תמוז יא' תמוז רבי אלחנן ווסרמן הי"ד (1 צופה)

[אחד יחיד]

הרבנית הצדקנית מרת רחל סרנא ע"ה, אשת חבר להגאון רבי חיים סרנא זצ"ל, ראש ישיבת חברון-גאולה, היתה רגילה לספר בהתרגשות את זכרונותיה מביקוריו רבי הרושם של הגאון הקדוש רבי אלחנן וסרמן זצ"ל הי"ד, בבית אביה, הרב הצדיק רבי אריה מלכיאל פרידמן זצ"ל.

רבי אריה מלכיאל נמנה על חשובי תלמידי ה'סבא מסלבודקה', והיה תלמיד חכם וירא שמים מרבים. בראשית ימיו התגורר בעיר ממל שבגרמניה, וביתו היווה אכסניה לרבי אלחנן בתקופות בהן בא לגרמניה לגייס כספים לטובת ישיבתו – ישיבת 'אוהל תורה' בברנוביץ'. גם מאוחר יותר, כשעבר רבי אריה מלכיאל להתגורר בקובנא שבליטא, המשיך רבי אלחנן להתארח בביתו לעתים תכופות.

הרבנית סרנא תיארה תמיד כי גם היא, כילדה צעירה, הרגישה אווירה מרוממת ואפופת קדושה בצילו של רבי אלחנן. היא זכרה את ההערצה הגדולה שהעריצוהו בני הבית, איך עקבו בערנות אחר מעשיו והליכותיו, ובעיקר את האושר הרב והזכות העצומה שחשו לשמש אדם גדול וקדוש כמותו.

נקודה חשובה נחרטה בזכרונה מאותן סעודות השבת במחיצתו של רבי אלחנן; על פי רוב כשהיה מתארח אצלם, היו מצטרפים לסעודה תלמידים רבים שגרו בקרבת מקום, ובקשו לנצל את הזדמנות הפז לשהות במחיצתו ולשוחח עמו בדברי תורה.

אך תמיד כשהתחילו לשוחח עמו, היה רבי אלחנן מפסיק את השיחה ואומר למסובים: "קודם כל נשוחח כעת עם הילדים, נשמע מה יש בפיהם לומר, אחר כך נשוחח בינינו…", בהטעימו: "שולחן השבת נועד במיוחד עבור הילדים!"

אז היו קולחים מפיו זכרונות נפלאים, אמרות שפר ופנינים שערבו לאוזני המבוגרים והצעירים כאחד. בהם גם עובדות והנהגות נפלאות מרבו ה'חפץ חיים', בנוסח שתאם לרמתם של הילדים.

בהזדמנות מסוימת הוסיפה על כך אחותה, הרבנית רישל קוטלר ע"ה, אשת חבר להגאון רבי שניאור קוטלר זצ"ל, ראש ישיבת לייקווד, כי כאשר ביקש אביה רבי אריה מלכיאל מרבי אלחנן לשבת בראש השולחן, כראוי לכבוד תורתו, התנגד בכל תוקף ואמר: "שבת זהו זמן שאבא אמור לשבת בראש השולחן עם ילדיו, לא אקח מכם זאת בשום אופן!"…

אותו רבי אלחנן, ראש הישיבה הגדול שהעמיד תלמידים לאלפים, מגדולי תלמידיו של ה'חפץ חיים', שגדולי התורה היטו אוזנם כאפרכסת לשמוע כל ביטוי והגה היוצא מפי קדשו, השכיל בחכמה ובתבונה מיוחדת לרדת לרמת הילדים הצעירים ולהבין לליבם, וניצל היטב את ההזדמנות של השבת, עת השראת השכינה היתרה הקיימת בבריאה, כדי להחדיר ערכים חשובים בילדים!

(מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא' בא)

 

[אחד יחיד]

"משהגיע לאוזנינו השמועה על בואו של רבי אלחנן ללונדון" – מתאר לנו מרן הגר"מ שטרנבוך שליט"א בשיחתו הנדירה והיחודית, "היה ביתינו לובש חג. אבא זצ"ל היה תולה מודעה על חנותו הצנועה, המבשרת על כך שבתקופה הקרובה החנות סגורה. חדרו הקבוע של הגה"ק רבי אלחנן בבית היה זוכה לניקוי מיטבי, וההתרגשות גאתה".

"זכורני היטב, כי במשך כל זמן שהותו של רבי אלחנן בלונדון, היה אאמו"ר זצ"ל מלווהו לכל מקום אשר פנה. האנגלית לא היתה מובנת ומודברת על שפתו הטהורה כלל, על כן נצרך היה ל'מתורגמן' ומלווה קבוע לכל פגישותיו עם נדיבי עם. אאמו"ר, זצ"ל מילא את התפקיד בשמחה ובהתרגשות לכבודו הרם של האי גאון וצדיק נשגב מענקי התורה שבדור".

לאחר פטירתו של אבי זצ"ל, לא חפץ יותר רבי אלחנן להטריח את אימי האלמנה ע"ה, ולכך התאכסן מיני אז באכסניה אחרת – בביתו של אחד ממקורביו בלונדון. אך את חסדה הראשון של משפחתינו, הוא מעולם לא שכח.

"היתה זו חוויה רוחנית מדהימה שנחקקה היטב בעצמותי עד עצם היום הזה ואינה סרה מאתי לנצח. בכל ביקור בלונדון, היתה משפחתינו זוכה לביקור מיוחד של רבי אלחנן. ועם פקדו את מעונינו, היה מנצל את ההזדמנות לקרב אותנו – היתומים הקטנים, ולחזק את לבם בטללי נוחם ואמונה.

"הרגשנו כלפיו כבנים אל אב. ואכן, הרעיף עלינו גאון הדור מרן הגה"ק רבי אלחנן הי"ד אהבה ורחמנות – כרחם אב על בנים!

באותם ימים נרקם קשר תורני מופלא בין מרן רבי אלחנן הי"ד לבין מרן הגר"מ שיבדלחט"א, שהיה מלווהו בכל יום לבית המדרש, ורבי אלחנן היה מטה את אוזנו לנער הצעיר שעדיו לגדולות, ומשוחח איתו בדברי תורה, ואף התבטא עליו פעם: "הוא דבר שיש בו ממש!". (מתוך מאמר נרחב בגליון התורני של המבשר תשפ"א)

 

[אחד יחיד]

"מנהג קבוע היה לו, שלא לברך בשום פנים להצלחה בתורה ובעבודת ה'. כשהיו מבקשים ומתחננים לברכתו, היה נוהג להשיב: "אם תעמול ותטרח בתפילה ובעבודה, ממילא תזכה לתורה ויראת שמים, ואם לאו, מה תועלת יש בברכה?".

דברים אלו היה אומר בשמו של רבו הגדול מרנא החפץ חיים זיע"א, שאף הוא היה נמנע מלברך על רוחניות, והיה נוהג לומר, שכאשר עושים כפי היכולת, אזי הקב"ה בעצמו מברך, וכשאין עובדים את ה' כראוי, אין הברכה מועלת כלום.

אך מספר מרן הגר"מ שטרנבוך שליט"א, שהוא ואחיו זכו להתברך באופן נדיר מפיו של רבי אלחנן, היתה זאת אמו שדרשה שיברך את בניה שיהיו בני תורה, ואת בנותיה שיגדלו כ'בנות תורה' – כלשונה. אך רבי אלחנן זצוק"ל הי"ד כהרגלו מיאן לברך, ואף הטעים להרגיע את רוחה, שלפעמים הברכה יכולה לגרוע, אם סומכים על הברכה וחושבים שבזה די לצמוח לאדם גדול, ולכן אין משקיעים כוחות לבד.

"אלא שהאלמנה סירבה לקבל את דבריו, והכריזה: "כיון שאלמנה אני, בכוחי 'לאלץ' את הרב לברך את בני ובנותי…". הגה"ק רבי אלחנן קיבל את דבריה, חרג ממנהגו הקבוע והאיתן והרעיף את ברכותיו על כל אחד ואחד מבני המשפחה, בפרטות ובאריכות.

"בכלל", מוסיף לנו מרן הגר"מ שליט"א בנועם דברותיו הנעימים: "לא אחת ראיתי אצל רבי אלחנן הי"ד שכאשר נזדמן לו יתום או אלמנה, היה נזהר וחושש מאד שמא בדבריו יגרום להם צער לרגע ויעבור בזה ח"ו בלאו דאורייתא של "כל אלמנה ויתום לא תענון". (מתוך מאמר נרחב בגליון התורני של המבשר תשפ"א)

 

[הצעיר שבחבורה]

רבי אלחנן וסרמן הי"ד בדרשתו האחרונה, המובאת בהקדמה לספר "קובץ שיעורים", אמר ליהודים לפני הליכתם לגרדום בקובנא: "שידעו כל הציבור שאנו עכשיו הולכים לעשות עקידת יצחק, וצריך להזהר שלא לפסול את הקרבן ויש לעשותו לשמה".

לחץ כדי לכווץ...

 

[אחד יחיד]

מרן הראב"ד הגר"מ שטרנבוך שליט"א ממשיך לדלות מזכרונותיו על הנהגת בית המשפחה בידי רבי אלחנן:

"אוסיף ואספר לכם: למען חינוך בניה לתורה ויר"ש, היתה אמי האלמנה ע"ה מוסרת את נפשה בעבודות שונות, כדי להביא טרף לבית, ובכדי לשלם את שכר לימוד הילדים, שיוכלו לשקוד על תלמודם בהשקט ורוגע, עם מיטב המלמדים והמחנכים.

"אך אמי ע"ה, בצדקותה הגדולה ובמידת בטחונה בקב"ה, היה לבה נוקפה תדיר שמא ואולי עוברת היא על חובת ההשתדלות הנצרכת. הרי פרנסה מן השמים – היתה חוזרת באוזנינו לא אחת, ומה מועיל להתאמץ יותר אם בראש השנה הוקצה פרנסה פחותה יותר.

"ואכן, באחד מביקוריו של רבי אלחנן בביתנו, פרשה אמי הצדקנית ע"ה את מועקתה ושאלתה בפני גדול הדור: האם מוטלת עליה חובה להתאמץ יותר ויותר למען רוחניות בנה, או שמא עדיף שתעצור ממלאכתה ותשליך יאבה על אבי היתומים במרומים שיעניק לה מידו המאה והפתוחה.

"רבי אלחנן זצוק"ל, התייחס לשאלה זו בכובד ראש רב, התעטף בשתיקה רגעים מספר והתעמק במחשבתו הטהורה, ולבסוף השיב לה בדברים יסודיים במהות מידת הביטחון ובמידת חובת ההשתדלות לפרנסה, וכך אמר:

"קשה מאוד להכליל ולקבוע מסמרים מה וכמה היא ההשתדלות הראויה והנדרשת, והיכן עובר הגבול הדק לכדי חסרון בביטחון ח"ו. אך זאת אוכל לומר לך, ששני סוגי השתדלות ישנם:

"אדם המשקיע כוחו ומרצו להשיג הנאות ומותרות, לא יוסיף לו עבודתו ולא כלום!. אולי יצמח לו הנאות קטנות לשעה קצרה, אבל ידע נאמנה, כי כמות ההנאות גם היא מוקצבת בכל שנה ושנה, על כן הנאה זו תבוא על חשבון הנאות אחרות. ובסוף ימצא את עצמו מתמודד וסובל ח"ו אם בגידול בניו, אם בענייני רפואה ה"י.

"אולם אדם המשתדל לפרנסו לשם שמים – המשיך הגר"א וסרמן בדברותיו לאמי ע"ה, אם כפי ההכרח לו לפרנסת אנשי ביתו, אם כדי לשכור מלמדים טובים לבניו, אין לו לחוש כלל לפגם במידת הביטחון. ואדרבה, 'לפום צערא אגרא' – כמה שיטרח יותר כך יגדל יותר שכרו משלם.

וכך הכריע מרן ראש הישיבה דברנוביץ' לאלמנה מתלבטת בלונדון, שתישאר בעבודתה, ובירך אותה שתראה הצלחה וס"ד בכל אשר תפנה. (מתוך מאמר נרחב בגליון התורני של המבשר תשפ"א)

 

[אחד יחיד]

בחרדת כבוד שואלים אנו את פני הקודש, האם יוכל מרן שליט"א לתאר באוזנינו ולהכניסנו לאותה אטמוספירה עילאה של ימי ביקוריו של רבי אלחנן בעיר מגוריו – לונדון.

"אכן, היו אלה ימי הוד ויראת רוממות! – נענה מרן הראב"ד שליט"א לבקשתינו.

"הקדוש רבי אלחנן הי"ד, בעצם אישיותו הדגולה והרוממה, ביראתו הגדולה ובעוצם גאונותו העצומה בתורה, הרים את העיר כולה לפסגות על – בלתי תתואר.

"התפילות במחיצתו הרקיעו שחקים!. המחזה הנורא של הגה"ק בעל ה'קובץ שיעורים' עומד ומתחטא לפני קונו כבן אצל אביו וכעבד לפני המלך, אחזה רעד בכל סביבותיו.

"זכורני היטב איך שהוא האריך הרבה בתפילת שמונה עשרה – חוזר מרן הגר"מ שליט"א לאותם ימים נעלים ונפלאים. לעולם לא ימוש מזכרוני כל תפילת מנחה 'רגילה' בהיכלו הטהור.

"דכירנא, כאשר זכיתי לראות את רבי אלחנן הי"ד, היינו מרגישים בחוש מהו יר"ש, שהוא עצמו היה תובע אישית מעצמו תמיד מה ה' דורש ממנו עתה, כך שהיראת ה' טהורה היה ניכר על פני קדשו תמיד".

"אין אחד אשר שהה בד' אמותיו, ולו לזמן קצר – מחדיר בנו מרן הראב"ד שליט"א מושגי הוד מגדולי דורות קדומים, שלא נכבש לבו מאישיותו ומדמותו הטהורה, ומטוב לבו ועיניו לכל סביבותיו.

"אולם מאידך, במקום שראה צורך לעמוד מול פרצות מחומת היהדות, לא חס מרן הגר"א זצוק"ל על כבודו ועל טובתו, וניהל מלחמת שמים בחירוף נפש.

"וכך לומדים אנו פרק במסירות נפשו של ראש גולת אריאל למען כבוד שמו ית':

"בלונדון של הימים ההם – במצוקות העיתים, היה ביהמ"ד מסוים של שלימים ותמימים, שדעות הציונות מצאו להם בה בקעה להתגדר. באחת משבתות שהותו במקום, הוזמן ע"י גבאי ביהמ"ד לעשות את תפילותיו ולשאת מאמרותיו ומתורתו.

"רבי אלחנן הי"ד לא ידע על דעות מתפללי ביהמ"ד, והתוודע להם רק בדרך הילוכו לתפילה. תיכף ומיד הכריז שהדרשה שכיון לשאת בטלה ומבוטלת, והנושא שידובר יהא העמדת הדת על תילה.

ואכן, את דרשתו הנלהבת פתח בפסוק: "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב", כשהוא מבאר את הפסוק בביאור נפלא ואקטואלי; חילוק מהותי יש בין 'עם' לבין 'גוי' – הסביר, 'עם' – היינו אומה המתייחדת בעצם מנהגיהם ונימוסיהם. אך 'גוי' – הוא קבוצת אנשים שהתקבצו לאותו מקום, ומחמת ישובם במדינה אחת, הרי הם נעשים לגוי אחד.

"וכאן הרעים מרן הגר"א הי"ד את קולו: כלל ישראל, מתייחד בהיותו 'עם', אשר 'לבדד ישכון' – בלא מדינה או לאום המייחדת אותם, אלא הם מיוחדים בלימוד התורה ובקיום המצוות. 'ובגוים לא יתחשב' – אין אנו צריכים להתחשב כמו 'גוי', שמה שמאגדם הוא המדינה.

"לא אשכח את המהומה שפרצה אז בהיכל בית המדרש!. רובם של המתפללים קמו להם, ויצאו להמשיך את תפילתם בחוץ. אך הגה"ק רבי אלחנן לא התרגש מכך כלל, והמשיך בדבריו הנוקבים.

"כפי המובן – תרומות לישיבתו – 'אוהל תורה' בראנוביץ', לא הצליח רבי אלחנן להשיג מקהילה זו… אך בדברים שמסר לנו לאחר מכן, התבטא: "קודם היותי 'ראש ישיבה', הריני 'עבד ה", ויש לי לעמוד על כבוד השכינה". (מתוך מאמר נרחב בגליון התורני של המבשר תשפ"א)

 

[אחד יחיד]

על יראתו המופלגת של הגה"ק ר"א הי"ד מכל נדנוד וסרך עבירה, מסופר רבות. ביקשנו איפה לשמוע ממרן הראב"ד שליט"א מקצת אלומות אור מהשמור עמו בזכרונו, על יראתו שקדמה למעשיו כפי שחווה מקרוב במחיצת קדשו בילדותו ובבחרותו.

"אוי, מה אומר ומה אדבר" מתרגש רבינו מרן הראב"ד שליט"א בדברותיו שנבעו מעומק לבו הטהור, ומוסיף בדברותיו הכובשים כל לב: "על רבי אלחנן ראו בכל פסיעה וצעד, כי מפחד הוא מעבירה כאש ממש"!

"זכורני, שנלוויתי עמו פעם על אוטובוס, בנסיעה למגבית כספים לטובת הישיבה. בלונדון חל איסור חוקי על הנוסעים באוטובוס לעמוד בשעת הנסיעה. אך רבי אלחנן זצוק"ל, שחשש משעטנז הטמון בתוך ריפוד הכסאות, לא אבה בשום אופן להתיישב על הכסא. וכך עמד כמה דקות עד שנהג האוטובוס הבחין בו, והחל לגעור בו שיתיישב.

"משלא נענה, איים עליו שיוצרך להורידו מהאוטובוס. ללא אומר, פנה רבנו רבי אלחנן הי"ד לדלת האוטובוס, ירד ממנה ועשה את כל הדרך הארוכה רגלית. (מתוך מאמר נרחב בגליון התורני של המבשר תשפ"א)

 

[אחד יחיד]

סיפור נוסף בפיו של מרן עמוד ההוראה שליט"א אודות יראתו הטהורה של הגה"ק רבי אלחנן הי"ד:

"באחד מביקוריו בביתנו – ממשיך מרן הראב"ד שליט"א לספר על יראתו של רבי אלחנן, התעכב קימעא בהכנת כוס חמין, ולפתע נפלה הכוס ונשברה.

"רבי אלחנן הזדעזע כולו מה'נזק', וכשעזב את הבית ביקש מאיתנו, שנבקש מחילה בשמו לאמי ע"ה שלא היתה בשעה זו בבית.

אך לא עברו מספר דקות, ודמותו של רבי אלחנן עומדת בפתח.

"אי אפשר לסמוך על קטנים" – הוא הכריז. והתיישב להמתין למעלה משעתיים לשובה של אמי ע"ה, כדי להתנצל ולבקש מחילה בפניה על הנזק. (מתוך מאמר נרחב בגליון התורני של המבשר תשפ"א)

 

[אחד יחיד]

וכגודל יראתו את הקב"ה, כך גדלה אהבתו אליו ית'!.

"זכיתי – פותח לנו מרן שליט"א צוהר להיכלו הטהור, ושהיתי עמו – במחיצתו בחג השבועות קודם המלחמה.

"את שמחתו הגדולה ביום הגדול עליו אמרו "אי לאו האי יומא" וכו', אין ביכולת לתאר כלל וכלל. זכורני היטב כי במוצאי יו"ט הראשון, עם התקדש ליל יו"ט שני של גלויות, יצא עם הקהל בריקוד נלהב שהתפרץ מנהמת לבו הטהור, בעוצם אהבת התורה והבורא, עד ש'פקע איגרא'.

"אין ביכולתי לשכוח את רבי אלחנן מתרפק בכיסופים על הניגון הידוע: "זאל שוין זיין די גאולה…". שהושר חזור ושוב בקולות וברקים מחדרי נשמתו, בדביקות מופלאה שהרימה את הציבור כולו". (מתוך מאמר נרחב בגליון התורני של המבשר תשפ"א)

 

[אחד יחיד]

כותב הרב יצחק אלחנן גיברלטר זצ"ל בזכרונותיו:

רבות נכתב על הריגתו של גדול הדור הגאון רבי אלחנן וסרמן זצ"ל הי״ד. יש מספר פרטים שרציתי לעמוד על דיוקם בתור אחד שנותר שריד ופליט מגטו קובנה, והיה עד ראייה לראות כבלע את הקודש כשנלקח להריגה.

הדבר ידוע ומפורסם, שגאון הדור הקדוש, רבי אלחנן וסרמן זצ"ל הי״ד, היה בביתו של הרב הגאון הצדיק והקדוש רבי אברהם גרודז׳נסקי זצוק״ל הי״ד בסלבודקה, בטרם לקחו אותם הרשעים הארורים הפרטיזנים הליטאים להריגה. הפרטיזנים הליטאים התחילו לחטוף אנשים מבתיהם כדי להובילם לפורט השביעי בקובנה. כל האזור היהודי בסלבודקה היה בסכנת מוות. מי שהצליח להתחבא במקומות מסתור – במרתפים, בעליית גג או במחסנים – ניצל לעת עתה. בד״כ רצו הרוצחים להרוג אנשים צעירים, כדי שבעתיד לא יהיה מי שילחם נגדם. אנשים זקנים הם מיעטו לקחת להריגה. אחר כך היה להם זמן כדי לרצוח את כולם, אבל אז נגזרה גזרה משמים כגזרת עשרה הרוגי מלכות.

ידוע, שהקדוש הגאון רבי אברהם גרודז׳נסקי ביקש מהגאון הקדוש רבי אלחנן שידרוש בענייני השעה ובענייני קידוש השם. רבי אלחנן התחיל לדרוש, ואז נכנסו הרוצחים הפרטיזנים הליטאים לתפוס את כולם. כשראו את הקדוש הגאון רבי אלחנן וסרמן – לקחו אותו, ואילו את הקדוש הגאון רבי אברהם גרודז׳נסקי השאירו בינתיים ברחמי שמים. לרוצחים הליטאים היה תענוג עילאי לרצוח קדוש וצדיק כרבי אלחנן הי״ד. באותו היום חטפו ואספו כשלוש מאות איש, רובם גדולי תורה וצדיקי עולם. איזור החטיפות היה סביב לישיבה – שם גרו רוב בני התורה. את כולם אספו והובילו על הגשר שהוביל מסלבודקה לקובנה דרך רחוב לוקשה, להר הירוק, לפורט השביעי.

התאריך המדויק היה יום ראשון י"א בתמוז, שבועיים לאחר פרוץ המלחמה. אחי רפאל ואני הלכנו ברחוב לוקשה ליד הבית שבו גרנו כדי להביא אוכל למשפחה. כבר היינו סמוך לביתנו, כשלפתע ראינו מרחוק את הקדושים מסלבודקה עוברים את הגשר ואת הרחוב שליד הגשר ומובלים שמאלה לרחוב שלנו ע״י הרוצחים. הם הגיעו לרחוב לוקשה פינת רחוב מאפו – שם היה בנין גדול שנקרא 'בית העם' אשר שימש ליהודים כאולם להופעות שונות. נעצרתי לראות את הקדושים – אולי אזהה אחד מביניהם.

מצידם ומאחוריהם הלכו עשרות פרטיזנים ליטאים מלאי סדיזם וצמאי דם, כשהרובים והכידונים בידיהם מוכנים לירי בכל רגע. הם הובילו את הקדושים בשורות – שלושה בכל שורה – ושמרו שאף אחד לא יוכל לברוח. בשורה הראשונה באמצע הלך הגאון, צדיק יסוד עולם, הקדוש רבי אלחנן וסרמן זצוק״ל הי״ד, ואחריו שלוש מאות איש מסלבודקה, רובם תלמידי חכמים, שאת חלקם זיהיתי אף מרחוק. הבחנתי גם במורי ורבי שלימד אותנו ב'תפארת בחורים' בבית המוסר בקובנה, והיה מהמצוינים בתלמידי ישיבת סלבודקה.

המראה היה נורא ואיום. ידענו שזו דרכם האחרונה והם הולכים להיהרג על קידוש השם. הרחוב כולו התרוקן מיד ממעט היהודים שהיו בו, משום שכולם פחדו שיתפסו גם אותם ויצרפום לשורות ההולכים להריגה. הקדוש רבי אלחנן הלך בראש מורכן ופניו להטו. הוא היה שקוע במחשבה עמוקה כאילו הוא לא נמצא כעת בעולם הזה, אלא בדרכו לקבל פני שכינה. תמיד היה ידוע שעל פניו של הגאון הצדיק הקדוש רבי אלחנן לא נראתה בת צחוק. כל יום היה אצלו כמו יום כיפור, וגם כעת – בהליכתו לעקידה, בעומדו בראש השורה – היה דבוק בקונו, ולרגע לא הפסיק מעומק מחשבתו ומהדביקות בבורא עולם לפני עלייתו על קידוש השם לגנזי מרומים.

הוא הלך כפוף כשעיניו הקדושות מביטות לארץ. אחריו הלכו כולם בשקט בלי להוציא הגה בקבלם דין שמים באהבה. על אף אחד לא ראיתי פחד ורעדה אלא רק רצינות, כמו בתפילת נעילה ביום הכיפורים. אף אחד לא השמיע בכי או צעקה. כל אחד התייחד במחשבותיו. ברגע הראשון תהיתי מי מוביל את מי: הפרטיזנים הרוצחים הליטאים את קדושי ישראל, רבי אלחנן, חבריו ותלמידיו, או להפך. רק הרובים והכידונים שבידי הרוצחים החזירו אותי למציאות ולראיית האמת המרה.

איני יכול לתאר עוד את המראה הכואב הזה, אך ראינו בחוש את שריפת בית מקדשנו. אני ואחי רפאל חזרנו מיד לביתנו. חששנו שעלולים לקחת גם אותנו. השומר מלינובסקי סגר בעדנו את דלת הכניסה ושמר שאף אחד לא יכנס. נכנסנו וסיפרנו להורינו את שראינו. מיד נעמדנו כולנו ליד החלון שפנה לרחוב, מוסתר בווילון עבה, וראינו איך מובילים את הקדושים לעקידה. עמדנו ובכינו. הנה ספר תורה מהלך, נר החיים עתיד להכבות. ראינו בזה את חורבן עם ישראל וטעם חיינו ניטל. גדול הדור שמגן עלינו הולך לעקידה, ואין בידינו להצילו! אין מי שיעמוד לנו! היינו המומים, שבורים ורצוצים, לקחו מאיתנו את נזר עם ישראל. מי יגן עלינו – על השרידים, כשעמוד הדור, צדיק יסוד עולם, נלקח מאתנו?

(גיליון 'יאיר נזרו')

 

[אחד יחיד]

כאשר היה רבי אלחנן מופיע בבתי כנסת כדי להתרים את הציבור לטובת ישיבתו, היה בורח מן הכבוד, הוא פנה לכותל המערב וסירב לשבת במקם הראוי לכבוד תורתו, במזרח בית הכנסת.

פעם שאל אותו אחד המארחים: "וכי זו דרך ישרה…? האין זו ענווה מדומה…?"

"שאלתי את מורי ורבי ה'חפץ חיים'" – ענה לו רבי אלחנן – "איזה דרך יבור לו אדם כמוני, הלא כאשר אשב בשולי בית הכנסת, יתכן שמתהלל אני בענוותנותי…?, ויען לי החפץ חיים: "'מעשה מוציא מידי מחשבה, ואין מחשבה מוציאה מידי מעשה', עדיף לשבת במערב מלשבת במזרח ולהרהר רק בלב שאינך ראוי לכבוד הזה…"

 

[אחד יחיד]

כשחזר פעם לישיבה אחר מסע ארך וממושך, ועלה על הדוכן למסור שיעור, קידמו אותו תלמידיו בשירה אדירה 'צדיק כתמר יפרח'. ענוותנותו הטבעית סלדה מהכבוד הזה ופניו כאילו זעקו לתלמידים: "הפסיקו לשיר…", אך הערצתם הרבה ושמחתם העצומה לקראת בוא רבם לאחר תקופה ארוכה שלא ראוהו, גרמה להם להמשיך לשיר לכבודו.

תיכף סגר רבי אלחנן את הגמרא, ירד מהדוכן ואמר: "פראים…! אינני יכול ללמוד עם פראים…!".

 

[אחד יחיד]

כאשר התאספו בברנוביץ קהל רב ורבנים לכבוד מפעל 'קרן התורה', רבי אלחנן סירב לשבת בשולחן הכבוד, ולמרות הפצרותיהם של הגבאים מארגני האסיפה, לא התיישב במזרח בית הכנסת ונעמד מאחורי הבימה בין הקהל.

בתוך נאומו של הגאון רבי טוביה הורביץ זצ"ל אב"ד סאנוק אמר: "יהודי ברנוביץ, הידעתם מי שרוי בתוככם…?! הידעתם מיהו רבי אלחנן…?!" והפליג בשבח תורתו ויראתו, רבי אלחנן כלל לא הספיק לשמוע את דבריו, מיד כאשר שמע את תחילת שמו, נמלט מבית המדרש, כאדם הבורח מפני האש…

 

[אחד יחיד]

שמעתי מהגה"ק רבי אלחנן ווסרמן זצ"ל הי"ד, כשהיה אצלנו בלונדון שנשאל: מהו גדר חובת הבטחון, והלא צריך לעשות השתדלות וכמו שכתוב 'וברכתיך בכל אשר תעשה'. והיינו שהקב"ה שולח את ברכתו רק לאחר שהאדם עושה, וא"כ מהו הגדר והשיעור בחובת השתדלות? ומתי יש לעשות השתדלות כדי לקבל את ברכת ה'? ומתי יש להימנע מהשתדלות ורק לבטוח בה'?

"וענה הגאון רבי אלחנן זצוק"ל, שאינו יכול לקבוע מהו הגדר של השתדלות מרובה יותר מדי, וכמה מהזמן צריך לקצר בהשתדלות. אבל צריך לדעת יסוד גדול שהוא מיסודי התורה והאמונה – שאין חטיפות כאן בעולם הזה, והיינו שעל ידי השתדלות מרובה יותר מדי, לא יצליח לחטוף הנאות העולם הזה, שאפילו אם באמת יצליח להרוויח יותר על ידי השתדלותו המרובה, אבל כיון שאדם לא יכול לחטוף הנאות ממה שלא נקצב לו, מביאים עליו מהשמים צער אחר אצלו או אצל משפחתו, כדי שבצער הנוסף הזה, ישלם על ההנאה שחטף, ואז לא יהיה בידו הנאות נוספות ממה שלא נקצב לו, שכמה שהקב"ה קבע לו כן יקבל, ולא יצליח להרבות לו הנאות על ידי 'חטיפות'.

"ופעמים רואים שאדם מוותר על הרוחניות שלו כדי להתעשר, ומשקיע את חייו בגשמיות במקום ברוחניות, והוא מצליח להתעשר, ונראה שכביכול הוא הצליח על ידי שעזב את התורה, אבל צריך לדעת, שהאמת היא שלא רק זו בלבד שלא הרוויח כלום, אלא אדרבה גם הפסיד מזה. שאח"כ עוד עשוי שיבואו עליו צרות כדי לשלם את ההנאות והעושר שלקח על ידי השתדלות שלא כדין, שעזב וזנח את הרוחניות בשביל הגשמיות. וזה צריך אדם להחדיר את תודעתו: אין חטיפות הנאות בעולם הזה כלל. יש רק חטיפת מצוות. ולעתיד לבוא דווקא יסביר לנו הקדוש ברוך הוא את הנהגתו עם הכלל והפרט בעולם הזה.

והג"ר אלחנן זצ"ל הוסיף עוד ואמר שעיקר השתדלות האדם בעולם הזה, צריך שיהיה על ענין אחד – להרבות כבוד שמים ולהשתדל לעשות לטובת נשמתו הנצחית, ולא להתעסק הרבה בהשתדלות מרובה על ענייני העולם הזה שהוא כעראי ואין להתעסק בזה יותר מדאי". (הגר"מ שטרנבוך)

 

[אחד יחיד]

הגאון רבי אלחנן וסרמן, היה נוסע כמעט כל שנה ללונדון לצורך מגבית לטובת ישיבתו – שבברנוביץ שבליטא, וכאמור, היה מתארח בבית הורי הראב"ד שליט"א, באשר ידע ששם יוכל לסמוך על כשרות המאכלים ועל התנהלות הבית עפ"י התורה, והיה סועד עמהם בשולחן שבת.

"בשעה שהיה רבי אלחנן מגיע לביתנו, היה אבא סוגר את חנותו ומתמסר לעזרת הגאון רבי אלחנן – ללוותו בדרכיו ולהיות לו לעזר במקום ניכר, ובפרט שרבי אלחנן לא הכיר את שפת המדינה – אנגלית, והיה נצרך לסיוע בכל אשר הלך, ובזמנים שאבא זצ"ל לא היה יכול ללכת ללוותו, הייתי מתלווה אליו להנחותו ברחובות העיר לונדון".

לאחר פטירת אבי המשפחה רבי אשר זצ"ל, לא היה יכול רבי אלחנן להמשיך להתאכסן אצל האלמנה, אך מ"מ המשיך לבוא לביקורים מידי פעם והיה מנצל את ההזדמנות בבואו לביתם לקרב את היתומים ולדבר דברי ניחומים ואמונה על ליבם, והיה בוחנם על תלמודם. ואז היה הגר"מ שליט"א ממלא מקום אביו בתפקיד להנחות את רבי אלחנן ברחובות העיר, והיה מלווה אותו לבית הכנסת מידי יום, ואז היה שומע את דרשותיו בבתי הכנסת. רבי אלחנן שעמד על טיבו, התבטא עליו בזה"ל: 'הוא דבר שיש בו ממש', וכאשר היה כבן שית או כבן שבע, נבחן אצל רבי אלחנן על על סוגיא דשכיר ותושב בקידושין, ור' אלחנן הוסיף לו גם ביאור בדברי הגמ'.

האם ביקשה ברכה עבור בנה 'משה' מרבי אלחנן זצ"ל, אולם הגאון רבי אלחנן סירב לכך, שכן סבר שאין לברך על ענייני רוחניות, (מאחר שלא מועיל ברכה לרוחניות, ועוד שהדבר עלול לגרום לילד להבין שהוא לא צריך לעמול – מאחר שהוא יכול לסמוך על הברכה), אך היא בתקיפותה אמרה לו: 'איך בין א אלמנה, און איך הייס אייך'… – 'אני אלמנה ואני מורה לכם לברכו'. ואכן, הגאון רבי אלחנן הסכים ובירכו, והפליג מאד בברכתו באריכות וכאשר נשאל הראב"ד שליט"א מה בירכו? לא אבה לומר, אלא רק זאת: 'כשהוא בירך, אז הוא כבר בירך'… (הגר"מ שטרנבוך)

 

[אחד יחיד]

"ביום מן הימים הוצרך הגאון רבי אלחנן הי"ד לנסוע באוטובוס, וליוויתי אותו בדרכו. בלונדון כבר באותם ימים היו מושבי האוטובוס מרופדים, והגאון רבי אלחנן ביראתו הטהורה חשש שמא הריפוד עשוי משעטנז, וישנם דעות בפוסקים שאסור לשבת על מושב העשוי משעטנז, ולכן עמד בזמן הנסיעה, וזאת על אף שלפי חוק המדינה בלונדון באותם הימים היה אסור לעמוד באוטובוס בשעה שהיה כיסא פנוי לשבת.

"נהג האוטובוס שהבחין ברבי אלחנן עומד בנסיעה בשעה שלידו היה כיסא ריק, צעק על רבי אלחנן שהוא עובר על החוק, באשר אינו יושב על הכיסא הפנוי. רבי אלחנן שלא ידע כיצד לבאר לנהג הערל את חשש האיסור, ביקש הימנו, להשיב לנהג קצרות באנגלית: 'זה לא כשר'. אולם הנהג ענה בזעם: 'לא ביקשתי ממך לאכול את זה, בקשתי ממך לשבת על זה'. והורה לרבי אלחנן לרדת מיד מהאוטובוס, ואכן רבי אלחנן ירד מיד מהאוטובוס, ועשה את דרכו רגלית כדי להינצל מאיסור שעטנז. – מעשה זה עם היראת שמים העילאית של רבי אלחנן, נחקק בליבי מימי עלומי, והדבר שימש לו כאבן דרך ביראת שמים לימים הבאים". (הגר"מ שטרנבוך)

 

[אחד יחיד]

הגה"ק רבי אלחנן וסרמן זצ"ל היה מפורסם בבקיאותו הרבה בכל חדרי תורה ובכוח זכרונו המדהים. פעם שאל את הספר שו"ת הריב"ש ממחותנו רבי מאיר אבוביץ, אב"ד נובהרדוק, ובמשך חצי שנה נהג לעיין בו שעה קצרה בכל בוקר. והנה, כעבור שתי שנים מאז שהשיב את הספר לבעליו, ראוהו בני ביתו כותב אגרת תורה מעמיק מזכרונו תשובה של הריב"ש כלשונה, מלה במלה.

פעם כשהיו מסובים בביתו של הגאון האדיר רבי נפתלי טרופ זצ"ל בעלי תריסין מגדולי הישיבות, גלגלו ביניהם על גאונים אחדים בדור המבורכים בזיכרון ברזל, והזכירו בנשימה אחת גם שמו של רבי אלחנן. נענה הגאון רבי נפתלי ואמר: לדידי אין לכלול את רבי אלחנן בין בעלי הזכרון… הוא אמנם דומה לבור סיד שאינו מאבד טיפה, אבל אין זה מכח זכירה טבעית דוקא, כי אם מרוב יראת שמים… מרוב פחד לא להיות בכלל השונה דבר אחד ממשנתו… מרוב שמחבב דברי תורה חביבות מופלגת עד שכל דיבור קטן נחשבים בעיניו להון עתק… מה פלא אם כן שהדברים נבלעין בדמו ואין השכחה שולטת בו?

(גיליון דברי תורה דחסידי בעלזא)

 

[אחד יחיד]

ישיבתו של רבי אלחנן וסרמן זצ"ל הי"ד בברנוביץ', היתה שרויה במצוקה כספית קשה. ארבע מאות תלמידים, גדולים בתורה וביראה, ישבו ולמדו תורה בשקידה, אבל לא היה להם לחם די שבעם. מפעם לפעם היה רבי אלחנן נוסע לאסוף כסף לאחזקת הישיבה.

המצב הכספי של הישיבה הלך והורע. לא רק שהיה קשה להשיג לחם כדי שבעם של התלמידים, קשה היה בכלל להשיג לחם. רבי אלחנן נסע לרוסיה וגם לפולין, אבל התוצאה היתה כשלון מוחלט. הוא לא הצליח להשיג כסף שיאפשר להמשיך להחזיק את הישיבה.

הדאגה היתה גדולה. מה יהיה?? האם תיסגר, חלילה וחס, הישיבה הקדושה??

בלית ברירה החליט רבי אלחנן וסרמן לנסוע לארצות הברית. נסיעה לארצות הברית פירושה היה – באותה עת – שהות של שנה לפחות בנכר. היה עליו לעזוב את התלמידים ואת הישיבה למשך שנה שלמה.

יצא רבי אלחנן לשליחות הארוכה והמפרכת, לארצות הברית. נדד מעיר לעיר, ממדינה למדינה, וכמעט שלא העלה דבר בחכתו. כלום גם המסע הזה יסתיים בכשלון? ומה יהא על הישיבה, על הבחורים ועל לימוד התורה??

היה שם אדם בשם ר' יוסף אליהו אנטל. אותו אדם אמר לרבי אלחנן וסרמן: "יש במנהטן יהודי אחד, שפעם קראו לו פינחס וסרמן, והיום קוראים לו פיליפ קודסטין. הוא אדם עשיר מאד, בעל מפעל גדול של מעילים, ואם הוא רק ירצה לעזור…".

"פינחס וסרמן? אני מכיר אותו. כשהיינו ילדים למדנו יחד בחיידר. בבקשה, קח אותי אליו!".

ר' יוסף אליהו היה די מסוייג. "ישנן שתי בעיות: ראשית, הוא התרחק מאד מתורה וממצוות. ושנית, הוא קמצן נוראי. להוציא ממנו דולר אחד זו משימה בלתי אפשרית".

אמר רבי אלחנן וסרמן: "אעשה את ההשתדלות הנחוצה ואנסה".

רבי אלחנן ניסה לפגוש את פינחס-פיליפ, אבל המזכיר הודיע שהנ"ל עסוק. שוב ניסה רבי אלחנן, ושוב הודיע צוות עוזריו של מיסטר פיליפ גודסטין, שהוא עסוק.

בפעם השלישית הצליח רבי אלחנן וסרמן להעביר הודעה לפנחס-פיליפ, שהוא מחפש אותו.

האיש שמח מאד לשמוע שרבי אלחנן, חברו מילדות, נמצא באזור, וביקש שיבוא לפגוש אותו בהקדם האפשרי.

רבי אלחנן הגיע לביתו המפואר של פינחס – פיליפ, והתקבל בהתרגשות גדולה.

"ספר לי בבקשה, מה קורה אתך? מה עבר עליך בשנים הארוכות האלו, שלא נפגשנו?"

רבי אלחנן סיפר: "למדתי אצל ה'חפץ חיים' הקדוש, ואחר כך בכולל בקובנה. היום ב"ה יש לי ישיבה עם ארבע מאות תלמידים, שלומדים תורה לשמה. ומה אתך?"

"הגעתי לארצות הברית בגיל שבע עשרה", סיפר פינחס-פיליפ, "מצאתי מכונת תפירה ישנה, תיקנתי אותה והתחלתי לעבוד איתה. היום יש לי מפעל לייצור מעילים, שמעסיק שלוש מאות עובדים. אני נחשב היצרן הגדול ביותר של מעילים במנהטן".

לאחר זמן מה שאל פינחס-פיליפ את רבי אלחנן: "לשם מה באת?"

"רציתי לומר לך שלום".

אמר לו פיליפ: "נו, רבי אלחנן… אתה היית העילוי של החיידר, מאחורי כל מעשה שלך עומדת מחשבה עמוקה. אתה כמובן לא באת מרוסיה לומר לי שלום, למה כן באת?"

"רציתי לומר לך שלום", שב ואמר רבי אלחנן.

השיחה הסתיימה, מבלי שסיפר רבי אלחנן על סיבת בואו. רבי אלחנן חזר לאכסניתו. לא חלף זמן רב, ופיליפ יצר איתו קשר, וביקש ממנו לשוב ולבקר אצלו בהקדם האפשרי.

"תגיד לי, בבקשה, את האמת – למה באת? אני בטוח שמשהו חשוב וגדול עומד מאחורי הנסיעה שלך לארצות הברית. אין לי מנוחה כל זמן שאני לא יודע. תגיד לי, בבקשה, למה".

אמר לו ר' אלחנן וסרמן: "אתה רוצה לדעת למה באתי? הנה, תראה את המעיל שלי – יש פה רק שני כפתורים, אחד מהם רפוי, ועוד כפתור אחד חסר לגמרי. יש לך מפעל שלם של מעילים, אני מבקש שתתפור לי את הכפתורים".

פיליפ מחייך. "א-יי, ר' אלחנן, מה כוונתך? יש לך איזו מטרה גדולה וסמויה. נראה לך שאין לי שכל בקודקודי? הייתי מגיע לכל העושר הזה בלי שכר?… ר' אלחנן, אנא ספר לי את האמת – מדוע באת לכאן?"

שאל אותו ר' אלחנן: "מדוע נראה לך פשוט וברור שלא באתי בשביל הכפתורים?"

אמר לו: "הכפתורים האלה עולים כמה קופיקות, כולם ביחד. כרטיס הנסיעה באניה להפלגה ארוכה של שלושה שבועות מרוסיה לארצות הברית, עולה כמה מאות רובל. אתה לא תשלם כמה מאות רובל בשביל לתפור כפתורים, נכון? ולא תצא לנסיעה כל כך ארוכה ומפרכת, מבלי שתהיה לכך סיבה חשובה".

אמר לו ר' אלחנן: "ישמעו אזניך, פנחס, מה שפיך מדבר. הגמרא במסכת חגיגה אומרת, שכל רקיע מהלך חמש מאות שנה, ובין רקיע לרקיע מהלך עוד חמש מאות שנה. הנשמה שלך היתה חצובה מתחת כסא הכבוד, והקב"ה שלח אותה לדרך הארוכה הזאת של חמש מאות שנה כפול ארבע עשרה פעמים… בשביל מה שלח הקב"ה את הנשמה שלך לעולם הזה, לעבור את כל הדרך הזאת? בשביל לתפור כפתורים?! בשביל זה באת לעולם, פנחס, לתפור כפתורים?! כלום ניתן לחשוב כך?! תורה אתה לא לומד, צדקה אתה לא נותן, מה יהיה אתך??"

פנחס התחיל לבכות. בפעם הראשונה מזה שנים רבות נזכר בבוראו. "בבקשה ממך, רבי אלחנן, תתחיל ללמוד איתי דף גמרא. כעת".

ר' אלחנן פותח גמרא, ולומד איתו סוגיה במתיקות גדולה. פתאום שבו אל פנחס רגשות קדומים, פתאום הוא מתעורר לתשובה.

"אני חייב להתחיל ללמוד", הוא אומר לרבי אלחנן. ורבי אלחנן, ללא עיכובים, סידר לו חברותא ומקום ללמוד.

"עכשיו הרב יגיד לי באמת למה בא לכאן".

אמר לו רבי אלחנן: "באתי כי לישיבת ברנוביץ' אין כסף".

אמר לו פינחס: "בעז"ה, שנתיים שלמות – כל הישיבה על חשבוני!" (מתוך 'דורש טוב')

 

[אחד יחיד]

מסופר על מרנא החפץ חיים, שפעם בשעת סעודה מפסקת נכנס אל ביתו אחד מבחירי ישיבת ראדין, הלא הוא הרב יעקב משה שורקין זצ"ל, שלימים כיהן פאר כראש ישיבת רבנו חיים ברלין באמריקה, והרביץ תורה למאות ואלפים, וביקש ממנו ברכה שיזכה לשידוך הגון. כידוע החפץ חיים היה נמנע מלתת ברכות ורק לעתים רחוקות נהג בכך, אך תלמידו אזר אומץ וביקש את ברכתו. נענה החפץ חיים לתלמידו האהוב ואמר לו: "שהקדוש ברוך הוא יברך אותך שתזכה לשבת באוהלה של תורה".

היה זה בערוב ימיו של מרן החפץ חיים, כאשר שמיעתו היתה לקויה, אחד מבני הבית חשש כי החפץ חיים לא שמע היטב את הבקשה ולכן חזר בשנית ובקול רם יותר על בקשתו של ר' יעקב משה ואמר: "הבחור זקוק לשידוך!"

חזר החפץ חיים על ברכתו: "שהקדוש ברוך הוא יברך אותך שתזכה לשבת באהלה של תורה". רבי יעקב משה יצא מביתו של החפץ חיים עם טעם מר בפיו, שלא קיבל ברכה עבור זיווג הגון כפי שביקש, ולפתע הוא רואה את הגאון רבי אלחנן וסרמן, גדול תלמידי החפץ חיים שהכירו היטב. "האם אירע דבר מה?", שאל אותו רבי אלחנן למראה פניו. רבי יעקב משה שח בפניו את שאירע עמו ואת ברכת החפץ חיים.

אמר לו רבי אלחנן: "אינך מבין? ללא שידוך קשה להישאר בלימוד, ובלי מנוחת הנפש ואשה טובה גם כן קשה להישאר בלימוד, ובברכה זו שברכך החפץ חיים אתה האיש המאושר בעולם, הוא ברכך בכל!"

 

[אחד יחיד]

בס' מעשה איש (ח"ה עמ' קלז) מובא מהרב צבי אליהו שטיינברג מה שסיפר לו אביו הגאון ר' שרגא פייבל שטיינברג זצ"ל ששמע ממרן החזו"א.

שישב פעם בחו"ל באסיפה של רבנים, ושתק כדרכו. ביקשו הגאון רבי אלחנן וסרמן זצ"ל שיאמר דברי תורה, ואמר לו החזו"א שאינו רוצה לדבר בציבור, וא"כ כשמבקשו עובר לפי דברי רבינו יונה על "לא תרדה בו בפרך", והשיב לו ר' אלחנן, שבדברי תורה שאני.