פון ואנעט קומט דאס?" (ממה זה מגיע?), ביקש הרב לדעת.

להפתעת הכל נעמד דוקטור אהרונוב על רגליו, וענה בהתרגשות רבה ובתמימותו האופיינית: "כבוד הרב! זה מגיע משלוש סיבות!". הוא הרים את כף ידו וזקף מתוכה שלוש אצבעות, בדחילו ורחימו מנה את שלוש הסיבות, וכנגד כל אחת ואחת קיפל אצבע: "דאס קומט פון חטאים! עוונות! ופשעים!", ובזה סיים את דבריו הנוקבים!

הרב התחייך ברוב חיבה, ונהנה מאוד מתמימות הרופא ואמונתו הפשוטה- הוא לא חיפש תירוצים משונים, כפי מנהג הרופאים להעלות תמיד השערות שונות, ותוצאות מחקרים רפואיים בכל דבר, אלא ניגש בפשיטות היישר לנקודת האמת והאמונה הישרה, היה פשוט וחלק אצלו שחטאים, עוונות ופשעים הם הגורמים מכאובים וייסורים! הרב התפעל מתמימות הרופא ומאמונתו הפשוטה!​

 

[גרינפלד]

סיפר הגר"ח משקובסקי שליט"א: שמעתי מהרב שמואל תפילנסקי, יהודי ירושלמי טיפוסי, ששמע את הסיפור מהגאון רבי ישראל גרוסמן זצ"ל, ממקורביו של מרן הרב מבריסק:

ישבתי פעם ולמדתי עם מרן הגרי"ז, סיפר הגר"י גרוסמן, והנה באמצע הלימוד נכנסים לחדר שני ילדים קטנים כבני 10 ואומרים שיש להם שתי שאלות לשאול את הרב. מרן זצ"ל קיבלם במאור פנים, ואמר שישאלו אותו את שאלותיהם.

הם שואלים את השאלה הראשונה, והרב יושב ומאזין בסבר פנים רציני. כשסיימו לשאול, חושב מרן רגע ואח"כ אומר: 'שאלה טובה שאלתם, אין לי תשובה'. הילדים שהופתעו מכך שמרן הגרי"ז 'אינו יודע' להשיב על שאלתם, הציגו ביתר מרץ את השאלה השניה, וגם בסיומה מגיב מרן הרב ואומר: 'שאלה טובה מאוד. וגם עליה אין לי תשובה'.

הילדים כבר פנו ללכת, אלא שהגרי"ז קורא להם ואומר: 'לכו ותגידו להורים שלכם, שהייתם אצלי, ושאלתם את השאלות, ואמרתי שאינני יודע מה להשיב'.

אני, שהייתי במקום, סיפר הגר"י גרוסמן, התפלאתי מאוד. וכי הגאון מבריסק שכל גדולי עולם בכל רחבי תבל חרדים לדבריו, וכאן הוא אינו יודע להשיב על שאלותיהם של שני ילדים קטנים?!

הסיפור היה אצלי לפלא, והחלטתי לשאול את הגרי"ז על כך. התשובה שקיבלתי ממנו אמורה להיות יסוד מוסד בחינוכם של כל ילדי ישראל באשר הם.

"אנחנו רואים", אמר מרן הגרי"ז, "הרבה צעירים מוכשרים שבבחרותם למדו בחשק רב ורבים ניבאו להם עתיד גדול, והם היו אמורים לצמוח לגדולי ישראל. בסופו של דבר, עוברות כמה שנים ובהגיעם לגיל שלושים בערך אהבת התורה מתרחקת מהם, ועוזבים את הכל, נוטשים את הלימוד, ופונים לעסוק בדברים אחרים.

"אתה יודע למה זה קורה?" – שאל מרן הגרי"ז את החברותא שלו. והשיב: "מפני שכאשר היו צעירים, אף אחד לא עודד אותם ולא החשיב את הלימוד שלהם, עד כדי כך שהם הגיעו למסקנה 'למה לנו ללמוד, אם אף אחד לא מתייחס אלינו'… לכן הענקתי לילדים הללו יחס מיוחד. והראיתי להם כביכול שגם אני אינני יודע להשיב על שאלותיהם. עכשיו הם יגיעו הביתה ויספרו לכולם בגאווה גלויה שהרב מבריסק לא ידע להשיב להם. כל זה יגרום שהם ילמדו ביתר חשק. וזו היתה מטרתי".
​

(הרב פנחס זרביב מכון למעשה, ממעין השבוע שלח לך תשפ"א)​

 

[גרינפלד]

בספר "עלי ורדים" מובא שפעם שאל איזה "חכם" את מרן הרב מבריסק זצ"ל על דברי הגמרא האומרת שכשאדם רואה את הציצית הוא נזכר ברבש"ע, והקשה, שאינו מבין את השייכות ואינו רואה דמיון בין הדברים. ענה לו הרב מבריסק שחז"ל אומרים (ע"ז כ:) שאסור להסתכל בבגדי צבעונין של אשה כדי שלא יבוא לידי הרהורי עבירה. האם את זאת אתה כן מבין?" – "כן" ענה ה"חכם". – "ובכן הראש שלך תקין, הבעיה היא לא בחוסר הבנה, אלא היכן הראש מונח… אם היית שקוע ביראת שמים היית מבין גם את הקישור בין תכלת לכסא הכבוד".​

 

[גרינפלד]

סיפרה הרבנית פיינשטיין: אמי ע"ה [בתו של הרב מבריסק זצ"ל] סיפרה, כי בהיותה ילדה בת 6 הלכה לטייל ביער הסמוך לעיר בריסק, ותוך כדי הילוכה מצאה פטיש גדול.

"התבוננתי ובדקתי וראיתי כי אין בפטיש כל סימן, וגם רוב תושבי העיר הם גויים, על כן סברתי כי בוודאי מותר לי ליטול את הפטיש לעצמי.

"כששבתי הביתה ניגשתי לאבא והראיתי לו את הפטיש. שאל אותי אבא מהיכן יש לי אותו, וסיפרתי לו את כל הפרטים. התבונן אבא בפטיש ואישר שאכן אין בו כל סימן, 'אבל', אמר אבא, 'מן הסתם פטיש זה שייך הוא לשומר היער' – שומר היער היה גוי שישב בתא השמירה בכניסה ליער מצדו השני.

"אבא קם ממקומו, לבש את מעילו, חבש את כובעו, נטלני עמו, והלך עמי את כל היער עד לקצהו השני, הליכה שארכה קרוב למחצית השעה. כשהגענו לתאו של השומר שאל אותו אבא: 'האם אבד לך איזה חפץ?', ומיד השיב השומר, כי אכן כן פטישו אבד לו. מיד הראה לו אבא את הפטיש והגוי אמר שזהו אכן הפטיש שאבד לו.

"הגוי שהבין כי הרב טרח לבוא מהעיר עד לתאו להשיב לו אבידתו, התפעל והתרגש, קד קידה לפני אבא ואמר: 'ברוך האלוקים של אלו'. ואמי ע"ה הייתה מציינת בהתפעלות את המסירות של אבא ללכת מרחק של חצי שעה לכל כיוון, וכל זאת על מנת להשיב אבידה לגוי".​

 

[גרינפלד]

בספר "שאל אביך ויגדך" מובא הסיפור הבא, אודות הרב מבריסק, המוכיח כי אדם הנחוש לקיים את מצוות ה' כפי שצווה, מבלי לשנות בהן כהוא זה, או להתאימן למציאות החיים, כפי שזו נראית בעיניו, זוכה לסייעתא דשמיא מיוחדת.

בשנה הראשונה לכהונתו של הרב מבריסק, נתפס יהודי בעבירה על החוק ונשפט למוות. על פי תקנות השלטון יש לאפשר לכל מי שיוצא להורג להתוודות לפני מותו, יהודי אומר וידוי עם הרב, ולהבדיל, לא יהודי אומר עם הכומר. וכך ארע גם כעת. במועד שנקבע להוצאת גזר הדין לפועל, בעיצומו של יום השבת, הגיע אל הרב מבריסק שליח מיוחד מטעם מושל המחוז, והגיש לו מסמך ובו פקודיה, כי על הרב להתלוות עמו אל בית האסורים כדי לומר וידוי עם הנדון למוות.

משראה הרב את הפקודה, השיב בקיצור ובצורה נמרצת, אינני הולך. ומפני מה סרב ללכת, טעמו ונמוקו עמו, מאחר שהוא סבור כי בהליכתו ובאמירת הוידוי הוא מזרז את מיתתו של הנדון למוות, שכן בלי וידוי לא הורגים. סרובו היה תקיף ובלתי מתפשר, וכאשר ניסו לומר לו כי אלמלא יבוא הוא, יזמינו השלטונות רב אחר, אמר הרב מבריסק, אם יקחו שיקחו, אולם אני אינני עושה כדבר הזה, האסור על פי דיני התורה.

השליח יצא מלפניו ושב אל המושל בידיים ריקות. לשמע השתלשלות האירועים נתמלא המושל בחמה ובזעם, ומיהר לשלוח אל הרב קצין בכיר. הלה בא, ולא רק דרש במפגיע שיבוא עמו אל האסיר, אלא הוסיף באזניו איומים קשים וחמורים, והודיע לו חד משמעית שהוא יסבול על סרובו, שכן בתור רב, עליו לבצע את ההוראה בהתאם לחוק.

אבל גם הוא שב בידיים ריקות, ואמר למושל כי הרב מבריסק איננו משנה את דעתו. למשמע הדברים בערה חמתו של המושל בקרבו, והוא קם והלך בעצמו אל הרב. כשראו בעלי הבתים את מרכבתו של המושל בפתח בית הרב, נתקפו כולם באימה ובחרדה, והקיפו את הרב כשהם צועקים הרב מחריב את העיר! הרב ממיט סכנה על כולנו!"

אולם הרב עמד על שלו בכל העוז והתוקף, ושוב הבהיר להם כי לא יעלה על הדעת שהוא יעבור על צווי התורה בשל מלוי פקודה זו. ואכן, גם כאשר עמד המושל לפניו ומסר את פקודתו בתוספת אזהרות ואיומים גלויים על כך שהוא עתיד להענש על סרובו בכל חומר הדין, לא נרתע הרב מבריסק ולא נעתר לבקשתו.

בחרי אף גדול סב המושל על עקבותיו ועזב את הבית מבלי להוסיף מילה. בני הקהילה נותרו בחדרו של הרב מפוחדים ומצפים לגרוע מכל. תוך זמן קצר רעשה וגעשה העיר בריסק על המעשה, אלו מצדדים בעד החלטת הרב ואלו מגנים אותה, אלו מסכימים עם החלטת הרב שלא לשנות כהוא זה מחוקי התורה, ואלו טוענים בתוקף כי היה עליו לבצע את ציווי המושל למרות צו התורה, כדי לא לסכן את חיי כולם.

אולם הללו וגם הללו לא העלו על קצה דעתם את תוכן המברק שיגיע כעבור שעות אחדות, במוצאי שבת, לידי המושל, ובו הבשורה המרעישה כי הוענקה חנינה לאותו יהודי נדון למות!

עתה הבינו כולם, כי אלמלא התעקשותו של הרב מבריסק, לא היה לה לאותו חנינה על מי לחול, ודוקא דבקותו הבלתי מתפשרת בצווי ה', היא שהצילה את חייו!
​

(ומתוק האור)​

 

[גרינפלד]

בזמננו נחשבים הכהנים כ'כהני חזקה' בלבד כפסק הרמב"ם (איסורי ביאה פ"ב ה"א), וכן כתב הריב"ש (סי' צד) "הכהנים שבדורנו אין להם כתב היחס". לרב האי גאון נגלה אליהו הנביא והראה לו שלוש מאות כהנים שהתקבצו סביב הר הזיתים כמנהגם בסוכות, ואמר כי רק אחד שהלך בצד, הוא כהן אמיתי. מכך גם נפסקה הלכה שאין מראים נגעים לכהן כי אין לנו כהן מיוחס ודאי. אין מקריבים קרבנות בזמן הזה, אף שיש הסבורים שאפשר להקריב כל זמן שלא נמצא בהם שמץ פסול. ואין תוקעים בחצוצרות בארץ ישראל בעת מלחמה. מסיבה זו גם נהגו רבים שהיו בכורים, לפדות את עצמם שוב אצל כהן מיוחס שפגשו, שמא הוא כהן אמיתי.

מסופר, כי פעם הוצע לאדם שידוך עם בת־כהן, וכיוון שחשש לדברי הגמרא שאסור לעם־הארץ לישא בת־כהן, בא לשאול את הגרי"ז מבריסק, ונענה: "אני יותר בטוח שאתה תלמיד־חכם, מאשר שהיא בת־כהן"… אולם ישנן משפחות נודעות שנחשבות ככהנים מיוחסים מזמן בית ראשון, כגון צאצאי רבי שאול הכהן מג'רבא, ומשפחת רבי כלפון הכהן, המיוחסים לצאצאי עזרא הסופר, ולא גלו מארצם. משפחת 'כהן טוויל' נחשבת כצאצאי עלי הכהן, ונקראו בשם טוויל שהוא 'ארוך' בערבית, כסגולה שיאריכו ימיהם ולא ימותו אנשים כצאצאי עלי.​

 

[גרינפלד]

פעם שח הגאון רבי דוד סולובייציק מבריסק, ששמע מפי אביו מרן הגרי"ז סולובייציק זצ"ל גאב"ד בריסק, שכדי לזכות לבנים טובים צריכים לשפוך נחלי דמעות (גיסען טייכען טרערן), והעיד על עצמו, שעל כל בן ובן היה שופך נחלי דמעות.​

 

[גרינפלד]

שנה אחת בערב יום כיפור קרא הרב מבריסק זצ"ל לרב טננבאום מזכיר ועד הישיבות, ואמר לו שיש אברך שעקב הזנחה לא הגיש דחיית גיוס, ולכן נחשב עריק והושם בכלא, ויש לטפל בשחרורו.

ענה לו הרב טננבאום: אין בעיה! מיד בצאת יום הכיפורים אטפל בעניין. נענה הרב מבריסק אומר: לא מחר! היום! היום עליך לשחררו.

אמר הרב טננבאום לרב מבריסק: אינני יוכל לעשות כעת מאומה, משרדי הצבא סגורים ואין עם מי לדבר, אולם הרב מבריסק הגיב ואמר: אל תגיד איני יכול, תגיד איני רוצה!

הרב טננבאום יצא מבית הרב תפוס הרהורים מה לעשות? ומחוסר ברירה החליט ללכת למחנה שנלר, ובהגיעו לשם ביקש לדבר עם הקצין הבכיר ביותר, וכעבור דקות ספורות יצא אליו הקצין הבכיר והתעניין ברצונו.

פתח הרב טננבאום ואמר: ראה היום ערב יום כיפור וכל יהודי זקוק לברכה, אולי הנך מעוניין לזכות היום בברכה מרב גדול?! ולמשמע הדברים התעוררה בלב הקצין הנקודה היהודית והנהן בראשו להסכמה, ואז אמר לו רהב טננבאום, תשחרר את האברך ותזכה בברכה.

אין בעיה הגיב הקצין, מיד במוצאי יום כיפור אטפל בענין!

לא מחר! היום! חזר בנחרצות הרב טננבאום על מילותיו של הרב מבריסק, אבל איני יכול אמר הקצין, אין מצב עכשיו לשחרר אין עם מי לדבר! ומיד אמר לקצין את המשך מילותיו של הרב מבריסק, 'אל תגיד איני יכול תגיד איני רוצה'!

התרגז הקצין ואמר: אם אני אומר שאיני יכול יודע אני מה אני אומר! הכל סגור עכשיו אין עם מי לדבר! ואז אמר לו הרב טננבאום, אלו מילים שאמר לי הרב הגדול שממנו תקבל את הברכה, הקצין הרהר נשף בשפתיו ואמר 'טוב ננסה…'

בסופו של דבר זמן קצר לפני התקדש היום הקדוש השתחרר אותו אברך, חזר הרב טננבאום לרב מבריסק לבשר לו הבשורה, וכמובן לא שכח להדגיש לו כי השחרור היה תמורת ברכה מהרב…​

 

[גרינפלד]

היה זה בתקופת מלחמת העולם, כאשר שהה מרן הגרי"ז מבריסק בבית גיסו בוורשה. הגיס התגורר בקומה השביעית, ועל כן משהחלו ההפצצות – הגיע השכן שהתגורר בקומה הראשונה, גביר גדול, חסיד קרלין, והציע למרן הגרי"ז כי יעקור אל ביתו, שכן הקומה הראשונה נחשבה לבטוחה ביחס לקומות הגבוהות בהן הסכנה היתה מוחשית יותר.

מאחר ובביתו של הגביר היו כמה וכמה חדרים פנויים, קיבל מרן הגרי"ז את ההצעה בשמחה, ועוד באותו היום עקר אל ביתו.

לימים סיפר מרן הגרי"ז, כי בביתו של הגביר – היה חדר שלם מלא אוכל, בעוד למרן הגרי"ז עצמו – לא היה מאומה מלבד מעט לחם… ובכל זאת: מרן הגרי"ז – אכל בכל יום לשובע ממה שבידו, מבלי לדאוג את דאגת המחר, בעוד הגביר – חסך מפתו ממש, בשל החשש מפני התמשכות המלחמה, מצב העלול לגרום לכך שהאוכל שבמחסניו יכלה…

כאשר היה מספר על כך מרן הגרי"ז, היה מטעים ואומר: "לא מדובר היה בעם הארץ פשוט… מדובר היה באדם צדיק, תלמיד חכם אמיתי, המדקדק בקלה כבחמורה! בכדי להבין במי המדובר, די אם נציין כי ביום ראש השנה נפלה פצצה על אחד ממחסניו, אולם כאשר הגיעו להודיעו על כך, והציעו כי ימהר להציל את מה שניתן להציל – שאלני מה מותר לו לעשות, ומשהשבתי לו כי אסור לו להציל ביום טוב מאומה – לא ניכר על פניו כל צער! אם אסור – אז אסור!

"ובכל זאת, כאשר היה מדובר על האוכל – יהודי זה נהג בחסכנות וקימץ מפתו ממש, תוך שהוא מחשב שוב ושוב את חשבונות העתיד… אין דרך אחרת להסביר זאת, מלבד העובדה שלפעמים נותנים לאדם עשירות – אך לא מניחים לו ליהנות ממנה!"…​

 

[גרינפלד]

סיפר הגה"צ רבי חזקיהו יוסף מישקובסקי שליט״א:

ישנו סיפור מעניין שסיפר הרב אליעזר פרידליס שליט״א. אבא שלו היה יליד בריסק, ויש להם הרבה סיפורים על בריסק. אחד מהסיפורים שהוא סיפר, ספרה לו מרת רבקה בתו של הרב מבריסק (הרבנית רבקה שיף שתחי').

כשהיא היתה ילדה צעירה היתה לה איזו שהיא בעיה בעין, שעל פי הטבע היא יכלה חלילה לאבד את הראיה בגללה. היא הלכה לבית החולים, שאלו אותה מי את, והשיבה: "סולובייצ'יק", בלי לספר על יחוסה.

טיפלו בה, ובסיום הטיפול היא שומעת איך שהרופא הגדול אומר לחברו: כנראה שיש שם במשפחה איזו זכות אבות. הטיפול כל כך הצליח, עד שהיא חוזרת לראיה גמורה. זה לא דבר טבעי…

היא באה בחיוך לאביה וסיפרה לו זאת, שהרופא אמר מעצמו שכנראה זה בזכות אבות.

להפתעתה הגיב אביה מרן הרב מבריסק זצ"ל ואמר: "לא מבזבזים זכות אבות על כאלו דברים! מדובר פה בסך הכל על לא לראות בעין אחת! לא מבזבזים זכות אבות על דבר שכזה".
​

(גיליון 'ארחות חיים')​

 

[גרינפלד]

משגיח ישיבת קמניץ, הגה"צ רבי משה אהרן שטרן זצ"ל סיפר כי בזמן מלחמת העולם השניה, כאשר העיר וורשא הופגזה וקולות נפץ הרעידו את העיר, שהה הרב מבריסק מרן הגרי"ז זצ"ל במקלט ולמד בשקידה עצומה, ברוגע וביישוב הדעת.

האדמו"ר מלובביץ זצ"ל היה גם הוא באותו מקלט ושאל את הרב מבריסק: "שמעתי שאומרים על כבודו שהוא פחדן, והנה אני רואה שהוא לומד ברוגע ובשלווה, היתכן?".

"הפחד שלי" – השיב לו הרב מבריסק – "הוא שמא איני יוצא ידי חובתי בכל פעולה שעלי לעשות, כיון שבחרתי את המקלט המוגן ביותר, הרי עשיתי מה שמוטל עלי, אין לי ממה לפחד, בטוח אני בה' יתברך…".​