נשא כוס ששתתה בו סוטה זו לא תשתה בו אחרת (1 צופה)

[גרינפלד]

מתוך ה'מגדלות מרקחים':
ואחר ישקה את האשה את המים (ה כו)

בויקרא רבה פרשת אמור פרשה כ"ז סי' ג', תנא מפני מה סוטה אינה שותה בכוס של חברתה, שלא יאמרו בכוס זה שתת פלונית ומתה, על שום ולא יהיה עוד לבית ישראל למבטח מזכיר עון. וכתב בהגהות הרש"ש שם, שלא נמצא דין זה בבבלי ובירושלמי. וגם הרמב"ם לא פסק דין זה.

ונראה בדעת המדרש, שזה נכלל בדין המבואר בסנהדרין מה: שכל מה שעושין בו את המיתת בי"ד כגון האבן שנסקל בה אדם והסייף שהומת בה אדם והסודר שנחנק בה, טעונים קבורה, וה"נ הכוס ששתתה בה סוטה ומתה טעונה קבורה וממילא אין משהין אותה להשקות בה סוטה אחרת [ופשוט לפי"ז דהיינו דוקא היכא שהסוטה הראשונה מתה, אבל אם היה נמצאת נקיה וחיה אין קוברים את הכוס]. והך דינא דקוברין האבן כתב הרמב"ם בהלכות סנהדרין פט"ו ה"ט שזה בכדי שלא יהיה לו זכרון רע ויאמרו זהו העץ שנתלה פלוני עליו. ומקורו של הרמב"ם לטעם זה לא הראו נושאי הכלים. ובלחם משנה כתב, שלמדו הרמב"ם ממה שאמרו לגבי בהמה שנסקלת משום שלא תהא בהמה עוברת בשוק ויאמרו זו היא שנסקל פלוני על ידה, ועדיין צ"ב מנין מקורו דזה הטעם גם כאן. ונראה שמקורו של הרמב"ם הוא מדברי המדרש הללו, דהטעם משום ולא יהיה לבית ישראל למבטח מזכיר עון, וממשיך המדרש שם דמטעם זה סוקלין את הבהמה, הרי דהיינו הך מיתת הבהמה וקבורת הדבר שהמית.

ומה שהשמיט הרמב"ם דין זה לגבי סוטה, נראה לומר בישוב השמטת הרמב"ם, דהנה פליגי בגמ' האם היתה שותה ואח"כ מקריב את מנחתה ואח"כ שותה, ולמ"ד דשותה ואח"כ מקריב את מנחתה לא היתה בטנה צבה וכו' עד לאחר הקרבת המנחה, שהיא "מזכרת עון". ומסתבר דדברי המדרש הם למ"ד דמקריב את מנחתה ואח"כ משקה אותה, דאז פעולת ההשקאה היא הממיתה, והכוס היא הדבר הממית דומיא דאבן של נסקלין, אבל למ"ד דהקרבת המנחה היתה לבסוף, והיא הפעולה הממיתה, אין הכוס נחשבת לדבר הממית. ולכן הרמב"ם שפסק בהלכות סוטה פ"ג הט"ו שהיתה שותה ואח"כ מקריב את מנחתה, ממילא אין הכלי טעון קבורה, וק"ל.
​

◆ ◆ ◆​

יש להסתפק בחרב שנהרג בה בן נח על שעבר שבע מצות בני נח, האם ג"כ איכא דין קבורה. ולפי מה שנתבאר דדמי לדין בהמה הנסקלת, א"כ תלוי בספק הגמ' בסנהדרין נה. בנכרי שבא על הבהמה האם הורגין את הבהמה. וזהו הנפק"מ לדינא בטעם שנתן הרמב"ם להך דינא דהאבן טעונה קבורה.

ושוב ראיתי שכן כתב במחזיק ברכה יו"ד סי' ח' אות ב', שהביא דברי שו"ת שאילת יעבץ ח"ב סי' קנ"ח דחרב של תליין נכרי שהרגו בה, יש לדון דאסורה בהנאה משום דטעונה קבורה, וביחוד אם דנו בו ישראל, ואע"ג דשלא כדין הרגוהו. וכתב במחזיק ברכה שם על דבריו, דמשמע ממנו שגם בהרגו בו נכרי חשש לזה, וכתב שם דע"פ דברי הרמב"ם הנ"ל אין לחוש לזה בהרגו נכרי.

ובאמת נראה דבלא"ה דברי היעב"ץ הנ"ל לא יתכנו לשיטת הרמב"ם, דהרי לשיטת הרמב"ם דהטעם הוא משום זכרון רע, זה שייך רק היכא דנהרג כדין ויש בזה זכרון החטא, משא"כ הכא דשלא כדין הרגו, וק"ל. ובבועל ארמית שקנאים פוגעים בו, כגון פנחס שלקח רומח בידו, האם הרומח טעון קבורה, שמעתי מהג"ר צבי אליהו שטיינברג שליט"א שדינו כמו במיתת בי"ד, דשייך בזה זכרון המעשה הרע. ונסתפק בדין סכין שהרגו בו רודף. וכן בדין סכין שהרגו בו גואל הדם שיצא מעיר מקלטו.​

 

[גרינפלד]

ונראה בדעת המדרש, שזה נכלל בדין המבואר בסנהדרין מה: שכל מה שעושין בו את המיתת בי"ד כגון האבן שנסקל בה אדם והסייף שהומת בה אדם והסודר שנחנק בה, טעונים קבורה, וה"נ הכוס ששתתה בה סוטה ומתה טעונה קבורה וממילא אין משהין אותה להשקות בה סוטה אחרת [ופשוט לפי"ז דהיינו דוקא היכא שהסוטה הראשונה מתה, אבל אם היה נמצאת נקיה וחיה אין קוברים את הכוס].​

לחץ כדי לכווץ...

והוסיף ה'מגדלות מרקחים' בהערה:
ולכאורה היה נראה דמטעם אחר אין להשקות את הסוטה בכלי שהשקו בו סוטה אחרת, דהנה בסוטה טו: איתא דבעינן שהכלי חרס שמשקין ממנו את הסוטה צריך להיות חדש, שלא נעשה בו מלאכה מעולם, וכן פסק הרמב"ם הלכות סוטה פ"ג ה"ט. וא"כ אם כבר השקו בו סוטה אחרת, שוב אין זה "חדש".

אמנם באמת נראה דזה אינו, דהא הך דינא ילפינן בסוטה שם ממצורע דבעינן ביה כלי חדש, וכן בעינן במצורע עץ ארז ואזוב שלא נעשה בהם מלאכה, ומבואר בתוספתא נגעים פ"ח אמר רבי טרפון בזה טיהרתי שלשה מצורעין, ולמדים מזה דטהרת המצורע אינה נחשבת מלאכה לגבי מצורע עצמו, וא"כ ה"נ השקאת סוטה אינה חשובה מלאכה לפסול לגבי סוטה עצמה.​

 

[אוהב ספר]

בויקרא רבה פרשת אמור פרשה כ"ז סי' ג', תנא מפני מה סוטה אינה שותה בכוס של חברתה, שלא יאמרו בכוס זה שתת פלונית ומתה, על שום ולא יהיה עוד לבית ישראל למבטח מזכיר עון.

לחץ כדי לכווץ...

ולכאו' ה"ה שאדם אחר לא ישתה בו, וצ"ע למה הוזכר דוקא סוטה אחרת