תשרי כ"ה תשרי - יום פטירת החת"ם סופר (1 צופה)

[גרינפלד]

סיפור נשגב של השגחה פרטית, ארע עם קדוש ישראל מרן ה'חתם סופר' זצ"ל, כתוב בידי נכדו, הגאון רבי שלמה סופר זצ"ל, בספרו 'חוט המשולש', אשר לקחו ומוסרו נוגעים לכל אחד ואחד מבאי עולם:

כאשר היה ה'חתם-סופר' בחור צעיר, זכה ללמוד את תורתו בעיר מינץ שבגרמניה, אצל רבו הגדול, איש אלוקים קדוש, רבי נתן אדלר זצ"ל. בימים ההם, היה מתאכסן אצל בעל-הבית מתושבי המקום, שכיבדו מאוד ונתן לו חדר מרווח ונאה לישון בו, ואוכל כיאות להשביע את נפשו.

באותה תקופה עבר הצבא הצרפתי דרך העיר מינץ, והחוק המקומי קבע, שזכותם של החיילים לדרוש מכל אחד מבני העיר שיפנה להם חדר לישון בו, היכן שרק יחפצו. גם לביתו של בעל הבית ההוא, שארח בביתו את ה'חתם סופר', הגיע חייל צרפתי גוי וביקש לישון בביתו. היות שבחדר בו ישן ה'חתם סופר' היו שתי מיטות, הוכרח ה'חתם סופר' לישון יחד עם החייל בחדר אחד. עצם השׁהות עם גוי ערל וטמא תקופה ממושׁכת, היתה מאוסה בעיניו, והדבר חרה לו מאד.

במשך הזמן הוטבו בעיניו של החייל הנהגותיו של הבחור הצעיר, וחכמתו ונעימותו מצאו חן בעיניו, עד שהפציר בו שילמדו קצת מהנהגותיהם וחכמתם של היהודים. כשראה ה'חתם סופר' שלא יוכל לחמוק מבקשתו, נעתר לה, והחל מלמדו נקודות ספורות מחכמת התורה, אך לא את גופי התורה עצמה.

שנים רבות היה מהרהר ה'חתם סופר' בהשתוממות, מדוע זימן לו הקדוש ברוך הוא ניסיון שכזה, להתגורר תקופה ממושׁכת עם גוי שפל שכזה, ולא ידע להשיב תשובה ברורה על כך.

עשרות שנים לאחר מכן, פרצה מלחמה עקובה מדם בין צרפת לאוסטריה. בימים ההם שימש ה'חתם סופר' כבוד כרבה הנערץ של העיר פרשבורג, עיר ואם בישראל, מלאה חכמים וסופרים, שהיתה אז תחת שלטונה של אוסטריה.

בעיצומה של המלחמה, מצאו שני יהודים מתושבי העיר נשק יקר מאוד שהונח בשדה הקרב, והסימנים הראו שהם שייכים לצבא הצרפתי. המוצאים התקשׁו לחלק ביניהם את המציאה, ובאו להתדיין בבית דינו של ה'חתם סופר' למי שייך הנשק על פי 'דין תורה'. בית הדין נטה לטובת אחד הצדדים, ויצא בפסק דין חתום המאשׁר כי המציאה שייכת לו. עם זאת יצוין, כי על פסק הדין לא היה חתום שמו של ה'חתם סופר' במפורש, כי אם החותמת של 'בית הדין – פרשבורג'.

הצד המפסיד הבטיח לנקום על כך, איום שלא אחר מלהתממש. תקופה קצרה לאחר מכן פשט הצבא הצרפתי על ביתו של היהודי שזכה בדין תורה, ומצאו אצלו את הנשק שנלקח משׂדה הקרב. יחד עם הנשק גילו גם את הדף עליו נכתב פסק בית הדין של ה'חתם סופר', ומשׁכך האשימו את ראש בית הדין במרד בשׁילטון ובשיתוף פעולה עם הגנבה, מחמת כך שידע על גניבת הנשק, ולא דווח לצבא הצרפתי, והחליטו להעמידו למשפט קשה בעוון מרד.

ביום שנקבע, הובל ה'חתם סופר' לבית המשפט, שם באולם הדיונים ישבו השׁופטים סביב שולחן עגול כחצי גורן, כשכל אחד מהם תופס בידו חרב שלופה. ה'חתם סופר' נבהל מאוד רק מעצם המראה המחריד, והסתתמו טענותיו, עד שלא היה מסוגל להוציא הגה מפיו.

לפתע, עם תחילת הדיונים, עצר ראש השׁופטים את הדיון, וביקש מאת ה'חתם סופר' לפנות עמו לחדר צדדי. כשנכנסו, שאל השׁופט את ה'חתם סופר' אם הוא מזהה את פניו, ה'חתם סופר' השיב בשלילה. השׁופט הזכיר לו את שמו האישי, אז נזכר ה'חתם-סופר' שזהו אותו חייל צרפתי, שחלק עמו חדר אחד לפני עשרות שנים, בבית הבעל הבית שהתארח אצלו במינץ.

השׁופט אמר ל'חתם סופר', שמהיכרותו האישית יודע הוא את גודל ישרותו וצדקת דרכיו, ואל לו לדאוג כי לא יאונה לו כל רע, אך ביקש ממנו, שלצורך מראית עין של חבר מרעיו השׁופטים, עליו להשמיע את כל טענותיו קבל עם ועדה בביטחה, ושלא יחוש מהחרבות השׁלופות.

כדבריו כן נהג ה'חתם סופר'. נכנס לאולם והשמיע את טענותיו ברגע ובשלוה, כשלאחריו פסק השׁופט הראשי, שהוא יצא זכאי במשפטו ונקי מהאשמות שהוטלו עליו, בטענה שהיות וחתימתו האישית לא מתנוססת על פסק הדין, רק חותמת בית דינו, אין הוא נושא באשמת הגזלה, ובוודאי שאין לתלות על צווארו אשמת מרד בשׁלטון הצרפתי.

ה'חתם סופר' התפעל אז שוב, מהבחינה שהנהיג הקדוש ברוך הוא בבריאה של "וראית את אחורי ופני לא יראו". למפרע התברר, שלפני עשרות שנים סיבב הבורא את בואו של החייל הצרפתי למינץ, והוכרח למורת רוחו לישון עמו בחדר אחד, כדי שבסופו של דבר זה מה שׁיעמוד לו להצלה וישועה.
​

(מתוך 'אוצרותיהם אמלא' כי תשא)​

 

[גרינפלד]

רבי שמעון סופר אבד״ק קראקא בתולדות אביו מרן החתם סופר, מספר עליו שכאשר היה בן ג׳ שנים שלחו אביו למלמד ללמוד תורה, אחר הצהריים חזר לביתו כשהוא בוכה בכיה רבה, שאל אותו אביו מפני מה אתה בוכה, ענה הנער ׳המלמד הכה אותי'. מדוע הכה אותך? והשיב שלמד הפסוק ׳ויקח עפר מן האדמה, (בראשית ב ז) ופירש המלמד באידיש שהקדוש ברוך הוא לקח ׳ערד פון די ערד' [אדמה מהאדמה], שאלתי אותו א״כ מה צריך לכתוב שלקח עפר מן העפר, היה צריך לכתוב שלקח עפר, או אדמה? [בחתם סופר על התורה בפרשת וירא הפסוק 'ואנוכי עפר ואפר' (שם יח כז) מפרש שעפר ואדמה אינם שמות נרדפים ושווים אלא שעפר מצינו רק על עפר תלוש ואדמה רק על המחובר, וכמאמר הכתוב 'ויקח ה' עפר מן האדמה'] המלמד השתיק אותי, ואני התעקשתי ושאלתי שנית, ולכן הכה אותי המלמד.

הם גרו בעיר פרנקפורט, והלך האבא להגה״ק רבי נתן אדלר זי״ע שהיה שם תופס ישיבה, לספר לו מעשי בנו והמלמד, אמר לו רבי נתן, אם לעצתי תשמע הרי שאם זיכה אותך ה' בבן חכים ששואל שאלות כאלה, אל תמסרהו אל המלמדים, תלמד אותו אתה בעצמך, לקיים ׳ושננתם לבניך, ולא ע״י שליח'. ואכן הוא השליך את כל עסקיו מנגד וישב ללמוד את בנו שהיה בן ג' שנים מבוקר עד ערב, וכך גידל האב את בנו הקטן. וכשהיה בן ז' כבר ידע כל חומש ויקרא עם כל הדרשות שבתורת כהנים.

וסיפר החתם סופר לבניו שבגיל שמונה עשה סיום על מסכת ביצה, ובשעת סעודת סיום המסכת הזמינו את הגה״ק רבי נתן אדלר זי״ע וכן בעל ההפלאה הגה״ק דבי פינחס איש הורוביץ זי״ע, וכיבדו את החתן הצעיר לומר דבר תורה, והזכיר בדבריו חידוש של זקנו הגה״ק מהרשש״ך, בעל כוס הישועות, והשיג בדרשתו על דעת זקנו והפריך את ראיותיו. עמד אביו רבי שמואל וגער בו היתכן לחלוק על דברי זקנך, אך רבי נתן אדלר נתן צדק בדבריו, ומאותו יום והלאה גידלו רבי נתן אדלר כבן טיפוחיו, ובגיל עשר שנים כבר היה בישיבת רבי נתן.
​

(גליון ממשקה ישראל)​

 

[גרינפלד]

בימי עלומיו מחבר היה החת"ס שירים בארבעת הימים שבין יום הקדוש לחג הסוכות, מרוב דביקותו ואהבת בוראו שבערה בתוככי לבבו.

בספר 'שירת משה' הביא מאת הג"ר שלמה אלכסנדרי סופר את עדות אביו שפנה הגאון רבי שמעון סופר אב"ד קראקא בשאלה אל אביו מרן זצ"ל, מדוע דוקא בצעירותו חיבר את השירים בין יום הכיפורים לסוכות? השיב לו: "כשהייתי צעיר לימים לא הייתי יודע מה לעשות מרוב דבקות בימים הללו, ולכן החילותי לשיר!" [וכלשון רבינו: "וויא איך יונגער, וואר האבע איך אין דער פיער טאגען צווישען יום כיפור און סוכות פאר דבקות ניכט געוואוסט וואס איך טהון זאלל, זא האבע איך שירים געזונגען"].

בספר אור פני יהושע להגה"ק רבי יהושע בוקסבום זצ"ל אב"ד גאלנטא אמר לבאר את ההנהגה הפלאית כי רבינו, מתוך גודל קדושתו לא היה יכול לבטא את התלהבותו בדרך אחרת אלא בשירות ותשבחות, והיה מנגן המנגן באשר היה עליו רוח ה', אבל כל זה היה בילדותו, כי לעת זקנותו היתה קדושתו כל כך גדושה שלא היה להכלילה אף בשיר, ואז לו דומיה תהילה.​

 

[גרינפלד]

בשמחה יתירה ובחדוות-קודש, חגג רבינו החתם סופר את שבעת ימי חג הסוכות. סוכתו היתה מסוככת בענפי דקל, ומרבה היה בנרות הרבה יותר משאר ימים טובים [זכרון למשה עמ' קפד]. יש שביארו טעם הוספת הנרות יותר מבשאר יו"ט [מובא בספר מנהגי רבותינו והליכותיהם], דהנה ריבוי הנרות מביא לשמחה יתירה, ובחג הסוכות היתה במקדש שמחה יתירה כדכתב הרמב"ם הלכות לולב: ואע"פ שכל המועדות מצוה לשמוח בהן, בחג הסוכות היתה שם במקדש שמחה יתירה, שנאמר ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים, על כן נהג להוסיף בחג הסוכות נרות יותר מבשאר ימים טובים.

היה יושב רבינו החתם סופר והוגה בתורתו בסוכה, ולא היה נראה כמעט חוצה לה. והתפלל תפילות ערבית ומנחה במשך כל ימי החג בסוכתו.

הגה"ק הנודע רבי שלמה אליעזר אלפאנדרי זצ"ל מח"ס שו"ת "הסבא קדישא", זכה בצעירותו להיות ביום הכיפורים אצל רבינו בפרעשבורג. הוא סיפר כי במוצאי יום הכיפורים, כאשר נכנס אל רבינו על מנת להפרד ולנסוע לדרכו, ביקשו רבינו שישאר גם לחג הסוכות, אך הוא סירב. אמר לו רבינו, שהוא ישאר כאן בסוכות… אך רבי שמואל אליעזר לא הבין כראוי את דברי רבינו, ונסע לדרכו. ויהי באמצע הדרך, אירעה לו תקלה, והוכרח לחזור ולחוג את חג הסוכות בפרעשבורג אצל רבינו.​

 

[גרינפלד]

עבודת קדשו של רבינו החתם סופר בחג שמיני עצרת ויום שמחת התורה – הייתה שלא מעלמא הדין, ונשארה חקוקה לנצח וחרות באותיות של אש על לוחות לבבם של כל המשתתפים. בליל שמיני עצרת היו מתקבצים תלמידי רבינו בביתו לאחר הסעודה, והיה נותן לפניהם מיני כסנין ויין רב כיד המלך; וכל אחד היה מזמר פרק שירה.

סיפרה בתו של רבינו מרת שמחה ע"ה, כי פעם אחת בליל שמיני עצרת קרא רבינו לתלמידו, וכה אמר: "זייט לוסטיג!" [הְיו שמחים!], ופצחו הבחורים בשירים ובריקודים בשמחה ובגילה לכבודו של יום, לכבוד התורה ונותנה.

באחד מדרשותיו מעלה רבינו בדבריו הקדושים על סגולת מעלת השמחה ביום שמיני עצרת [דרשות לסוכות דף נד]. שביום שמיני עצרת יום בו "מייחד הקדוש ברוך הוא עם ישראל לבדם…נמצא הקב"ה שמח בפני עצמו על תשובתם של ישראל עם קרובו, ישראל שמחים בפני

מגדולי תלמידי רבינו היה הגה"ק רבי זעקיל פאלאק זצ"ל ומהמקורבים אליו ביותר. נוהג היה רבי זעקיל זצ"ל ללמוד עם רבינו בכל לילה אחר חצות, עד אור הבוקר. ביום שמיני עצרת, בא לחדר רבו הקדוש כדי ללמוד עמו, אמר לו רבינו: "היום אלמד דבר שונה"… הבין התלמיד ויצא מלפניו.

כשיצא רבו מחדרו לתפילת שחרית, חשקה נפש התלמיד לדעת מה למד רבו, הכיר את הספר שהיה בידו הקדושה בעת שהיה בחדר, פתחו וראה שהוא הספר הקדוש "ספרא דצניעותא" [מתוך ההקדמה לספר "תקון משה", פרעשבורג תרנ"ו, לבנו הגאון רבי משה פאלאק זצ"ל אב"ד באניהאד].

בכלל, כאן המקום לציין כי בחג שמיני עצרת האחרון לימי חייו הקדושים של רבינו בשנת ת"ר אירע דבר מעניין, וכה מסופר:

נוהג היה רבינו בחג שמיני עצרת, למסור שיעור תורה בין מנחה למעריב, בסוגיא מיוחדת, שהיה מצווה ללומדה עד הימים האחרונים של סוכות ["ליקוטי חבר בן-חיים" עמ' שסו]. אף בשנת הסתלקותו – כשימיו ספורים – מתאר תלמידו הגאון רבי מענדל כץ זצ"ל ספרא דבי"ד קהילת פרעשבורג בפנקס הקהילה, "היה שוכב ביסורים בעונותינו, לא נפרדה רוחו מאלוקיו, לא נשתנה טעמו וריחו לא הופג; וכדרכו בקודש לדרוש כפעם בפעם הלכות חג בחג, גם זאת הפעם לא שינה מנהגו, ודרש לפני תלמידי חכמים גיבורים סביב למיטתו, מה שחידש בענין פסקי הגמרא אשר ציווה ללמוד בחולו של מועד, כדרך הנהוג בישיבתו הרמה" ["איגרות סופרים" – מכתבי רבינו – עמ' צט.].

במשך חג הסוכות היו יסוריו של רבינו גדולים, והוא המליץ על עצמו את הפסוק: "והיית אך שמח" – שהוא 'אך' ונאנח מיסוריו, ומכל מקום 'שמח'…​

 

[גרינפלד]

משך כל שנות חיי רבינו עלי אדמות חג שמחת התורה אצל רבינו ובני הישיבה היה לשם דבר. חגגו אותם התלמידים במחיצת רבם החתם סופר מתוך שמחה של מצוה באנפי נהירין וברעותא דליבא. הגה"ק רבי מרדכי באנעט זכר צדיק לברכה מתאר את השמחה שאפפה אז את רבינו ואת בני הישיבה, עוד בתקופה שרבינו שימש כראש ישיבה בדרעזניץ: "משה שמח בשמחת תורה, זיו הדרתו מבהיק כמנורה, חכו ממתקים וכולו מחמדים מפז פנינים יקרה כו'". כך נהפך חג שמחת תורה אצל כל תלמידי מרנא ורבנא בעל החתם סופר ובני צאצאיו כיום סגולה והתעלות, יום שמחה והתרוממות.

תוארו של רבינו בשמחת תורה היה לפי אחד התיאורים: "א ווייסן שטערן און פייערדיגע אויגן; א פערפלאמטער" [מצח לבן ועיני אש; נלהב] וכך שר ורקד לכבוד התורה".

אורחים רבים היו באים לשהות במחיצת הקודש בכדי לראות את רבינו בשמחת התורה, והיו ביניהם מי שביקשו לנהוג בבית מדרשו במנהגים אחרים, אך רבינו הקפיד שלא ישנו ממנהגיו בבית מדרשו.​

 

[גרינפלד]

בגמרא (פסחים עא ע"א, סוכה מח ע"א) דרשינן לרבות לילי יו"ט האחרון לשמחה, והדברים צריכים ביאור דהרי אכין ורקין מיעוטין הן, ואיך דרשינן כאן לרבות.

וביאר מרן החתם סופר הק' זי"ע דהנה ביו"ט הראשון של סוכות ג' מצות איכא, נטילת לולב, ישיבת סוכה ושמחה, ביום השני חסרה כבר נטילת לולב (מדאורייתא) ונשארו ב' מצות, וביו"ט האחרון כבר חסרה אף המצוה השניה, דהיינו ישיבת סוכה, לזה נאמר "והיית אך שמח", דקאי על יו"ט האחרון כי רק זה נשאר לנו ממצוות החג והוא "השמחה".
​

 

[גרינפלד]

יצחק אבינו הפציר בתפילה כדי לזכות לבנים לאחר שרבקה היתה עקרה כמו שאמר הכתוב (בראשית כה כא) "ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו כי עקרה היא ויעתר לו ה' ותהר רבקה אשתו". ופירש רש"י: "ויעתר – הרבה והפציר בתפילה". מה הטעם שהיה צריך להפציר כל כך בתפילה?

ביאר הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד על פי מעשה שהיה עם מרנא ה"חתם סופר" זצ"ל, שדחה בקשת אחד להתפלל על אשה שהיתה מקשה לילד ובקשוהו להתפלל שתלד במהרה. וטעמו היה שידע ברוח קדשו שהנולד יהיה גדול בישראל. ובמסכת קידושין (עב:) אמרו: ב"כשמת ר' עקיבא נולד רבי, כשמת רבי נולד רב יהודה, כשמת רב יהודה נולד רבא, כשמת רבא נולד רב אשי. ללמדך שאין צדיק נפטר מן העולם עד שנברא צדיק כמותו שנאמר (קהלת א ה) 'וזרח השמש ובא השמש' – עד שלא כבתה שמשו של עלי, זרחה שמשו של שמואל הרמתי, שנאמר (שמואל א' ג ג) ונר אלקים טרם יכבה ושמואל שוכב". ואמר החתם סופר שמאחר שעל ידי הלידה נגרם שימות צדיק אחר, לכן אינו רוצה להתפלל שתלד במהרה.

לפי"ז מובן מה שהיה צריך יצחק להפציר כל כך בתפילה, מכיון שע"י לידתם של יעקב ועשו התקצרו חייו של אברהם אבינו חמש שנים קודם, שהרי ביום שיצא עשו לתרבות רעה נפטר אברהם אבינו כדי שלא יראה אותו יוצא לתרבות רעה. [יעויין רש"י בראשית (כה ל)]. ועל כן הוצרך יצחק אבינו להרבות בתפילה, להפציר ולפייס את הקב"ה כדי שיסכים לקצר חמש שנים מחייו של אברהם אבינו. ואמר הגאון רבי יוסף חיים זוננפלד רמז לזה: "חמש שנים" הוא בגימטריה "ויעתר לו ה' " [-בשם הוי"ה].

[כשהגיעו הדברים בפני מרן הגאון רבי אהרן קוטלר זצ"ל, הפטיר שגימטריה זו אי אפשר לאמרה בלי רוח הקדש].
​

(הגדה של פסח פניני חיים)​

 

[גרינפלד]

סיפר מרן הגאון רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זצ"ל: בתחילת דרכו של ראש המשכילים משה מנדלסון שר"י, עדיין היה קשה לזהות את טיבו של האיש. רק ה'חתם סופר' זיהה מיד את הריקבון שפשט בו, ואזר חיל ונלחם כנגדו בחרב וחנית, החרים את כתביו וציווה לבערם מן העולם.

והיאך עמד על טיבו של האיש?

מסופר כי נודע ל'חתם סופר' כי שמעו את האיש אומר בשבת: "אני הולך לאכול ארוחת צהריים". מי שקורא לסעודת שבת "ארוחת צהריים", כאילו הייתה זו עוד ארוחה מארוחות השבוע – מעיד הדבר על פנימיותו המפוקפקת ועל טיבו האמיתי!​

 

[גרינפלד]

"וַיְכַל אֱלֹקִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה"… (ב ב)

מה היה העולם חסר? מנוחה. באת שבת באת מנוחה! כלתה ונגמרה המלאכה! [רש"י]

ה'חתם סופר' מבאר את דברי רש"י נפלאות: העולם נברא בשביל ישראל ובשביל התורה שנקראו 'ראשית', כפי שמביא רש"י בתחילת הפרשה. אך שתי מטרות אלו, ישראל והתורה, אינן נפרדות. אחת תלויה בחברתה, כי תכלית הבריאה היא כדי ישראל יעסקו בתורה וישמרו אותה, כמו שאמרו חז"ל: (שבת פח א) 'תנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית, אם ישראל מקבלין את התורה, אתם מתקיימין, ואם לאו, אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו', וכדברי רש"י על הפסוק 'יום השישי…', וז"ל: "הוסיף ה' בשישי, בגמר מעשה בראשית, לומר שהתנה עמהם על מנת שיקבלו עליהם ישראל חמשה חומשי תורה. דבר אחר, יום השישי, שכולם תלויים ועומדים עד יום השישי, הוא ששי בסיון המוכן למתן תורה".

אלא שעל אף החובה של ישראל ללמוד תורה ולקיים את העולם, עדיין הם אנוסים לעמול לפרנסתם, כדאי' (ברכות לה ב) 'אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה', ולכן חלקם מספיקים רק לקבוע עיתים לתורה, ומעטים הם שתורתם אומנתם, ולא יבטלו ממנה לעמל הפרנסה.

והנה שבת קודש הוא יום שביתת מלאכה, ואין אדם טרוד בעמל פרנסתו, וכל ישראל פנויים להגות בתורה, וממילא באה תכלית הבריאה לשלמותה, ומתקיים תנאי הבריאה ורצון הבורא מראשית בריאתו, בשביל התורה ובשביל ישראל.

זהו שכתב רש"י שעד יום השבת, העולם היה חסר מנוחה, כי לא יכלו ישראל לעסוק בתורה ולקיים את תנאי הבריאה בשלמות, ורק כשבאה שבת, באה מנוחה, כי נפנו ממלאכתם ללמוד תורה, וממילא התגשמה תכלית הבריאה.

תלמידו, הגה"ק רבי הלל ליכטנשטיין מקולומייא זצ"ל, היה דורש לרבים בשם רבו החת"ס, על דבר אשר בעלי בתים פרקו מעליהם עול לימוד התורה, בטענה שאין להם פנאי כי טרודים הם בעמל הפרנסה, והיה מטיף להם שהרי כאשר באה שבת באה מנוחה ואינם טרודים בפרנסתם, ומדוע אז אינם לומדים…?! בא זה ולימד על זה שהכל הבל…. ואין להם שום תירוץ ואמתלא…​

 

[גרינפלד]

"וַיְכַל אֱלֹקִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה"… (ב ב)

מה היה העולם חסר? מנוחה. באת שבת באת מנוחה! כלתה ונגמרה המלאכה! [רש"י]

ה'חתם סופר' מבאר את דברי רש"י נפלאות: העולם נברא בשביל ישראל ובשביל התורה שנקראו 'ראשית', כפי שמביא רש"י בתחילת הפרשה. אך שתי מטרות אלו, ישראל והתורה, אינן נפרדות. אחת תלויה בחברתה, כי תכלית הבריאה היא כדי ישראל יעסקו בתורה וישמרו אותה, כמו שאמרו חז"ל: (שבת פח א) 'תנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית, אם ישראל מקבלין את התורה, אתם מתקיימין, ואם לאו, אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו', וכדברי רש"י על הפסוק 'יום השישי…', וז"ל: "הוסיף ה' בשישי, בגמר מעשה בראשית, לומר שהתנה עמהם על מנת שיקבלו עליהם ישראל חמשה חומשי תורה. דבר אחר, יום השישי, שכולם תלויים ועומדים עד יום השישי, הוא ששי בסיון המוכן למתן תורה".

אלא שעל אף החובה של ישראל ללמוד תורה ולקיים את העולם, עדיין הם אנוסים לעמול לפרנסתם, כדאי' (ברכות לה ב) 'אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה', ולכן חלקם מספיקים רק לקבוע עיתים לתורה, ומעטים הם שתורתם אומנתם, ולא יבטלו ממנה לעמל הפרנסה.

והנה שבת קודש הוא יום שביתת מלאכה, ואין אדם טרוד בעמל פרנסתו, וכל ישראל פנויים להגות בתורה, וממילא באה תכלית הבריאה לשלמותה, ומתקיים תנאי הבריאה ורצון הבורא מראשית בריאתו, בשביל התורה ובשביל ישראל.

זהו שכתב רש"י שעד יום השבת, העולם היה חסר מנוחה, כי לא יכלו ישראל לעסוק בתורה ולקיים את תנאי הבריאה בשלמות, ורק כשבאה שבת, באה מנוחה, כי נפנו ממלאכתם ללמוד תורה, וממילא התגשמה תכלית הבריאה.

תלמידו, הגה"ק רבי הלל ליכטנשטיין מקולומייא זצ"ל, היה דורש לרבים בשם רבו החת"ס, על דבר אשר בעלי בתים פרקו מעליהם עול לימוד התורה, בטענה שאין להם פנאי כי טרודים הם בעמל הפרנסה, והיה מטיף להם שהרי כאשר באה שבת באה מנוחה ואינם טרודים בפרנסתם, ומדוע אז אינם לומדים…?! בא זה ולימד על זה שהכל הבל…. ואין להם שום תירוץ ואמתלא…​

לחץ כדי לכווץ...

'שבת קודש' אצל מרן ה'חתם סופר' זי"ע היתה אכן כולו קודש, כפי שיסופר להלן, אך קדושת השבת אפפה גם את לידתו…

שנים רבות ציפו הוריו לפרי בטן, וכאשר כרעה אמו ללדת, היה זה בערב שבת שובה, ז' בתשרי ה'תקכ"ג, היא שלחה לרב העיר הגאון רבי אברהם אבא זצ"ל לבקש ממנו שימתינו קצת לפני קבלת השבת, כי אינה רוצה שיחללו עבורה תוספת שבת.

הרב קיים את מבוקשה וציווה להתעכב מעט לפני אמירת 'מזמור שיר', ומסר לשליח לומר לה שעתיד להיוולד להם בן שהעולם ימתין לו, והוא יאיר את עיניהם בתורתו וצדקותו.​

 

[גרינפלד]

אין מילים שיוכלו לתאר את שגב לימוד התורה של ה'חתם סופר', וכד עסקינן בלימוד תורה בשבת, נוספה על קדושת לימודו, שגם כך נשגבה היא מבינתנו, טהרה מיוחדת, אותה מתארת בתו מרת שמחה לעמאן ע"ה, כפי ששמע ממנה הגאון רבי שמואל עהרנפלד זצ"ל: "בליל שבת קודש לא היו הילדים יכולים להסתכל בצורת קדשו של אבינו. פעם שאל אותי: 'שמחה, מדוע אינך מביטה בי? אינני כלב! אינני נושך!…"​

 

[גרינפלד]

וכך סיפר הגאון רבי חיים אונגר זצ"ל, שרבו הגאון רבי מנחם כץ זצ"ל, אב"ד 'צעהלים' סיפר, שכאשר למד בישיבתו של ה'חתם סופר', ידעו שבכל ליל שבת אחר הסעודה הוא מסתגר בחדר הספרים, ושמועות משמועות שונות הילכו בישיבה אודות הגילויים הנשגבים שמתגלים לו שם.

"שבת אחת" – מספר הג"ר מנחם כץ – "החלטנו ה'מהר"ם שיק' ואנוכי לברר טיבן של שמועות אלו, וערכנו גורל מי מביננו יתחבא בבית הספרים ויתחקה אחר מעשיו של רבינו. הגורל נפל עלי, ורעדה ופחד אחזני, כי הייתי יותר גבוה ובעל גוף גדול יותר מהמהר"ם שיק, ויקשה עלי להחביא עצמי, אך את תוצאות הגורל היה עלי לקיים.

"והנה בליל שבת, כאשר ה'חתם סופר' עשה קידוש ואכל הסעודה, נכנסתי לתוך הארון בבית הספרים, בצד שלא היו בו ספרים, אלא ה'חתם סופר' היה תולה שם את מעילו ומקלו, השארתי סדק צר בדלת הארון והמתנתי לבואו של ה'חתם סופר'.

"לא ארכה השעה וה'חתם סופר' נכנס, תיכף הוציא מהארון ספר אחד ועיין בו. אחר שעיין קצת, עמד והתחיל ללכת לאורך החדר שהיה צר וארוך, הלוך ושוב, ומעת לעת הגביר את קצב הילוכו, עד שהתחיל ממש לרוץ… לפתע נתמלא החדר כולו אור גדול, 'עס האט געפלאקערט' [האור ממש בער]…

"ומיד שמעתי שני קולות לומדים רמב"ן על התורה, קול אחד הכרתי, הלא הוא קולו של מורי ורבי ה'חתם סופר', אך הקול השני לא היה מוכר לי כלל… רעד אחז בכל גופי ולא שלטתי בו, עד שהארון שהייתי בו רעד גם הוא…

"ה'חתם סופר' הרגיש שהארון רועד, פתח את דלת הארון ומצא אותי מפרפר, הוא תפס אותי בבגדי והוציא אותי מהחדר. כשהייתי בחוץ שאל אותי אם ראיתי… וכשעניתי לו 'הן', צהבו פניו ואמר לי 'גוט שבת', והדלת סגר אחריו"…​

 

[גרינפלד]

אהבת התורה שבערה אצל ה'חתם סופר', ותשוקתו העצומה ללימוד התורה בכלל ובשבת קודש בפרט, עברה בירושה ובחינוך לבנו מרן ה'כתב סופר' זי"ע…

מסופר שאחד הבחורים שהיה משמשו בקודש, היה אף לומד עימו כל לילה משעה שתיים עד שחרית. פעם בערב שבת גברה עליו העייפות מלימודי כל השבוע, ורצה לישון בליל שבת, החליט כי היות ועליו מוטלת מלאכת עריכת הנרות, לא יכין לשבת זו את הנרות, כך בהעדר אור, לא יוכל ללמוד עם רבו ה'כתב סופר' ויחזור לישון…

ויהי בלילה כאשר הקיצו ה'כתב סופר' והלכו לחדר הלימוד, פתאום הבחין הרב כי הנרות אינן דולקים, פרץ בבכי גדול ולא יכול היה לעצור מבכיו, על שאינו יכול להגות בתורה משוש חייו, והיה צערו גדול על שהושבת לו ה'עונג שבת'…

כשראה התלמיד מה עולל לרבו, ניחם על מעשיו והתחרט מאוד על שלא הכין הנרות, וקיבל על עצמו ששוב לא יעשה כן, כי לא שיער עד כמה רבו קשור ללימודו בעבותות אהבה בל ינותקו…​

 

[גרינפלד]

בעירו של החתם סופר התגורר בחור יתום, והחתם סופר היה דואג לו, מעודד את רוחו ומייעץ לו בהתלבטויות ובקשיים שהיו מנת חלקו יום יום.

בערב יום הכיפורים בשעה שעם ישראל מתכונן ליום הקדוש, קרא החתם סופר לבתו, וביקש ממנה "לכי בבקשה לביתו של אותו בחור יתום, ואמרי לו שלאחר יום כפור אשדך אותו עם יתומה פלונית, לאחר מכן תלכי נא לביתה של הבחורה היתומה אשר גרה בקצה השני של העיר, וגם לה תאמרי כי לאחר יום כפור אשדך אותה עם אותו יתום".

בתו של החתם סופר תמהה לעיתוי הבקשה ואמרה לאביה הגדול: "אבא, עומדים אנו כעת בערב יום הכפורים ועוד זמן לא רב תתחיל תפילת "כל נדרי" בבית הכנסת, וכי לא עדיף שאלך לבתיהם של היתום והיתומה לאחר יום הכפורים?", השיב לה אביה, "בתי היקרה, מצוה שכזו, לשמח יתום ויתומה, חפץ אני לקחתה עמי לבית הכנסת"…​