היה זה בשנת תש"ז.
שלטון הבריטים בארץ ישראל עמד על כרעי תרנגולת, ובסוף דרכם הכבידו הללו את עולם על תושבי ארץ ישראל. עוצר לילי היה דבר של מה בכך, שהוטל על תושבי ירושלים חדשים לבקרים, ללא כל עילה מיוחדת. באותן שנים שכן בירושלים הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, בעל ספר "אבן האזל".
תלמידיו ומקורביו הרבים של הגאון ידעו כי דבר לא ימנע בעדו להבין קטע קשה בדברי הרמב"ם, או סוגיה סבוכה אליה נקלע. כך באחד הלילות שבהם הוטל עוצר כללי על תושבי העיר, ישב ר' איסר זלמן בביתו ועיין ברמב"ם, ומשנתקל בקושיה חמורה, לבש את מעילו העליון ויצא את ביתו. עוצר, או לא עוצר, רבי איסר זלמן צריך להבין את דברי הרמב"ם.
באישון ליל צעד הגאון ברחובותיה השוממים של ירושלים, לעבר ביתו של אחד מקרובי משפחתו, אברך תלמיד חכם, אשר רבי איסר זלמן נהנה להשתעשע עמו בחכמת התורה. בני ביתו של אותו תלמיד חכם נחרדו מעט לשמע הדפיקות על דלתם בעיצומו של העוצר. תדהמתם אף גברה שבעתיים, כאשר נגלה לעיניהם קרובם הגאון, כשהוא טרוד ועסוק. תוך זמן קצר התברר להם, כי הגאון נתקל ברמב"ם קשה להבנה. הם לא היו זקוקים להסברים נוספים.
שעה ארוכה ישבו רבי איסר זלמן וקרובו, כשהם עוסקים בדברי הרמב"ם, ולאחר עיון עמוק העלה קרובו של הגאון סברה יפה, שהיה בה כדי להפיס את דעתו של רבי איסר זלמן ולהקהות את עצמת הקושיה על דברי הרמב"ם. שמח וטוב לב נפרד הגאון מבני הבית ויצא אל ביתו.
שנים ארוכות שחו קרוביו של הגאון בסיפור זה, שהעיד על השתוקקותו העצומה של רבי איסר זלמן ללימוד התורה, ועל אהבתו אליה שאינה יודעת גבולות ומיצרים.
לאחר תקופה ארוכה נודע להם חלקו השני של המעשה, שהדהימם בכפליים.
התברר, כי באותו יום אחר הצהרים, פגש בעל בית הדפוס את רבי איסר זלמן ובישר לו, כי בימים הקרובים הוא עומד להדפיס את ספרו "אבן האזל". היתה זו בשורה משמחת עבור הגאון שציפה כי כתביו יועלו עלי ספר.
אותו לילה עיין הגאון בכתב היד של חידושי תורתו, והגיהם בפעם האחרונה לפני מסירתם למדפיס. לפתע חש הגאון כי דבר מה אינו מתיישב לו כראוי. הוא שב ועלעל בין הדפים, ולאחר שעה קלה החליט במחשבתו, כי כתב יד זה אינו ראוי לצאת לאור עולם במצבו הנוכחי.
לא. רבי איסר זלמן לא גילה טעות חמורה כל שהיא בחידושים ובביאורים שכתב. הוא גילה דבר אחר לחלוטין. בסקרו את הדפים הוא הבחין, כי בין דבריו מוזכר שמם של שני גיסים, תלמידי חכמים שהיו ממקורביו, שהעלו בפניו סברות יפות, ואילו גיסם השלישי, תלמיד חכם גם הוא, אינו מוזכר כלל.
היה לא תהיה, החליט הגאון, שחשש כי אי הזכרת שמו של תלמיד חכם זה, בעוד שמם של גיסיו מתנוסס בספרו, תהווה פגיעה מסוימת בכבודו. עוד באותו לילה, בעיצומו של העוצר, יצא הגאון אל ביתו של הגיס השלישי, הקשה בפניו קושיה חמורה על דברי הרמב"ם, דן עמו בעניין, ומשהעלה הלה סברה יפה, נחה דעתו של הגאון, אשר אץ רץ לביתו והוסיף מאמר נוסף לכתב היד, אשר בו מוזכר הגיס השלישי!!!
לאורם נלך. לאורם של גדולי התורה שמהנהגתם אנו למדים, כי התורה נוסכת בלומדיה עדינות נפש, שאין ניתן לרוכשה בשום דרך אחרת.
מן הראוי לסיים בדברי בעל "ארחות צדיקים" הכותב בהקדמה לספרו: "לכן יש להודיע לכל… וכשאין בידך מידות טובות - אין בידך תורה ומצוות, כי כל התורה תלויה בתיקון המידות…".
יהי רצון, שנזכה ללמוד בתורת ה' מתוך נחת והרחבה, ותהא התורה לנו סם חיים המרווה את שותיו ומנחילם עולמות נצח.
(מאורות הדף היומי)
www.hamichlol.org.il
