תמוז י"ט תמוז רבי בן ציון אבא שאול

[אחד יחיד]

אני רוצה לספר לכם סיפור שהיה ממש לאחרונה: יש יהודי חשוב, משגיח בכמה ישיבות, שהיה לו קשר חזק עם הג"ר דב קוק מטבריה. יום אחד הוא קיבל פריצת דיסק חמורה מאוד, עד שלא יכל לעמוד בכלל. היו לו נעליים מיוחדות אבל גם זה לא עזר, מצב נורא. הוא נסע במיוחד לגר"ד קוק כדי שיברך אותו.

"הוא אמר לו: 'יש לך את חכם בן ציון בירושלים, מה אתה בא לכאן?' היהודי ענה: 'אבל חכם בן ציון כבר נפטר'… הגר"ד אמר: 'אז מה אם הוא נפטר? לך לקבר שלו. אבל אני מציע לך, שאל תלך לפני שתתקשר איתו, תלמד את התורה שלו בספרי 'אור לציון' ואז תלך להתפלל. מכיוון שאני כהן ואינני יכול ללכת לבית הקברות, אני מבקש שתתפלל גם עלי'…

"אותו יהודי עשה כך, למד כמה סימנים ב'אור לציון', ולמחרת הלך לקבר של אבא, אמר תהילים וגם למד קטעים גדולים של ספר 'חכמה ומוסר'. כבר במקום הרגיש שינוי, אך עדיין הוא חזר הביתה בקושי רב. הוא הלך לישון ובבוקר אומר לרעייתו: 'תביאי לי את הנעליים'. היא הביאה את הנעליים המיוחדות, אבל הוא ביקש להביא את הנעליים הרגילות ואפילו התכופף ושרך אותן לבד…

"הוא נסע לגר"ד קוק, ואמר לו בקשר למה שאמר, שאינו יכול להגיע בעצמו כי הוא כהן, כי הציון נמצא ממש בסמוך לדרך שבה גם כהנים יכולים ללכת. למחרת בשעת בוקר מוקדמת הוא מקבל טלפון, על הקו היה הנהג של הגר"ד שאמר: 'אנחנו בירושלים, איך מגיעים בדיוק אל הציון?'"… (בנו הרב אליהו)

 

[אחד יחיד]

רבינו במהותו, היה איש חסד. לא פעל רק מחיבת הנתינה, וכאתגר חיצוני, אלא מסור כל כולו לעזרת הבריות, כאילו חסרונו של הזולת הוא חסרונו שלו ממש, ויותר ממה שכאב כשהיה חסר דבר מה, כאב את חסרון הזולת!

רבינו, אוהב ישראל, נתן עיניו וליבו. הבחין וחש. יצא אל העם לראות בסבלותם.

במלחמת תש"ח, אך שמע קול רעש פגז, המתין עד יעבור זעם, ויצא אל הרחוב הסמוך לראות מי נפצע וזקוק לסיוע רפואי.

ולא רק עיניו נתן. גם אזניו כרויות היו לצער הזולת. אם שמע צופר אמבולנס מיבב, מפסיק היה באמצע לרגע השיעור, ומקדיש את הלימוד להחלמת אותו חולה אלמוני. ציטט דברי הגמרא (שבת סז ע"א, חולין עז ע"ב): "אילן שמשיר פירותיו (שגדלים יותר מדי מחמת דושנו) טוענו באבנים להכחיש כוחו, וצובעו בסיקרא, בצבע אדום. שיראו בני אדם, ויבקשו עליו רחמים".

ורבינו מתפעל היה מרמת הרגישות שהיתה בימי קדם, כזו 'נשיאה בעול עם הזולת'. אנשים עברו ליד אילן המשיר פירותיו, והתפללו על בעליו! לא ראו את הבעלים, אף לא הכירוהו. אבל יהודי מצוי במצוקה כספית, אילנו אינו עומד בציפיות, והתפללו לרווחתו. על אחת כמה וכמה כשיללת הצופר מודיעה, שיהודי מצוי בסכנה וזקוק לרפואה דחופה, שיש לשאת עימו בעול ולהעתיר עבורו!

 

[אחד יחיד]

סיפרה אחיינית: פעם עליתי לבקר עם בני הבכור, שהיה עולל בעגלה. שוחחתי עם כלת רבינו, שבנה הפעוט שכב בעריסה. השיחה קלחה בנועם, ולא שמנו לב לתינוקות שהחלו לבכות.

לפתע נכנס רבינו, והפסיק את שיחתנו: "ההלכה אומרת, שמי שהופקד בידו פקדון חייב לטפל בו ולשומרו: לנערו, לאווררו, לנקותו מפעם לפעם (בבא מציעא ל ע"א). הופקד בידכם פיקדון, והוא בוכה, משהו מציק לו, ואתן משוחחות, מועלות בפיקדון"…

פעם ישב רבינו בסעודת מצוה. האווירה היתה מרוממת, השמחה רבה. לפתע קם ממקומו, עשה דרכו לעבר הפתח. עקבו בתמיהה. עצר ליד הדלת. היתה שם עגלת תינוק ובה פעוט פועה. התיישב לידה, והחל לנדנד את העגלה, להשקיט את התינוק. מובן שמיד הגיע אבי הבן, נבוך. לא שמע, התנצל.

מאפיין כל כך את רבינו. מחייב כל כך כל אדם!

 

[יהודה המכבי]

ספר חדש שיו"ל מתורתו, בעיקר מדברים שמאחרי הפרגוד
מתלמידו הגר"ב שרגא

 

[אחד יחיד]

פעם הציעו בני משפחת רבינו נסיעה בחול המועד פסח למערת המכפלה. היה זה בעידן האינתפיאדה, ורבינו היסס. חשש לנסוע למקום סכנה. מששמע שחברת ההסעות הבטיחה שמירה, נאות. תושבי חברון שמעו על בואו, כמה שמחו. בהתרגשות עזה והתעוררות גדולה התכוננו לבואו. יצא אוטובוס מלא, באווירה מרוממת. בדרך, עצרו לתפילה קצרה בקבר רחל.

לפתע, בהגיעם למעלה הכפר 'חלחול', נעמד פורע אלמוני באמצע הכביש, ובידו אבן ענקית. רבינו שישב קדימה הורה לנהג: "תמשיך מהר!"… אך השעה נחמצה, והאבן יודתה וניפצה את השמשה הקידמית. הנוסעים נזעקו והמהומה רבתה. אמהות נחרדו וילדים בכו. תהילות לקל, לא נפגעו נפשות. האוטובוס עצר בקצה דרך בית לחם. בעל החברה הציעה אוטובוס חילופי, מוגן ירי, והנוסעים שמחו להצעה. אחיין רבינו מיהר ושאל: "כבודו פחד?" וענהו: "לא". המשיך ושאל: "ואם נמשיך לחברון, כבודו יפחד?"

וענה: "לא פחדתי, ולא אפחד!".

"אם כן, ומה דעתו, נזמין עוד אוטובוס?", שאל, ורבינו נענה: "כן, לירושלים!".

"מדוע, הרי כבודו רגוע, והנוסעים הסכימו להמשיך בנסיעה. ההתכוננות בחברון בעיצומה. איזו הזדמנות! למה שיתאכזבו?", תמה.

ורבינו הגיב: "מה אינך שומע? הילד כאן בוכה, רועד מפחד. מה השאלה? מיד הביתה!"…

(מתוך הספר 'רבינו האור לציון')

 

[אחד יחיד]

כשיסד מרן הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצוק"ל את רשת החינוך התורנית, הקים מקורבו הרב אריה לב ארי שליט"א תלמוד תורה בירכתי צפון, שבקרית שמונה, בנשיאותו. כל דבר, קטן כגדול, נחתך על פיו. פעם, נסע רבינו לקברי צדיקים בצפון, ואמר למקורביו: "בואו וניסע לקרית שמונה, ונבקר בתלמוד התורה". נסעו, וביקרו בהפתעה. המנהל לא היה, אבל המלמדים לימדו והתלמידים למדו, ורבינו עבר מכיתה לכיתה ושאב רוב נחת. בחן את התלמידים וידעו תלמודם, השמיע באזניהם דברי חיזוק והביע התפעלותו.

כשנודע דבר הביקור למנהל, התקשר לרבינו: "מדוע לא הודיע הרב על ביקורו, הייתי נשאר ומקבל פניו בכבוד רב? לא ציפיתי לאורחים ונסעתי להסדיר עניינים הנוגעים לתלמוד התורה…"

"אל תצטער", ניחמו רבינו, "יודע אתה שהכבוד הוא הדבר האחרון המעניין אותי!"

"הכבוד הוא כבודנו, ולא כבודו!" התרגש המנהל, "המוניטין של התלמוד תורה הוא, מהיותו בנשיאותו. עתה, כשזכינו בביקורו, אילו הייתי יודע הייתי מצלמו עם התלמידים. זה היה משמחם, ומועיל לרישום לשנה הבאה!"

"איני יודע כמה חשוב צילום כזה", השיב רבינו בענוותנותו, "אבל ידעתי שזה חשוב לך וישמח אותך, ודאגתי לכך. לאחד התלמידים שנתלוה לנסיעה היתה מצלמה, וביקשתיו להנציח את המעמד"…

 

[אחד יחיד]

סח הרה"ג רבי בנימין בצרי זצ"ל, רב קרית האבות בבאר שבע, מתלמידי רבינו הוותיקים: בעידוד הדרכת רבינו, הקמנו את תלמוד התורה באופקים שבנגב, שהתנהל בנשיאותו ובהכוונתו. הזמנו את רבינו למסיבת החומש.

האמת, הטרחה היתה רבה ועצומה, הן מחמת טלטול הדרך והזמן היקר מפז, והן מחמת העובדה, שחתני המסיבה היו דרדקים בני ארבע, ואבותיהם רחוקים מלהיות בני תורה, ומה לתבן את הבר?! אבל שיערנו שבואו יחזק את הת"ת ויגביר את ההרשמה. גדול שם רבינו, ורבים ינהרו להתברך. יתפרסם וישתרש שהת"ת בנשיאותו, ובואו יהיה לברכה מכמה וכמה בחינות.

רבינו נעתר לבקשה, ונקבע שנבוא לקחתו.

הגענו בעיצומו של התקף חולי ומכאוב של הרבנית עליה השלום. היא התייסרה נוראות, ורבינו המתין לבוא הרופא. הבנו שאין זו השעה המתאימה. איחלנו 'רפואה שלימה', והודענו שנמסור את ברכתו.

"לא, לא", מחה רבינו, "ברוכים אתם בבואכם, אני מתנצל על קבלת הפנים, אך מבקש בכל לשון של בקשה: אל תלכו! הכנסו לחדר הלימוד שלי, אביא שתיה, ונראה מה לעשות!"

אי אפשר היה לעמוד מול ההפצרות. הרב ליוונו לחדר הלימוד, ושב אל הרבנית. ישבנו ואמרנו תהילים להחלמתה. בינתיים הגיע הרופא, והורה לאשפזה. הוזמן אמבולנס. רבינו נכנס לחדר, ומסר לנו את דברי הרופא, וביקש סליחה על עגמת הנפש שנגרמה לנו.

קמנו ואיחלנו 'רפואה שלימה'. רבינו ענה אמן בחום, ואמר: "מורי ורבי 'המורה' – הגאון רבי עזרא עטייה זצ"ל – הביא דברי המדרש (בראשית רבה צ"ב, א'): אין לך אדם בלא יסורים, אשריו לאדם שיסורים באים עליו. והקשה: הלא המדרש סותר עצמו מיניה וביה. אם אמרו שאשרי האדם שיסורים באים עליו, משמע שאינם באים על כל אחד. ואיך אמרו שאין לך אדם בלא יסורים? והתשובה שהיסורים יכולים לבוא על האדם בשני אופנים. האחד, ואשריו, כשהם באים עליו ישירות. לפחות אשתו אינה סובלת. והאופן השני, כשהם באים על אשתו, ואז שניהם סובלים. שהרי נושא הוא עימה בעול, וסובל יחד עימה!"

הבנו, שבכך נפרד מאתנו רבינו מתוך דברי תורה. אך הוא המשיך ואמר: "בני, הגאון רבי אליהו שליט"א, יסע עימה לבית החולים, ואני אבוא אתכם!" נדהמנו. הן זה עתה העיד בעצמו שסובל הוא את סבלה של הרבנית ובצרתה לו צר, נושא עימה בעול במלואו. ואיך יוכל לנסוע למסיבה, ולבו בל עמו?

אבל רבינו הגיב בטבעיות: "פרסמתם מודעות, אנשים ממתינים לבואי, הילדים מצפים לבואי, אשמחם כשאבוא ויתאכזבו אם אעדר – ואיך אוכל לאכזב? אסע, ובזכות תינוקות של בית רבן ושמחת התורה, מסיבת החומש, תרפא הרבנית, ומעבר לכל, אם מחמת נוכחותי יתפרסם שמו של התלמוד תורה, ולו בעוד תלמיד אחד שיבוא ללמוד תורה במוסד, יהיה לה לרפואה!"

הרב הצטרף אלינו לנסיעה, והתקבל בהערצה בקרב הקהל. הוא ישב והאזין בסבלנות ובמאור פנים לכל הדרשנים, מנציג המועצה ועד לנציג ההורים. לשירת הילדים ולמחרוזת הברכות. ורק אנו ידענו כמה מתוח הוא, וכמה דואג לשלום הרבנית. אבל נוכחותו משמחת ומחזקת, ונשאר עד תום הטקס!

(מתוך 'רבינו האור לציון')

 

[אחד יחיד]

באחד החורפים הירושלמים הקרים היתה העיר משותקת מחמת השלגים הכבדים שירדו בלא הפוגה יומיים רצופים. הקור העז והשלג העמוק לא הרתיעו את חכם בן ציון אבא שאול זצ"ל מראשי ישיבת "פורת יוסף" המעטירה, גם לא העובדה שהתחבורה שבתה. הוא בוסס במרבד הלבן ופילס דרכו לבית אחד המתפללים הקבועים בבית הכנסת "אוהל רחל", שהכניס את בנו באותו ערב לעול המצוות. הבין הרב, שבמזג אויר כזה לא יבואו רבים לשמחה, והמצווה לשמח כפולה ומכופלת.

בשמחה רבה יצא הרב מביתו מתוך מחשבה על הזכות הגדולה שנפלה בחלקו לשמח את בעל השמחה ואת חתן הבר מצווה. מיד בצאתו מביתו פגש בשכנו ששאלו: "לאן כבוד הרב יוצא במזג אוויר סוער שכזה"? ענה לו הרב: חז"ל הפליגו במעלתו של הזוכה להתעסק ב'מת מצווה' שאין מי שיקברהו עד שאמרו: "מת מצווה הכל קרוביו", ואני הולך להתעסק ב'חי מצווה' שזה הרבה יותר ממת מצווה"… המשיך הרב והסביר: "אחד המתפללים בבית הכנסת חוגג היום בר מצווה לבנו וכיון שברור לי שרבים לא יגיעו, החלטתי לצאת ולשמחם.

קפוא ועמוס בשלג הגיע הרב לבית השמחה ומצא את הבית ריק, רק חתן הבר מצווה והוריו ישבו סביב השולחנות הערוכים. האורות דולקים והאווירה נכאה. כל כך שמחו כשראו את הרב. הרב החל לשיר תוך כדי שהניח את ידו על כתפו של חתן הבר מצווה ובין שיר לשיר היה מחבקו ומנשקו ואומר להוריו: "אשריכם שזכיתם בבן כזה! כולו זך וטהור ובוודאי שעתיד הוא להיות אחד ממאורי הדור".

לאחר שראה הרב שהעצבות הוסרה מעל פני ההורים ומפניו של חתן הבר מצווה, עמד ומסר את המתנה, ביקש סליחתם ואמר: "אני חייב לצאת, אשוב בעוד כמחצית השעה". בעלטת הלילה עשה דרכו, בוסס בשלג הכבד, עד הגיעו לטלפון ציבורי. באצבעות קפואות שילשל אסימונים וחייג לתלמידיו, עד שהשיג רכב מצויד בשלשלאות ברזל, בעזרתן ינוע בשלג.

כשהגיע הרכב, עלה וביקש מהנהג: "סע בבקשה לביתו של ראש הישיבה חכם עזרא עטיה". חכם עזרא שמח מאוד לראותו והרב פתח מיד ואמר: "יש כאן מת מצווה חי! בר מצווה קודרת! מצווה נדירה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים"! חכם עזרא עטיה שמח מאוד ואמר: "תודה רבה לך שחשבת עלי לזכותני במצווה נדירה שכזאת".

כשנכנסו לרכב, ביקש חכם בן ציון את רשותו של חכם עזרא עטיה להביא גדולי עולם נוספים. גם המקובלים הגדולים חכם אפרים הכהן וחכם יעקב עדס שמחו מאוד על המצווה הגדולה שהתגלגלה לידם ואמרו לרב: "מעולם לא קיימנו מצווה גדולה שכזאת"! במשך כל נסיעתם לבית חתן הבר מצווה, לא הפסיקו גדולי עולם אלו להודות לה' יתברך על הזכות הנפלאה הזאת ובין לבין חזרו להודות לחכם בן ציון שחשב עליהם.

כשנכנסו גדולי עולם אלו לביתו של חתן הבר מצווה אורו עיניהם של ההורים ושל החתן, הם לא האמינו למראה עיניהם, שמחתם עלתה לשחקים כשפצחו גדולי עולם אלו בשירה לכבוד חתן הבר מצווה. חכם בן ציון אבא שאול שמח מאוד לראותם כל כך שמחים עד שזלגו עיניו דמעות מרוב אושר שזכה לקיים מצווה נפלאה שכזאת.

(ברינה יקצורו)

 

[אחד יחיד]

שח תלמידו של הגרב"צ אבא שאול זצ"ל, הרה"ג רבי שאול גבאי שליט"א: הייתי נוכח בדין תורה בראשותו. המתדיינים ניסו להטעות את בית הדין מכל הכיוונים. בנוהג שבעולם, כל אחד סבור שהצדק עמו וטענותיו מכריעות, או שהאחד מבקש לעשוק והשני מתגונן ומבקש צדק. כאן, היה זה דין מרומה מכל צד, בגיבוי טוענים רבניים שנונים שפיהם גחלי רתמים. גיבבו שקרים, ורבינו עצם עיניו וראשו נשמט…

הטוען הרבני חשש שאין שומע לדבריו והציע שבית הדין יצא להפסקה. "הרב נראה עייף", אמר בנימוס.

ננער רבינו והגיב בחריפות: "הנני ואראה לכם מי עייף! אתם שניכם משקרים ביודעין ובמצח נחושה. אתה טוען שכך וכך היה מעשה, אמת?" – "אמת", ענו התובע ובא כוחו. "ואתה טוען שכך וכך היה, אמת?" – "אמת", ענו הנתבע וטוענו.

"ואני טוען שכך וכך היה", ושיחזר כל העיסקה לפרטיה, לתדהמתם, כשהוא חושף כל שקריהם כפי שהבין מסתירת טענותיהם, ומסביר מדוע שינה התובע בפרט זה ומה רצה להרוויח, ומדוע שינה הנתבע בפרט אחר ומה ביקש להשיג – והמדהים מכל היה, שהרצה כל זאת בניחותא, בסבלנות ובפירוט, בלא שמץ רוגז על הנסיון להטעות את הדיינים ולהטות את הדין. ממש כאילו הסביר סוגיא לתלמידים, וביאר מדוע נטו תוספות מפירוש רש"י, ומדוע בחר רש"י בפירושו, ומה מסקנת הדברים לפי כל אחת מהדעות. כך, להבדיל, נשמע מנתח את נכלי הצד האחד וערמומיות הצד השני, והאמת אינה כדברי אחד מהם, ולפיה הדין כזה וכזה…

ושני המתדיינים הודו לדבריו, למגינת לב הטוענים הרבניים שמסכת שקריהם נפרמה…

(אוסף גיליונות)

 

[אחד יחיד]

פעם בבית הכנסת 'אהל רחל' בשעת התפילה, הבחין רבינו בשניים מתלמידיו משוחחים בזמן אמירת הקרבנות. בקרבת מקום ישב חכם אחד דחיל חטאין מגדולי תלמידי רבינו, והדיבורים הפריעו לו. בעדינות נפשו, לא העיר. תר אחר מקום מרוחק. והנה הוא טרם מצא ורבינו הבחין, ירד מהתיבה בחרדת קודש, ניגש אליהם והוכיחם: "הדיבורים מפריעים לחכם, כבוד התורה!". (מתוך הספר 'רבינו האור לציון')

 

[אחד יחיד]

מוהל מומחה היה רבינו, ולא לקח שכר מצוה. להיפך, הגיע על חשבונו, ופעמים רבות אף העניק עזרה מכובדת. תנאי אחד היה לו: "לא על חשבון השיעור!". או לפניו, או לאחריו, על חשבון שעת המנוחה הנחוצה כל כך. פעם אחת חרג ממנהגו. תלמיד חכם הזמינו, וסיפר שהזמין את רבותיו ורעיו לשמוח בשמחתו, ופלוני מגדולי הדור כובד בסנדקאות, והברית נקבעה לשעה עשר.

אמר רבינו: "השיעור שלי מתחיל בתשע!", ביטול תורה דרבים.

וסיפר: "ראיתי כמה הצטער, והחלטתי שעל פי דין כבוד התורה עדיף. למנוע צער מתלמיד חכם!", ביקש מתלמידיו ללמוד בהתמדה ולהכין את השיעור, והשתתף בברית! (מתוך הספר 'רבינו האור לציון')

 

[אחד יחיד]

מה חרד רבינו שלא להטריח תלמיד חכם. סך רבי דוד שמאי, בעל האיטליז: "יום אחד התקשרה הרבנית כהרגלה להזמין בשר לכבוד שבת. בדרך כלל, הייתי מביא את המשלוח בעצמי. באותו יום הייתי עמוס מאד בעבודה, ולא התאפשר לי לעזוב החנות. והנה, הקרה לי הבורא יתברך אברך מהרחוב של רבינו, קונה ותיק, שבא לקנות בשר לשבת. שאלתי האם יאות לקחת עמו את ההזמנה של הרבנית, והסכים בשמחה.

"כעבור שבוע פחת הלחץ, והבאתי את ההזמנה הקבועה השבועית בעצמי. אך ראני רבינו, אמר: 'דוד, מה עשית?!'

"נרעשתי: 'מה הדבר?'

"אמר: 'שלחת את הבשר עם אברך בן תורה, השתמשת בתלמיד חכם!'

"התנצלתי: 'הוא עשה זאת בשמחה לכבוד הרב!'

"חרדתו התעצמה: 'אז אני הוא שהשתמשתי בתלמיד חכם!' לא נחה דעתו עד שאמר: 'כשתראהו, תבקש ממנו מחילה בשמך ובשמי!'"… (מתוך הספר 'רבינו האור לציון')

 

[אחד יחיד]

סיפר הרה"ג רבי יצחק כהן שליט"א, רב שכונת שמואל הנביא: בערב יום טוב אחרון של פסח עליתי לקיים מצוות הקבלת פני רבינו ברגל. ראיתי שנצרכת מעט עזרה בסידור הבית לכבוד החג. אמרתי לרבנית שאם נצרכת עזרה, אשלח נערה שתעזור. אמרה: "תבוא עליך ברכה". מיד ירדתי לאחד השכנים וטלפנתי לביתי. אמרתי לבנותי שתקחנה מונית ותבואנה לעזור, אך שלא תאמרנה שהן בנותי. ידעתי שלא יסכים לכך.

"הגיעו מיד, ובהכנסן אמר להן רבינו: 'אמורנה את האמת, אתן בנותיו של חכם כהן?'

"לא יכלו להכחיש, ולא רצו לאמת. הבין, ואמר: 'בשום פנים ואופן, איני משתמש בבנות תלמיד חכם!'

"כך עמד רבינו על המשמר, לשמור על כבוד חכם!". (מתוך הספר 'רבינו האור לציון')

 

[אחד יחיד]

סיפר אברך ממקורבי רבינו: פעם הוזמן רבינו לסנדקאות ביום שישי. בטבורו של התינוק נתגלתה מוגלה וחששו לזיהום. היולדת לקחה את התינוק יום לפני הברית לקופת חולים, והרופא אמר שאין מה לחשוש. בשעת המילה, הסתכל המוהל הרה"ג רבי ראובן אלבז שליט"א, נרתע, אמר: "אי אפשר למול!"…

אם התינוק נזעקה מעזרת הנשים: "אבל הרופא אמר שזה חיצוני, ואפשר למול?!"

הכל הביטו לרבינו לשמוע דעתו, ורבינו נשא עיניו והרצין: "הרופא אומר למול והרב אומר לא למול, שומעים לרב!"

ובתוך כדי דיבור, קרא: "אבל כולם נשארים לסעודה!", ולמקורבו לחש: "אבי הבן טרח והכין סעודה, איך אפשר לאכזבו?!"… (מתוך הספר 'רבינו האור לציון')

 

[אחד יחיד]

אומר היה: "הלכה פסוקה היא, אב ורב שמחלו על כבודם, כבודם מחול. אבל על בזיונם, אין בידם למחול. ואם נצטווינו לכבד תלמידי חכמים, מה רב האיסור לבזותם!"

מזדעזע היה רבינו, בשמעו בחורים ואברכים מעבירים שבט ביקורת על ראשי ישיבות ופוסקים, זה חידושיו נפלאים וזה שיעוריו משעממים. זה פוסק כהלכה וזה מיקל יותר מידי. מי שמם לשית בשמיים פיהם, ולזלזל בכבוד התורה!

ופעם התריס אחד ממשתתפי השיעור דברים על חכם פלוני, באמרו "הוא מיקל הרבה". רעם עליו רבינו: "למדת אחוז אחד מהתורה שהוא למד שאתה מדבר?!" (מתוך הספר 'רבינו האור לציון')

 

[אחד יחיד]

פעם שוחחו בבית רבינו שני בחורים על מנהיגי הדור. מי מתחרה בשרביט ההנהגה, ולמי השפעה ציבורית גדולה יותר ולמה. רבינו ישב בחדר לימודו, וכשומעו נחרד, פתח דלתו ונזף: "איך אתם מדברים, תחרות בין גדולי ישראל? כל אחד סלל דרכו בכוונה טהורה לשם שמים, ואתם עושים השוואות?!" (מתוך הספר 'רבינו האור לציון')

 

[אחד יחיד]

פעם בא לפני רבינו תלמיד עם רשימת שאלות בהלכה, החל מרצה שאלותיו בזו אחר זו, ורבינו עונה: "מותר!" "אסור!". נותרו שאלות שחשש להתיר, אמר: "בבית הכנסת 'עזרא הסופר', יושב חכם סלמאן חוגי עבודי – מגאוני בבל ו'אב בית הדין הגדול' בירושלים – שאל אותו והודיעני מה ענה!"

בירר התלמיד באיזו שעה מגיע. אמרו: בשעה שתים פותח בשיעורו, אפשר לשאול אותו בין אחת לשתיים. כבואו ראה אדם מבוגר מנקה את הספסלים.

"מה רוצה?", נשאל.

"את חכם עבודי!", השיב.

"טוב, מה רוצה?", שאל שוב.

הבין שמדובר בו. שאל, ועל כל שאלה, ענה "מותר!" "מותר!" תוך כדי ניקיון בית הכנסת. במורת רוח יצא, אף לא חשב לחזור ולהודיע לרבינו מה השיב. למחרת, קראו רבינו: "נו, מה השיבך חכם סלמאן?"

התלמיד סיפר דברים כהוויתן: "הוא השיב מהר כלאחר יד! כיצד אסמוך על הוראתו?!", ורבינו נחרד, ונזף בו: "מה עולה בדעתך? דע לך שהוא גאון עולם, בקי עצום בכל ספרי הפוסקים! כשענה לך 'מותר', העביר בראשו עשרות מראי מקומות מש"ס ופוסקים, ראשונים ואחרונים"…

(מתוך הספר 'רבינו האור לציון')

 

[אחד יחיד]

זכיתי לראות פעם את רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל משתכר בפורים. תוך כדי שכרותו החל לבכות ולבקש: "תתפללו עלי שאדע הלכה אחת על בוריה!"…

(הגרב"צ מוצפי)

 

[אחד יחיד]

סיפר הרה"ג רבי דוד כהן שליט"א, מחכמי ישיבת "נהר שלום": יום אחד, עלינו אני ואשתי, שהיא אחייניתו של מרן רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל, לבית הדוד הגדול, לבשרו שאמש זכינו לארס את בננו בשעה טובה ומוצלחת. התקבלנו על ידי הרב והרבנית במאור פנים, ושמחו כל כך לשמוע הבשורה. הם בירכו ואיחלו מכל הלב. כאשר פנינו לצאת, שאלה הרבנית האם נוכל להסיעה לקניות, על הדרך, כי ההליכה קשתה עליה מאוד. נעניתי בשמחה. והרבנית ערכה את הקניות. רצינו להשלים את המצוה, ולא השארנוה לבד. החזרנוה לביתה.

עמדנו לחוג את האירוסין בבני ברק, עיר מגורי הורי הכלה. ידענו שלאור מצב בריאותם לא יבואו הדודים הקדושים, אבל להזמין צריך, מפני הכבוד. וגם כדי לזכות בהרעפת הברכות! התכנסנו באולם בבני ברק, והנה – איזו הפתעה! – רבינו הגיע עם הרבנית, והופעתם עוררה התרגשות רבה כל כך! כמה שמחו בבואם, וכמה שימחו את כולם!

עם תום האירוע, ניגשנו להודות על הטרחה והמאמץ, שבאמת לא היה לפי כוחם. התנצלנו שלא היה בכוונתנו להטריח. כמה שאנו שמחים על הגעתם, חשים אנו רגשי אשמה…

ענה הרב ואמר במאור פנים: "אתם צודקים, זה באמת לא היה לפי כוחנו, ולא היינו אמורים להגיע. אבל – הזוכרים אתם, שהגעתם ביום שלאחר הוורט לבשר שמגיעה לכם ברכת מזל טוב, והרבנית ביקשה שתסיעו אותה לקניות?"

ודאי זוכרים. ראינו זאת כזכות.

"ובכן, באותו בוקר התפרסמה המודעה בעיתון על אירוסי בנכם, ולבטח התקשרו רבים לברך ולאחל. וגם אתם התכוננתם להתקשר ולבשר לקרובים ולמכרים. וכשהרבנית ביקשה הסעה, למרות שהסכמתם וברצון, חשתם איזו נקיפת צער שאינכם חוזרים מיד לביתכם להיות זמינים לטלפון – ואם בעטיינו נגרמה לכם נקיפת צער, מחובתנו לפצות עליה בפרץ של שמחה. לכן הגענו!"

עברו שנים מאז, ועד היום אנו מתפעלים, לא רק מהדקויות, מההתחשבות, מהפיצוי, אלא בעיקר מנקודה נפלאה: אם הבין רבינו שהזמן כה יקר עתה, וחשוב לנו כל כך לחזור הביתה בהקדם, למה לא העיר לרבנית שאין זו השעה לבקש הסעה לקניות?

משום שככל שהתחשב בדוחק השעה, התחשב לא פחות ברגשות הרבנית, ונמנע מלהעיר!

יצא ידי כולם, בטרחת שניהם לאירוסין!…

סע הביתה ותביא את אשתך לאולם

פעם קבעו עם רבינו שיבואו לקחתו לערוך חופה וקידושין. בשעה היעודה, באיחור המקובל, נקשו בדלתו: "הגענו לקחת את הרב".

הביט רבינו באיש שבא לקחתו. כחתן לבוש פאר, קורן ומאושר.

"מה קרבתך לשמחה?", שאל,

"אני אחי החתן", הצהיר.

"מזל טוב. נשוי?"

"נשוי, עם שלושה ילדים שיהיו בריאים".

"אמן. ואשתך איפה?"

"בבית, תבוא במונית. קבעו אתי שאביא את הרב".

"ובכן, אתה תיסע הביתה, ותביא את אשתך לאולם, זו חובתך. לא יתכן שיש לבעל רכב ואשתו תקושש מונית. אני, אבוא במונית! נפגש באולם"…

שלא תיגרם לאשה עגמת נפש, בגין הסעתו! (קטעים מתוך הספר רבינו האור לציון)

 

[אחד יחיד]

שח שכן, וליתר דיוק בנו של שכן: הגרב"צ אבא שאול גר ברחוב אלקנה, והם גרו ברחוב חנה. מאיפה הכירו? מהרחוב. כי תמיד, כשעבר שם כילד קט הקדים לו רבינו שלום. כשראה אותו בכובע וחליפה בירכו בחום להיכנסו לעול מצוות. כעבור שנה התעניין לאיזו ישיבה נרשם. כעבור שלוש שנים התעניין בישיבה הגדולה. היעלה על הדעת שלא להזמין ידיד כזה לחתונה?

עיין רבינו בהזמנה, חקר אודות הכלה ומשפחתה, בירך בחום, והתנצל: "בדיוק באותו יום עלי להיות בתל אביב, לסדר קידושין אצל תלמיד", ב'אולמי תל אביב', למי שזוכר. "אשתדל, בלי נדר. מכל מקום, שיהיה הקשר של קיימא והבניין עדי עד, ותקימו בית של תורה וגדולה לשמחת הוריכם!". "אמן", ענה נרגש.

ראש ישיבתו של החתן, הגאון רבי יששכר מאיר זצ"ל, אמור היה להגיע בהסעה עם הבחורים ולסדר את הקידושין. ההסעה התאחרה והשעה התאחרה. בשמונה וחצי הגיעו. התפללו ערבית, ישבו לכתיבת הכתובה. בסביבות השעה תשע ניגשו לחופה והנה… הגרב"צ אבא שאול מופיע! הוא זירז את החופה בתל אביב, ומיהר לחתונת בנו של השכן מהרחוב הסמוך, בדירה הקודמת!

החתן מיהר אליו: "כל עכבה לטובה, עכשיו אני יודע מדוע התאחרה החופה!". ראש הישיבה סידר קידושין, ורבנו בירך את שבע הברכות!

('רבינו האור לציון')