- הודעות
- 3,423
- פוסט השבוע
- 4
- תודות
- 16,733
- נקודות
- 695
בגמ' פסחים קז: איתא "רבא הוי שתי חמרא כולי יומא מעלי יומא פסחא, כי הכי דניגרריה לליביה דניכול מצה טפי לאורתא".
ובפשטות מהלשון "טפי" מדוקדק שיש ענין להוסיף באכילת מצה בליל ט"ו אף לאחר שיצא יד"ח. וכן הוכיחו האבני נזר (או"ח סימן תמח אות ז') והגרצ"פ פראנק במקראי קודש (ח"ב סימן מח) עיי"ש. [אמנם יש מהראשונים שביארו שעשה כן כדי לאכול המצה לתאבון. וז"ל ספר המאורות שם "ותתהני ליה מצה לאורתא. וז"ל פסקי הרי"ד: ויאכל המצה לתיאבון". וכעין זה במחזור ויטרי (הל' פסח סי' כט)].
מכל מקום מצינו להדיא בכמה מהפוסקים שנקטו שיש קיום מצוה בכל תוספת של אכילת מצה, וכפי שהביא הב"ח (סימן תע"ב בשם המהר"ל גבורות ה' פרק מח) שאע"פ שיוצאים יד"ח בכזית, עם זאת כל פעם שאוכלים עוד מצה לשם מצוה מקיימים את מצות מצה.
וכן כתב הנצי"ב (עמק שאלה סימן נג אות ד' וסימן עו אות ה') להוכיח מהירושלמי המובא בתוס' חגיגה ח: ד"ה חוזר שהמשך קיום המצוה נחשב חלק מהמצוה עצמה אף שכבר יד"ח בתחילת מעשה המצוה. וכ"כ בהגדש"פ אמרי שפר להנצי"ב בהקדמה, דכל מה שאוכל בליל הסדר הוי מכלל המצוה, ולכך כתב שיאכל כל הסעודה בלילה ממצה משומרת לשמה עיי"ש. וכ"כ בהגהות הגרא"מ הורוויץ (סוכה מד:) שאנשי ירושלים האריכו את הנטילה הראשונה עיי"ש.
אמנם בשבת ראיתי בקהילות יעקב ברכות סימן ו-ז כתב להעיר על יסוד הדברים משני מקומות.
א. מהגמ' בפסחים קיד: דפליגי רב הונא ורב חסדא במקרה שאוכל אדם חזרת לטיבול ראשון, לדעת רב הונא מברך בורא פרי האדמה, וכשישוב ויאכלנה לשם מצוות מרור לאחר אכילת המצה, יברך על אכילת מרור. אולם לדעת רב חסדא אין ראוי לעשות כן "וכי לאחר שמילא כרסו הימנו חוסר ומברך עליה", אלא מברך בפה"א ועל אכילת מרור לפני האכילה הראשונה, ושב ואוכל מרור פעם שניה ללא ברכה כלל. וכתבו שם התוס' (ד"ה אמר רב הונא וד"ה מתקיף), שגם לדעת רב חסדא מצות צריכות כוונה (ודלא כפי' המאירי ועוד) ואינו יד"ח מרור באכילה ראשונה, אלא שמכל מקום לדעתו לא מסתבר שיברך על אכילת מרור לאחר שכבר מילא כרסו ממנו. אלא יברך על אכילה ראשונה "על אכילת מרור", אפילו שאותה אכילה אינה לשם מצות מרור עיי"ש.
ומכאן הוכיח הקה"י שאף שיש תוספת מצווה באכילת מרור בדומה למנהג אנשי ירושלים, מ"מ לא שייך לברך על כך. ולכאו' לדברי הנצי"ב והאחרונים על אף שקיים המצוה באכילה הראשונה, אבל ככל שמוסיף באכילתו, הרי נחשב למצווה. ונשאר בצ"ע.
אמנם לענ"ד יש ליישב בפשיטות.
א. יש לחלק בין מצה למרור, ובשונה ממצה שחיובו מהתורה שהוקש ט"ו ט"ו אבל מרור שעיקר עניינו כמו שכתב הרמב"ם בסהמ"צ לאכול עם קרבן פסח, אלא שזכר לדבר תקנו חז"ל, ולפ"ז יש לחלק בין מצוה ובין זכר, דכל שקיים יד"ח ואין בתוספת אכילה משום מצוה. ויתירה מכך י"ל בין דבר שמעיקרא יד"ח בשיעור מסויים ויש הידור להוסיף אחר כך במצוה, שעל זה אפשר לברך, וכך הוא בנטילת לולב שנתקן מעיקרא לעשות נענועים לאחר הנטילה, לבין דבר שצורת עשיתו לכתחילה היא בכזית ולא מצאנו שתקנו מעבר לכך, שעל זה אי אפשר לברך. ולמרות שצורת הדבר מעיקרא לאכול מרור לאחר המצה ואת זה מקיים באכילת המרור השנייה אעפ"כ כיון שאין זה צורת המצוה מעיקרא (שיש דבר שיוצאים בו ויש תוספת) אלא תיקון הדבר שכבר נעשה, על זה לא מברכים.
ב. עוד יש לדחות קו' הקה"י, שהלא גם לדברי הנצי"ב מבואר שלאחר שגמר להתעסק במצוה אינה נחשבת להמשך המצוה (ראה בשאילתות נד) שאחת ההוכחות של הנצי"ב מד' הירושלמי בנטל לולב בשבת סוכות, שרק מרגע שהניחו אסור לו לטלו שוב משום מוקצה, אבל אינו מחוייב מיד לאחר הנטילה לעזוב אף שכבר קיים את המצוה, ומכאן הוכיח שהמשך קיום המצוה נחשב חלק מהמצוה עצמה אף שכבר יד"ח בתחילת מעשה המצוה. ואם כן, במקרה שלפנינו, לאחר האכילה הראשונה, שכבר אינו מתעסק באכילת מרור, אם כן יש לומר שהאכילה השניה אינה נחשבית להמשך המצוה הראשונה ודוק.
ולכאו' יש להוכיח זאת דהנה עיין בתוס' סוכה (לט. ד"ה עובר) משמע שנסתפקו בדבר לגבי לולב אם לא ברך קודם הנטילה, אם עדיין שייך לברך קודם נענועים, ואילו כאן פשוט לתוס' שאין מברכים. ובכרח מהטעם שחלקנו ודוק.
ב. עוד כ' הקה"י להעיר מד' התוס' בקידושין (לח. ד"ה אקרוב עומר והדר אכול) בתירוצם לקו' הירושלמי וז"ל: בירושלמי מקשה למה לא אכלו מצה מחדש ויבא עשה דבערב תאכלו מצלות וידחה לא תעשה דחדש ומתרץ דאין עשה דקודם הדבור דוחה ל"ת דאחר הדבור אי נמי יש לומר דגזירה כזית ראשון אטו כזית שני ע"כ.
ובקה"י כתב להוכיח מהתי' השני בתוס' דלא כיסוד האחרונים הנ"ל, דלדבריהם אף בכזית שני סו"ס מקיים מצוה. וראה שם מש"כ ליישב בדוחק ועדיין צ"ע.
ולכאו' יש ליישב עפ"מ שיש לחקור ביסוד דברי האחרונים, האם שורש החיוב נמשך והולך והרי תוכן המצוה השניה מבוסס על הראשונה והרי גם המעשה שני ה"ה מצוה חיובית או דילמא תוספת המעשה אינו אלא כמצוה קיומית שסו"ס המצוה המחוייבת היא בפעם ראשונה, ומכאן ואילך היא מצוה נוספת שממשיך ומקיים כמצוה קיומית. ואם ננקוט כהצד השני, יש ליישב דכזית השני אף שנחשב למצווה, אבל אין בכוחו לדחות הלאו, דסו"ס אינו אלא מצוה קיומית ולא חיובית ודוק. (אמנם בפשטות כמש"כ במק"א תוספת מצוה נחשב כמצוה ראשונה).
הדברים נכתבו לפו"ר ויש עוד לדון ולפלפל. אגב בחי' מרן הרי"ז הלוי (חמץ ומצה פרק ז' ה"ז), הכרחתי בראיה מובהקת, שהגרי"ז חלק על דברי זקנו, וב"ה ארחיב בד' הגרי"ז באשכול אחר.
ובפשטות מהלשון "טפי" מדוקדק שיש ענין להוסיף באכילת מצה בליל ט"ו אף לאחר שיצא יד"ח. וכן הוכיחו האבני נזר (או"ח סימן תמח אות ז') והגרצ"פ פראנק במקראי קודש (ח"ב סימן מח) עיי"ש. [אמנם יש מהראשונים שביארו שעשה כן כדי לאכול המצה לתאבון. וז"ל ספר המאורות שם "ותתהני ליה מצה לאורתא. וז"ל פסקי הרי"ד: ויאכל המצה לתיאבון". וכעין זה במחזור ויטרי (הל' פסח סי' כט)].
מכל מקום מצינו להדיא בכמה מהפוסקים שנקטו שיש קיום מצוה בכל תוספת של אכילת מצה, וכפי שהביא הב"ח (סימן תע"ב בשם המהר"ל גבורות ה' פרק מח) שאע"פ שיוצאים יד"ח בכזית, עם זאת כל פעם שאוכלים עוד מצה לשם מצוה מקיימים את מצות מצה.
וכן כתב הנצי"ב (עמק שאלה סימן נג אות ד' וסימן עו אות ה') להוכיח מהירושלמי המובא בתוס' חגיגה ח: ד"ה חוזר שהמשך קיום המצוה נחשב חלק מהמצוה עצמה אף שכבר יד"ח בתחילת מעשה המצוה. וכ"כ בהגדש"פ אמרי שפר להנצי"ב בהקדמה, דכל מה שאוכל בליל הסדר הוי מכלל המצוה, ולכך כתב שיאכל כל הסעודה בלילה ממצה משומרת לשמה עיי"ש. וכ"כ בהגהות הגרא"מ הורוויץ (סוכה מד:) שאנשי ירושלים האריכו את הנטילה הראשונה עיי"ש.
אמנם בשבת ראיתי בקהילות יעקב ברכות סימן ו-ז כתב להעיר על יסוד הדברים משני מקומות.
א. מהגמ' בפסחים קיד: דפליגי רב הונא ורב חסדא במקרה שאוכל אדם חזרת לטיבול ראשון, לדעת רב הונא מברך בורא פרי האדמה, וכשישוב ויאכלנה לשם מצוות מרור לאחר אכילת המצה, יברך על אכילת מרור. אולם לדעת רב חסדא אין ראוי לעשות כן "וכי לאחר שמילא כרסו הימנו חוסר ומברך עליה", אלא מברך בפה"א ועל אכילת מרור לפני האכילה הראשונה, ושב ואוכל מרור פעם שניה ללא ברכה כלל. וכתבו שם התוס' (ד"ה אמר רב הונא וד"ה מתקיף), שגם לדעת רב חסדא מצות צריכות כוונה (ודלא כפי' המאירי ועוד) ואינו יד"ח מרור באכילה ראשונה, אלא שמכל מקום לדעתו לא מסתבר שיברך על אכילת מרור לאחר שכבר מילא כרסו ממנו. אלא יברך על אכילה ראשונה "על אכילת מרור", אפילו שאותה אכילה אינה לשם מצות מרור עיי"ש.
ומכאן הוכיח הקה"י שאף שיש תוספת מצווה באכילת מרור בדומה למנהג אנשי ירושלים, מ"מ לא שייך לברך על כך. ולכאו' לדברי הנצי"ב והאחרונים על אף שקיים המצוה באכילה הראשונה, אבל ככל שמוסיף באכילתו, הרי נחשב למצווה. ונשאר בצ"ע.
אמנם לענ"ד יש ליישב בפשיטות.
א. יש לחלק בין מצה למרור, ובשונה ממצה שחיובו מהתורה שהוקש ט"ו ט"ו אבל מרור שעיקר עניינו כמו שכתב הרמב"ם בסהמ"צ לאכול עם קרבן פסח, אלא שזכר לדבר תקנו חז"ל, ולפ"ז יש לחלק בין מצוה ובין זכר, דכל שקיים יד"ח ואין בתוספת אכילה משום מצוה. ויתירה מכך י"ל בין דבר שמעיקרא יד"ח בשיעור מסויים ויש הידור להוסיף אחר כך במצוה, שעל זה אפשר לברך, וכך הוא בנטילת לולב שנתקן מעיקרא לעשות נענועים לאחר הנטילה, לבין דבר שצורת עשיתו לכתחילה היא בכזית ולא מצאנו שתקנו מעבר לכך, שעל זה אי אפשר לברך. ולמרות שצורת הדבר מעיקרא לאכול מרור לאחר המצה ואת זה מקיים באכילת המרור השנייה אעפ"כ כיון שאין זה צורת המצוה מעיקרא (שיש דבר שיוצאים בו ויש תוספת) אלא תיקון הדבר שכבר נעשה, על זה לא מברכים.
ב. עוד יש לדחות קו' הקה"י, שהלא גם לדברי הנצי"ב מבואר שלאחר שגמר להתעסק במצוה אינה נחשבת להמשך המצוה (ראה בשאילתות נד) שאחת ההוכחות של הנצי"ב מד' הירושלמי בנטל לולב בשבת סוכות, שרק מרגע שהניחו אסור לו לטלו שוב משום מוקצה, אבל אינו מחוייב מיד לאחר הנטילה לעזוב אף שכבר קיים את המצוה, ומכאן הוכיח שהמשך קיום המצוה נחשב חלק מהמצוה עצמה אף שכבר יד"ח בתחילת מעשה המצוה. ואם כן, במקרה שלפנינו, לאחר האכילה הראשונה, שכבר אינו מתעסק באכילת מרור, אם כן יש לומר שהאכילה השניה אינה נחשבית להמשך המצוה הראשונה ודוק.
ולכאו' יש להוכיח זאת דהנה עיין בתוס' סוכה (לט. ד"ה עובר) משמע שנסתפקו בדבר לגבי לולב אם לא ברך קודם הנטילה, אם עדיין שייך לברך קודם נענועים, ואילו כאן פשוט לתוס' שאין מברכים. ובכרח מהטעם שחלקנו ודוק.
ב. עוד כ' הקה"י להעיר מד' התוס' בקידושין (לח. ד"ה אקרוב עומר והדר אכול) בתירוצם לקו' הירושלמי וז"ל: בירושלמי מקשה למה לא אכלו מצה מחדש ויבא עשה דבערב תאכלו מצלות וידחה לא תעשה דחדש ומתרץ דאין עשה דקודם הדבור דוחה ל"ת דאחר הדבור אי נמי יש לומר דגזירה כזית ראשון אטו כזית שני ע"כ.
ובקה"י כתב להוכיח מהתי' השני בתוס' דלא כיסוד האחרונים הנ"ל, דלדבריהם אף בכזית שני סו"ס מקיים מצוה. וראה שם מש"כ ליישב בדוחק ועדיין צ"ע.
ולכאו' יש ליישב עפ"מ שיש לחקור ביסוד דברי האחרונים, האם שורש החיוב נמשך והולך והרי תוכן המצוה השניה מבוסס על הראשונה והרי גם המעשה שני ה"ה מצוה חיובית או דילמא תוספת המעשה אינו אלא כמצוה קיומית שסו"ס המצוה המחוייבת היא בפעם ראשונה, ומכאן ואילך היא מצוה נוספת שממשיך ומקיים כמצוה קיומית. ואם ננקוט כהצד השני, יש ליישב דכזית השני אף שנחשב למצווה, אבל אין בכוחו לדחות הלאו, דסו"ס אינו אלא מצוה קיומית ולא חיובית ודוק. (אמנם בפשטות כמש"כ במק"א תוספת מצוה נחשב כמצוה ראשונה).
הדברים נכתבו לפו"ר ויש עוד לדון ולפלפל. אגב בחי' מרן הרי"ז הלוי (חמץ ומצה פרק ז' ה"ז), הכרחתי בראיה מובהקת, שהגרי"ז חלק על דברי זקנו, וב"ה ארחיב בד' הגרי"ז באשכול אחר.