תשרי י"ח תשרי - יום פטירת רבי משולם איגרא (1 צופה)

[גרינפלד]

רבי משה משולם בן שמשון איגרא מהעיר טיסמניץ (תקי"ב – י"ח בתשרי תקס"ב) היה רב, פוסק, רבה של טיסמניץ ופרשבורג, ומגאוני דורו בגליציה.​

רבי משולם איגרא – המכלול

www.hamichlol.org.il

 

[גרינפלד]

תשובות רבי משולם איגרא אורח חיים סימן מא:


*צ"ל טהור​

---

מבואר מדבריו שאפי' שטעם כעיקר לא נאמר לגבי טומאה [וכן הדין לגבי נבלת בהמה], מ"מ לנבלת עוף טהור שמטמאה בבית הבליעה, כן אפשר ללמוד מגיעולי עכו"ם. ואשמח אם יוסיפו בזה. וכמדומה שפעם הראוני בר' יוסף ענגיל על זה​

 

[גרינפלד]

מעשה נפלא סיפר הגה"צ רבי שלום שבדרון זצ"ל: הגאון רבי משולם איגרא זצ"ל, בהיותו בתקופה הראשונה לאחר נישואיו ישב לילה אחד בבית המדרש ולמד בהתמדה בחברותא עם ידיד. באמצע הלילה הלה נזקק לצאת מבית המדרש לשעה קלה, אולם השעה ארכה והלה בושש לשוב. יצא הג"ר משולם לתור אחריו, והתברר כי בצאת הלה מבית המדרש הירח האיר את הלילה, ואזי הואר הצלם שעמד בראש בית התיפלה שבמקום. מסתבר שהלה היה חם מזג, ובאישון לילה, כאשר סבר שאין איש רואהו, טיפס לראש אותו בנין ושבר את הצלם שעליו. אולם לרוע מזלו הוא נתפס על ידי שומר בית התיפלה ונאסר על ידו.

לא היה ספק מה מצפה לאותו אברך כאשר יאיר היום והגויים יידעו את אשר נעשה, וחישוב קל לימד שיש צורך לפעול במלוא הזריזות. לפיכך פנה הג"ר משולם לאותו שומר וביקש לשחרר את האברך המסכן תמורת שלמונים. כמובן, מאחר והשומר ידע את אשר לפניו, נקב בסכום אדיר של עשרים וחמש אלף רובל, שהיה סכום עתק באותם ימים, בקובעו בפסקנות שבפרוטה פחות מסכום זה לא ישוחרר האברך, ותהיינה התוצאות כאשר תהיינה.

אילו היה הדבר בשעות היום ואילו היתה ארכה לאסוף את הכסף, אפשר שאחר מאמצים היה נאסף בקושי סכום כזה, מתוך ידיעה שהמדובר בפדיון שבוי הנתון בצל חשש פיקוח נפש. אולם באישון לילה, כאשר כל הסכום היה צריך להימסר בטרם יאיר אור ראשון, לא היה שום סיכוי להשגת סכום זה. אז נזכר הג"ר משולם בדמי הנדוניה שקיבל מחמיו לעת נישואיו, והיה זה בדיוק כסכום הנ"ל, והחליט שבינתיים ילווה את הסכום ויציל את השבוי מבית כלאו, ולאחר זמן יתרים את הציבור שבוודאי ימצא לנכון להשתתף במצווה רבה זו.

כך אמר וכך עשה. בחשאי הוציא את צרור הכסף שהיה שמור עמו במקום סתר, מסרו לשומר והאברך יצא לחפשי ובמהירות עזב את העיר לאי שם.

כיון שראה הג"ר משולם שמצווה גדולה כזו נזדמנה לידו, גמלה בליבו ההחלטה שהוא כבר לא ישמטנה מידו, ותיקרא המצוה בלעדית על שמו מבלי שיבקש ממאן דהוא לבוא לעזרתו. אולם הוא חשש מתגובת אשתו, שכל ממון בית אביה כלה ואבד ממנה כהרף עין, ולפיכך הודיע לה בשעות הבוקר שלרגל דבר סתר שהגיע אליו הוא נאלץ לסור לעיר הקרובה לימים ספורים, וכאשר ישוב יספר לה במה דברים אמורים. כך עשה, בסוברו שבינתיים ימצא דרך כיצד לבשר את הענין לאשתו.

באותו יום כשנותרה האשה בביתה התדפק על דלתה בחשאי שומר בית התיפלה כשבידיו מזוודה. הוא גילה את אוזנה בדבר כל המעשה שאירע באותו לילה, ובדבר עשרים וחמש אלף הרובל שבעלה שקל על ידיו בכדי לשחרר את חברו, אולם לרוע מזלו הגויים שבמקום תפסו את כל הענין והחליטו להתנקם בו על ששחרר את הפושע מתחת ידיו. בדלית ברירה הוא נאלץ להימלט במהירות מהעיר כשהוא מחופש, ובא להפקיד בידה מזוודה זו שהיא מלאה רבבות-רבבות מטבעות זהב וכסף ממה שקיבל בלילה האחרון, ועוד כהנה וכהנה ששקלו אנשים על ידיו בכל מיני הזדמנויות דומות.

הוא הסביר שהחליט להפקיד את המזוודה דוקא בבית זה, משום שנתפעם מעוצמת המסירות של הג"ר משולם לרעהו. וממה נפשך, אם יעלה בידו לחזור העירה, בטוח הוא בבעל הבית הזה שיחזיר לו פקדונו בשלימותו, והיה אם מבוקשו לא יעלה בידו והוא ייתפס, ברור לו שאין אדם בעולם הראוי לרשת אוצר גדול זה יותר מהג"ר משולם.

ואמנם הוא יצא את העיר לא הרחיק, וגויי הארצות הדביקוהו ועשו בו נקמה כאשר זממו לעשות ביהודי, בהוציאם אותו להורג למען ישמעו וייראו. מעתה היה הכסף לר' משולם ולביתו, ובבואו הביתה בישרה לו רעייתו בשורה טובה זו.

אלא שלג"ר משולם שמועה זו לא נעמה כלל ועיקר. הוא לא ידע את נפשו מרוב צער מן החשש שהנה מן השמים משלמים לו את גמולו בו במקום, ומי יודע אם אינו מכלל האנשים שעליהם נאמר "ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו ח"ו".

באותו לילה נגלה אליו אביו בחלום והסביר לו שאת שכרו הוא קיבל במהרה כאן בעולם הזה, מפני שנשתכחה ממנו משנה מפורשת והוא פעל בניגוד לה – זוהי המשנה הגורסת ש"הרוצה שיתן ולא יתנו אחרים, עינו צרה בשל אחרים". מצווה שהגיעה לידו, היה צריך לשתף בה גם אחרים.
​

(מראש צורים, דברים)​

 

[גרינפלד]

בעת כהונתו של הגה"ק רבי משולם איגרא זי"ע כרב העיר טיסמניץ, נכנסו אליו שני סוחרים מעיר סמוכה לדין-תורה. שמע הרב את דבריהם וענה שהשאלה סבוכה מאד, ועליו לעיין בסוגיה לפחות במשך יום שלם.

כשיצאו הסוחרים מביתו החליטו שאינם יכולים להמתין עד מחר, וחזרו אל עיר מגוריהם, שם הציעו את השאלה לפני רב העיר. כששמע הרב את שאלתם המסובכת, ביקש שימתינו כמה דקות. נכנס הרב לחדר אחר, והתפלל להשי"ת בבכיות גדולות שיעזרהו לפסוק את הענין הקשה. ואכן, תפילותיו התקבלו, כאשר לפתע עלה בדעתו לפתוח איזה ספר, שם גילה שאותו ספר דן ממש בשאלה כזו והתשובה מפורשת שם. שמח הרב ומיהר לצאת אל בעלי הדין ופסק את דינם.

כעבור זמן, הזדמנו שוב הסוחרים לטיסמניץ, ונכנסו אל רבי משולם איגרא. הם התנצלו על שלא חזרו אליו בעת ההיא, וסיפרו על פסק הדין שפסק הרב שלהם בתוך כמה דקות. כששמע רבי משולם את דבריהם התפעל מאד, שכן התשובה שענה אותו רב במהירות, היתה זהה ממש למסקנה שהוא הסיק רק לאחר יממה של יגיעה רבה. חשב רבי משולם שכנראה אותו רב הוא גאון הגאונים, וגמר בדעתו לנסוע אליו ולהכירו.

כשהגיע רבי משולם אל ביתו של אותו רב, הביע בפניו את התפעלותו על כך שהוא הכריע במהירות בשאלה סבוכה כזו. אך אותו רב הודה על האמת שאמנם גם הוא לא ידע מה להשיב, ובכה להשי"ת שיחלצהו מן המצר, ואז מצא ספר בו התשובה כתובה בבירור. כששמע רבי משולם את הדברים, סרה כל התפעלותו בבת אחת, ונענה ואמר: "לבכות גם אנו יכולים, אבל הדרך הנכונה היא – לעמול בתורה"!​

 

[גרינפלד]

הגרמ"מ שולזינגר מספר שניגש מאן דהוא לרבו מרן הגר"י אברמסקי זצוק"ל ושאלו: לכל גדולי ישראל יש חומרות בכל מיני הנהגות הלכתיות, שמתי לב שלרב אין שום חומרה, מאי האי?

ענה לו הרב אברמסקי קצרות: "התבוננתי שכמעט כל חומרה באה על חשבון מישהו, לא אצל אברמסקי!!!"

ואכן גדולי ישראל שהקפידו מאוד על חומרות מיוחדות ראו אצלם שהכל נעשה רק בתנאי שהדברים לא באו על חשבון פגיעה כל שהיא בזולת.

כך מסופר על הגאון רבי משולם איגרא שהקפדתו על אפיית המצות היתה נוראה, את החיטה היו קוצרים בזהירות רבה, ולאחר מכן היו נמסרים לידי אחד מבחירי תלמידיו שרק עליו סמך והלה היה תולה אותם בתוך מארז סגור בוו המשתלשל מהגג, כדי שלא יגעו בה עכברים וירטיבו את החיטה ברוקם, ויהי היום ותלמיד זה הלך באמצע השנה לעולמו, נגשו תלמידיו ושאלוהו אצל מי יניחו כעת את החיטה? אמר להם תשאירו את זה אצל האלמנה. לשאלתם האם מכיר הוא את האלמנה שאכן ניתן לסמוך עליה?

ענה רבי משולם: לא ולא, אין לי שום מושג מה תכונותיה והליכותיה, אבל אם תגיעו ליטול ממנה את החיטה על אף שיודעת היא עד כמה קפדן אני וגם מבין תלמידיי רק על בעלה סמכתי, כך שאין בזה פגיעה שאינני סומך עליה, אבל עצם ההגעה לקחת ממנה תגרום לה שוב צער על עצם פטירת בעלה, יש בשוק מספיק מצות לקיים בהם מצוות אכילת מצה!​

 

[גרינפלד]

מסופר כי פעם הגיע בעל ה'קצות החושן' ל'פרשבורג' עם ספריו, ונכנס לבקר את רבי משולם איגרא, כדרכם החלו לדבר בלימוד, וה'קצות החושן' העלה קושיא בדברי הרמב"ם. עוד טרם הציע את תירוצו, הקדימו רבי משולם ואמר: "נראה שכבודו יאמר כך לתרץ את הרמב"ם…" ואכן קלע למטרה, כי באמת כך כיוון ה'קצות החושן' ליישב. בהתפעלותו אמר לו ה'קצות החושן': "הנה אני עוסק כעת בחיבורי על חושן משפט חלק ב', למה לי להתייגע עליו כל כך, יאמר לי כבוד גאונו מה שאחדש…"

רבי משולם איגרא חש כי חלשה דעתו של בעל ה'קצות החושן' מכך, והיטב חרה לו על כי ציער אותו, ובשל כך קיבל על עצמו להתענות שני וחמישי בכל ימי חייו.​

 

[גרינפלד]

סיפר הגאון רבי משה יעקב בולק שליט"א, תלמידו המובהק של הגאון רבי דב לנדו שליט"א, ראש ישיבת סלבודקה, שנכנס פעם לבית רבו בשעה שגמר ללמוד סוגיא מעמיקה. לפתע שם לב שדמעות חמות זולגות מעיניו של ראש הישיבה.

בקול נרגש אמר רבי דב לתלמידו: "סיימתי כעת תשובה מעמיקה של גאון הגאונים רבי משולם אגרא, רוחי מתפעמת מהגאונות המופלאה שניכרת מכל מילה שלו, מהעמקות העצומה שטמונה בה, ומהרהר אני לעצמי מתי אזכה גם אני להעפיל לדרגות כאלו? כיצד אזכה אף אני להעמיק כמותו!…"

המתבונן בזה ישתומם! הלוא רבי משולם איגרא היה גאון הגאונים בדורו, שכבר אז חרדו הכל לנוכח גאונותו וגדלותו. שאדם בן דורנו יוזיל דמעות של 'קנאת סופרים' להידמות אליו – היא מפליאה ביותר. כמה אהבת התורה וכח של שאיפות, טומנות בחובן דמעות טהורות אלו!​

 

[גרינפלד]

מעשה מופלא שאירע עם הגאון רבי משולם איגרא מפרשבורג, אחד מגדולי הענקים שבדורו. בצעירותו, בא בברית השידוכים עם בתו של אחד מראשי הקהילה העיקריים בבוטשאטש עיר מגוריו.

מספר חודשים לפני החתונה, הוזמן לביקור המחותן, שם הוגש לו 'מעדן חם' שרבי משולם העני מעולם לא ראה ולא שמע עליו: קפה.

המשרת הביא כוס חם של קפה מבושל, לצדו צלוחית חלב וכמה קוביות סוכר למתק את המשקה המר.

בעל הבית ביקש ממנו להתכבד, והתלמיד חכם הצעיר הסתכל במבט בוחן על כל אחד מהרכיבים והתחיל לחשוב: יש לנו שני נוזלים וסוכר. הדין הוא שמקדימים אוכל לשתיה. הוא לקח קובית סוכר ואכל.

לאחר מכן היה מסופק מה לשתות קודם: את החלב או את המשקה השחור. הוא חשב שבתורה כתוב שהאפלה קודמת לאור, ולכן הוא שתה את הקפה השחור. הוא ראה את הבוץ שבתחתית הכוס, לקח את הכף והתחיל לאכול אותו, כי לא רצה להביך את האיש שבקרוב יהיה חמיו, שהגיש עבורו לפתן כה מסובך לאכול, לכן הוא לעס באיטיות ובלע את הבוץ.

הכלה השקיפה מהצד על מעשהו של מי שאמור היה להיות בעלה, ועמדה על מקומה המומה.

"אבא" היא בכתה, "אינני מסוגלת להתחתן עם בן אדם שאינו יודע איך שותים כוס קפה. הוא רחוק מלהיות כזה חכם כמו שאמרו לנו עליו.

בגלל מעשה זה וכמה מעשים דומים, אכן עמדה הכלה על דעתה, גם אחר נישואיה, ולבסוף נפרדה החבילה ורבי משולם נתן לה גט כריתות.

שנים מאוחר יותר, ביקר אותו ראש הקהל בביתו של הגאון רבי ישעיהו פיק, רבה המפורסם של ברסלב. כשנכנס לחדרו, הוא ראה את הרב שקוע עמוק במכתב. הוא היה נראה מודאג ומבולבל. כשהאיש שאל אותו מה הייתה הבעיה, הרב ענה לו שהוא קיבל מכתב מלא בדברי חכמה עמוקים. "אני חייב להתרכז בעמקות מיוחדת במינה, כדי להתחיל להבין את רמת הגאונות של האיש הזה", הוא המשיך. "אינני חושב שבחמישים השנים האחרונות קם בכל אירופה איש בשיעור קומה שכזו. בנוסף לגאונותו, ראויה לציון ענוותנותו הנפלאה ועדינותו הנשגבה הבוקעת מכל מילה במכתבו".

הרב הרים את עיניו: "אתה מבוטשאטש", אמר לראש הקהל הנכבד שבא לבקרו. "האם שמעת אי פעם על בן אדם ששמו רבי משולם איגרא?"

האיש לא השמיע מילה. הוא פשוט התעלף.

כשחזר לעצמו, הוא סיפר את כל הסיפור, ואיך רבי משולם איגרא היה חתנו וכל העסק נכשל בגלל כוס קפה.

הגר"י פיק הסתכל עליו, הניע את ראשו בעצב: "באמת!" הוא צעק, "אתה פספסת את ההזדמנות להיות חותנו של האיש הדגול הזה בגלל שלא ידע איך לשתות כוס קפה?!"

הוא שוב נעץ מבטו בראש הקהל ובפשטות אמר לו, "תתעלף בחזרה!"​

 

[גרינפלד]

ה'חתם סופר' רכש הערצה עמוקה והערכה מופלאה לרבי משולם איגרא, קודמו ברבנות פרשבורג, והיה מבקש כסדר ממשמשו הוותיק, לספר לו מעט ממה שראו עיניו במחיצת רבו הקודם – רבי משולם. באחד הימים שמע ממנו את הסיפור הבא:

חומרותיו של רבי משולם איגרא בענין המצות היו למופת, והעיסוק סביבן נמשך כמעט כל ימות השנה; הוא שם עיניו על החיטים מעת שצמחו בערוגה, שאין בה כל חשש גזל או חמץ. עמד על גבן בשעת הקצירה והטחינה, ודאג שייעשו בתכלית ההידור והדקדוק. שמר עליהן שמירה מעולה חודשים ארוכים עד לעת אפייתן למצות, ומאז השגיח עליהן כעל בבת עינו, עד שעלו על שולחנו – שולחן מלכים בליל הסדר.

במהלך החג, כמובן, לא אכל רבי משולם שום מצה, מלבד אותן מצות שנוצרו מראשיתן ועד אחריתן תחת עינו הפקוחה, ובני הבית ידעו כי ישנן מצות מסויימות שנועדו במיוחד עבורו, ואין לאכול מהן או להשתמש בהן.

שנה אחת בליל התקדש החג, לפתע שמו לב בני הבית, כי המצות המהודרות שהניחן רבי משולם על השולחן קודם לכתו לבית הכנסת – נעלמו. רבי משולם היה נוהג ללכת לבית הכנסת בשעה מאוד מוקדמת, בעוד היום גדול. חקירה ודרישה העלו את פשר ההיעלמות; המשרתת סיפרה לפי תומה, כי את המצות הללו היא כתשה הבוקר ובישלה מהן מאכל כלשהו. כמובן היא נהגה כך מחוסר ידיעה, כי היו הן מצותיו המושקעות והיקרות שהרב עסק בהן במשך כל השנה.

בהלה גדולה אחזה בכולם, הרבנית התעלפה. המשרתת שראתה את הרופאים נכנסים הביתה נסה על נפשה בבהלה.

רבי משולם שב מבית הכנסת לאחר התפילה, וראה את ההתקהלות מחוץ לבית. הוא ניסה לברר מה זאת, אך האנשים חששו לספר לו, כי המצות שהיו כה חשובות לו, עליהן השקיע את מיטב כוחותיו, נכתשו למרק. רק השיבו לו בהססנות כי הרבנית התעלפה, אך ברוך השם כבר שבה רוחה אליה וכעת עזבו הרופאים את חדרה.

רבי משולם נכנס הביתה והחל לחקור את סיבת הדבר, עד שהוכרחו לגלות לו מה אירע עם המצות, בדאגה מה תהא תגובתו. אך לתדהמת כולם מיד שאל: "היכן המשרתת?", ובני הבית השיבו כי מרוב בהלה ברחה מן הבית. ציוה רבי משולם לצאת ולאתרה בזריזות, ולהודיע לה כי אין לו שום דבר נגדה והוא ממתין עבורה, ולא יסב לסעודה עד שתשוב. "וכי היא אמורה להיצטער ולהיבהל בגלל החומרות וההידורים שלי?" – שאל בפליאה את בני הבית.

אז פנה לרבנית ואמר בנינוחות ובשויון נפש: "וכי רק הפרשבורגער רָב אוכל מצות כשרות, וכל ישראל אינם אוכלים מצות כשרות? חלילה וחס מלחשוב כך! אמנם חייב אדם להדר כפי יכולתו וכוחותיו, אך אם רצון המקום שלא יעלה בידי השנה להדר כבכל שנה, אקיים את המצוה כהלכתה ואצא ידי חובת המצוה במצות של אחרים!…"

ה'חתם סופר' השתומם מהמעשה, ואמר כי סיפור זה מעיד למפרע, כי כל התעסקותו הרבה של רבי משולם איגרא סביב המצות היתה לשם שמים בלבד, כי אין ספק שאילו היתה לו איזו שהיא פניה, היה כועס בעל כרחו.​