חשוון י"ט חשוון - יומא דהילולא של רבי דב יפה זצ"ל (1 צופה)

[אחד יחיד]

זכיתי לעמוד לצידו בכל המקומות בהם שהה, והייתי עד וקרוב לכל תהלוכות חייו, שנראים לי כיום באמת כלקוחים שלא מעלמא הדין.

רבינו נזהר תמיד מלהטריח. אחד מהדברים שתמיד אמר לי תוך כדי נסיעה: "אולי הנך צריך לנוח ולשתות משהו בנסיעה?" וכשהייתי משיב לו כי המשגיח כאן, ואינני רוצה לגזול מזמנו, השיב לי בכזו נעימות: "אם לך זה טוב, זה עושה גם לי טוב"…

כשהייתי מציע לו להדליק את האור במכונית, בכדי שיוכל לעיין בכתביו וספריו, לא הסכים בתחילה, ואמר שידוע לו כי לנהגים זה מפריע, אמרתי לו כי לי זה לא מפריע בנהיגה, ואמר: "אני מוכן שתדליק את האור בתנאי שיש הסכם בינינו, שאם הדבר מפריע לך מעט, אתה מכבה זאת, כי באפשרותי ללמוד גם בעל פה". ומאז כשהיה נכנס בלילה והדלקתי עבורו את האור, אמר: "רבי אברהם, אתה זוכר את ההסכם?!"…

היה זה סדר חיים שכל כולו רק לעשות רצון קונו, כפי שהתבטא לא אחת. (רבי אברהם ישעיה דנציגר)

 

[אחד יחיד]

הערכה רבה היתה לו לראש הישיבה הגאון רבי יהושע מן, וכשהשיא את בתו הבכורה, המשגיח חש מעט לא בטוב, ובבוקרו של יום שאלתיו אם בדעתו לנסוע לחתונה שהתקיימה במרכז הארץ. מרן המשגיח זצוק"ל השיב לי, שנראה כיצד ירגיש אחה"צ ואז נדע אם יהא באפשרותו לנסוע. בשעה 6:00 שאלתיו מה החליט לגבי הנסיעה, ואמר שלמרות שקשה לו הדבר, ראוי לכבד את ראש הישיבה והוחלט שנצא בשעה 7:00.

פניתי לביתי, וסמוך לשעת היציאה חזרתי לביתו, ולהפתעתי אני רואה שהמשגיח אינו במקום מושבו שם למד קודם לכן. התפלאתי מעט, כי ידעתי שאלו השעות שבדרך כלל לומד במקומו. פניתי לחפשו ברחבי הבית, ולפתע מגלה אני אותו שוכב על הרצפה, עם ספר ביד ולומד בו… נבהלתי מעט ושאלתיו: "המשגיח, מה קרה?"… והשיב לי בפשטות: "קמתי להביא ספר, ולפתע מעדתי ולא היה בכוחי לקום".

שאלתי: "אימתי זה קרה?", כי חששתי שהיה הדבר מזמן, ענה לי בחיבתו הנודעת: "רבי אברהם, תנוח דעתך, לא בזבזתי זמני לרגע"…

ואכן לא שם לב לכאביו, לא איבד עשתונותיו מהאפשרות שאינו יכול לקום, אלא פתח את הספר שהחזיק בידו תוך כדי נפילתו והתעמק בו, כביכול נמצא בתוככי בית המדרש… (רבי אברהם ישעיה דנציגר)

 

[אחד יחיד]

מקרה מיוחד אני נזכר, כששאלתי אותו פעם באחת ההליכות לצורך בריאותו, והיתה זו עת רצון: "איך המשגיח זכה לטייל כך עם מרן החזו"א?", חייך ולא הגיב, ואז אמרתי לו: "אני מרשה לעצמי לשמוח שאני אוחז את היד שטיילה עם מרן החזו"א"…

ושאלתיו: "הרי ככל שמדובר באנשים גדולים, אדם הוא אדם, וישנה תופעה מאוד מיוחדת שאני מבחין אצל המשגיח, שמעודו אינו מתכופף או מטה אפילו במעט את ראשו לכיוון המאכל, אלא תמיד מקרב את המאכל לפיו. הרי פעמים שהוא אחרי צום ונצרך לאכול, איך מגיע למצב שבכל מצב נוהג כך?"

ענה לי בכזו טבעיות: "למדתי במסילת ישרים בשער הפרישות: 'כלל הדבר, כיון שכל ענייני העולם אינם אלא סכנות עצומות, איך לא ישובח מי שירצה להימלט מהם ומי שירבה להרחיק מהם, זהו עניין הפרישות הטוב, שלא ייקח מן העולם בשום שימוש שהוא משתמש ממנו, אלא מה שהוא מוכרח בו מפני הצורך אשר לו בטבעו אליו'…"

וכששאלתיו מתי קיבל על עצמו הנהגה זו – השיב לי בטבעיות שאינו זוכר אם בגיל 13 או 14, וכך נהג עד יומו האחרון בלי לשנות כהוא זה…

בהזדמנות נוספת שאלתיו, איך המשגיח תמיד שרוי ברוגע ובשמחה, ומעולם לא ראיתיו בעצבות או קושי, השיב לי כדרכו ממקורות – "כתב רבינו בחיי 'שכר עשיית המצוות עיקרו אינו בעולם הזה, אבל השכר הוא פירות המצוה שאדם אוכל בעולם הזה, במין המצוה בעצמה והקרן קיימת לעולם הבא', והיות ואני מוקף כל העת במצוות המקנות לי עולם הבא, איך אוכל שלא לשמוח במצוות הרבות שזכינו להן? אלא שלעיתים יש דברים שמכאיבים ומקשים מעט על האדם, והרי 'כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד', איך לא נשמח בכך שהרי הכל מה שעושה לנו הוא טוב?!" וחשו כמה הדברים נאמרו על ידו באמת! (רבי אברהם ישעיה דנציגר)

 

[אחד יחיד]

טוב ליבו היה כדמות מלאך ממש, לא אשכח שביקש לנסוע ולהשתתף באירועים ושמחות, ופעמים ודאי שלא היה בחובתו ללכת כלל, ושאלתיו מהיכן הכוחות לכך, הרי המשגיח אינו צעיר?!

ענה לי המשגיח ביטוי נדיר שהסביר לי את מעשיו: "מרן הגרא"ז מלצר זצוק"ל בסוף ימיו ידע שמכבדים אותו, ובאחד הימים כשהלך לבר מצוה שבקושי הכירם, והתקשה בהליכה, שאלוהו מדוע מוסר נפשו על כך, ואמר שמה לעשות ובערוב ימיו הוא חש שמכבדים אותו, ואם הוא יכול להשתמש בכבוד שניתן לו לכל הפחות לעשיית חסד, הרי ששמח לעשות זאת"… (רבי אברהם ישעיה דנציגר)

 

[אחד יחיד]

בבית ראו במיוחד את הכבוד המיוחד שייחס לרעייתו הרבנית, וככלל היה מרבה לדבר על היחס לאשה בבית. הוא עורר הרבה שהבעל לא יחשוב שהוא עושה חסד עם אשתו, וחשוב שתהיה לבעל קביעות עם האשה ללימוד הלכה ומוסר. והיה רגיל לעורר: מה נקרא לפגוע באישה, וכי חושבים שלפגוע הכוונה לעשות דבר מה כנגדה?! אם קורה והבעל נאלץ לאחר בשובו לביתו, הוא לבטח חושב שכשמגיע הביתה יאמר בנימת התנצלות: 'איחרתי כי היה לי כך וכך', אך אין זו הדרך, אלא עליו להתקשר קודם, ויאמר לה: 'בבקשה, אני הולך לאחר, כי צפוי כך וכך, האם את מסכימה לכך?!' זהו כבוד אמיתי לאשה!

וכשאירע פעם והרבנית מעדה ונתקפה בשטף דם, היא הודתה כל העת שקרה הדבר לה ולא למשגיח, ובאותה תקופה המשגיח התאמץ במיוחד לסייע בבית, אף בדברים שלא היה רגיל בהם, והיה אומר לה: 'איזו אשה מיוחדת קיבלתי, שחוסכת ממני כל עול הבית', והתבטא שאין זה טבעי שהתפללה והודתה לבוראה שקרה הדבר לה ולא לבעלה… (רבי אברהם ישעיה דנציגר)

 

[אחד יחיד]

לא אחת היה מדבר שזכינו שבדורנו הבנות מצטיינות באהבת תורה, אבל צריך לזכור שעל הבעל להכיר להן טובה על כך, ואין זה דבר של מה בכך. ולמרות שחיבב את הכוללים ביום שישי, ציטט בשם מרן הגראמ"מ שך, שהיה מעורר את האברכים להקפיד לעזור בבית לשבת, והיה אומר בצחות: "צריך כולל של עזרה בבית ביום שישי"….

פעם סיפר, שהיה אברך שהתלונן אצל מרן החזו"א זצוק"ל שבמקום לעסוק בלימוד, הוא עסוק רבות בלסייע לאשתו, והשיבו: "אם תראה לה שאתה באמת מתמיד, היא לא תפריע לך ללמוד, אך אם אתה רץ ללמוד בדיוק כשהיא צריכה אותך, היא לא תחשוש להפריע!"… והביא מעשה שהיה אצל מרן הגר"י אברמסקי זצוק"ל, כשבאו עסקנים חשובים לדבר עמו בביתו, קודם כל הוא נכנס לביתו לדבר עם אשתו, ורק לאחר מכן הכניסם לחדרו, ושוחח עמהם לאחר שקיבל רשותה.

אני נזכר שפעם באחת השנים, כשהמשגיח זצוק"ל יצא בבין הזמנים לשהות בבית חתנו הרה"ג רבי שלום וייס שליט"א בירושלים, וכדרכו הכין כמות ספרים להכניס למכונית, שאלה אותו הרבנית: "מדוע נדרשים לך כל כך הרבה ספרים, הרי לחתננו יש את הספרים הללו?" השיב לה בנעימות: "אני לוקח עמי את החברים שלי"… (רבי אברהם ישעיה דנציגר)

 

[אחד יחיד]

אני זוכר שפעם נרכשה עבורו מגבעת חדשה, והיה לו סימון לכובע של שבת שזה של שבת, וכשרכשנו כובע אחר והעברנו כובע זה לימי החול, ביקשני מרן המשגיח זצוק"ל למחוק את הסימון 'שבת' שהיה רשום בתוככי הכובע. שאלתיו: "הרי רואים את ההבדל ביניהם, והוא לא יתבלבל כשרואים שהשני חדש יותר?" השיב בפשטות: "נכון, אבל אמרה התורה 'מדבר שקר תרחק', וצריך להתרחק לגמרי"…

לא אחת אמר, שנאמר "מדבר שקר תרחק", היינו שמתרחק מהקב"ה, ואם כך, כשהאדם אומר אמת הוא מתקרב אליו יותר כי חותמו של הקב"ה אמת. (רבי אברהם ישעיה דנציגר)

 

[אחד יחיד]

לפני מעט יותר מעשר שנים הזמין אותי מורי ורבי המשגיח הרב דב יפה זצוק"ל לסעוד אתו את סעודת הפורים.
כטוב לב המלך ביין וכטוב לבי גם אני, פנה אלי המשגיח ואמר לי 'כן, חיימאריה האם יש משהו שהיית רוצה לשאול?'
ואני כילד חצוף מאז ומעולם וכתלמיד אוהב ומעריץ לרבו עניתי, כן.
יש ברשותי סיפור, שהייתי רוצה לספרו בפני הרב ובפני הרבנית והייתי רוצה לקבל אישור או הכחשה לסיפור.
*****
והתחלתי לספר, לפני כמה עשורים, כמה שנים לאחר נישואיו של המשגיח ורעייתו, התגלה ביניהם ויכוח.
שנאלצו להגיע בשל כך לדין תורה בפני הדוד של הרבנית, הגאון רבי אהרון כהן זצ"ל. ששימש לה כאב חורג ושימש גם כרבו של המשגיח בבחרותו בישיבת חברון.
וכה הרצו הם טענותיהם, כל לילה כשהתינוקות בוכים יש לנו ויכוח מי יקום בלילה לתינוקות.
המשגיח ר' דוב זצוק"ל טען שהוא רוצה לקום ולטפל בהם. טענתו בפיו, אני כל היום לא בבית, את עם הילדים כל היום, אז בערב כשאני חוזר ראוי שאני אטפל בהם ואת תוכלי לנוח ככה זה שותפות מלאה!
הרבנית רבקה תחי' לעומת זאת טענה, שהוא כל היום יושב ולומד בישיבה ועסקו עם בחורים ובתורה והיא רוצה שיהיה לו כח ביום להמשיך בעבודת הקודש ולא מסכימה שהוא יקום.
וככה כל לילה הם לא מגיעים לעמק השווה אלא שניהם קמים.
רבי אהרון כהן זצ"ל שומע את הטענות, חושב מעט ופוסק את פסיקתו.
מהיום, אתם עושים תורנות, לילה אחד את קמה לילה אחד המשגיח יקום. פשרה.
******
הכול היה טוב ויפה, בלילה שהיה תורה של הרבנית, התינוקות בכו והיא קמה והמשגיח המשיך לישון, כמו בהסכם.
בלילה לאחר מכן כשהגיע תורו של המשגיח פתאום בשעון הוא רואה שכבר בוקר, אוי ואבוי, הוא לא עומד בהסכם!
המשגיח ניגש אל הרבנית לברר למה לא העירה אותו כשהתינוקות בכו.
הרבנית מכחישה שהיא קמה, אף אחד מהם לא קם. פשוט התינוקות לא בכו באותו לילה!
אבל זה לא נגמר, מאז במשך שנים עד שגדלו הילדים, בתור שלה הילדים בכו והיא הייתה קמה.
בלילה שלו מעולם לא בכו הילדים!
מעולם הוא לא נדרש לטפל בהם בלילה!
******
סיימתי את הסיפור, שאלתי את הרב והרבנית האם הסיפור נכון?!
עונה לי המשגיח, זה לא שהם לא בכו בלילה הם פשוט לא קמו.
ככה בענוותנותו מנסה לגמד את האירוע.
הרבנית לעומת זו קמה ממקומה, מזדעקת, ואומרת, זה היה! בדיוק ככה זה היה!
במשך שנים בלילות שלו היתה דממה בבית!
ובלילות שלי עולם כמנהגו נוהג!
תבינו איך בשמיים מחשיבים את התורה של בעלי! (הרב חיים אריה ויינברגר)

 

[אחד יחיד]

המשגיח הגה"צ רבי דב יפה זצ"ל היה רגיל לספר מעשה שהיה עמו שמהווה דוגמא לגישה שכלית. כשלמד בישיבת סלבודקה, הוא שאל פעם את ראש הישיבה הגאון רבי אייזיק שר זצ"ל האם ללכת לסעודת פדיון הבן. שאל אותו ר' אייזיק מדוע הוא רוצה ללכת? והשיב שהוא שמע שזה מכפר עוונות. ר' אייזיק בחכמתו הקדים ושאל – איזה עוונות יש לך? והשיב- ביטול תורה, אמר לו ר' אייזיק: "עם ביטול תורה אתה רוצה לכפר על ביטול תורה?!"

(הרב ארנפרוינד מתוך עבודת הימים הנוראים במשנתו של מרן המשגיח רבי דב יפה זצוק"ל)

 

[אחד יחיד]

סיפר הגאון רבי ישראל זיכרמן שליט"א, רבה של אחוזת ברכפלד במודיעין עילית:

שמעתי מאחד הרופאים שטיפלו בהגאון הצדיק רבי דב יפה זצ"ל, משגיח ישיבת 'כפר חסידים', בערוב ימיו בבית החולים, כי כאשר ניגש יום אחד לתת לו תרופה מסויימת, הוא בירר אצלו קודם כנהוג אם יש לו רגישות לתרופות אחרות, ובאיזה תרופות הוא מטופל כעת.

שאל המשגיח את הרופא בחיוך: "למאי נפקא מינה? הרי אתה רוצה להעניק לי תרופה זו ומה משנה איזו רגישות יש לי לתרופות אחרות, או מה אני לוקח מלבד תרופה זו?".

הסביר הרופא למשגיח בהרחבה: "תראה, לפני שמעניקים לחולה תרופה מוכרחים לדעת את כל מכלול מצבו של החולה; לפעמים שילוב תרופה ממשפחת תרופות מסויימת עלולה לבטל השפעת תרופה אחרת. לפעמים תרופה אחת מועילה ללב אך מזיקה במצבים מסויימים לכליות, או לחילופין תרופה שמועילה לתפקוד הכבד מזיקה במצבים מסויימים למעיים. כך כל תרופה ותרופה ושיקוליה ופרטיה, ולכן אסור בשום פנים לתת תרופה לחולה לפני שמוודאים את מצבו המדוייק".

כשיצא הרופא מחדרו, פנה המשגיח למקורבו ששהה סמוך למיטתו, ואמר: "שמעת איך נותנים תרופה? כשהולכים לתת תרופה לחולה מוכרחים לדעת את כל המכלול שלו! ניתן ללמוד מזה הרבה לעבודת השם!"

"לדוגמא", אמר המשגיח, "בענין תוכחה. כשיש צורך על פי הלכה להוכיח מישהו. יש כאלה הנוהגים להוכיח בפראות, בהתפרצות, ללא מחשבה מדוקדקת על כל מכלול הבעיות שעלולה התוכחה לגרום לזה שהוכיחוהו, או מה מצבו הרוחני הכללי, ולא משקללים רווח למול הפסד".

"מדברי הרופא למדנו היום", אמר המשגיח, "כי דבר ראשון לפני שמוכיחים מישהו יש לברר ולוודא היטב מה הן רגישויותיו? מה מצבו הכללי? בכלל לא בטוח שניתן להוכיח אותו, לפעמים לא רק שלא יועיל אלא אף עלול להזיק, ולזה צריך שיקול דעת והבנה של רופא מומחה".

(אוצרותיהם אמלא)

 

[אחד יחיד]

הסיפור דלהלן, שהובא בגיליון 'משנתה של תורה', סופר על ידי בוגר ישיבת 'כנסת חזקיהו' המתגורר בקנדה, שלמד בישיבה לפני למעלה משישים שנה. סיפור זה מביא לראות כיצד נעשים אדם גדול מאוד מאוד, לא רק בגיל שמונים-תשעים, אלא כבר כאברך צעיר לימים בן עשרים ושש החושב על כל צעד וצעד מדרכי חייו.

כשלמדתי בישיבה ביקשתי יום אחד מהמשגיח באם אפשרי שאסע לחיפה, היות וקרובת משפחה שלי שוהה שם ואשמח לבקרה. "בבקשה", נענה המשגיח. כאשר ירדתי מהאוטובוס, צדו עיני חנות נעליים הנמצאת בסמוך לתחנה, והתפלאתי עד מאוד לראות את ההמצאה הגאונית הזו – נעליים ללא שרוכים, דבר שלא היה בנמצא עד אז. מיד קניתי אותם לעצמי.

כאשר חזרתי לישיבה הראיתי למשגיח את הנעליים שקניתי אמש. המשגיח התבונן בהם כשכולו התפעלות. ראיתי שהוא יוצא ממש בהתפעלות, אך לא היה ברור לי ממה בדיוק הוא מתרגש.

לבסוף אמר לי המשגיח: "אתה יודע כמה שבועות וחודשיים אדם מפסיד בחייו בזמן שצריך לשרוך את נעליו, זה ממש רעיון אדיר!". למחרת נסע המשגיח לחיפה וקנה גם הוא זוג נעליים ללא שרוכים!

ממעשה זה רואים בבירור איך צומחים. כבר בגיל צעיר לחשוב על כל רגע שלא ילך לאיבוד…! (דרשו)

 

[אחד יחיד]

בכל דבר קטן כגדול חי המשגיח זצוק"ל בחוש את חסדי ה', בדברים הפשוטים ביותר, אפילו כשהיה גשום והבאתי לפניו מטריה, מיד אמר "חסדי ה' שיש מטריה", וכן כשהיה שואל נהג אם יש מכשיר GPS ברכב היה שואל: "יש לך את המכשיר של חסדי ה'?", כך תמיד בנסיעות היה אומר חסדי ה' שיש את הרב דנציגר שמוכן לקחת אותי ובירושלים יש את הרב כץ שמוכן לקחת אותי ואת ר' יגאל שדואג לי ברכסים ואת הרב ברונר שדואג לי בירושלים ואת… שדואג לי בזה וכו', הקב"ה דואג לי… "גם כשאני הגעתי למשגיח, התעניין: "איך הגעת?" עניתי לו: "באוטובוס" מיד אמר: "חסדי ה' שיש אוטובוס…" (גיליון 'דברי אמת')

 

[אחד יחיד]

כשהתיישב המשגיח לאכול ארוחת בוקר אמר בהתרגשות "איזה חסד ה' עשה עמנו שיש מה לאכול – יש כאלו שאין להם מה לאכול". וכן היה אומר לחתנים: "גם אם אתה בחור טוב זה לא מובן ממילא שתקבל בחורה טובה, זהו חסד ה'", כך תמיד היה מתעניין בחתנים החדשים שנכנסו למשפחה ועל מעלותיהם והיה מודה מאד להשי"ת שעשה עמנו חסד וכשהשתתף בחתונות היה אומר בהתרגשות: "לא פשוט שזוכים לראות את חסד ה' הנפלא של ההבטחה – עוד ישמע בהרי יהודה.." (גיליון 'דברי אמת')

 

[אחד יחיד]

בכל פעם שהיה צריך לקחת תרופה, היה אומר "הנה התרופה של בורא רפואות" וכשהתעניין האם יש פתרון לבעיה פלונית שאל "האם יש לבורא רפואות איזה חסד לסייע לי בבעיה פלונית", כך בבית החולים היה מביט על המכשור הרפואי והיה אומר בהנאה: "איזה חסד ה' מכשיר זה ואיזה חסד ה' מכשיר זה", גם בזמן אשפוזו חזר הרבה פעמים ברגש רב פרק ק"ג בתהילים העוסק בהודאה והיה אומר "אנשים מתפלאים איך המשגיח הרגוע נהיה חולה לב והאמת שהפליאה כיצד אנו בריאים…" (גיליון 'דברי אמת')

 

[אחד יחיד]

כבר בימי בחרותו ניתן לראות בכתביו שכתב: "תפקיד ההנאות החומריות, להכיר על ידו את חסדי ה', חשיבות ההנאות החומריות, אינן רק בחיזוק הגוף שהן מביאות, אלא מפני שעל ידן מכיר האדם את חסד ה'". וממשיך המשגיח: "הנשמה יודעת את טוב ה' רק הגוף אינו יודע וכדי שילמד, תנו לו הנאות שירגיש אותן ואל תשכחו לשנן לו – ה' הוא הנותן!"

כמו שמצאנו בין כתביו: "במה אודה לה' על הטובות אשר גמלני למרות כל פשעי וחטאי ומה נאמנו דברי חז"ל הקדושים 'הבא להיטהר מסייעין לו וכן אם אדם פותח כפתחו של מחט, פותחים לו כפתחו של אולם. המקרים האחרונים עוררני מחדש להתבונן על חסדי ה' ועל השגחתו הנפלאה הנגלית לכל עין צופה אשר לא תתעקש".

(מתוך גליון 'דברי אמת')

 

[אחד יחיד]

כפר חסידים, לפני 25 שנה. חדר האוכל של ישיבת 'כנסת חזקיהו' נעול על מסגר ובריח. בחור אחד ויחיד נוכח שם, מחלק את הסכו"ם על השולחנות לקראת ארוחת הבוקר של מחר. מכין צלחות, כוסות וכו'.

צוות הפועלים במטבח היה עוזב לאחר נקיון חדר האוכל, לאחר ארוחת ערב. הצוות שהגיע בבוקר לא הספיק להכין את השולחנות. כיוון שכן, היה התפקיד מוטל על אחד התלמידים, שאף זכה מצד הישיבה ל'מתן שכרה בצידה' סמלי. בתום סדר שלישי, ולא לפני, היה מוטל עליו להיכנס לחדר האוכל. לשם כך הפקידו בידו את אחד האוצרות הכי יקרים בעולמו של 'ישיבה-בוחער': את מפתח חדר האוכל… לפני כן הותנה עמו- בתנאי קודם למעשה והן קודם ללאו- שלא יאפשר לבחורים להסתובב במקום, ולעשות שם כבתוך שלהם…

'הרבנית' בעולמו של כפר חסידים, זה לא שם כינוי אלא שם דבר. הלא היא מרת חנה עליה השלום, בתו של הגאון רבי חזקיהו מישקובסקי זצ"ל, שעל שמו נקראת הישיבה. עם הגיעה לפרקה נישאה לגאון רבי נח שמעונוביץ זצ"ל – ראש הישיבה עוד בתקופתה ב'זכרון יעקב'. לאחר הסתלקותו באייר תשט"ו, נישאה לגאון רבי שמואל דוד ורשבצ'יק זצ"ל – ראש הישיבה ב'כפר חסידים'.

היתה חשוכת ילדים, ובמשך עשרות שנים גם אלמנה. מה שמילא את יומה, מוחה וליבה, היה ניהול חדר האוכל. הפדנטיות היתה חשובה לה, כך הקפידה שנים ארוכות שבארוחות ישתמשו בכוסות זכוכית ולא בפלסטיק וכדומה. היא גם הקפידה על כללי וסדרי המטבח, ומחתה כאשר סטו מהם. אחד הכללים היה – שלבחור שבידו המפתח של המטבח, אסור למסור אותו לאף אחד.

לילה אחד זה קרה: ריח של טיגון מכיוון מטבח הישיבה עלה באפה. לא ברור איך זה התרחש. הלוא ביתה לא היה צמוד למטבח. אך גופא דעובדא הכי הוי. כנראה ערכה במקום 'סיור לילי' וגילתה עקבות עשן…

תיכף מיהרה לזמן לפניה את הבחור שאחראי על סידור השולחנות, וביקשה לברר מה בדיוק התרחש. לבחור לא היה מושג מה מי מו. אבל היה עוד בחור שהיה בידו מפתח. בחור אחראי שהרבנית מינתה אותו לקפוץ מיד פעם ולבדוק שהכל בסדר, שחתולה תועה לא חדרה דרך החלון וכד'. מיהרה וקראה לו. הממונה הזה כן ידע על הנעשה, אך ממש לא היה אחראי לכך. הוא לא מסר את המפתח, שכן המטגן התגנב דרך פתח אחורי ממנו הכניסו הספקים סחורה. הממונה סירב לשתף פעולה בחקירה.

"אני הולכת להרחיק את המטגן מהישיבה", איימה הרבנית וביקשה לקבל אודותיו פרטים. הבחור שידע פרק ב'הלכות והליכות כפר חסידים', השיב לה בקול בוטח: "אני יודע מי המטגן אבל זה לשון-הרע!"

– "מה זאת אומרת? אני צריכה לדעת מי זה!"

– "לשון הרע"…

בלית ברירה אמרה: "טוב, תיגש למשגיח והוא יחליט אם זה לשון-הרע אם לא".

למחרת בבוקר.

תפילת שחרית הסתיימה. הממונה ניגש למשגיח, הגאון הגדול רבי דב יפה זצוק"ל, ואמר שיש לו שאלה לשאול. שלא כהרגלו מבקש המשגיח: "שייך שניכנס לחדר לדון עליה?". אמנם לא מדובר כאן באיזו שאלה רגישה אודות שידוך וכדומה, אודותיה יש לחשוש ל'אוזניים לכותל', אבל כבקשתו נכנסים לחדר.

'חדר רמי"ם' ממוקם בסמוך להיכל הישיבה. בחדר מונחת גם מיטה מוצעת לטובת ר"מ שמיצה את כל כוחותיו בסוגיה, וזקוק לכמה דקות מנוחה וכדו'. המשגיח מורה לבחור לשבת על המיטה ומבקש לשמוע את השאלה. הוא מספר על הוויכוח שלו עם הרבנית, ומבקש לקבל פסיקה האם זה 'לשון הרע' לחשוף את שם המטגן?

בתגובה מתחיל המשגיח להסתובב בחדר הלוך ושוב. הוא פוכר בידיו בתנועה אופיינית וכל כולו מרוכז, כביכול איננו בעולם הזה. הבחור מציץ לכיוונו ולא ממש קולט על מה הסער? האם הוא שאל שאלה שכל העולם כולו תלוי בה? לפתע נעצר המשגיח באחת ואומר: "כן. שייך שלפעמים בחור יתום מאמא זקוק לאוכל חם ולכן טיגן לעצמו חביתה!".

"הצטמררתי" – הוא משחזר – "ישבתי על המיטה וממש רעדתי. 'רוח הקודש' גלויה הופיעה בבית מדרשו! הרי רק אני ידעתי מיהו המטגן – ורק אני ידעתי שהוא אכן בחור שהתייתם לא מזמן מאמו!" (מפי בעל המעשה, הרה"ג רבי יוסף וינברג שליט"א).

"ויוגד לרבקה" (כ"ז, מ"ב) רש"י: ברוח הקודש… (הרב רפאל ברלזון)

 

[אחד יחיד]

כך מתאר החברותא של המשגיח הגה"צ רבי דב יפה זצ"ל בשנים שכיהן משגיח בישיבת 'תפארת ישראל' בחיפה:

"היינו נוסעים ג' פעמים בשבוע לחיפה, הלימוד החל ברבע לשתיים, מיד בעלותו לרכב בדרך לחיפה. הלימוד ברכב היה כלימוד בבית המדרש ממש. מיד שנכנסו לרכב התחלנו לחזור על היום הקודם. מעולם לא הסתכל המשגיח בחלון במשך הנסיעה. אפילו פעם אחת אני לא זוכר! אפילו שהיו פקקים, תאונות וכו', מעולם אני לא זוכר אותו מסתכל או מפסיק בלימוד, הוא פשוט היה מהופנט על הגמרא.

"מיד ברדתנו מהמכונית המשכנו בישיבה. סדר הלימוד היה: גמ' רש"י, גמ' רש"י תוס', ועוד חזרה גמ' רש"י תוס'. אחר כך רא"ש רי"ף ר"ן. טור בית יוסף. ושו"ע הלכה למעשה (למדו איזהו נשך). בסוף כל יום חזרנו על מה שלמדנו באותו היום. מלבד זאת המשגיח היה עוצר באמצע הלימוד והיה הולך הלוך ושוב וחוזר לעצמו בע"פ. והכל היה בהנאה ואהבה לגמ', ובסבלנות ומתיקות כמו פעם ראשונה. לפעמים מתוך התרגשות מהגמרא היה מנשק כמה פעמים את הגמרא.

"בחזור הביתה לרכסים הינו חוזרים שוב פעם את מה שלמדנו באותו היום, וסיימנו בשמונה ומחצה ברכסים. יש לציין שהמשגיח קודם לימודו היה אומר את ה'יהי רצון', ו'הנני רוצה ללמוד כדי שיביאני התלמוד לידי מעשה ולידי מדות ישרות ולידי ידיעת התורה' (מהשל"ה הק', מובא במהדורת עוז והדר ובמשניות תפארת ישראל) ומעורר יר"ש והרהורי תשובה – כדברי ה'נפש החיים', והיה אומר: אנחנו רוצים לעשות רצון ה', וכי אנחנו רוצים לעשות עברות?!

(דברי אמת)

 

[אחד יחיד]

כך מתאר החברותא של המשגיח הגה"צ רבי דב יפה זצ"ל בשנים שכיהן משגיח בישיבת 'תפארת ישראל' בחיפה:

"היינו נוסעים ג' פעמים בשבוע לחיפה, הלימוד החל ברבע לשתיים, מיד בעלותו לרכב בדרך לחיפה. הלימוד ברכב היה כלימוד בבית המדרש ממש. מיד שנכנסו לרכב התחלנו לחזור על היום הקודם. מעולם לא הסתכל המשגיח בחלון במשך הנסיעה. אפילו פעם אחת אני לא זוכר! אפילו שהיו פקקים, תאונות וכו', מעולם אני לא זוכר אותו מסתכל או מפסיק בלימוד, הוא פשוט היה מהופנט על הגמ'.

"מיד ברדתנו מהמכונית המשכנו בישיבה. סדר הלימוד היה: גמ' רש"י, גמ' רש"י תוס', ועוד חזרה גמ' רש"י תוס'. אחר כך רא"ש רי"ף ר"ן. טור בית יוסף. ושו"ע הלכה למעשה (למדו איזהו נשך). בסוף כל יום חזרנו על מה שלמדנו באותו היום. מלבד זאת המשגיח היה עוצר באמצע הלימוד והיה הולך הלוך ושוב וחוזר לעצמו בע"פ. והכל היה בהנאה ואהבה לגמ', ובסבלנות ומתיקות כמו פעם ראשונה. לפעמים מתוך התרגשות מהגמ' היה מנשק כמה פעמים את הגמ'.

"בחזור הביתה לרכסים הינו חוזרים שוב פעם את מה שלמדנו באותו היום, וסיימנו בשמונה ומחצה ברכסים. יש לציין שהמשגיח קודם לימודו היה אומר את ה'יהי רצון', ו'הנני רוצה ללמוד כדי שיביאני התלמוד לידי מעשה ולידי מדות ישרות ולידי ידיעת התורה' (מהשל"ה הק', מובא במהדורת עוז והדר ובמשניות תפארת ישראל) ומעורר יר"ש והרהורי תשובה – כדברי ה'נפש החיים', והיה אומר: אנחנו רוצים לעשות רצון ה', וכי אנחנו רוצים לעשות עברות?!

"קשה לתאר את שקיעותו וריכוזו בלימוד, היה נראה כאילו הוא נמצא בעולם אחר. כולו מהופנט בתורה כשיכור בבית היין, פשוט רעב ללמוד. והיה כ"כ שקוע ומרוכז בלימוד, שהנכדים היו יכולים לשחק, לצעוק ולהרעיש על ידו ולא היה שומע ומבחין כלל.

"זכורני שלפני שלש שנים בשעה שהשתחרר מ'מעיני הישועה' (לאחר כמעט ג' שבועות שאושפז), הגיע לבית בתו תחי', והיתה התרגשות ושמחה גדולה. המשגיח נכנס לבית ומיד החל ללמוד. כל בני המשפחה היו עסוקים בשחרור ובשמחה הגדולה שב"ה הבריא, והמשגיח היה כמו שיכור שמצא יין, מנותק מכל ה'אקשן' שמסביבו ומרוכז בלימודו במשך כמה שעות.

"לפני כמה שנים השתתף בבר מצווה לנכדו, ואחר זמן מסוים רצה ללכת ללמוד, ובעל השמחה התחנן שימתין עד שיבוא ת"ח גדול. הוא אמר לי שהוא כבר צמא ללמוד (למרות שגם שם ישב ולמד, כמדומה עם משניות), והיה לו קשה להמתין, אך כיבד את הבקשה. מיד אחר שהגיע אותו ת"ח הלך לבית חתנו, לקח ספר מהארון, ועוד קודם שהתיישב התחיל ללמוד, ונשאר בעמידה באותה תנוחה כמה שעות. בשלב מסוים הלכתי לישון, וכשקמתי בבוקר עוד ראיתי אותו עומד באותו תנוחה… אחרי התפלה נשאר ללמוד בביה"כ כמה שעות, וכעבור זמן נרדם על הסטנדר.

"בשנת תשמ"ז החל לכהן כמשגיח בישיבת 'קול יעקב' ועמדה לרשותו מונית מרכסים לירושלים וחזור. לאחר תקופה הישיבה היתה בקשיים כלכלים והמשגיח ביקש להפסיק לשלוח לו מונית והחל לנסוע בשלשה אוטובוסים… מרכסים לתחנה מרכזית חיפה, מחיפה לתחנה מרכזית בת"א, ומת"א לתחנה מרכזית בירושלים, ומשם לקח מונית לישיבה (בהזדמנות אמר לי פעם: אני הייתי תומך תורה גדול לישיבה. וכי לחסוך כמה אלפי שקלים בחודש זה פחות מלתת במזומן?!).

"אבי שליט"א שאל על כך את המשגיח ומה עם ביטול תורה? והמשגיח השיב שאין לו הבדל אם לומד באוטובוס או בבית. ושאל שוב אבי שליט"א: ומה עם שמירת העיניים? והמשגיח השיב שאינו רואה כלום. והיה קצת לפלא… והנה אחר תקופה התקשר המשגיח לבנו הגר"מ שליט"א והודיע שהיום לא יוכל לומר שיחה בישיבה, ולפליאת בנו אמר, שבטעות במקום לנסוע מת"א לירושלים הוא עלה על אוטובוס חזרה לחיפה. שאל בנו שליט"א: מתי אבא הבחין שטעה בדרך? אמר המשגיח: כשהגענו לחיפה… הוסיף אבי שליט"א: אז הבנתי שאפשר ללמוד באוטובוס כמו בבית מדרש… ולא פלא אם כן שאין בעיות של שמירת העיניים!

"אחרי המעשה הנ"ל טען רה"י הגר"י עדס שליט"א שזה על חשבון הישיבה, והכריח את המשגיח לחזור למונית. אך משסודר קו ישר מרכסים לירושלים התעקש המשגיח שוב לחזור לאוטובוס, עד לפני שנים ספורות ממש.

"המשגיח היה כולו שקוע בלימוד ולא הרגיש בסובב אותו ולא הפריעה הנסיעה ללימודו. ומעניין שעד שהחל לכהן כמשגיח בגרודנא, שאז לראשונה נסע קבוע בתחבורה ציבורית, היו קשות עליו הנסיעות, אבל מאז שהחל לנסוע לזכות את הרבים לא הרגיש את הנסיעות.

"אגב, בהזדמנות סיפרתי למרן הגרי"ג אדלשטיין שליט"א שהמשגיח נוסע באוטובוס, והזדעזע מכך, ואמר לי שידבר עם רה"י הגר"י עדס על כך. אמרתי לו שרה"י עשה כל טצדקי שהמשגיח ייסע ברכב, והמשגיח הוא זה שאינו מוכן בשופו"א, אז ר' גרשון אמר שהוא ידבר עם המשגיח בעצמו. כשסיפרתי זאת למשגיח, אמר שהוא מבטל את דעתו לר' גרשון ומוכן לנסוע עם רכב, רק שאשאל את ר' גרשון אם כוונתו מצד כבוד התורה או מצד בריאותו, שכן אם זה מצד בריאות – הוא רגיל לנסוע וזה לא מעייף אותו ולא נוטל ממנו כוחות, ואם מצד כבוד התורה, הוא יעשה מה שר' גרשון אומר גם אם אינו מבין. סיפרתי זאת לר' גרשון, והוא אמר: אני התכוונתי מצד שמעייף ולוקח כוחות, אבל מצד כבוד התורה – זה כבוד התורה, שהמשגיח מתנהג בפשטות.

(דברי אמת וישלח תשע"ח)

 

[אחד יחיד]

יום שישי, כ"ה שבט תשמ"א, ערב ש"ק פרשת משפטים. אמי היקרה שתחי' – מספר ר' אשר מילר הי"ו – היתה נערה צעירה. במוצ"ש התעתדה להשתתף בשמחה משפחתית שהתקיימה בעיר חיפה. לשבת הוזמנה לשהות בבית משפחת קלרמן ברכסים (הגה"צ ר' אורי קלרמן כיהן כראש ישיבת 'כנסת חזקיהו – כפר חסידים' המקומית).

ביום שישי יצאה בנסיעה ארוכה לרכסים. בימים ההם תחבורה סדירה לא היתה. בדרך כלל היו צריכים לנסוע ממרכז הארץ לחיפה, ומשם לקחת את הקו המטרופוליני של כפר-חסידים. הדריכו אותה מראש באיזו תחנה לרדת, והרגיעו אותה ש'ברכסים כולם יודעים היכן מתגוררת משפחת קלרמן'.

האוטובוס, כנהוג בכפרים, חלף רק ברחובות המרכזיים. שילוט ברור לא היה ברחובות. ירדה מהאוטובוס והתחילה לחפש, אך אין נפש חיה ברחוב. מסתבר שכולם טרודים בהכנות האחרונות לשבת-קודש הקרבה. השמש הלכה ושקעה, ובנוסף התקדרו השמים בענני גשם. והנה, כבר מתחילים לשמוע 'קבלת-שבת' מביה"כ של המקדימים – 'פלג המנחה'.

'אוי ווי!', נסערה, 'עד כמה רחוק בית המשפחה המארחת? ומה עם ה'מוקצה' שעליה?'… נערה צעירה שלא רגילה בנסיעות בינעירוניות. טיפות ראשונות של גשם החלו לטפטף. היא נלחצה ודמעות החלו לזלוג מעיניה… ניצבה בגשם בייאוש. אפילו מטרייה לא היתה בידיה!

והנה פונה אליה איש הדור-פנים, בעל מראה אצילי. פניו קורנות טּוב ואהבת הבריות. "מה אפשר לעזור?" שאל. סיפרה שהיא מחפשת את בית משפחת קלרמן. האיש פרש מעליה את המטריה שלו, וכל הדרך הרעיף עליה דברי עידוד וחיזוק, לאחר שנוכח במתח בו היא שרויה.

בהגיעם לבית, עלה במדרגות האבן, נקש בדלת והכריז: "שלום, הבאתי לכם את האורחת לשבת!". הצבע חזר ללחייה. לאחר ש'אליהו הנביא' עזב, אמרו לה: "את יודעת מי ליווה אותך לפה? הרי זה המשגיח, הגה"צ רבי דב יפה בכבודו ובעצמו"…

כמה חסד היה מונח במעשה הזה! אמנם ר' דב עדיין לא היה אז בן שמונים ותשע, אך הוא עבר זה מכבר את שנתו החמישים. האם הרגיש נוח במעמדו ללוות נערה צעירה ברחוב? לפרוס עליה מטרייה? ועוד להרגיע אותה כל הדרך? 'זה לא מתאים' – היו חושבים אחרים, ויוצאים ידי חובה בהכוונה כללית, משהו בסגנון: "קלרמן? תלכי שמאלה וימינה, תמשיכי ישר עד סוף המדרגות…". יהיו שיטענו שזה פגם ב'כבוד התורה' שמנהל-רוחני ינהג כך. מקסימום היה עליו לנקוש באחד הבתים ולבקש ממישהו אחר שילווה אותה! אבל רבינו אציל במידותיו וידע מה שנדרש, ללא התחשבות בכבוד או 'מה יאמרו הבריות'. ביצוע המצווה בשלימות, ללוות אותה עד הבית. להרגיע אותה בדברי חיזוק, ואפילו להכריז על הגעתה באוזני משפחת קלרמן!…

רק אציל מידות כמוהו ידע לגמול חסד במקסימום – לא במינימום!

(גיליון 'פניני הצדיקים' וירא תש"פ, מעובד מתוך 'איש לרעהו')

 

[אחד יחיד]

שח מרן הגה"צ רבי דב יפה זצ"ל: "מורנו הגה׳׳צ רבי אליהו לאפיאן זצ״ל, התנגד שיסעו הביתה בחנוכה, בגלל החשיבות המיוחדת של ימים אלו (בשנה שהיו בחנוכה שתי שבתות, הוא לא התנגד שיסעו בשבת השניה). והנה היה בחור בישיבה שהיתה לו סיבה מסוימת לנסוע, אך היות שחשש שר' אלי' לא ירשה לו, חכך בדעתו ליסוע ללא רשות.

"כיון שנסתפק, עשה הבחור גורל הגר״א, ויצא לו הפסוק (בראשית ל כו): 'תנה את נשי ואת ילדי' – וברש״י שם: 'איני רוצה לצאת כי אם ברשות…' (אגב, העובדה שלכל שאלה יש פתרון בתורה, היא דבר ידוע, ולא זהו חידושו של הגר״א. הגר״א רק גילה דרך מסוימת איך לדעת את פתרון התורה לשאלה המבוקשת).

"שאלתי פעם את מרן ראש הישיבה הג״ר אהרן לייב שטיינמן (שליט״א) [זצ"ל] ביחס למנהג שנהיה היום בחלק מהישיבות הקדושות, לאפשר לבחורים ליסוע לביתם בחנוכה למספר ימים – האם לא עדיף שבחנוכה, שהוא זמן שיש בו ס״ד מיוחדת להצלחה בתורה, ישארו בישיבה, ואם יש צורך לבחורים במעט מנוחה אפשר לייחד זמן אחר לשם כך. השיב לי הגראי״ל: 'היום הכל הפוך…'

"מורנו ראש הישיבה הג״ר דוד מן זצ״ל אמר פעם במהלך מסיבת חנוכה בישיבה, שהוא עוסק הרבה למצוא קשר בין דברים שבהשקפה ראשונה אינם נראים קשורים, אך בשום אופן אינו מצליח למצוא קשר בין הימים הקדושים של חנוכה, לבטלה מלימוד תורה"…

(לעבדך באמת)