בדברי הב"ח (או"ח סי' תרצד סע' א) מצאנו את ההסבר לחיוב עני במתנות לאביונים.
הב"ח דייק מלשון הטור (שם) "חייב כל אדם ליתן מתנות לעניים, כלומר, כל אדם, אפילו עני המקבל צדקה חייב לתת ממה שנתנו לו לשאר אביונים בפורים". וכתב הב"ח בטעם הדבר: "דאין דין מתנות לאביונים בפורים כדין שאר צדקה, דהכשר מצות פורים הוא לתת מתנות לאביונים, וכדין ארבע כוסות בפסח [שגם עני המחזר על הפתחים חייב], ואפילו משלוח מנות חייבים בו העניים, אע"פ שלא יספיק להם בסעודתם לאכול עצמם ולשלוח גם לאחרים, וכדמשמע מרב חנינא ואביי. אם כן הוא הדין למתנות לאביונים בפורים, אבל שאר צדקה דכל השנה אין עני המקבל צדקה חייב בה, אלא פעם אחת בשנה יתן דבר מועט לצדקה, כדי לקיים מצות צדקה". וכן נקט להלכה הט"ז (סי' תרצד ס"ק א) כדבריו: "כתב מו"ח ז"ל, אפילו אני המתפרנס מהצדקה, כמו בד' כוסות של פסח. מה שאין כן בשאר צדקה שאינו חייב רק פעם אחת בשנה כדי לקיים מצות צדקה".
וביאור דבריהם, דהנה יש לדון בגדר מצות מתנות לאביונים, האם החיוב הוא מהלכות צדקה, שתיקנו לקיים ביום הפורים את מצות הצדקה, כדי שיהיו כל צרכי הפורים מצויים לעניים. או שהחיוב אינו קשור כלל להלכות צדקה, אלא הוא נובע מכלל החיוב להרבות בשמחה בפורים, לתת מתנות לאביונים, כדי לשמחם ביום הפורים.
ונראה כי נחלקו בזה רבותינו הראשונים. הרמב"ם (הלכות מגילה פ"ב הי"ז) כתב: "מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האומללים האלו דומה לשכינה". ומשמע מדבריו, שטעם הענין להרבות במתנות לאביונים נובע מחיוב השמחה בפורים, המפורש בדברי המגילה (אסתר ט, כב) "לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים". וכדי שגם האביונים יהיו בשמחה בימי הפורים, חייבו לתת להם מתנות.
והדברים מפורשים בביאורו של הריטב"א (מגילה ז, ב) לדברי הירושלמי (מגילה פ"א ה"ד) "כל הפושט יד נותנים לו", שהסיבה לכך היא לפי "שאין נתינה זו מדין צדקה גרידתא, אלא מדין שמחה, שהרי אף לעשירים יש לשלוח מנות, ולפיכך נהגו ליתן מעות פורים לגויים ואפילו עשירים". ומפורש בדבריהם, כי גדר מצות מתנות לאביונים אינו מדין צדקה, אלא מדין השמחה בפורים.
ומעתה מבוארים דברי הב"ח והט"ז שגם עניים מחוייבים במתנות לאביונים, שהרי ב"שאר צדקה דכל השנה אין עני המקבל צדקה חייב בה", אלא זהו מכלל חיוב השמחה בפורים, שגם עניים אינם פטורים ממנו [וכעין שמחוייבים העניים בארבע כוסות בפסח]. ואם כן מוכח "דאין דין מתנות לאביונים בפורים כדין שאר צדקה".
ד. ברם בתרגום נאמר (אסתר ט, כב) "ומתנות לאביונים – ומעהא דצדקה". ופשטות כוונתו, שגדר מצות מתנות לאביונים הוא נתינת מעות צדקה לעניים, ככל חיובי הצדקה, שתיקנו באופן מיוחד לקיים ביום הפורים את מצות הצדקה, כדי שיהיו כל צרכי הפורים מצויים לעניים.
וכן נראה מדברי שבלי הלקט שכתב (ענין פורים, סי' רב) "מצאתי בשם רבינו שלמה זצ"ל, במעות פורים אין קצבה, כל מה שירצה האיש ליתן יתן, מפני שהוא צדקה, וצדקה כל אחד ואחד לפי עינו הטובה יתן".
וכן מבואר במש"כ השערי תשובה (סי' תרצה ס"ק ט) בביאור דברי הרמ"א (שם סע' ד) "ואשה חייבת במתנות לאביונים ומשלוח מנות כאיש. ואשה תשלח לאשה ואיש לאיש, אבל לא בהיפך, שלא יבוא איש לשלוח לאלמנה ויבואו לידי ספק קידושין, אבל במתנות לאביונים אין לחוש". וביאר השערי תשובה: "היינו בסתמא שרינן שישלח לה [במתנות לאביונים] בתורת צדקה, ואין לחוש שיבוא לידי ספק קידושין כמו דחיישינן במנות". ומבואר בדבריו שהחילוק בין משלוח מנות למתנות לאביונים הוא, שחיוב משלוח המנות הוא משום שמחת הפורים, ועל כן כאשר איש שולח לאשה מנות, יש לחשוש שעשה כן על מנת לקדש אותה. מה שאין כן במתנות לאביונים, היות וברור למעלה מכל ספק שכל מטרת הנתינה אינה אלא לצדקה, אין בכך חשש קידושין, ומותר לאיש לתת מתנות לאביונים לאשה.
ויש להוסיף ולדייק בדעת מרן השו"ע, שהפריד בין דיני מתנות לאביונים, שנכתבו בסימן מיוחד (תרצד), להלכות משלוח מנות, שנכללו ב"דיני סעודת פורים (סימן תרצה סע' ד), כי לדעתו גדר מצות מתנות לאביונים אינו שייך לדיני שמחת הפורים, שמקומם נקבע בדיני סעודת הפורים ומשלוח המנות, אלא זהו דין בהלכות צדקה, ועל כן קבעם בסימן מיוחד בפני עצמו, ולא כללם עם שאר דיני שמחת הפורים.
וכן נראה לדייק מדברי הרמ"א (שם סע' א) שהוסיף על דברי השו"ע חייב כל אדם ליתן לפחות שתי מתנות לשני עניים", וכתב הרמ"א: "יש אומרים שיש ליתן קודם פורים מחצית מן המטבע הקבוע באותו מקום ובאותו זמן זכר למחצית השקל שהיו נותנין באדר". ולכאורה יש לתמוה, מדוע לא כתב הרמ"א את דיני נתינת מחצית השקל שזמן מנהג נתינתם בערב פורים, בדיני תענית אסתר (סי' תרפו), אלא כתבם בתוך דיני מתנות לאביונים. ויתכן שרצה להשמיענו בזה, שכשם שנתינת מחצית השקל היא מדיני צדקה, כך גם חיוב מתנות לאביונים הוא מהלכות צדקה, ולא מדיני שמחת הפורים.
ובספר הררי קדם (סימן רו) הביא הגרי"ד סולובייצ'יק בשם זקנו הגר"ח מבריסק שאמר כי "מתנות לאביונים הוא חיוב מסויים ליתן צדקה ביום הפורים". והוסיף והסתפק: "וצ"ע דאם יש בזה קיום מצות צדקה, בודאי כל המוסיף מקיים בכל פרוטה ממצות צדקה נוספת. ומדברי הרמב"ם (הלכות מגילה פ"ב הי"ז) "מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו", נראה שאין בזה קיום מצוה בפני עצמה, אלא שהוא רק משובח".
ה. והנה בדברי הב"ח והט"ז נתבאר, שהטעם לכך שגם עניים מחוייבים במתנות לאביונים, הוא בגלל שחיוב זה הוא מכלל חיוב השמחה בפורים, שגם עניים מחוייבים בו היות ו"שאר צדקה דכל השנה אין עני המקבל צדקה חייב בה, אלא פעם אחת בשנה יתן דבר מועט לצדקה, כדי לקיים מצות צדקה".
ברם הבן איש חי בשו"ת תורה לשמה (סימן קצא) כתב בטעם הדבר ששני עניים שנתנו מתנות לאביונים האחד לשני, יצאו ידי חובה, מטעם אחר, שהרי הרמב"ם (הלכות מתנות עניים פ"ו הי"ד) פסק על פי דברי הירושלמי "ב' עניים שקיבלו שדה באריסות, זה מפריש מעשר עני מחלקו ונותן לחברו, וכן חברו מפריש מחלקו ונותן לו". וכיוצא בזה פסק השו"ע בהלכות צדקה (יו"ד סי' רנא סע' יב) "שני עניים שחייבים ליתן צדקה, יכול כל אחד מהם ליתן צדקה שלו לחברו", ונקט הבן איש חי "והוא הדין בתנות לאביונים, דמהני לעשות כן".
ומפורש בדבריו, שגם אם חיוב מתנות לאביונים הוא מהלכות צדקה, יוצאים האביונים ידי חובת המצוה, כאשר מחליפים את המתנות איש עם רעהו, מכיון שגם בהלכות צדקה ומעשר עני, יוצאים ידי חובת קיום המצוה על ידי החלפת מתנות [או מעות] האחד עם השני.
נמצאנו למדים, שהן לפי הב"ח והט"ז והן לפי הבן איש חי בשו"ת תורה לשמה, גם עניים מחוייבים במשלוח מנות. אלא שנחלקו בטעם הדבר. לדעת הב"ח, החיוב נובע מדין השמחה בפורים, כי מהלכות צדקה עני אינו מחוייב לתת לחברו צדקה בפורים. אבל לדעת הבן איש חי, גם מהלכות צדקה "שני עניים שחייבים ליתן צדקה, יכול כל אחד מהם ליתן צדקה שלו לחברו".
ו. לעומתם, כתב הפרי חדש (סי' תרצד ס"ק א) וז"ל: "יש מי שכתב שעני המתפרנס מן הצדקה שחייב גם הוא במתנות לאביונים, ואין לזה טעם, אלא מסתברא ודאי דפטירי". ואילו בדין משלוח מנות, כתב הפרי חדש (סי' תרצה ס"ק ד) "עני המתפרנס מן הצדקה מסתברא דגם הוא מיחייב במצות משלוח מנות, וכדמוכח מההיא דפ"ק דמגילה דמחלפי סעודייתהו להדדי". ותמה עליו הפרי מגדים (משבצות זהב סי' תרצד ס"ק א) "עי' פרי חדש בסי' תרצ"ה כתב דעני חייב במשלוח מנות, וכאן כתב דפטור ממתנות לאביונים, וצ"ע דהכל היו בכלל הנס, כאשה".
וכוונתו להקשות, מדוע לדעת הפרי חדש, נפטרו עניים מחיוב מתנות לאביונים, והרי לכאורה כשם שנשים הפטורות מכל מצוות עשה שהזמן גרמן, מחוייבות במצוות הפורים בגלל ש"אף הם היו באותו הנס", כך גם עניים, אפילו אם נאמר שיש לפטור אותם מחיוב מתנות לאביונים בגלל שהם פטורים מחיוב צדקה, מכל מקום יש לחייבם בגלל ש"אף הם היו באותו הנס".
ונראה כי הפרי חדש סבר, כי חלוקים מצוות משלוח מנות ומתנות לאביונים במהותם. ובעוד שמצות משלוח מנות היא משום שמחת הפורים, ולכן גם עניים מחוייבים בה, לעומת זאת מצות מתנות לאביונים אינה משום שמחת הפורים, אלא מהלכות צדקה. ולכן לדעת הפרי חדש, מכיון שמהלכות צדקה עני אינו מחוייב לתת לחברו צדקה בפורים, יש לפטור את העניים מחובת מתנות לאביונים בפורים.
[ומידידי ד"ר שמואל יהודה ליבוביץ הי"ו שמעתי, כי רבי יצחק זילברשטיין, רבה של רמת אלחנן בבני ברק, הביא ראיה להלכה שעניים יוצאים ידי חובת מתנות לאביונים בהחלפת מעותיהם זה עם זה, מדברי המשנה בנזיר (פ"ה מ"ה) "הריני נזיר ועלי לגלח נזיר, ושמע חברו ואמר ואני ועלי לגלח נזיר [ואני במקומו של נזיר אחר להביא קרבנותיו ביום תגלחתו, רש"י בנזיר (יא, ב) ד"ה אמר] אם היו פקחים, מגלחים זה את זה [מביא זה קרבנותיו של זה וזה קרבנותיו של זה, ויהיו פטורים מלהביא קרבן אחר, רש"י שם ד"ה אם]. ויש ללמוד מדברי המשנה, שאפשר לצאת ידי חובת קרבן הנזיר גם בהחלפת הקרבנות, ולכן מסברא יש לומר שגם בחיוב מתנות לאביונים יוצאים ידי חובת המצוה בהחלפה בין איש לרעהו. ברם לענ"ד צ"ע מנין לו להשוות דיני קרבנות למצוות מתנות לאביונים, שמא הלכה זו מתייחסת אך ורק לקרבנות, וצ"ע].
עולמות
