המיליונים שצבר אותו יהודי דרום־אפריקאי הדובר יידיש עסיסית, שעליו נסב הסיפור דלהלן, לא הצליחו לסחוט מעיניו דמעות התרגשות. העושר לבדו, כפי שפשוט בעיני כל בר דעת, לא היה בכוחו לגרום לו אושר. אמנם כן, יהודים נכבדים מכל רחבי העולם התדפקו על דלתי ביתו בהדרת כבוד, נושאים עיניהם אל נדבת לבו, אבל היה אחד מיוחד שדאג לו באמת ועלה בידו להכניס את טעם האושר לחייו. ובשעה שסיפר על כך פרץ בעל המעשה בבכי של התרגשות בלי יכולת להירגע: "אתם לא תדעו לעולם מה זה הרב פינקוס בשבילי", הכריז בין פרץ בכי למשנהו.
היה זה בבוקרו של יום השבת. אחד מבני קהילת אופקים נתגלגל ובא ליוהנסבורג, שם נהוג לערוך מדי שבת לאחר התפילה קידושא רבה, במהלכו נושא הרב דברים באוזני הקהל.
במהלך הקידוש ניגש אותו יהודי נכבד ועשיר אל האורח מארץ־ישראל, ובמקום לדבר החל לבכות בכי חזק ללא הפוגה, עד שלא עלה בידי הנוכחים להפסיקו. הוא הושיט יד ל'שלום עליכם' אך שוב פרץ בבכי.
"מדוע אתה בוכה כל־כך?", שאל בן הקהילה דאופקים. "אני רוצה לספר לך משהו על הרב פינקוס", השיב לו בן שיחו. "מתי לבוא אליך?", שאל האורח מאופקים; "היינט ביי נאכט, צען א זייגער" (היום בלילה בשעה עשר) השיבו.
בשעה היעודה נקש האורח בדירת הפאר שבה התגורר כאמור יהודי בעל הון, שראשי ישיבות ובעלי מוסדות אחרים מכל קצוות תבל פקדו את מעונו ונהנו ממתת ידו הנדיבה לטובת מוסדותיהם.
"אתה הכרת את הרב פינקוס?", שואל אותו בעל הבית, וכשהלה משיב "קצת…", אומר לו הגביר: "אני אספר לך מיהו ר' שמשון, ואז תראה שאתה לא התחלת להכיר אותו בכלל".
והאיש החל לגולל את סיפורו המפעים:
רבי שמשון קבע לימוד גמרא בחברותא עמו ועם יהודי מקומי נוסף מדי בוקר קודם התפילה בשעה שש. יום אחד, במהלך הלימוד בסוגיה פלונית, עלה לפתע החשד בעיני רבי שמשון כי הלה נעדר ידיעה בסיסית באחד היסודות שעליהם נשען הבית היהודי. כשכולו נסער יצא אתו רבי שמשון החוצה וביקש לדעת האומנם נכונה השערתו.
"רבאיי, טוט מיר א טובה…" (רבאיי, תעשה טובה והנח לנפשי) השיב לו היהודי. אבל רבי שמשון לא שת לבו לדבריו. "גיי אריין אין קאר (היכנס לאוטו)", פקד עליו קצרות, "אני רוצה לנסוע לביתך לדבר עמך ועם בני הבית על כך".
רק זה היה 'חסר' לו ליהודי, והוא מיהר 'לבקש על נפשו' כנבהל: "רבאיי, תעשה לי טובה, רק לא זה".
אבל הדבר כבר היה מנוי וגמור עם רבי שמשון, שאף לא ציפה לאישור. הוא פשוט קבע עובדה: נוסעים. אבל עוד בטרם הגיעו למחוז חפצם כבר הספיק לייסר את האיש, בלי לחסוך ממנו את שבט לשונו: "בוודאי אתה חושב לעצמך שמוכן לך 'מזרח' גדול בשמים על כל הצדקות שעשית… אבל דע כי כאשר אך תניח את רגליך על סף גן עדן יבוא מלאך שחור, יאחז בך ויחזיר אותך אחורה".
ובכן, בהגיעם אל ביתו של האיש לבש רבי שמשון עזות דקדושה ונכנס לדירה בצעדים נמרצים, כעשוי ללא חת. הוא החל מדבר עם האיש וזוגתו אודות חשיבות העניין, והיא – תוהה לבטח בלבה על הרבאיי הזה שעמו מצא בעלה לנכון להתרועע, משיבה לעומתו, כצפוי, דברים כדורבנות ללא כחל וסרק: "דריי נישט קיין קאפ. ואס וילסטו?!" (תפסיק לבלבל במוח. מה רצונך מאתנו).
סביר להניח כי מעודו לא נתקל רבה של קהילת אופקים, שהמונים שותים בצמא את דבריו, בסגנון כה 'מכובד' כלפיו. המתח בסלון ההדור עלה לשיאים, ומעניין היה כיצד יצליח רבי שמשון לשבור את חומת ההתרסה.
אבל הוא, כמו ציפה והתכונן לתגובה כזו, הטיל בשלב הזה של השיחה 'פצצה' אל השולחן, ואמר לה בשלווה: "בבקשה, הביאי נא פתק ושבי על־יד השולחן. אני רוצה לעשות איתך הסכם. אני רב, ורוצה לערוך כאן הסכם חתום שבו אני מוכר לכם את כל העולם הבא שלי!".
האשה לא הסתירה את סערת רוחה לשמע ההצעה: "רבאיי", הזדעקה, "מה אתה עושה? את כל העולם הבא?". "זהו זה. כן", אמר לה ללא הינד עפעף.
המהלך הנועז חולל רושם כביר והימם אותה לחלוטין, עד שברוב התרגשותה 'נשברה' מיד ואמרה: "טוב רבאיי, תגיד לנו מה צריך לעשות ואנו נעשה". ללא אומר ודברים קם רבי שמשון כרגע מעם השולחן ונפרד מהם לשלום, דואג עד מהרה לשלוח את האנשים המתאימים שילמדו אותם חיי יהדות כהלכה.
"את ה'עולם הבא' שלו", אומר בעל המעשה בהתרגשות, "אמנם לא נדרש לבסוף לתת לנו, אבל הוא העניק לנו את שלנו לנצח".
לאחר ימים מספר שב רבי שמשון אל הבית ההוא, והפעם כדי לחגוג את השינוי המבורך והצעד האמיץ של בעלי הבית לכינון חיי מצוות. לצדו צעד כושי ענק־ממדים שנשא בידיו בקבוק גדול של 'לחיים' משובח ויקר־ערך, הניחו על השולחן במרכז הסלון, ושב אל הרכב כדי להביא עציץ גדול רב־פארות המגיע כמעט עד התקרה, שהונח אחר כבוד בצדי הסלון, ופצח בריקוד סוער עם בעל הבית. פניהם מפיקות שמחה עילאית שלא מעלמא הדין, מעין 'עולם הבא', עד כלות הכוחות.
"היה זה היום המאושר בחיי", סיים האיש את סיפורו המיוחד בפני האורח מאופקים, והוסיף ברגש: "התבין כעת מה זה בשבילי רבי שמשון פינקוס? מה הוא עשה למעני? תדע ששלושה ימים לא יכולתי לישון מהתרגשות. וזה מה שהרב פינקוס עשה ליהודי אחד מדרום אפריקה".
ורבי שמשון הגדול הזה, שכפות ידיו אוחזות כחד מקמאי בנשמות מעולם האצילות שתחת כסא הכבוד ומטלטלות אותן בסערה – לא שוכח את משחת השיניים, את ה'חמאה' או ה'בסלי' של משפחות האברכים בדרום אפריקה שהשתוקקו למוצרים שונים בהכשרים מהודרים. וזכרם של אברכים צנועים מהארץ הזקוקים נואשות לחליפה ראויה הנמכרת בדרום אפריקה במחצית המחיר לא מש מנגד עיניו. כי בטרם צאתו לדרך, אפשר היה זה מיד למחרת של אותו ערב שבו רקד והרקיד עמו מלאכי מעלה, התקשר לאברך פלוני מארץ־ישראל שאחיו התגורר ביוהנסבורג ואמר: "תגיד לי, אתה לא צריך משהו מדרום אפריקה? אני יוצא היום לארץ־ישראל". שבועיים מאוחר יותר, לפני נסיעה נוספת לאפריקה, התקשר אליו שוב, והפעם מאופקים: "פגשתי את אחיך ביוהנסבורג, שוחחתי עמו בלימוד וכל־כך נהניתי! היום אני נוסע לשם שוב: אמור לי, אינך שולח שום דבר לאחיך?".
והאיש מבעד לקו מודה על הפנייה ואומר: "יש לנו כבר דרך כיצד להעביר לו דברים, אינני רוצה להטריח את הרב". אבל רבי שמשון לא מרפה, וכמתחנן על נפשו מבקש: "תראה, אני נוסע עכשיו, אתה חייב להעביר דרכי משהו לאחיך, מכתב או משהו אחר".
בנסיעה האחרונה הציע שוב ברוחב לב את שירותיו, ונענה כי אכן ההורים מעוניינים להעביר לבנם בדרום אפריקה מצות לפסח. "מצוין!", התרונן קולו של רבי שמשון משמחה, ומסכם: "שיביאו את המצות לשדה התעופה ויתאמו אתי. בלי נדר אינני עולה למטוס לפני שמביאים לי את החבילה".
כהנה וכהנה היו מעשי החסד שלו למכביר בטובת עין ולבב, כשהוא מתהלך בענוות חן ועמל לשרש מלב הבריות את המחשבה שאין זה יאה להטריח את 'הרב פינקוס' בשליחויות. ועם גדלות מפעלותיו ביוהנסבורג בהשיבו לב בנים אל אבינו שבשמים לא נמנע מלטרוח ב'זוטות', כביכול, של עוד מעשה חסד עם היחיד, ועוד טובה, והיו שלושה עמודי העולם 'תורה, עבודה וגמילות חסדים' לאחדים בידו באופן נשגב. (מתוך 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו')
