מאמר תורני כמה הערות בסוגיות דנזיקין

מאמרים קודמים בסדרה
גדרי מצוות
בגדר דיני ממונות

​

בסוגיות דנזיקין​

ביאור הלשון חסרון ממון הנזכר תדיר בגמ' ובראשונים.

הנה א''א לומר דפירוש המילה נזק בלשוה''ק הוא חסרון ממון, מלבד שהוא דוחק דהשובר כלי של חבירו וכי מה חיסרו כאן והרי הכלי קיים ועומד רק שהוא שבור, ולומר שחיסרו הממון ששווה הכלי גם זה דוחק לומר דאם מזיק דבר שאינו שווה ממון אינו קרוי מזיק אף שפטור מתשלומין אבל בודאי ישנו שם מזיק וכמ''ש מזיקי עלמא. אולם יותר מכך הרי באחרונים (קה''י ב''ק סי' א ועוד) למדו איסור מזיק מבל תשחית ופשוט שאיסור בל תשחית שייך גם באילן של הפקר דאינו מחסר ממון מאיש, ועוד דהרי ידוע שגדר החיוב בתשלומין היא להשלים את הדבר עצמו שהזיק ורק במקום שא''א משלם ממון, ולכן א''א לומר שחסרון ממון זה פירוש המילה עצמה של נזק.

אך עפ''י היסוד הנ''ל הרי כל סוגיות דנזיקין מיירי בחיוב תשלומין עפ''י ב''ד, ולכך אומר חסרון ממון במקום דקאי בסיבת החיוב או הפטור וכמו שבא לומר באיזה נזק חייב בתשלומין- בזה שגורם חסרון ממון, ובמקום שאינו חייב מבאר דהוא מפני שלא חסרו ממון לכן אינו חייב בתשלומין, אך לא שזה פירוש המילה.

והנה המילה נזק אינה מוזכרת בתורה ובנביאים אלא בכתובים והיא מילה ארמית, ובפירש''י דניאל פ''ו פ''ג עה''פ 'ומלכא לא להוי נזיק' פי': ''והמלך לא יהא נפסד'', והנה הפסד הוא גם כן ל' ארמי אך פשוט שרש''י מפרש המילה לפי מה שמדובר בל' בנ''א ולא את פירוש המילה עצמה. ונראה שתרגום המילה בלשוה''ק הוא כילוי וכמ''ש ב''ק ג. ''מכליא קרנא'', וכן ברש''י שם ד: ד''ה 'ומטמא': ''שמגיע... דאפסדיה מיניה'', וכ''ה בכל מקום שבא להגדיר מפני מה אינו מוגדר נזק ולא מפני מה אינו חייב לשלם אומר הפסד, ויתכן שנזק הוא ל' משנה והפסד ל' גמרא או דזה ל' בבל וזה ל' א''י.

ומ''מ הביאור כנ''ל דפירוש מילת נזק הוא כילוי והפסד, רק דלגבי חיוב תשלומין צריך שיכלה דבר ששווה ממון כדי שיתחייב, אמנם לא מיירי שמכלה כל ממונו אלא רק חלק ממנו ולכן קורהו חסרון ממון, דחיסרון וכילוי משמעותם אחת אלא דחיסרון קאי אחלק וכילוי אשלם דהיינו כילוי השלם ע''י נטילת אחד מחלקיו קרוי בשם חסרון וכילוי השלם מצד עצמו נקרא בשם כילוי. ולכן כאשר מדבר בעניין חיוב התשלומין אומר חסרון דסיבת החיוב מפני שכילה רק חלק מממונו, אבל כשרוצה לדון מפני מה אין אותו מעשה חשוב נזק מצד עצמו כיוון שאינו מכלה אותו נוקט ל' הפסד.


בסוגיא דהיזק שאינו ניכר.
.
ולחדד הדברים- דהנה לעיל שללנו מילת חסרון מפני שהשובר כלי של חבירו לא חסרו כלום, ולכאורה אף אם נאמר דנזק הוא כילוי יקשה כך, דהכלי קיים ועומד רק שנשבר. אך יש הבדל בין כילוי החומר לכילוי הצורה שהחומר אינו מתכלה רק פושט ולובש צורה, ולמשל המים מורכבים מיסודות החמצן והמימן וצורתם נוזל ואם נשנה צורתם לצורת מוצק דהיינו קרח או לצורת גז דהיינו אדים הרי לא השתנה החומר רק הצורה וכן הוא בכל דבר שבבריאה, ולכן כל המושג כילוי שייך מלכתחילה רק על כילוי הצורה ולא על החומר.

ועפי''ז יבואר מה דקי''ל (גיטין נג.) היזק שאינו ניכר שמיה היזק, ולכאורה אם קורהו נזק מה בכך שאינו ניכר מ''מ הרי קראו נזק ואיך יתכן שפתאום אומר דלאו שמיה היזק. אך עפ''י הנ''ל מבואר היטב, כי ידוע שהשגתינו בכל מה שקיים בבריאה אינה מצד הקיום של הדבר אלא מצד הימצאותו, וא''כ גם ההיזק דהיינו שינוי הצורה כנ''ל אינו קרוי כך רק במקום שמושגת מציאות הצורה קודם שנתכלתה ולכן גם שינוי הצורה קרוי היזק רק שם.

והנה אם נכון מ''ש דפירוש מילת נזק הוא כילוי והלשון חסרון ממון הוא ביחס לשלם ובמקום דמיירי בחיוב תשלומין, א''כ לפי''ז אם נדקדק בהגדרת חיוב מזיק נאמר דחייבה התורה רק על כילוי צורת דבר השייך לחבירו באופן שנוצר עי''ז חסרון ממון, ומעתה - בהיזק שאינו ניכר בהאי עלמא אף שהוא היזק בעולם שבו הוא ניכר אבל בעלמא דידן שאינו ניכר א''כ כלפי האי עלמא אינו חשוב היזק, וגם אם יתכן שנעשה ממנו חסרון ממון אבל כיוון שאין כאן כילוי א''כ אין שמיה היזק. (ויתכן שיתחייב מדין צער או דבר אחר אבל לא מדין מזיק.)


בסוגיא דהיזק ראיה.

והנה עפ''י כל הנ''ל יש להבין מה שנחלקו בסוגיא דהיזק ראיה שמיה היזק (ב''ב ב:), דלפי מ''ש עד עתה הרי אין הנזק גרימת צער ועגמת נפש אלא שינוי צורת הדבר וא''כ צ''ב איזה כילוי נעשה ע''י הראיה, דבשלמא בגינה דאיכא עין הרע מובן דמכלה את מה שמגדל בגינה ע''י כח הרוחני דעין הרע, אבל בחצר לכאורה אין מכלהו בשום דבר רק הוא קפידא שאינו מרגיש בנוח בזה שמסתכל עליו או שמחמת כן אינו יכול להשתמש בחצר כפי רצונו אבל איזה כילוי והפסד יש בזה. ועוד יש לשאול כמו ששאלנו לגבי היזק שאינו ניכר דמה שייך לומר היזק ראיה שמיה היזק, היה לו לומר ראיה שמה היזק או לא שמה היזק. ועוד צ''ב במה נחלקו התרי לישני דלכאורה הוא מחלוקת במציאות.

ונראה לבאר בזה דגם בנפש האדם יש היסודות הרוחניים והצורה שנבנית על ידם, ולמשל התינוק שלומד לדבר הרי אם לא היה בו כח הדיבור בפועל לא היו מועילים כל טצדקי שבעולם להוציא מפיו משפט מתוקן בלשון בנ''א וכמו שא''א ללמד הבהמה לדבר, אלא שאף אם אין כח הדיבור מתגלה בפועל אבל בכח הוא קיים ואחר זמן בהצטרף כוחות נוספים נעשה מזה צורת דיבור ולכן גם כאשר רואים באנשים שנסתתם דיבורם מחמת מצוקה או כיו''ב אין ההגדרה שנתכלה כח הדיבור אלא רק הצורה שלו.

והנה מבואר בסוגיא שם דבבית לכו''ע שמיה היזק, וברש''י שם ג: ד''ה 'היזקא דבית שאני' כ': ''שאדם עושה בביתו דברי הצנע'', ועפ''י מ''ש הביאור דהצניעות היא כח בנפש דיש מקום באדם שרוצה להיות מכוסה ויש צורות בנפש שכח זה מוכרח כדי לבנותם, א''כ בזה שמסתכל בו אף שאינו יכול לכלות כח הצניעות שבנפשו אבל בודאי מונע אותו להוציאו לפועל ועי''ז מכלה הצורה הנצרכת לכח זה ע''מ להתקיים, ולכן בזה חשיב לכו''ע דשמיה היזק דיש בזה כילוי כנ''ל (ואף דהוא גרמא וכמ''ש בגמ' קידושין כד: דבר דעת שתקע באזנו שאני דאיהו מבעית נפשיה ופירש''י 'שנותן ליבו אל פחד קול הבא פתאום', אולם כבר ביארנו דגם בכגון זה חשיב מזיק רק שאינו חייב בתשלומין).

ורק בחצר נחלקו התרי לישני משום דשם אין עושים מעשים צנועים, דהיינו שאין הראיה שם מונעת כח הצניעות להתגלות וא''כ אינה מכלה צורות הנצרכות לה ע''מ לבנותם כי בחצר הראיה מונעת התגלות כוחות אחרים וכפי שנתבאר בדברי הראשונים, ובזה נחלקו התרי לישני אם בהעדר אותם כוחות תתכלה צורה כלשהי או שרק יגרם לו איזה עגמת נפש. וכמו דבדוגמא שהבאנו לעיל בעניין כח הדיבור דיש אנשים שניטל מילולם אם לגמרי ואם לחצאין דהיינו מגמגם, ולמשל אם נסתבב דבר זה מפני חרדה שאחזתו אזי נאמר שנתכלה צורת דיבורו לגמרי או בחלקה כנ''ל, אבל הרי בכל יום ובכל אדם מצוי ביותר שעוברים עליו דברים מפחידים במידת מה ואיננו רואים שכל אדם שנחרד מדבר מה ניטל דיבורו ח''ו, וזאת כמ''ש דיש דברים דגורמים כילוי ויש שגורמים צער רב ועגמת נפש עצומה אך אחר הכבוד אינם גורמים כילוי (וכמובן שכל צער גורם כילוי מסויים אך רוב בנ''א אינם שמים לב לזה וגם אם כן אינם מקפידים ע''כ), ועכ''פ הדבר מובן דהוא דבר דק ביותר ותלוי בשיקול הדעת לקבוע אם בחצר הראיה גורמת כילוי או לא, וגם א''א לשאול ע''ז בנ''א דהרבה בנ''א יש שיאמרו שמצידם חרב עליהם עולמם אם השכן מביט בהם בעוד שבאמת אין בהם כילוי ולהיפך וגם אין רב בנ''א מודעים לעומק נפשם לידע אם רק נתעגמה עליהם או שנתכלתה בהם צורה, ובזה נחלקו התרי לישני וכ''א אזיל לשיטתיה.

ובזה מיושב גם הקושיא דהו''ל ראיה שמה היזק, דודאי אין הדבר קבוע בזה דיש אנשים שבאמת הראיה מכלה אצלם כמ''ש דקשה מאוד לדעת זאת בבירור, ומ''מ בבית ברור לגמ' שאצל רוב בנ''א הראיה מכלה ולכן לכו''ע שמיה היזק, אבל בחצר גם למ''ד דלאו שמיה היזק ודאי ס''ל דיש אנשים שאצלם הראיה מכלה גם בחצר רק דכיוון שרוב בנ''א ס''ל דאינם כך בטלה דעת המיעוט, ומ''ש היזק ראיה לאו שמיה היזק היינו טענת האומר ראיה מזיקתי דיתכן שאצלו באמת כך הוא, אבל כיוון שרוב בנ''א אינם כך א''א לחייב את שכנו בכותל ולכן לגבי חיוב תשלומין חשיב דלאו שמיה היזק.

אמנם כל זה לפי שיטת האחרונים דהסוגיא מדברת בנזקי אדם באדם, אולם להשי' דס''ל דההיזק במה שמונע ממנו תשמישי החצר עדיין צ''ב למה נקרא בשם נזק.


.

 

[אוצר התורה]

"המאמר כעת אושר לפרסום. הציבור מוזמן לעבור עליו".