מעשה שמובא בספר 'ילקוט לקח טוב' אודות משגיח ישיבת 'מיר' הגאון רבי ירוחם ליבוביץ זצ"ל.
פעם נזדמן המשגיח ר' ירוחם לאחת העיירות, בני המקום שמחו מאוד בהופעת המשגיח בעיירתם, לכבוד היה להם ביקורו, והשתוקקו לשמוע ממנו דברי תורה. ר' שרגא – דמות מוכרת בעיירה, ניגש למשגיח וביקש ממנו בשמם של בני העיירה שידרוש בפניהם דברי מוסר והתעוררות. אמנם בני העיירה אינם תלמידי חכמים – אמר ר' שרגא למשגיח – אבל הם יהודים יראים ושלמים, ובוודאי ישמחו שהרב יחזק אותם בעבודת ה'.
קשה היה למשגיח להיענות לבקשתם, כי בעיניו 'שיחה' איננה 'דרשה' שאמורה להנעים את אוזן השומעים ולהעביר את זמנם בנעימות, שיחה של המשגיח היא שיחה מוסרית שעשויה לייסר את השומעים, אך המשגיח לא יכול היה לסרב לבקשתם, ידע הוא כמה עגמת נפש הוא יגרום בכך לר' שרגא ולשולחיו, ולבסוף נענה לבקשתם.
ביום הדרשה, העיירה כולה לבשה חג. בית המדרש נוקה, החצר שסביבו גם הוא הוברק לקראת בואו של האורח הנכבד, ועוד טרם השעה היעודה המדרש נתמלא מפה לפה, ועל החלונות צבאו המונים שצר היה המקום מלהכילם.
דרשה חוצבת להבות נאם רבי ירוחם בפני בני העיירה, מעומק לבו הטהור הטיח בפניהם את כל אשר היה על לבו על מצבה הרוחני של העיירה, ולא בחל בנימה של תוכחה ותביעה. הדברים לא ממש ערבו על שומעיהם, הם אמנם לא ציפו לשמוע מהרב שירות ותשבחות, אבל הנימה החריפה של דבריו היתה עבורם קשה מנשוא. אט אט החל הקהל להתפזר מבלי לחכות לסוף הדרשה. וכשפגשו את ר' שרגא הטיחו בפניו כי נאום מסוג זה מתאים לתלמידי ישיבת מיר, לנו הוא היה צריך לדבר אחרת – טענו.
לימים הסביר רבי ירוחם את המאורע, ולימד ממנו מוסר השכל לתלמידיו, מה ההבדל בין אנשי העיירה לבין בני הישיבה? הלא בני הישיבה מטים אזנם לשמוע דברי תוכחות קשים מאלו שהשמעתי לבני העיירה! וכי ליבם קרוץ מחומר אחר משל בני העיירה? אם כן, מה פשרה של ההתמרמרות שלהם?
נבין זאת עפ"י משל: קבוצת חוקרים רכובים על סוסים הגיעו למקום נידח בקצה העולם, במקום זה לא היו מצויים סוסים, ולכן ילידי המקום נדהמו לראות מין בעל חי כזה, חציו התחתון היא חיה מהלכת על ארבע, ולחציו העליון צורת אדם. מה גדלה פליאתם כאשר הרוכב קפץ מן הסוס, הנה הם רואים שהחיה הפלאית הזו מורכבת משני יצורים חיים.
גם אנו מורכבים – הסביר רבי ירוחם – משני חלקים, גוף ונשמה, הגוף אינו אלא כסוס עבור הנשמה הרוכבת עליו. כשאני מטיח דברי מוסר בבני הישיבה, וקורא להם להשליט את הנשמה על הגוף, הם מבינים שאינני מטיח בהם, אלא בסוס שלהם, ולכן הם מקבלים את דברי בהבנה שאני אכן דורש את טובת נשמתם. מנגד, היהודים ישרי הדרך שבעיירה, טעו את טעות אנשי הכפר הנידח, הם חושבים שהגוף והנשמה, הסוס ורוכבו הם אחד, ולכן כשהוכחתי את 'סוסם' כדי לעזור להם להשליט את הרוכב שבהם עליו, הם נפגעו ונטשו את בית המדרש.
ללמדנו – סיים המשגיח את דבריו – שעלינו לשמוח כמוצאי שלל רב על כל דבר מוסר שיעזור לנו לרסן את הסוס המשתולל שבנו, ולייצב אותו ע"י הרוכב, ולהנחותו בדרך ישרה.
