סיון י"ד סיוון יום פטירת מרנא הגר"ח מוואלוז'ין (1 צופה)

[חרש המדבר]

ראש ומייסד ישיבת וואלוז'ין מחבר ספר "נפש החיים". נפטר התקפ"א.

 

[הייליג]

בספרו "נפש החיים" ציין הגר"ח סגולה נפלאה להינצל מכל צרה. כה דבריו: "ובאמת הוא עניין גדול וסגולה נפלאה להסיר ולבטל מעליו כל דינים ורצונות אחרים שלא יוכלו לשלוט בו, ולא יעשו בו רושם כלל, כשהאדם מקבל בלבו לאמר: הלא ה' הוא האלוקים האמיתי, ואין עוד מלבדו יתברך שום כוח בעולם וכל העולמות כלל, והכל מלא רק אחדותו הפשוט יתברך שמו, ומבטל בליבו ביטול גמור, ואינו משגיח כלל על שום כוח ורצון בעולם, ומשעבד ומדבק טוהר מחשבתו רק לאדון יחיד ברוך הוא - כן יספיק הוא יתברך בידו שממילא יתבטלו מעליו כל הכוחות והרצונות שבעולם, שלא יוכלו לפעול לו שום דבר כלל".​

 

[הייליג]

 

[חרש המדבר]

בספרו "נפש החיים" ציין הגר"ח סגולה נפלאה להינצל מכל צרה. כה דבריו: "ובאמת הוא עניין גדול וסגולה נפלאה להסיר ולבטל מעליו כל דינים ורצונות אחרים שלא יוכלו לשלוט בו, ולא יעשו בו רושם כלל, כשהאדם מקבל בלבו לאמר: הלא ה' הוא האלוקים האמיתי, ואין עוד מלבדו יתברך שום כוח בעולם וכל העולמות כלל, והכל מלא רק אחדותו הפשוט יתברך שמו, ומבטל בליבו ביטול גמור, ואינו משגיח כלל על שום כוח ורצון בעולם, ומשעבד ומדבק טוהר מחשבתו רק לאדון יחיד ברוך הוא - כן יספיק הוא יתברך בידו שממילא יתבטלו מעליו כל הכוחות והרצונות שבעולם, שלא יוכלו לפעול לו שום דבר כלל".​

לחץ כדי לכווץ...

ידוע שהגרי"ז השתמש בסגולה זו בעת בריחתו בשואה.

 

[נראה לפשוט]

בספרו כותב כי כל הראשו' לא נשתבחו אלא בסברא ישרה, ובס' מאורי המועדים הביא שהקשה ג"א להגרמ"ד דהא סיני ועוקר הרים סיני עדיף, והשיב שכ"ז אינו אלא קודם חתימת התלמוד דאי לאו "סיני" לא היה קיום לתושבע"פ משא"כ אחר חתימת התלמוד עוקר הרים עדיף.

 

[נראה לפשוט]

שמעתי פעם מהגרב"מ שהקשה דהא הו"ל להתחיל בפ"ד עה"ת שהיא מנת חלקו של כל בן תורה, ואח"כ ליכנס לעומק ענייני הקבלה, וזעק הגרב"מ "סלבודקא סלבודקא" לפני שמתחילים ללמוד צריך לדעת כמה בכל מחשבה אתה מרעיש עולמות, ורק אז התחיל ללמוד. לזכרו תאוות נפש.

 

[אחד יחיד]

בישיבתו של רבי חיים מוולוז'ין זצ"ל למד א פיינער בחור, בחור כליל המעלות, שרבי חיים רצה אותו כחתן לבתו. באחד הימים הגיעה אמו של הבחור, האלמנה, לישיבה, כדי להתענין אודות מצבו של בנה. היא פנתה לרעבעצין ובקשה ממנה לשאול את בעלה, ראש הישיבה, ולהודיע לה את תשובתו. כעבור מספר דקות שבה הרעבעצין והודיעה לאלמנה כי ראש הישיבה משבח מאוד את בנה, עד כדי כך שהוא מעונין בו לחתן! האלמנה לא הייתה מעוניינת שבנה יתחתן, וסרבה בכל תוקף להצעת השידוך.

כשיצאה מוולוז'ין נשבר גלגל העגלה בה נסעה, ובעל העגלה נאלץ לעמול קשה כדי לתקנו. לאחר נסיעה קצרה נוספת, נשבר החלק המחבר בין הסוס לבין העגלה ושוב נאלץ בעל העגלה לעמול זמן רב כדי לתקנו. כעבור נסיעה קצרה נוספת – הסוס מת! האשה תפסה מה קורה כאן. היא בקשה מהעגלון לקנות סוס חדש ולשוב לוולוז'ין. נכנסה לחדרו של רבי חיים דפקה על השלחן ואמרה: "רב'ה! האם זו חכמה ללכת בכח"?

רבי חיים לא הבין על מה היא מדברת, והיא ספרה לו על כל הקורות אותם בדרך, "וכל זאת" אמרה האלמנה, "בגלל הקפידא של הרב'ה על כך שסרבתי להצעת השידוך שהציע לי". נענה רבי חיים ואמר לה: "חס ושלום! אין לי כל קפידא עליך! אם את לא רוצה את השידוך – גם אני איני רוצה בו! סעי לביתך, געזונטער הייט, לחיים ולשלום, ויהי רצון שלא תארע לך שום תקלה בדרך".

האשה השתכנעה שאין לו כל קפידא עליה ויצאה לדרכה, הביתה. כעבור תקופה לא ארוכה, אומר ר' חיים לרעבעצין: "סעי לאותה אלמנה, ותאמרי לה כי אנו מעוניינים מאד בשידוך הזה. ואם היא תסכים – את יכולה 'לגמור' את השידוך גם בלעדי".

הרבנית, אשה כשרה העושה רצון בעלה, נסעה לאמו של הבחור, וזאת למרות שלא הבינה מה פתאום היא תרצה בשידוך, לאחר שאך לפני זמן קצר סרבה בכל תוקף. משהגיעה לביתה של האלמנה, החלה לדבר עמה סחור סחור, ופחדה לדבר באופן ישיר על ענין השידוך, אלא שבתוך כדי הדברים השחילה ואמרה כי ראש הישיבה מאד מעונין בבנה, כחתן לבתו. לתדהמתה הרבה השיבה האשה: "הו, איזה אושר זה בשבילי! איזה אושר זה בשביל בני! לזכות להשתדך עם בת כה חשובה! בודאי גם אני וגם בני מסכימים לשידוך".

תוך דקות ספורות שתו הנשים "לחיים". רבי חיים, הלא, נתן את הסכמתו לגמור את השידוך גם בלעדיו. מששבה לוולוז'ין שאלה הרבנית את בעלה: "כיצד ידעת שהאשה תסכים לשידוך, לאחר שרק לפני תקופה קצרה כה התנגדה לו? האם קבלת איזושהי ידיעה על כך שהיא שינתה את דעתה?" נענה רבי חיים ואמר לה: "לא היתה לי כל ידיעה על כך שהיא מסכימה לשידוך. אלא שהתנא באבות (ב, ד) אומר: 'בטל רצונך מפני רצונו, כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך', אני, אמנם, רציתי את השידוך אבל משראיתי את התנגדותה הנחרצת של האמא, הבנתי שאין הפשט שהיא לא רוצה את השידוך, אלא שהקב"ה לא רוצה בו. בטלתי, אפוא, את רצוני מפני רצונו של הקב"ה וסילקתי עצמי מהשידוך.

מה קורה אז? ידעתי כי כעת קורה חלקו השני של מאמר חז"ל! אחרי שהקב"ה ראה שביטלתי את רצוני מפני רצונו, הוא בטל את רצון אחרים, כלומר, את רצון האמא – מפני רצוני, וכעת היא רוצה את השידוך. והרי לפנינו לימוד נפלא: לפעמים, אדם רוצה ורוצה, רוצה ורוצה, ורואה שלא הולך לו… דע לך! הסיבה האמיתית היא, שמן השמים לא רוצים! ואם כך, שומה עליך לבטל את רצונותיך מפני רצונות שמים. משכך תעשה – מן השמים יבטלו רצון אחרים מפני רצונך.

(יחי ראובן)

 

[אחד יחיד]

את המעשה הבא סיפרו מרן המשגיח ממיר, מעשה שיש בו כדי להמחיש לנו את המושג 'כי לי כל הארץ'!

בזמן כהונתו של מרן רבי חיים מוולוז'ין זצוק"ל כרבה של העיר וולוז'ין, היה מעשה בשני אנשים מתושבי העיר שפרץ סכסוך ביניהם, האחד טען כי מגרש פלוני הנמצא בקצה העיר שייך לו, ואילו השני טען שלי הוא. הסכסוך ביניהם הגיע לטונים גבוהים וכשהבינו בחוסר האפשרות להגיע להסכמה החליטו לגשת להכרעת הדברים בבית המשפט, כל אחד מעורכי הדין קיבל תמורה גדולה על מנת שיטה את כף המשפט לצד שלו, וכך התנהל המשפט כמה ימים, אך ללא הכרעה, עד שהשופט הראשי הודיע כי לא מצליח הוא למצוא צדק בצד מסוים ואינו יכול להכריע במשפט.

בלית ברירה החליטו בעלי הדין לגשת לדין תורה אצל המרא דאתרא הלא הוא מרן הגאון רבי חיים זצוק"ל, התייצבו הם ביום שנקבע, וכל אחד שטח טענותיו וראיותיו לכאן ולכאן, שמע הגאון את טענותיהם וראה כי רחוקים הם בעמדותיהם אחד מהשני, ולכן אף ניסה לפשר ביניהם ולהגיע לפשרה שתוסכם על שניהם, אבל עקב עקשנותם שלא לבא אחד לקראת השני בשום אופן, החליט מרן רבי חיים לעשות מעשה.

וכך בסיום עוד יום של דיונים אמר לפתע מרן רבי חיים, ברצוני לנסוע ולראות את חלקת האדמה עליה אנו דנים, אנא התלוו אלי לנסיעה, בקש רבי חיים מבעלי הדין ועורכי דינם. מבוקשו של רבי חיים התמיהה את בעלי הדין שלא הבינו כלל את התועלת שבדבר, וכך יצא ר' חיים ואליו התלוו שני בעלי הדין ויצאו מחוץ לעיר לבדוק את חלקת האדמה, בהגיעם לחלקת האדמה, החל ר' חיים מודד את החלקה לארכה ולרחבה לכל ד' רוחותיה, ולפתע…… התכופף ר' חיים והשתטח על האדמה וקירב את אזנו אל האדמה כאילו הוא מאזין למשהו מסוים, לאחר כמה דקות קם ר' חיים והודיע לכולם להתלוות אליו חזרה העירה, מבלי שיש להם מושג במחזה המוזר שהתרחש לנגד עיניהם. באין אומר ואין דברים חזרו כולם העירה, והתיישבו בחדרו של ר' חיים לשמוע מה בפיו ומה יחרוץ בעקבות הביקור בחלקת האדמה, התיישב ר' חיים ופתח את דבריו ואמר; שמעתי את טענותיהם של שני הצדדים דנתי בדבר ניסיתי להכריע אך לא עלתה בידי, החלטתי שעלי לשמוע מה בפי האדמה עצמה, מה דעתה, למי היא שייכת! לשמע המילים הפולחות הללו לא ציפה אף אחד ומשום כך הס הושלך בחדר בית הדין, כולם שמו אזניהם כאפרכסת לשמוע את המשך דברי המרא דאתרא, ואמר להם ר' חיים, מה תחשבו שענתה לי האדמה? היא אמרה לי שהיא עצמה לא שייכת לאף אחד מבעלי הדינים! להיפך שניהם שייכים לה! מה להם לריב ולהתקוטט והרי יגיע היום ושניהם יגיעו אלי!

הפסק הובן במלא חומרתו, ומרוב בושה כבשו בעלי הדינים את פניהם בקרקע, על כי לא הסכימו בשום אופן להגיע לפשרה, ועל אתר הסכימו להתפשר ולסגור ביניהם את המחלוקת המרה.

"כי לי כל הארץ"!!!

 

[אחד יחיד]

מובא בספר תולדותיו של הגאון רבי חיים מוולוז'ין זצ"ל:

בישיבת וולוז'ין היה בחור גאון אדיר, בעל כישרונות מפעימים ומרקיעי שחקים, אך הייתה לו בעיה: לא היה לו חשק ללמוד תורה! הוא כמעט ולא למד, אך בזכות כישרונותיו הצליח לשרוד ולהיחשב לתלמיד מצטיין, וכך כשהגיעה העת להיבחן על הלימוד, היה עובר על החומר מספר דקות לפני המבחן, קולט הכל בראשו הגאוני וקוצר הצלחה.

רבי חיים וולוז'ינער זצ"ל פנה אליו פעמים רבות ואמר לו: "הקב"ה נתן לך כאלה כישרונות נפלאים, אתה יכול לגדול ולהיות גדול בישראל. למה לא תנצל אותם ותשקיע את עצמך בלימוד התורה?" אך כל בקשותיו והפצרותיו נפלו על אוזניים ערלות.

במקביל, למד בישיבה באותה העת מתמיד עצום שלא ביטל רגע אחד מהתורה, אך כישרונותיו היו חלשים ביותר. הוא התקשה מאד בכל קטע גמרא, והשקיע מאמצים רבים עד שהבין את לימודו.

והנה יום אחד, קם הבחור החלש ושאל שאלה חזקה ועצומה, עד שכל הרמ"ים והלומדים פערו פה על קושיא עצומה שכזו. עברו עוד כמה ימים, ושוב הוא השמיע הברקה והבנה בלימוד, דבר שהצביע על בקיאות גדולה בסוגיה. כולם ראו עין בעין כיצד מיום ליום הוא עולה ומתעלה והופך ללמדן. כביכול הקב"ה לקח ממנו את הכישרונות החלשים שלו, והוא זכה לראש חריף ולמדני עד שהבין גם את הדברים הכי קשים.

באותו הזמן ממש, חש הבחור בעל הכישרונות העצומים והנדירים שמשהו קורה אצלו. כאשר הוא מתיישב סוף סוף ללמוד, הוא מתקשה להבין את דברי הגמרא, לקשר בין קושיה לתירוץ. הכל הפך לבלגן אחד גדול: "ואם תאמר", "ויש לומר", רש"י, תוספות, דברי המפרשים. הוא פשוט לא מבין! הוא לא ידע מה קורה אתו, אבל דבר אחד הוא ידע: זה לא הוא, זה אדם אחר רחמנא ליצלן! היה נראה ממש כביכול עשו לו ניתוח, הוציאו את הראש האדיר ואת הכישרונות, והכניסו כישרונות חלשים ביותר!

בחורי הישיבה לא קישרו בין הירידה בכישרונות הבחור החריף לעלייה המטאורית שחלה אצל הבחור בעל הכישרונות החלשים, אך הבחור הלמדן הבין שמשהו קורה כאן. מה קרה שבדיוק בעת שנלקחו ממנו הכישרונות – כוכבו של הבחור החלש התחיל להאיר את כל הישיבה בוולוז'ין? הוא נכנס לרבי חיים וולוז'ינער ופרץ בבכי: "רבנו! אני מבין שמשהו קורה כאן! תרחם עלי, אני רוצה לחזור בי ולשנות את דרכי!"

רבי חיים ראה את הבכי ושברון הלב של הבחור, ואמר לו: "ראה, הזהרתיך הרבה פעמים, ביקשתי והתחננתי. אתה הרי חוננת מהקב"ה בכשרונות נפלאים ועצומים ומדוע אתה לא מנצל אותם!"

אמר הבחור: "הרב צודק. מה שהיה היה. מעכשיו אני רוצה לשנות את הדרך!"

"יש רק עצה אחת", אמר לו רבי חיים. "במשך שלושים יום ברציפות תשתדל להתמיד בתורה יומם ולילה, ותגרוס בפיך את דפי הגמרא אפילו שלא תבין מה שאתה מדבר, לא תצליח לקשר שורה אחת עם שורה שנייה, ולא תבין קושיה ולא תירוץ, וכך ייווצר מצב שיראו בשמים כיצד אתה מקיים את הפסוק (יהושע א, ח) "והגית בו יומם ולילה". לאחר מכן תכנס אלי, ובסייעתא דשמיא נראה מה ניתן לעשות".

הבחור עשה כדברי רבו. במשך שלושים יום הוא כמעט ולא זז מבית המדרש, ומלבד השעות שהקדיש לצרכים הבסיסיים כאכילה ושינה, הוא ישב והגה בתורה כל היום וכל הלילה, ואמר בפיו דפים שלמים ללא כל הבנה.

כשתמו הימים, ניגש הבחור לרבי חיים: "עמדת בניסיון!" אמר לו רבו. "בשמיים נוכחו לראות שאתה באמת מוכן לקבל על עצמך עול תורה! אתה יכול לקבל על עצמך (תהלים קיט, עב) 'טוב לי תורת פיך', אבל בתנאי אחד: עליך לקבל על עצמך שמהיום ואילך תשתדל לנצל את הכישרונות ולא תעשה חלילה וחס שטויות ותאבד את הזמן היקר מכל. אם בסייעתא דשמיא תעמוד בזה, אתה יכול לקבל את הכישרונות מחדש!"

הבחור היה ירא שמיים עצום עד למאד, והוא פנה לרבו ואמר: "רבי, יש לי בקשה!"

"בבקשה, בני היקר", אמר רבי חיים. "אני מוכן לשמוע מה בקשתך".

הבחור פרץ בבכי: "אני מוכן ומזומן ורוצה מאד לקבל את הכישרונות בחזרה, אבל בתנאי אחד: שזה לא יפגע בבחור שהיה קצת חלש בכישרונותיו! אני יודע שהוא קיבל את הכישרונות שלי לאחר שראו בשמיים שאני לא מנצל אותם והוא כן מקדיש כל רגע ורגע ללימוד התורה. אך חלילה וחס איני מעוניין שיהיה עכשיו שוב מצב של 'החלפות'. אם כדי לקבל את הכישרונות בחזרה הוא יצטרך לחזור לקדמותו ויהיה חלש בכישרונות – אני לא מעוניין!"

אצל תלמידי רבי חיים וולוז'ינער ישנה מסורת ולפיה נקשרו דמעות בעיני רבי חיים, הוא הצטרף לבכיו של הבחור, נשק על מצחו ואמר בהתרגשות: "בני היקר, אשרי שראיתי אותך בדרגה נעלה ונשגבה כזו!" רק בחור שמפעפעת בו יראת שמיים כה גדולה יכול היה לבקש בקשה אצילית שכזו, ורבי חיים בכה מהתרגשות של שמחה, על כך שהקב"ה חנן את הבחור הזה בשכל ישר, ובלב זהב של יראת שמיים אמיתית עם מידות טובות.

התלמיד חזר לספסל הלימודים עם כל הכישרונות המיוחדים שהיו לו קודם לכן, ואכן הלא יאומן קרה, וכל כישרונותיו הייחודיים שבו אליו בכל עוצמתם. הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל ועוד גדולי ישראל העידו ששמעו איש מפי איש עד גדולי תלמידי רבי חיים וולוז'ינער, שאותו תלמיד עלה ונתעלה עד שהיה לאחד מגדולי הדור, ורק מפני הכבוד הם לא פרסמו את שמו.

(רבי אהרון טויסיג שליט"א – דורש טוב ויקרא)

 

[אחד יחיד]

רבי חיים מוולוז'ין זצ"ל מלמדנו משל נפלא ונמשלו בצידו, ממש מיירעדיג:

יהודי שהיה לו בית מלא ילדים, לא היה לו ממה לחיות. בעירו התגורר עשיר מופלג, מיליונר, ששמע על מצוקתו והחליט להחיותו, אבל היה מעוניין להועיל לו בדרך כבוד.

מה עשה?

קרא לו ואמר: "ר' איד, שמעתי כי אין לך פרנסה. יש לי עבודה בשבילך, ופרנסה ברווח".

הגיב היהודי: "תשמע, אם תיתן לי עבודה פיזית קשה, כמו לסחוב שקי מלט על כתפיי, אינני מסוגל לכך".

– לא, לא, לא, פעילות קלה, עבודה טובה.

– מה העבודה?

– לספור מטבעות, אתה יודע?

– כן.

– יש לי הרבה מטבעות כסף, ועליך לספור אותם [בימים ההם לא היו מכונות שקילה וספירה של מטבעות].

הוא צחק ואמר: "ביום אחד אסיים את כל הספירה, ומה יהיה הלאה?"

"מה אתה מדבר", אמר העשיר, "יום? חודשים ושנים לא תסיים לספור, כי תמיד מתחלף הכסף ומגיע כסף חדש, ויש לי בבנק הון עתק ותחלופה של מיליונים".

"וכמה השכר?" התעניין היהודי.

"על כל שעת עבודה תקבל מאה שקל, טבין ותקילין", השיב העשיר.

– טוב, אם כך הם פני הדברים אקח את העבודה, מתי עלי לבוא ולהיכן?

– מחר בבוקר תבוא למשרד שלי, והעבודה תהיה מוכנה. יש לי עבורך עבודה לחודשים ושנים.

הוא הגיע כמובן לפני הזמן, נכנס והמתין במקום. המיליונר נכנס והחווה בידו: "אתה רואה? כאן יש שקים מלאים במטבעות כסף. יש לי עוד כהנה שקים רבים במקומות אחרים, אבל כאן היום הנחתי לך את מה שצריך לספור כעת. גם הוספתי לך שקיות עם שטרות. תרוקן על השולחן כל שק, תספור עשרים אלף, תסגור ותרשום על כל חבילה. בשק השני תעשה חבילות של חמשים אלף – תספור ותרשום. תניח אותם מבודדים אחד על השני".

הוא שומע, ממש מחיה נפשות, כזו עבודה וכזה שכר. מביא לעצמו כמה שקים ומתחיל לספור. סופר חבילות של חמשים אלף ושם בצד. עובד שעתיים, שלוש וארבע.

בינתיים מגיע בעל הבית שנית, ואומר לו: "באמת דיברנו על הכל, אבל דבר אחד שכחתי לומר לך, פרט חשוב: מה שאתה מצליח לספור, נהיה שלך!"…

הוא לא מאמין למשמע אוזניו!

"אתה יכול לחזור שנית על מה שאמרת?"

– אין צורך, שמעת טוב, מה שאתה סופר – שלך!

הוא שמע כאלו דיבורים, התחיל לעבוד במרץ. סופר עוד פקעל'ה ועוד אחת, ועוד.

פתאום נשמע צלצול המבשר על הפסקה של חצי שעה, לאכול.

'וכי אעשה הפסקה בזמן שאני יכול לספור?' חשב לעצמו היהודי, 'מי צריך הפסקה, לא צריך לאכול, לא צריך בכלום!'

עבד שעות על גבי שעות, עד שהרגיש שהראש שלו מתבלבל. הרי יש ביקורת על כל דבר, ואם יתפסו טעויות, גמרנו. החליט כי הוא רק מסיים את החבילה האחרונה.

והנה מגיע המיליונר שוב ושואל אותו: "זו החבילה האחרונה שאתה עושה?"

"כן", אישר הלה.

"טוב", אמר העשיר, "כאשר תסיים תכנס למשרדי לעשות חשבון".

הוא נכנס למשרד, ובעל הבית אומר: "השעה עכשיו אחת-עשרה בלילה. התחלת בערך בשמונה בבוקר, בא נחשב את מספר השעות כדי לשלם לך – 'ביומו תתן שכרו'"…

הלה התבלבל, מה נכנס פה מספר שעות.

התחיל לגמגם: "סליחה…"

אמר לו בעל הבית: "מה אתה נבהל, נתחיל לבדוק ונעשה חשבון שעות מדויק".

הוא התבייש לדבר, ובכל אופן החל למלמל משהו.

בעל הבית אמר: "תסביר מה אתה רוצה".

פתח היהודי ואמר: "הלא בתחילה אמרת לי כי כל מה שאני סופר יהיה שלי, אם כן מה נפקא מינה כמה שעות עבדתי, זה שלי ושלום על ישראל"…

ענה בעל הבית: "נכון, מה שאתה סופר שלך, אבל מה חשבת לך, כי אתה עובד בחינם? אני משלם על כל שעה. אצלי לא עובדים בחינם!"…

שאל רבי חיים מוולוז'ין: האם פעם שמענו על כזה ביזנעס? לא היה ולא יהיה!

אבל רבותי, אומר רבי חיים מוולוז'ין, כזה עסק יש לנו כל החיים – "לעסוק בדברי תורה".

מצד אחד, כל מה שאדם לומד נהיה שלו – "ובתורתו יהגה יומם ולילה". אחרי שהוא יגע בה היא נהפכת להיות שלו – "תורה דיליה", שכר מבהיל! התורה נבראה קודם לעולם והיא גדולה יותר מהעולם פי שלושת אלפים, ואני מצליח לקנות חלק ממנה. מלבד זאת, על כל מילה של תלמוד תורה משלמים, על כל רגע, חוץ מהרווח עצמו. זה עסק התורה!

אין כאן מליצות או גוזמאות, אלו הדברים שזוכים עם עסק התורה הקדושה.

אבל מה לעשות שככל שהרווחים גדולים – גם יצר הרע גדול יותר. עובד קשה לבטל, להפריע, לומר לאדם: אי אפשר, לא שייך, צריכים כך וכך, לפרנס את הילדים וכו'. (רבי ראובן קרלנשטיין זצ"ל – יחי ראובן)

 

[אחד יחיד]

בספר "אבי הישיבות" על תולדותיו של רבי חיים מוולוז׳ין זצ"ל, מסופר:

חבורה מיוחדת, מוקדשת ללימוד "מידת הביטחון", היתה לרבי חיים בוולאז׳ין. בשיעורי אמונה ובטחון שמסר לתלמידיו, העמידם חדשים לבקרים מול ניסיונות ומבחנים מדהימים בהנהגת ה׳. הוא נתן הוא לתלמידיו לגעת ולמשש בעשר אצבעותיהם, לראות השגחת ה׳ בעיני בשר ודם, ולחוש בהנהגתו.

ומעשה שהיה כך היה: השעה היתה אז כבר קרוב לשתיים אחר חצות לילה, כאשר רבי חיים עדיין נשא את שיחתו לפני "חבורת הביטחון" מבני הישיבה. ואז קטע את שטף דיבורו וביקש לברר מה היא השעה. אולם כל תשובה לא הגיעה. בימים ההם, וביחוד אצל צעירים בני עליה, נכלל השעון ברשימת פריטי המותרות. ברשות בני החבורה, כמניין בחורים נבחרים, לא היה אף שעון אחד.

נראה שעדיין לא רכשנו בלבנו בטחון אמיתי, אמר רבי חיים לבני החבורה, שאם לא כן משמים היו מזמינים עבורנו שעון, ואפילו כולו עשוי זהב. ושוב פנה אל שיחתו העמוקה אודות מידת הביטחון בהשגחת ה'.

עוד הוא מלבן ומברר את הסוגיה לגדריה, כלליה ופרטיה, נכנס חייל רוסי. הציץ ימינה, הביט שמאלה, וניגש בצעדים חפוזים אל רבי חיים. "יהודי אני וגר בעיירה ליד לודז׳" – מספר האיש – "נקראתי להתייצב בצבא המלכותי, ואבי, גביר אדיר, העניק לי שלמונים לרופא הראשי שישחררני מהצבא. סמכתי על הבטחתו של הרופא, ובאתי בגפי לקבל את תעודת השחרור. כל כך סמוך ובטוח הייתי בשחרורי, עד שלא חשתי לשנות ממנהגי ולהמיר את בגדי המהודרים בפשוטים.

"ואז נכונה לי הפתעה. בהגיע תורי, הוברר שטעה הרופא והחליפני באחר. האלמוני המאושר שוחרר במקומי, ואילו אני נלקחתי כמו כולם אל קסרקטיני הצבא. בינתיים, כבר מספר שבועות נמצא אני במחנה, יהודי יחיד בין חיילים גויים, חוששני שהם יגנבו את שעוני היקר, שעון זהב. זה עתה ניצלתי חופשה קצרה מן המחנה ויצאתי אל העיר, כמו משמים גיליתי את האור הבוקע מבית המדרש, ונכנסתי. בקשתי, אפוא, מאת הרב, שיואיל לשמור את שעוני כפקדון.

"רבי חיים השתומם קמעה למראה החייל ולמשמע סיפורו המוזר, אך נאות ברצון לבקשתו. ברם – הודיעו מראש – עליך לדעת כי ביתי הוא כרשות הרבים, וכמי שמשתדל להתרחק ממכשול, לא אוכל לקבל עלי אחריות שאמנם ישמר השעון היטב".

הרהר החייל רגע ואמר: "רבי, הנני נותן לכם את השעון במתנה גמורה. מוטב שיהיה נתון במתנה לרב יהודי, מאשר לקוח בגניבה על ידי ערלים". החייל לא ציפה להסכמה מר׳ חיים, אלא נטש את שעונו והסתלק. רבי חיים רץ אחריו להשיב לו את השעון, אך כבר לא הצליח להשיגו.

אז סיים רבי חיים את שיחתו: "הלוא שמעתם דבריי מקודם, כי אילו זכינו והיינו בעלי בטחון באמת ובתמים, היו שולחים לנו שעון מן השמים, ואפילו מזהב. הרי לכם דוגמא מוחשית לביטחון בה׳ שעמד במבחן".

(מורשת אבות; שבת אורה)

 

[אחד יחיד]

את המעשה הבא סיפר ר' שלום שבדרון, ששמע מר' אליהו לופיאן, ששמע מהסבא מקלם ששמע מרבו ר' ישראל סלנטר, ששמע מר' זונדל מסלנט שהיה תלמידו של ר' חיים מוולוז'ין.

בישיבת וולוז'ין היה בחור חולה ר"ל, שהיה צורך לשלוח אותו לבית חולים גדול בברלין שבגרמניה. ר' חיים מוולוז'ין שלח איתו בחור נוסף, שילווה אותו ויעזור לו בדרך. נסעו שני הבחורים, והתגלגלו בכרכרות וברכבות, בדרכם לבית החולים. בדרך לנו באכסניות דרכים.

לבחור החולה, לא היה מספיק כסף. הוא נשאר חייב שבעה רובלים לבעל בית המלון, והבטיח לו שיחזיר לו את החוב עם החבר שליוה אותו. בעל בית המלון הסכים.

כשהגיעו השניים לברלין, פגשו בהוריו של הבחור החולה. הלה ביקש מהוריו שיחזירו שבעה רובלים לחברו, שישיב את החוב בדרכו חזרה. החבר לקח את הכסף, נפרד מחברו וחזר לישיבה. בדרך חזור נסע במסלול אחר. הוא לא עבר דרך בית המלון בו שהו בהלוך, ושכח מכל העניין. כששב לישיבה, סיפר לר' חיים את כל השתלשלות העניינים, ושב לענייניו בישיבה.

עבר זמן, מצבו של הבחור החמיר, והוא נפטר לבית עולמו, לדאבון לב כולם.

חצות לילה. בית המדרש עודנו מלא. הבחורים יושבים ולומדים. ר' חיים, ראש הישיבה הקדוש, פוסע בין ספסלי הלומדים, ולפתע, נעצר על עומדו. לתדהמת כל הנוכחים, החל ר' חיים מדבר עם אי מי, בהבעות פנים, אך מולו לא עמד אף אחד!

לאחר השיחה התמוהה, אץ ר' חיים לחברו של הנפטר, הקים אותו ממקום יושבו וקרא בזעקת שבר: "אוי ווי, כיצד זה שכחתי!!" הוא הוציא סכום כסף מכיסו, והורה לבחור המבולבל: "רוץ מהר, קח סוס ועגלה וסע אל האכסניה בה התארחתם בנסיעתכם, שם תשלם לבעל המלון את חובו!"

הבחור מיהר לעשות כמצות רבו, והחזיר את החוב.

כשחזר לרבו, שמח ר' חיים וסיפר לו: "חברך שנפטר, עלה לעולם האמת ועבר את כל הדינים, הלא תלמיד חכם מופלג הוא וירא שמים, אך משום מה הדרך לגן עדן היתה חסומה עבורו, וכל כך למה? כי חייב היה שבעה רובלים לבעל האכסניה.

תמה הנפטר: 'זוכר אני, כי שילמתי את חובי!'

'אמנם אתה שילמת את חובך', ענו לו בבי"ד של מעלה, 'אך מה לעשות, והכסף טרם הגיע ליעדו, משמע, החוב לא שולם!'

'מה אעשה?' פכר הנפטר את ידיו ביאוש.

'אין מה לעשות!' פסקו לו בבי"ד של מעלה 'עליך לשוב לעולם הזה בגלגול, או להשאר בפתח גן עדן, אך להכנס – לא תוכל!'

הנשמה האומללה החלה לבכות ולצעוק.

או אז הגיע פסק נוסף: 'מאחר ועשית את ההשתדלות הראויה להשיב את החוב, ניתנת לך האפשרות להתגלות לר' חיים, רבך, והוא יסדיר את העניין!'

כשראיתי כמה גדול הוא צער הנשמה למעלה, בטרם הושבה הגזילה, מיהרתי לזרז אותך, לרוץ ולהשיב את החוב", סיים ר' חיים את דבריו לבחור.

לאחר כמה ימים, התגלה הבחור לר' חיים בשנית, ואמר לו: "רב'ה, תנוח עליך דעתך על שהנחת את דעתי".

 

[אחד יחיד]

בספר "אבי הישיבות" מובא מעשה נפלא: שעה שביקש הגאון רבי חיים מוולוז'ין זצ"ל, לייסד הישיבה בעירו, וכבר נמלך ושקל את כל צדדי הרעיון והשלכותיו, פנה כהרגלו לשאול בעצת האורים-ותומים, אצל הכהן הגדול שבימיו, מורו ורבו, הגאון רבי אליהו מווילנא. הוא פרס בפניו את פרטי השאלה, מנה והזכיר את נקודות התורפה של הדור, עניינים ידועים בעיקרם, שכבר התריעו עליהם בפומבי, וכתשובה ופתרון הציע להם את הקמת הישיבה. צורך השעה מחייב את ייסוד הישיבה, סבר רבי חיים, שכן זו תהווה תריס בפני הרוחות החדשות, ותעמיד דורות של מנהיגים ממשיכי מורשת. הוא דיבר בהתלהבות ובהתפעלות על סגולת הרעיון ומעלותיו, וציפה לתשובתו, הוראתו, האם להקים את הישיבה אם לאו.

אך הנה נכונה לו הפתעה. רבו המובהק, שכל שאלה גדולה וקטנה בסוגיות הכבדות והחמורות ביותר הכריע על-אתר, כמעט בטרם שסיים את שאלתו, נשאר הפעם שקוע בשתיקתו ולא הגיב. רבי חיים הבין אל- נכון כי לא היתה זו שתיקה כהודאה, ושב על עקבותיו, אל ה'שב ואל תעשה'.

עברו ימים, חלפו חודשים, אך הרעיון הנאצל שכל-כך כבש את ליבו, לא חלף ולא נגוז. אדרבה, ככל שרבי חיים הפך בו והפך בו יותר השתכנע כי הכל בו. מצוקות השעה לא נעלמו בכדי, ונפשו הסוערת לא שקטנה באחת. הגיע היום, יש אומרים כעבור שלוש שנים, ורבי חיים שוב עומד אצל רבו, מבקש אישור לתוכניתו החדשנית. כבפעם הראשונה כך גם בפעם הזאת, עוד הוסיף להטעים, ולהסביר, וכמה מעלות טובות ונכבדות מנה לזכותה רעיון שהגה.

והגר"א הסכים…

מובן שרבי חיים לא הופתע מן התשובה, שאלמלא ציפה וקיווה לה לא שב וניסה את ההצעה באוזניו, ובכל זאת תשובת הגר"א לא הניחה את דעתו. – מעיקרא מאי קסבר והשתא מאי קסבר –

אזר הגר"ח עוז ושאל כמתמיה. ממה נפשך, אם גוף הרעיון פתרון טוב הוא, מדוע נפסל בראשונה, ואם פסול היה מעיקרו, הכיצד הוכשר איפוא באחרונה?

"רעיון נעלה ונשגב ככל שיהיה" – – הבהיר לו הגר"א את השקפתו, תשובתו – "אם יתערב בו שמץ של מחשבה זרה עלול הוא לכישלון מראשיתו. כאשר באים לייסד מקום תורה, וסחר בכוונת ה'לשמה' – כמו- כן יחסר וייגרע גם בהצלחת המקום. בביאתך הראשונה גילית מחשבותיך בהתפעלות ובהתלהבות יתירה. חששתי שמא נגיעה כל-שהיא מקננת אי-שם בליבך, ופוגעת בכוונת הלשם שמים, ולא יכולתי להסכים. מה שאין כן עתה, שבאת והרצת דבריך בניחותא וביישוב הדעת, כעומד מן הצד, הכרתי בך שלשם-שמים בלבד נתכוונת. מעתה לא אך מעשיך רצויים כי גם כוונתך רצויה, לפיכך נדון העניין להצלחה".

(אגעדאנק – בנועם שיח)

 

[אחד יחיד]

מנהגו בקודש של מרן הגר"ח מוולוז'ין זצ"ל היה, שלא לברך ברכת 'שהכל נהיה בדברו' אם לא נמצא עמו מישהו שיוכל לענות 'אמן' על הברכה. הוא נהג כן על פי הזוהר הקדוש שאומר, שמי שמברך ברכה ולא עונים עליה אמן – ברכתו הרי היא כאיגרת הנשלחת לשמים שלא פותחים אותה מיד. אבל אם כן עונים עליה אמן – הרי היא כאיגרת הנפתחת מיד.

אירע פעם שרבי חיים ישב ועסק בתורה עד לשעת לילה מאוחרת, וכשסיים ללמוד, חש בצמא גדול. דא עקא, הוא לא היה יכול לשתות, כי אין מי שיענה אמן על ברכתו! כל בני הבית כבר היו ישנים והוא לא רצה להעירם ולגזול את שנתם

צמאו הלך והתגבר, ולפתע, בשעה שתים בלילה, הוא שומע דפיקות בדלת. אחד מהבחורים שלמדו בישיבה נכנס, וביקש רשות לשאול שאלה בלימוד.

רבי חיים ביקש ממנו להמתין קמעא, עד שיברך וירווה את צמאונו. לאחר שרבי חיים בירך – והלה ענה אמן – רבי חיים שתה, והתפנה להקשיב לשאלתו של תלמידו, והשיב לו את מה שהשיב.

למחרת בבוקר, כשרבי חיים הגיע לישיבה, פגש את הבחור שהיה אצלו באישון ליל, ואמר לו: "דע לך כי מה שהשבתי לך בלילה על שאלתך היא רק תשובה אחת לשאלה ששאלת. כעת אענה לך תשובה מעמיקה יותר", והוא רצה להתחיל לומר לו את התשובה הנוספת..

אלא, שהתלמיד מיהר לתקן: "רבי, אני לא הייתי אצלכם בלילה לשאול שאלה. כנראה שהיה זה מישהו אחר"…

רבי חיים התפלא ושאל: "אתמול, בשעה שתיים בלילה, לא הייתם אצלי לשאול שאלה?".

"לא! אתמול בשתיים בלילה ישנתי שינה עמוקה"…

התברר מעל לכל ספק שרבי חיים זכה לגילוי אליהו, שהתגלה בדמותו של בחור הישיבה, כדי שיהיה מי שיענה אמן על ברכתו, והוא יוכל לשתות מים ולהרוות את צמאונו!

הבחור התרגש מאוד. רץ מהר למשגיח וסיפר לו בהתלהבות: "לראש הישיבה שלנו יש רוח הקודש, הוא זכה לגילוי אליהו!" תוך כדי שהוא מספר לו את סיפור הדברים.

נענה המשגיח ואמר לו: "זה שלראש הישיבה שלנו יש רוח הקודש, והוא זוכה לגילוי אליהו – את זה אני כבר יודע מזמן… אבל מה שאליהו בחר להתחפש דוקא בדמות שלך, מבין כל מאות הבחורים האחרים – זה בשבילי דבר חידוש, והדבר מהוה סימן מובהק שגם אתה משהו מיוחד.." סיים המשגיח את דבריו.

(נאה דורש)

 

[אחד יחיד]

מסופר על מרנא רבי חיים מוולוז'ין זיע"א, שבתקופתו היתה רווחת אגדה בין יהודי ליטא, בדבר שלשה תלמידים שלמדו בישיבת וולוז'ין. תלמידים אלו היו מהמיוחדים מבין תלמידי הישיבה, והתבלטו בכשרונותיהם המופלאים. האחד היה מיוחס, נצר למשפחה שמנתה שבעה דורות רבנים בזה אחר זה, השני היה מוכתר בנימוסים ומחונן במידות טובות ומושלם בהנהגתו, ואילו השלישי היה חריף, ובנוסף לזה שקדן עצום ועמל בכל כוחו בתורה.

באותם ימים, נשבה לה בכל עוזה רוח ההשכלה, והפילה חללים רבים בקרב בחורי ישראל. אף לתוככי היכלי הישיבות הקדושות הצליחה רוח ההשכלה לחדור ולקטוף מיושבי בית המדרש.

שלושת התלמידים הללו, מבחירי ישיבת וולוז'ין, נמשכו אחר רוח ההשכלה הברלינאית, וביום מן הימים עזבו את הישיבה ויצאו לתרבות רעה.

צער רב הצטער עליהם ראש הישיבה ר' חיים. דמעות רבות הזיל על אובדנם, ונפשו מיאנה להנחם על טרגדיה גדולה זו! והנה, לילה אחד, נראה אליו בחלום רבו הגדול רבי אליהו מוילנא, והוא אומר לו: 'כזאת וכזאת תאכל חרב ההשכלה, זכות אבות לא תעמוד למי שנפל בפח הכפירה, שהרי כל בני ישראל בני אברהם יצחק ויעקב, גם המידות הטובות אינן משמשות תריס בפני הפורענות שכן מידות טובות אינן מיוחדות לישראל בלבד, רק זכות התורה לבדה תעמוד לו ליהודי שלא תכרת נפשו מישראל.

כל מי שלמד פעם תורה לשמה, כל מי שטעם מתיקותה של תורה, כל מי שספג לתוכו את ריח התורה, מובטחני שהתורה תעמוד לו להגן עליו ולהציל את נפשו מרדת שחת. אין התורה מניחה ליהודי לכפור באלוקיו ולהדבק לעם אחר'. ר' חיים התעורר בהתפעמות מחלומו, וזכר והפנים את דברי רבו ביודעו כי דבריו יקומו ויעמדו.

עברו שנים רבות. ר' חיים חקר ודרש מה עלה בגורלם של שלושת תלמידיו אלו, ונודע לו, כי התלמיד הראשון היחסן, שכח את יחוסו ותפארת משפחתו, והתבולל בעמי הארץ. התלמיד השני שהצטיין בנימוסיו, התמסר לחכמת הפילוסופיה ודעתו נתבלבלה עליו, עד שהמיר דתו והיה דורש דרשות של דופי. ואילו השלישי, המתמיד השקדן, לאחר שנכנס לאוניברסיטה בהיותו בעל מוח חריף ושקדן, עשה חיל בלימודים הכלליים ויצא שמו לתהילה, וכל המלומדים השכימו לפתחו, עד שלבסוף רצו למנותו לפרופסור באוניברסיטה המלכותית.

סופו של הבחור השלישי היה, שנדרש להמיר את דתו, כדי לקבל את המשרה הרמה שבדרך כלל לא ניתנה ליהודי. אך אז ניצת עמוק בלבו הניצוץ היהודי, והוא התחמק מידי פעם בפעם מבקשתם. כאשר גבר עליו הלחץ ביקש ארכה של שלושה ימים… לאחר מחשבה עמוקה החליט לוותר על הכבוד הגדול, כי כזו לא תהיה! יהודי הוא וכך ישאר!! הוא נמלט ממקומו על מנת לעלות לארץ ישראל. בדרכו החליט לסור לוולוז'ין, מקום גדילתו וצמיחתו, להקביל את פני רבו לשעבר, ולקבל את ברכתו לחזרתו לדרך החיים.

מרנא ר' חיים, שכבר שמע על השינוי שחל בו, עלז מאד לקראתו וחיבקו בזרועותיו. לאחר שסיפר התלמיד לרבו את כל מאורעותיו, מאז עזב את הישיבה והשתלשלות הדברים שהביאוהו הלום, שאלו ר' חיים: "בני, מי הצילך מן התהום העמוקה של ההשכלה הארורה?"

השיב התלמיד: "נזדמן לי לעבור בעיר מגורי באישון לילה, הרחובות היו בחשיכה ורק מבית אחד בקע אור חלש של נרות. התקרבתי לבית, נצמדתי לחלון, ואז אני שומע קול של לימוד תורה בניגון של ערגה ועצב. רותקתי למקומי והקשבתי. צלילי התוגה הדהדו באזני, והצטיירו בדמיוני כאילו התורה בוכה על שנטשתיה, והנני עומד על סף הכחש והבגידה בה… אותה שעה נתעוררו בי הרהורי תשובה וכך הגעתי עד הלום!"

מילה במילה התקיימה נבואתו של רבו הגאון מוילנא, ששום 'זכות אבות' לא תעמוד לאדם ביום רעה, אם לא יאסוף לעצמו גם זכויות, ורק מי שטעם טעם של תורה, יש לו מגן מפני הפורענויות, וסופו שתורתו תעמוד לו כתריס בפני כל רוחות רעות וזרות.

 

[אחד יחיד]

היה מעשה עם יהודי שהקדיש קודם מותו חלק גדול מהונו עבור הישיבה, והגר״ח מוולאז׳ין הבטיח לו בתמורה לכך שילמד משניות לעילוי נשמתו. לאחר שנפטר אותו יהודי לבית עולמו קיים הגר״ח את הבטחתו, והחל ללמוד משניות תמירים כסדרם לזכרו. באחד הימים התקשה הגר״ח בהבנתה של משנה אחת, הוא התייגע רבות בפשט הדברים. לפתע נפלה עליו תרדמה ובחלומו בא אליו אותו יהודי, והסביר לו בפשטות את ההסבר במשנה, והסתלק.

כאשר התעורר הגר״ח זצ״ל משנתו הקצרה אמר בהשתוממות: לא ידעתי ששם לומדים כל כך מהר. הרי בחייו היה הלה עם הארץ גמור, וכבר יודע הוא לבאר משנה חמורה כמין חומר. (תורה דיליה ח"ב עמ' תקסח)