אימתי

משתמש ותיק
gemgemgemgem
פרסם מאמר
הודעות
828
תודות
2,983
נקודות
246
תוכן מומלץ
1
המציאות מורה שיותר קל לאנשים להתייחס ברכות ובנעימות לסביבה היותר חיצונית שלהם, מאשר לסביבה הפנימית.
כלומר לפעמים אדם מתייחס לחבר בישיבה בנעימות וברוך, ולעומת זאת לאחיו או לאחותו בבית הוא יתייחס בצורה קשוחה יותר - ההיפך מרוך ונעימות, נעלמה לי המילה המדוייקת?

למה זה קורה?
מה הגורמים הפנימיים של האדם להתנהג ההיפך מרכות ועדינות, בנוקשות מה הנפש שלו מבקשת?
מה היא מנסה להשיג? על מה זה מחפה?
העליתי פה כמה כיוונים שאין לי אידיקציה שא' מהם נכון יותר, אלא רק כדי להפרות את הדיון.
המסקנות מאוד מסקרנות אותי.
 

קבצים מצורפים

  • לב אליהו קפדנות בבית.png
    לב אליהו קפדנות בבית.png
    21.6 KB · צפיות: 9
המציאות מורה שיותר קל לאנשים להתייחס ברכות ובנעימות לסביבה היותר חיצונית שלהם, מאשר לסביבה הפנימית.
כלומר לפעמים אדם מתייחס לחבר בישיבה בנעימות וברוך, ולעומת זאת לאחיו או לאחותו בבית הוא יתייחס בצורה קשוחה יותר - ההיפך מרוך ונעימות, נעלמה לי המילה המדוייקת?

למה זה קורה?
מה הגורמים הפנימיים של האדם להתנהג ההיפך מרכות ועדינות, בנוקשות מה הנפש שלו מבקשת?
מה היא מנסה להשיג? על מה זה מחפה?
העליתי פה כמה כיוונים שאין לי אידיקציה שא' מהם נכון יותר, אלא רק כדי להפרות את הדיון.
המסקנות מאוד מסקרנות אותי.
בבית את אין מימד הבושה.
גם לא בניראות כלפי חוץ, וגם כח הרגילות ששוחק.
ולכן אמרו צדיקים שאת ירא"ש האמיתית רק האישה יכולה להעיד.
 
ידועה הקושיה בנוסח הברכה לתורה לחופה ולמעשים טובים, למה לא הקדימו מעשים טובים שהם מגיל י"ג לחופה שהיא מגיל י"ח.
זכורני שראיתי בשם רבי אליהו לאפיאן שהיה מתרץ בשם מהרח"ו, שעיקר מעשים טובים לא נעשים אלא בתוך ביתו, ושם ניכר אם הוא בעל חסד או שהוא מונע מרצון להראות טוב ונכון בעיני סביבתו, שאז לאחרים יהיה אציל המידות, ובביתו פנימה אחרת לגמרי.
אולי מישהו זוכר ויודע לתת מקור יותר מדוייק.
 
בבית את אין מימד הבושה.
גם לא בניראות כלפי חוץ, וגם כח הרגילות ששוחק.
ולכן אמרו צדיקים שאת ירא"ש האמיתית רק האישה יכולה להעיד.
וזה אומר שכשאין את הבושה המידות מתגלות.
ועכשיו השאלה מה זו המידה הזו שהתגלתה, מה המאפיינים שלה, ומה הענין שלה?
מה היא מחפשת? כך יקל עלינו לאפיין אותה ולפתור אותה בהמשך אביא דוגמא
 

כעין זה בספר לב אליהו להגר"א לופיאן בהקדמה

לב אליהו קפדנות בבית.png
וחושב שכולם חייבים לקיים פקודותו, אילו מילים מדהימות,
כלומר זה יושב על איזה מבט שחייבים לשמוע בקול הגדול בבית או בקול הבעל אם זה מול האשה...
ואם האדם ינסה לשחרר את עצמו מהמבט השגוי הזה, שאולי אפי' הרגילו אותו, הוא הבין איכשהוא שאשה חייבת לשמוע בקול בעלה, והיא אפי' הראתה לו לפחות בהתחלה כמה היא מקבלת את דבריו באופן מוחלט,
וזה יצר אצלו את התחושה הזו, הוא הבעלים וכולם חייבים בכבודי וכו'.
אפשר בקלות לבנות תמונת מצב נכונה יותר ראויה יותר שנותנת 'מקום' נכון יותר לחיים ולדעות ולאנשים שעומדים מולו.
 
נערך לאחרונה:

וזה אומר שכשאין את הבושה המידות מתגלות.
וכן מבואר דאדם ניכר בכוסו בכיסו ובכעסו, שהם מצבים שמוציאים אותו מהמצב הרגיל שבו הוא נמצא, אלא שאז זה מגיע מכיון לא רצוני.
 
המציאות מורה שיותר קל לאנשים להתייחס ברכות ובנעימות לסביבה היותר חיצונית שלהם, מאשר לסביבה הפנימית.
כלומר לפעמים אדם מתייחס לחבר בישיבה בנעימות וברוך, ולעומת זאת לאחיו או לאחותו בבית הוא יתייחס בצורה קשוחה יותר - ההיפך מרוך ונעימות, נעלמה לי המילה המדוייקת?

למה זה קורה?
מה הגורמים הפנימיים של האדם להתנהג ההיפך מרכות ועדינות, בנוקשות מה הנפש שלו מבקשת?
מה היא מנסה להשיג? על מה זה מחפה?
העליתי פה כמה כיוונים שאין לי אידיקציה שא' מהם נכון יותר, אלא רק כדי להפרות את הדיון.
המסקנות מאוד מסקרנות אותי.
זה לא רק מחמת חוסר בושה אלא שיותר קל להציג קצת זמן מאשר להציג כל הזמן
וגם האדם בביתו הוא חושב לכה"פ הפחות שהוא יודע כיצד הם מעריכים אותו ואין לו ענין להשקיע בלשנות את הערכה כלפיו אולם בחוץ בסביבה פחות מוכרת במאמץ קל הוא גורף הערכה וכן להיפך בזיונות
 
יש עוד נקודה שמשפיעה, אדם כשהוא נולד, הוא נולד עם טוהר וטוב,
ואז יש תקופה בילדות שנחקק בו אמונות יסוד,
דהיינו, אם הוא רואה סביבה ביקורתית, אז אמונת היסוד שלו שככה חיים,
אם הוא גדל בחיים מלאי ציניות, התפיסה שלו על העולם נהיית צינית ומזלזלת,
אבל זה לא 'הוא', זה התפיסות שנוצרו מהסביבה,
אין סיכוי שאדם ינהל את חייו בלי התפיסות המוקדמות, זה נחקק בנפש, ואפשר רק בעבודת המידות והנפש לצמצם את זה,
אדם שבבית הוריו סגנון החיים היה מנוכר/מזלזל/שתלטנות/מחיקה, אז כשהוא מקים את ביתו באוטומט זה מנהל אותו,
גם אם במודע הוא מתנהג הפוך, בעומק הדברים הוא יגיע לאותם תכונות מכיוון אחר, ואפשר הרבה להאריך בזה,
ולכן יתכן אדם שבביתו הוא קפדן, כי בעומק זה תפיסת חייו, אבל ברחוב אין לו תפיסת חיים ואז הטבעי שלו מתפרץ.
 
חשבתי לענות כך דברים קצת דקים :
הבית הוא משל ללב הגוף הוא מול החברה, אם הבית הפיזי לא יציב כלומר איזון. והאיזון יש לו כחות מיוחדים לאזן
בין מצבים ואירועים והכל מתקבל בפורפוציה הנכונה אז יש קבלה ויש הכלה ההוראות מן ההורים מתקבלים נכון לנפש וגם הדרמות בבית מתקבלות נכון
כגון :תבינו אותו הוא חזר מאירוע מסעיר וכו' בקיצור האיזון מביא רציונל אם אין את זה הבית הנפשי לא מאוזן כלפי עצמו ואין לו רציונל כלפי עצמו
ואין לו ההכלה עצמית מתחוללת שם סערות אז כשהוא מגיע לבית הפיזי אז הבית הפנימי משתקף מו המצב כי זה הבית שהיצבו לו

אז מה קורה בחברה, החיציוניות מול החברה, והגוף הפיזי הוא חיצוני הוא משל לחיצוניות שיטחיות אז חיצוניות מול חיצוניות הנימוסים המוסכמות החברתיות, אז ישנה התנגשות שיטחית אז קל יותר נעים יותר כי אין התנגשות אם הבית עם הפנימיות עם העומק הנפש

כך נראה לי מרגיש לי שזה נכון
 
יש עוד נקודה שאדם מרגיש כלפי משפחתו שהם מחויבים אליו בצורה כזאת או אחרת אם זה ילדיו או אשתו או הוריו
ולכן מתי שהם לא מקיימים את התחייבויותיהם אליו הוא כועס ומתעצבן
משא''כ חבריו אינם חייבים לא כלום וכל חבירותו איתם זה רק מאוצר מתנת חינם ולכן הוא אין לא ציפיות ולא אכזבות וכעסים....
 
המציאות מורה שיותר קל לאנשים להתייחס ברכות ובנעימות לסביבה היותר חיצונית שלהם, מאשר לסביבה הפנימית.
כלומר לפעמים אדם מתייחס לחבר בישיבה בנעימות וברוך, ולעומת זאת לאחיו או לאחותו בבית הוא יתייחס בצורה קשוחה יותר - ההיפך מרוך ונעימות, נעלמה לי המילה המדוייקת?

למה זה קורה?
מה הגורמים הפנימיים של האדם להתנהג ההיפך מרכות ועדינות, בנוקשות מה הנפש שלו מבקשת?
מה היא מנסה להשיג? על מה זה מחפה?
כבר כתבו כאן הרבנים הרבה דברים חכמים ומושכלים, ועם זאת לא אמנע עצמי מביהמ"ד, לנסות להגדיר זוית נוספת בענין, ואקווה שאצליח.

האדם שנמצא ב'מקומו' הוא שייך יותר למצב המנוחה שלו, והוא מגיע למצב בו הוא משחרר את העול של המחויבות לעשות מה שצריך וראוי.

לעומת זאת כאשר הוא נמצא מחוץ ל'מקומו', כל המצב שלו נתון תחת עול, תחת מחויבות, ובאמת הרבה יותר קל לו לגבור על הנטיות שלו.

סוף דבר, עצם המציאות של האדם במקום בו הוא חש מאוד בנוח, הוא מתיר גם למידותיו הרעות להתגלות, כחלק ממה שהוא משוחרר וחסר עול, וממילא דברים נעשים אצלו בפחות מחשבה, רצינות, אלא כהרגלים טבעיים הבנויים הרבה על 'עצלות' חוסר סבלנות, ועוד כיוצא בזה.

הדבר הזה כמובן שייך גם לענין האשכול עזרה בחוץ קלה יותר מאשר בבית, האמנם??
 
זכורני שראיתי בשם רבי אליהו לאפיאן שהיה מתרץ בשם מהרח"ו, שעיקר מעשים טובים לא נעשים אלא בתוך ביתו, ושם ניכר אם הוא בעל חסד או שהוא מונע מרצון להראות טוב ונכון בעיני סביבתו, שאז לאחרים יהיה אציל המידות, ובביתו פנימה אחרת לגמרי.
אולי מישהו זוכר ויודע לתת מקור יותר מדוייק.
מקור דברי ר' אליהו איני מכיר, אבל לגבי דברי המהרח"ו מסתמא הכוונה לדבריו המפורסמים (ספר הליקוטים, עקב פ"ח) שמשמע מדבריו שם, כי עיקר מצוות 'ואהבת לרעך כמוך' מתקיימת אצל אשת האדם (ואכמ"ל).

אמנם, מצאתי דברים אחרים בשם הגר"א לופיאן על:
נוסח הברכה לתורה לחופה ולמעשים טובים, למה לא הקדימו מעשים טובים שהם מגיל י"ג לחופה שהיא מגיל י"ח.
ומצורף בזה.
 

קבצים מצורפים

  • צילום מסך 2026-11-15 222913.png
    צילום מסך 2026-11-15 222913.png
    95.9 KB · צפיות: 4
חשבתי לענות כך דברים קצת דקים :
הבית הוא משל ללב הגוף הוא מול החברה, אם הבית הפיזי לא יציב כלומר איזון. והאיזון יש לו כחות מיוחדים לאזן
בין מצבים ואירועים והכל מתקבל בפורפוציה הנכונה אז יש קבלה ויש הכלה ההוראות מן ההורים מתקבלים נכון לנפש וגם הדרמות בבית מתקבלות נכון
כגון :תבינו אותו הוא חזר מאירוע מסעיר וכו' בקיצור האיזון מביא רציונל אם אין את זה הבית הנפשי לא מאוזן כלפי עצמו ואין לו רציונל כלפי עצמו
ואין לו ההכלה עצמית מתחוללת שם סערות אז כשהוא מגיע לבית הפיזי אז הבית הפנימי משתקף מו המצב כי זה הבית שהיצבו לו

אז מה קורה בחברה, החיציוניות מול החברה, והגוף הפיזי הוא חיצוני הוא משל לחיצוניות שיטחיות אז חיצוניות מול חיצוניות הנימוסים המוסכמות החברתיות, אז ישנה התנגשות שיטחית אז קל יותר נעים יותר כי אין התנגשות אם הבית עם הפנימיות עם העומק הנפש

כך נראה לי מרגיש לי שזה נכון
העומק שלך ניכר מאוד. וטבעתי בו.
אולי תפשט יותר... נראה שיש לך המון מה למכור!
 
למעשה יש פה שני מימדים.
המימד האישי, שכלפי חוץ אין לו ציפיות מאף אחד, ואם הוא בן אדם בריא בנפשו הוא מבין ויודע שאף אחד לא חייב לו כלום, א"כ יותר בניקל לו להכיל את הסיטואציות והקשיים שפוקדים אותו, משא"כ בבית, הוא מצפה מהאשה ומהילדים וכו'. וכגודל הציפייה כך גודל האכזבה.
כפי מאמר שלמה המלך "תוחלת ממושכה, מחלת לב".
במימד הפנימי, זה יכול להראות על מידות לא מושלמות.
 
כבר כתבו כאן הרבנים הרבה דברים חכמים ומושכלים, ועם זאת לא אמנע עצמי מביהמ"ד, לנסות להגדיר זוית נוספת בענין, ואקווה שאצליח.

האדם שנמצא ב'מקומו' הוא שייך יותר למצב המנוחה שלו, והוא מגיע למצב בו הוא משחרר את העול של המחויבות לעשות מה שצריך וראוי.

לעומת זאת כאשר הוא נמצא מחוץ ל'מקומו', כל המצב שלו נתון תחת עול, תחת מחויבות, ובאמת הרבה יותר קל לו לגבור על הנטיות שלו.

סוף דבר, עצם המציאות של האדם במקום בו הוא חש מאוד בנוח, הוא מתיר גם למידותיו הרעות להתגלות, כחלק ממה שהוא משוחרר וחסר עול, וממילא דברים נעשים אצלו בפחות מחשבה, רצינות, אלא כהרגלים טבעיים הבנויים הרבה על 'עצלות' חוסר סבלנות, ועוד כיוצא בזה.

הדבר הזה כמובן שייך גם לענין האשכול עזרה בחוץ קלה יותר מאשר בבית, האמנם??
עדיין
וזה אומר שכשיש את האזור נוחות המידות מתגלות. הרעות והטובות.
ועכשיו השאלה מה זו המידה הזו שהתגלתה, מה המאפיינים שלה, ומה הענין שלה?
מה היא מחפשת? כך יקל עלינו לאפיין אותה ולפתור אותה בהמשך אביא דוגמא
לו הייתי יכול הייתי משנה את כותרת האשכול
האשכול הזה הוא כמובן גם עלי - אבל יש אנשים שאני פשוט שואל אותם
- וזו הכותרת - מאיפה הנוקשות הזו??!!
בא ננסה להבין מאיפה היא, מה המניעים שלה, ובעיקר מה מניע אותה, מה התת מודע מחפש ומנסה להשיג איתה, והוא טועה!
זה בדרך כלל נובע מאיזה טעות, לפחות אצל חלק מאיתנו זה יכול להיות לצד מידות באמת. טובות. כלומר יש פה איזו תפיסה שגויה.
אני מאוד אשמח להרחבה של הנושא הזה?
 

חברים מקוונים לאחרונה

חזור
חלק עליון
✖ ❓