חשוון יח חשוון- המאור הגדול ר' נחום פרצוביץ' (1 צופה)

[ממגד שמים]

ביום זה שקעה חמה שלא בעונתה. בשנת תשמ"ז נבלע הגאון ר' נחום, אשר מי שזכה להתבשם משיעוריו- הדברים חקוקים בעצמותיו אפילו אחר 50 שנה.
סיפר לי יהודי שזכה ללמוד אצלו, שגם בתקופתו האחרונה, אשר סבל ל"ע מניוון שרירים , הגיע לישיבה ונמסר שיעורים במסי"נ, ואחר השיעור , שלקחוהו בכיסא הגלגלים, עמדו בצדדים תלמידיו, ושאלוהו בקצרה על הסוגיא, והיה משיב לכל אחד בקצרה : "זה הקרן אורה שואל, וזה מבואר בתשובת רעק"א" אף בתקופתו הקשה היה כל כולו שקיעות בתורה הקדושה.
ספריו הם חובה לכל מעיין, אשר משלב בין עומק הפשט ובין שפיץ לומדעס
יהי זכרו ברוך וזכותו תגן עלינו.

 

[תיבת גמא]

ביום זה שקעה חמה שלא בעונתה. בשנת תשמ"ז נבלע הגאון ר' נחום, אשר מי שזכה להתבשם משיעוריו- הדברים חקוקים בעצמותיו אפילו אחר 50 שנה.
סיפר לי יהודי שזכה ללמוד אצלו, שגם בתקופתו האחרונה, אשר סבל ל"ע מניוון שרירים , הגיע לישיבה ונמסר שיעורים במסי"נ, ואחר השיעור , שלקחוהו בכיסא הגלגלים, עמדו בצדדים תלמידיו, ושאלוהו בקצרה על הסוגיא, והיה משיב לכל אחד בקצרה : "זה הקרן אורה שואל, וזה מבואר בתשובת רעק"א" אף בתקופתו הקשה היה כל כולו שקיעות בתורה הקדושה.
ספריו הם חובה לכל מעיין, אשר משלב בין עומק הפשט ובין שפיץ לומדעס
יהי זכרו ברוך וזכותו תגן עלינו.

לחץ כדי לכווץ...

כמדומה היה בן ס"ד, ויותר מעשר שנים קודם נחלה.. וא"כ רובי תורתו ממש מפליאות ביחס.. יגע ר, נחום מה שתלמיד ותיק..

 

[אחד יחיד]

מילדותו ממש, נחשב רבי נחום כגאון, בגיל חמש ידע את כל חמישה חומשי התורה בעל פה, ובגיל שמונה ידע את כל התנ"ך בע"פ. בגיל תשע נשלח לוילנא ללמוד בישיבת רמיילע'ס, שם נודע תוך זמן קצר כאחד המופלגים בחבורה.

מסופר כי שביום שרבי נחום הגיע עם אביו רבה של טרוקי להתקבל לישיבה, מסר שם שיעור הר"מ של שיעור א' הרב הגאון רבי משה איטקין בסוגיה דתגרי לוד. כאשר הנער הצעיר שואל ומתווכח, הוא מקשה והר"מ משיב: זו קושית הפני יהושע, שוב שואל והמגיד שיעור מגלה: זו כבר תמיהת הרשב"א, וכיוצא באלה. האנשים עמדו והביטו בהתפעלות, ולא הבינו מה הולך כאן, איך ילד קטן, שעדיין אינו תלמיד מן המנין, עומד ומתווכח כל הזמן עם המגיד שיעור… רבי נחום התקבל על אתר. לימים סיפר אחד מהבחורים כי אחד מראשי הישיבה ברמיילע'ס סיפר לו ש"נחום טרוקער האט נישט געלאזט לעבן" (="לא נתן לחיות").

בישיבה נחשב לחביבו של רבי שלמה היימן זצ"ל. מורינו ראש הישיבה הגאון הגדול רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זצ"ל סיפר, "הכרתי אותו בוילנא כשהייתי בישיבת רמיילע'ס, והוא היה אז רק כבן תשע. זכורני שראש הישיבה רבי שלמה היימן התייחס בחביבות מיוחדת לשאלות של נחום טרוקער".

בגלל רמתו הגבוהה בלימוד, היה מוכרח לעלות לקיבוץ שבישיבה, אולם מפני כבוד התלמידים המבוגרים הוחלט שיעבור לישיבה בברנוביץ. עוד סופר כי אביו רבי אריה צבי שדאג לצרכיו, הוצרך לבקש מבחור מבוגר יותר שידאג שבנו יאכל בזמן וישתה בזמן, כי מפני שקיעותו בלימוד, היה צריך להזכיר לו להתעסק בעניני העולם הזה. (הרב י. ארלנגר)

 

[אחד יחיד]

בגיל שתים עשרה עבר ללמוד בברנוביץ. שם למד אצל מרן הגר"א וסרמן הי"ד והר"מ הגאון רבי דוד רפפורט זצ"ל, שהעידו עליו שהוא עתיד להיות רבי עקיבא איגר של הדור הבא…. בר המצוה של רבי נחום נחגגה בישיבה.

לימים מסר רבינו את מה ששמע רבו הגאון רבי אלחנן וסרמן, שפעם נסע בעגלה עם רבו הגדול מרן הגר"ח סאלאווייצ'יק זצ"ל ביחד עם חבר תלמידים, והיו עסוקים בדברי הרמב"ן באחת הסוגיות שבמסכת יבמות, והיו מסופקים בסברתו של הרמב"ן. אמר להם הגר"ח זצוק"ל אומר לכם את לשונו של הרמב"ן ונוכל לדקדק בהם בעיון. והמשיך הגר"א וסרמן כשנפרדנו שאלתי את רבי ומורי, עד כדי כך יש לשנן ולדעת את לשונו המדוקדק של הרמב"ן להיות מונה תיבות בהן בעל פה. ענה לו הגר"ח, דברי ראשונים מדוקדקים מאוד, ויש לדקדק בכל תיבה ותיבה של הרמב"ן כפי שמדקדקים בדברי הרמב"ם. שנתיים למד רבינו אצל רבי אלחנן, ובגיל ארבע עשרה, עבר לישיבה הגדולה של מרן הגרב"ד ליבוביץ זצ"ל בקמניץ. אותם ראה כרבותיו.

"כאשר למדנו יבמות" סיפר רבי נחום לימים על אותה תקופה, "לא היה זמן אפילו לפשוט בלילה את הבגדים לבגדי שינה". (הרב י. ארלנגר)

 

[אחד יחיד]

רבי נחום, שבהיותו ראש ישיבה מסר את נפשו כל ימיו כדי לגדל ולרומם את תלמידיו, סיפר מעשה שהיה בתקופת לימודו בישיבת קמניץ, שעקב המצב הכלכלי הדחוק הגיעו הבחורים עד פת לחם ממש, והכריזו על שביתה.

המונח "שביתה" לפי ערך הבחורים של אז, לא כלל ביטול תורה ח"ו, אלא את זה בלבד, שהתיישבו ללמוד בבית מדרש אחר. משהגיע שמע הדברים לאוזני רבי ברוך בער הוא שלח לקרוא להם, וכך אמר: "אתם מוחים, כפי שאני מבין, על כך שלדעתכם לא משתדלים עבורכם די הצורך. לכן, הסכיתו ושמעו: בהיותי בחור צעיר בואלאז'ין, דיברו עלי שאני בעל כשרון גדול ועילוי, ועדיי לגדולות לדעת את כל התורה כולה בעיון. בגיל ובמצב שלי כיום, ברי לי שלא אוכל לממש את התקוות שתלו בי, וכל כך למה? כי הזמן והכוחות הדרושים לי לשם כך מסרתי והקרבתי עליכם. ועכשיו הגידו נא לי, היש השתדלות גדולה מזו?"…

פעם שח בשם רבי ברוך בער: "אותו רגע שלא לומדים בו תורה, לעולם לא יקום בתחיית המתים" – רגע שאין בו טל של תורה אין במה להחיותו… התורה היא עצמיות החיים, לא תוספת או יתרון בעלמא, אלא החיים עצמם… כך היתה תפיסתו בפשטות הכי גמורה… חוץ מתורה אין שום מציאות.

לימוד נוסף מרבו זה, התבטא בכך שרבי נחום למד מוסר תמיד, ומעולם לא הפסיד אף סדר מוסר או שיחה מוסרית בישיבה. ואף הקפיד בסדר מוסר לא לדבר עם התלמידים בלימוד.

לימים הסביר: "מורי ורבי רבי ברוך בער הסביר לי כי כיום כולי עלמא מודו שחובה ללמוד מוסר, ואין להסתפק בתורה תבלין. זכורני עוד כי אמר לי רבי ברוך בער, יהודים שהיו לומדים פרק שור שנגח עם קצות החושן בעומק העיון ומתמלאים דבקות בהקב"ה, הם לא נצרכו ללימוד המוסר, אף לא את אגדות חז"ל, אלא הסוגיה עם כל הלומדות בלבד, ובכך היו מתעלים ביראה, מתמלאים ערגה וכיסופים, והיה אפשר לראות על פניהם דבקות עילאית. זהו לימוד התורה שהנו תבלין ליצר הרע, אבל כיום מי רואה יהודים כאלו, כיום צריכים מוסר".

עוד מסופר, כי למרות הבהירות המופלאה בכל חלקי התורה, הרי ש'יבמות' היתה המסכת המיוחדת שלו, פעם שאל אחד מתלמידיו הקרובים, מדוע? ור' נחום ענה בגלל שלמדה אצל ר' ברוך בער. והוסיף, בשעתו חשבתי שלא הבנתי כלום, אבל "זעט זיך אויס" (=כנראה) שמשהו אכן נקלט… (הרב י. ארלנגר)

 

[אחד יחיד]

בקיץ תרצ"ט בא רבינו ללמוד בישיבת מיר, והוא רק בן שש עשרה, כששמו יצא כ"העילוי מטרוק ". ומסופר כי כאשר חזר רבי נחום בפעם הראשונה לבקר בבית הוריו בעיירה טראקי , אביו וכל בני העיירה יצאו לקבל את פניו.

בהמשך נדד רבי נחום עם הישיבה לשנחאי, שם למד בחברותא עם הגאון רבי לייב מאלין זצ"ל, לאחר שנים, בשעת רצון, סיפר אחד האורחים אצל רבי נחום באר"י, על שלושה ימים של רעב כבד במיוחד שהיו בצוק העתים בימי גלות ישיבת מיר שלשה ימים לא הגיע כמעט דבר אל פיהם של בני הישיבה. שאלו אז את רבי נחום, מה אכלת בשלושה ימים אלו. והוא השיב: רשב"א.

חברותא נוספת היתה עם הגר"ש בירנבוים זצ"ל, בלימוד שהתחיל עם תחילת סדר שני והסתיים בשתים לפנות בוקר, עם הפסקה קלה לתפילת ערבית. בתקופה זו הם סיימו יחדיו סדר נשים וקדשים.

בהמשך הגיע רבי נחום לארה"ב, שם בלט בהיקף הנדיר, בהתמדה ללא גבול ובמאור הפנים, סיפר אחד מאותה תקופה כי משהגיעו ימי בין הזמנים, היו כל בני הישיבה כולם נוסעים להשיב את נפשם בהרים, בחור אחד ויחיד נשאר בהיכל הישיבה- רבי נחום טרוקער יושב ולומד, שלושה סדרים ביום כאילו שום דבר לא השתנה…

לאחר לבטים רבים, הפליג רבי נחום בחודש תמוז תש"ט לארץ ישראל. בתוך האניה הוא למד את כל מסכת גיטין מתחילתה ועד סופה…

חבריו באותם ימים פרסמו מודעה בעתון 'המודיע': ברוך הבא בשם ד', בשפע ברכות הננו מקדמים פני חברנו וידידנו, חמדת לבבנו, העילוי העצום והנשגב, חריף ושנון, מופלג בתורה פלפול וסברה ישרה, בעל מדות תרומיות, כליל המעלות, נזר תפארת בעולם הישיבות, שלשלת היוחסין ה"ה מוה"ר נחום פרצוביץ שליט"א, בהגאב"ד דטראק נכד בעל ה'חשק שלמה' זצוקלל"ה, ברוך הבוחר בתורה, שהעמיד לנו אילנא רברבא, כוכב חדש אור גדול ובהיר, אשר האיר לנו בעצם עמקותו הנפלאה, בהבנתו הישרה ובגודל חריפותו, אנו תקוה ותפילה שתהא עליתו לארצה"ק להצלחה וברכה, ובכשרונותיו העצומים ימשיך עלייתו מעלה מעלה על שדה התורה והיראה, ויפוצו מעיינותיו חוצה להגדיל תורה ולהאדירה. (הרב י. ארלנגר)

 

[אחד יחיד]

מהרה פקע שמו של העילוי הצעיר, וסיפר הגאון רבי אליעזר פלצ'ינסקי זצ"ל כי הוא היה בבית מרן הגרי"ז סאלאווייצ'יק זצ"ל, כאשר רבי נחום הגיע בפעם הראשונה לדבר בלימוד עם הרב. וכשיצא שאלו הגרי"ז, "מי זה הבחור הזה? כאן כבר הרבה זמן לא ראיתי כזה תלמיד חכם מופלג". כן העיד הגאון הגדול רבי משה שמואל שפירא זצ"ל שהגרי"ז התבטא עליו בפניו שכל סוגיה הוא מעלה בבהירות.

סיפר הגאון רבי ישראל גרוסמן זצ"ל שפעם התלווה למרן הגרי"ז סאלאווייצ'יק זצ"ל בעת הליכתו לצרכי בריאותו, ובדרך הוא תינה בפניו את צערו, שחש בבדידות ושאין לו עם מי לשוחח בלימוד, כמו העילויים החריפים שהיו לו בבריסק דליטא. אמר לו רבי ישראל: והרי יש כאן בירושלים את רבי נחום טרוקער שאיתו אפשר לשוחח בלימוד. "אכן", נענה הגרי"ז לעומתו בהנאה, "'אכן אתה צודק', ופניו הביעו שביעות רצון רבה שהבנתי ללבו איזה סוג וסגנון של ת"ח הוא מחפש שחסרים לו כאן, 'אבל' הוסיף הגרי"ז, 'הוא יחידי!'"

מסופר שפעם אחת רבי נחום הרצה מערכה לפני מרן הרב מבריסק בפחד, לאחר שיצא רבי נחום שאל רבינו הגדול הגרא"מ שך זצ"ל את מרן הרב מבריסק "ווס אוטער מיירע אר זוגט דוך זייער גוט!" [=למה הוא מפחד הרי הוא אומר טוב]. וענה הרב מבריסק "אר זוגט גוט וייל עהר האט מיירע" [=הוא אומר טוב כי הוא מפחד]. (הרב י. ארלנגר)

 

[אחד יחיד]

סמוך לבואו לארץ הקודש, באור לחמישה עשר בשבט בשנת תש"י בא רבי נחום בברית האירוסין עם בת ראש הישיבה הגאון רבי חיים שמואלביץ ונכדת ראש הישיבה מרן הגאון רבי אליעזר יהודה פינקל זצ"ל.

וכך כתב הדוד מרן הגאון רבי אייזיק שר זצ"ל ראש ישיבת סלובודקה, לרגל שמחת האירוסין:

"כבוד ידידי חביבי הרב הגאון הגדול המפורסם מוהרר"ח שמואלביץ שליט"א, ולרעייתו הרבנית הכבודה מרת חנה מרים שליט"א וב"ב היקרים יחיו.

אני מצטער שאין בכוחי לבוא להשתתף עמכם בשמחתכם ואנחנו מוכרחים לקחת חלק מרחוק, בלב קרוב ונפש חפצה, תקבלו נא את ברכותי שאנחנו מאחלים לכם בשעה זו, השי"ת יברך את הבנים החביבים החתן העילוי המפורסם מר נחום פרצוביץ והכלה המשכלת ביר"ש מרת עטל שליט"א יהיו שמחים ועליזים באשרם והצלחתם, ויתכבדו ויתרוממו בכתרה של תורה, ויאירו כאור השמש, באור התורה ומ"ח מעלות שהת"ח זוכה על ידי התורה לעצמם ולכל העולם כולו, ויתענגו באהבה רעים האהובים שכל העולם כדאי הוא להם.

אשרי חלקם, ועיני ההורים היקרים תחזינה ברב נחת ועונג מהם כלבבם הטוב, אלפי ברכות כאלו מאחלים לכם.

אוהביכם הדוד והדודה חי"א וגוטל שך". (הרב י. ארלנגר)

 

[אחד יחיד]

"אחרי חתונתי, במשך ארבע וחצי שנים זכיתי לשמוע שיעורים ממורינו רבי נחום פרצוביץ זצ"ל. ארבע וחצי שנים, שבעה ימים בשבוע, כי הוא היה אומר שיעור גם ביום שישי ובמוצאי שבת היה מוסר חבורה…

"הייתי כל כך דבוק בו, ברבי נחום, והייתי כותב כל מילה שיצאה מפיו בשיעורים עד כדי כך שגם אם הוא היה אומר איזה דבר צחות בתוך השיעור – גם את זה הייתי כותב.

"היו אלו שנותיו האחרונות של רבי נחום, הוא הרי היה חולה, אבל המשיך לבוא ולמסור שיעורים גם תוך כדי התמודדות עם המחלה הקשה, זה היה לו מאוד קשה לדבר, הוא היה חלש עד מאוד, ובכל זאת לא ויתר על השיעור, במסירות נפש מופלאה היה מגיע ואומר את השיעור במאמץ רב.

"אבל מעניין מאוד שדווקא אז השיעורים שלו היו יותר מובנים ויותר בהירים. שמעתי מכמה וכמה תלמידי חכמים שעברו על המחברות שכתבתי אז וששמורות עימי עד היום, שבמחברות שלי הם הבינו עניינים שהיו להם מוקשים בדברי רבי נחום, ושהוא עצמו כתב או תלמידים שקדמו לי כתבו מפיו.

"ולמה באמת? אני חושב לומר שככל שהוא היה יותר חלש, כך נחלש מעט כח העמקות שלו. השיעורים שלו היו פחות עמוקים, וממילא הם יותר מובנים. לעומת זאת, השיעורים שמסר בשנותיו הבריאות והטובות, היו הרבה יותר עמוקים, ולכן מי שמעיין בהם לפעמים מתקשה לרדת לעומק העצום שלהם".

"והאמת שיש כאן לימוד חשוב מאוד, כי רבי נחום מאוד התאמץ למסור את דבריו באופן שיובן לכל אחד. הוא מאוד השתדל שלא לדבר בצורה עמוקה מדי, אבל הגאונות שלו היתה כל כך עצומה, שכמה שהוא ניסה לצמצם את עצמו למוחם של אנשים רגילים, הוא לא תמיד הצליח בכך. רק במחסור האחרון, כשהיה חלש מאוד ונאלץ לוותר על חלק מההעמקה שלו, היו דברים נשמעים גם לאנשים רגילים ופשוטים". (רבי אברהם גולדשמידט)

 

[אחד יחיד]

דוגמא ל"עם תורתי בלבם". ראש ישיבת מיר הגאון רבי נחום פרצוביץ זצ"ל נכנס פעם להיכל הישיבה והבחין בשנים מן הבחורים שעסקו באותה עת בשיחת חולין וכשהבחינו שהוא עומד לחלוף על פניהם תיכף החלו מתנדנדים נוכח הסטנדרים ובהגיעו סמוך ונראה ממש למקום מושבם החלו מנגנים: תנו רבנן אי, אי, אי, תנו רבנן… רבי נחום סר אליהם ולחש באזניהם.. אי, אי, אי, בכל מסכת נדרים אין ולו פעם אחת "תנו רבנן". סיפרו זאת להגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"א בעל "דרך אמונה" ונהנה מהסיפור… הוא עצם את עיניו וכמו העביר את כל מסכת נדרים מול עיניו, לפתע ננער ולחש, אמנם כן אין תנו רבנן בנדרים, אבל יש "דתנו רבנן" (בדף כז.) "מאן תנא להא דתנו רבנן נדר לחמישה בני אדם והותר לאחד מהם הותרו כולן". סיפרו עובדה זו בהתפעלות עצומה לראש הישיבה הגראי"ל שטיינמן שליט"א בעל "איילת השחר" הגיב ראש הישיבה ואמר: "מה אתם מתפעלים והלא זו המכולת שלו" וביאר דבריו: האם מישהו מאתנו מתפעל מבעל מכולת המכיר את כל תכולת חנותו, היכן מונח כל מוצר ומה מחירו המדוייק, בודאי שלא, וכל זאת למה, כי הוא חי את המכולת שלו, זה החיים שלו. אצל ר' חיים הגמרא והמפרשים הוא הוא המכולת שלו.

(לתתך עליון – ישורון כרך מב מתוך אגישמקע ווארט)

 

[אחד יחיד]

היה זה לאחר שנדמו תופי מלחמת העולם השניה, כשהעולם ניסה לעכל את השלכות המלחמה והאובדן הגדול. קבוצת בחורי ישיבת מיר שנמלטו לשנחאיי שבסין בימי האימה, הגישו בקשות לקבל 'ויזה' להיכנס לארצות הברית, להתחיל את חייהם מחדש לאחר שנות הבריחה הגדולה מאימת המוות.

לצורך קבלת אשרות הכניסה, הוצרכו הבחורים לעמוד בראיון בפני ועדה מיוחדת בשגרירות האמריקאית המקומית. הוועדה בחנה היטב את מצב הפליטים, ביקשה לוודא כי לא ייכנסו לארצות הברית אנשים מוזנחים מדי, עלובים מדי, או שפלים מדי. כל אחד שקיבל תור לראיון בשגרירות – מיהר לכבס ולגהץ את חליפתו, להיטיב את מראהו ככל הניתן, לשוות לעצמו מראה מכובד, כדי להרשים את האמריקאים שיעניקו לו את אשרת הכניסה הנכספת.

לקבוצה אחת מבני הישיבה שהגישו את הבקשה, נקבע תור לראיון בבוקרו של יום תשעה באב. מובן מאליו כי לא היה שייך להזיז את מועד התור לראיון, מי שקיבל הזדמנות כזו – שש ושמח להתייצב בדיוק במועד שנקבע. אלא שאותם בחורים היו לחוצים ומודאגים:

איך יוכלו להתארגן להופיע באופן מרשים בפני הוועדה? איך יתייצבו לראיון באופן מהודר, לאחר שלושה שבועות שלא גילחו זקנם, תשעה ימים שלא התרחצו, חצי יום של צום שיהפוך אותם לחיוורים וחלושים, מבלי לשטוף פנים בבוקר וללא נעליים? האם יש טעם ללכת לראיון כשהם נראים כך?

מיהרו הבחורים לעשות שאלת חכם, וקיבלו הנחיות מדוייקות מרבני המקום, שהואיל ומטרתם היא לצורך דחוף ולמטרת הצלה, יותרו להם חלק מאיסורי תשעת הימים לצורך התארגנות. ברור כי יצומו בתשעה באב וינהגו בכל איסורי הצום עצמו, אך ביום שלפני יתארגנו באופן המיטבי ביותר, כדי שייראו במיטבם עד כמה שניתן…

על הבחורים נמנה גם הגאון רבי נחום פרצוביץ זצ"ל, לימים מראשי ישיבת מיר בירושלים. רבי נחום שמע את ההיתר, ובצער רב ותוך אנחה כבידה, הצטער כי השנה לא יזכה להתאבל כראוי על חורבן בית המקדש, כי לצורך העניין הדחוף – קיבל הוראת שעה להקל בחלק ממנהגי תשעת ימי האבל.

אלא שבבוא יום ח' באב, כשהתארגנה הקבוצה עפ"י ההיתר שקיבלה, לא נמנה עמהם רבי נחום. 'מותר', אמר ונאנח, 'אך אינני מסוגל, אינני מסוגל… אינני יכול להוריד כמלוא נימה מצער החורבן, אינני יכול לוותר ולו על שערה אחת ממנהגי האבלות בימים אלה. למרות שמותר ואולי צריך – אני פשוט לא מסוגל…', אמר רבי נחום, ויצא לשגרירות האמריקאית כשחזותו מעידה עליו כי הוא באבל. רק בנס – קיבל גם הוא את האשרה המיוחלת…

סיפור זה, המובא בספר 'עם לבבי אשיחה', מאיר בפנינו פן נוסף בצער הגלות: אנו נמצאים בעיצומם של ימים, שיש להודות שהם לא נוחים. אנו נוהגים במנהגי אבלות, אם לא ייבנה בית המקדש חלילה – גם נצום ונמנע מעצמנו כל מאכל ושתיה למשך יותר מ-24 שעות, בצער ובכאב על החורבן.

הבה נתבונן בסיפור זה כדי להבין שלא רק באיסור עסקינן, אין כאן מקום 'לצאת ידי חובה'. נראה את רבי נחום שקיבל היתר, אך לא היה מסוגל לוותר על מנהג אחד ממנהגי האבלות. כי כשאדם מצטער באמת ומבכה באמת – זה לא רק שאסור לו לאכול בתשעה באב, וזה לא רק שאסור לו לשמוע מוזיקה בתשעת הימים – הוא פשוט לא רוצה, לא מסוגל!

הבה נתחבר לכאב, נהרהר על תפארת ירושלים בבניינה ושממונה בחורבנה, נקדיש זמן להתבונן ב'על אלה אני בוכיה'. מי שקרוב באמת לאבא שבשמים, מי שחש את הקשר עמו בכל ישותו, מי שמחובר לאביו בכל נימי נפשו – לבו גואה בצער, דומע בבכיה, מקונן בהתרגשות…

ולוואי נזכה, כי כבר הובטחנו: 'כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה', בעזרת השם, עוד השנה, בבניין ציון וירושלים לתפארה, אמן! (הרב אשר קובלסקי)