כסליו כ"ב בכסלו - הרב שבתי ב"ר שמואל אהרן יודלביץ זצ"ל (1 צופה)

[שירת העשבים]

כ"ב בכסלו תשנ"ז - הרב שבתי ב"ר שמואל אהרן יודלביץ.

 

[אחד יחיד]

סיפר רבי שבתי יודלביץ: בתקופת קום המדינה הוזמנתי לדרוש בקיבוץ כלשהו. קבלת הפנים שנערכה לי היתה מטר אבנים שהושלך לעברי. הרהרתי לרגע מה עלי להגיב, ולבסוף אמרתי: "אקלל אתכם קללה נמרצת".

"מה תקלל?" – שאלו.

"אקלל אתכם, שיהיו לכם בנים בעלי תשובה… שתרגישו את שמירת התורה והמצוות בתוך הבית שלכם ולא רק מבחוץ… וברור לי, שעל הבנים שלכם לא תזרקו אבנים…"

כעבור שני עשורים נודע לי שבאותו קיבוץ ישנם עשרים ושבעה בעלי תשובה!
דרך אותם בעלי תשובה התודעתי לבורות שלהם בכל עניני היהדות. הם היו עמי הארצות כפשוטו ממש:
בעלי התשובה טענו שהקיבוץ צריך לספק עבורם מזוזות. כמובן, שדרישה זו עוררה ויכוחים סוערים, אך לבסוף, אחרי מריבה גדולה, הוחלט שאכן הקיבוץ יעשה זאת. אחת הנקודות השנויות במחלוקת היתה השאלה למי יהיו שייכות המזוזות?, והוסכם, שהן תהיינה רכוש בית החרושת ליצור טפטפות שהיה בקיבוץ.
כשהראו לי את המזוזות שקבלו, הבחנתי שבאחת מהן נכתב "והיו לטפטפות"…

ויכוח נוסף שהתעורר בענין המזוזות, נגע לחדר האוכל. בעלי התשובה דרשו שתקבע מזוזה בחדר, אך השאר התנגדו נמרצות. בסופו של דבר החליטו לגשת אלי כדי שאישב ביניהם את ההדורים.
"אומר לכם את האמת" פתחתי, "ההיגיון אומר שבכל דבר שיש בו צדדים לכאן ולכאן צריך למצוא פשרה. אם הנכם מסכימים לכך, אוכל להציע לכם פשרה הגיונית במקרה הזה".
לאחר שקבלתי את הסכמתם המשכתי: "אתם שמאלנים, ובעלי התשובה נטשו את הדרך והפכו לימניים אז בואו נחליט, שבצד ימין תקבעו מזוזה – ובצד שמאל לא תשימו כלום. ימין כן ושמאל לא, מקובל עליכם?".

למותר לצין שעוד באותו יום נקבעו המזוזות בחדר האוכל לפי כל גדרי ההלכה, והסערה שככה…

(מתוך הגדה של פסח דורש טוב, רבי שבתי יודלביץ)

 

[אחד יחיד]

שח המגיד הירושלמי הגה"צ רבי שבתי יודלביץ זצוק"ל:

לאחר מלחמת ששת הימים בא אלי איזה חבר'המן, חייל: "רבי שבתי, אני רוצה שתדבר קצת לחיילים – תחזק אותם ביראת שמים".

"תעזבני לנפשי" ניסיתי להתחמק, אך ללא הועיל. הוא שיגר בקשות רבות. בסופו של יום נתתי את הסכמתי. בדרכי לבסיס הצבאי הרהרתי לעצמי, כי סביר שיתאספו כמה עשרות חיילים בלבד. אך הנה כאשר נכנסתי למקום חטפתי הלם; אלפי חיילים!

הם ישבו והמתינו לבושים במדיהם, עם ה'פלאפל' על הכתף וכו', תתארו לעצמכם שהיתה זו תקופה של גאווה צבאית. זה היה אז ערך-מקודש בעל הערצה עצומה. כמעט חזרתי לאחורי – אך לא היתה לי ברירה.

התיישבתי במקום המוכן לי, כמובן שהייתי טרוד במחשבות לקראת דרשתי, אלא שבד בבד גם האזנתי בחצי אוזן לנאומו של מפקד בכיר מראשי הצבא. הוא דיבר בזחיחות דעת על עניינים צבאיים שונים. כך שהוא נתן לי זמן להכנת הדרשה. לפתע, לקראת סיום נאומו, נעמד לו המפקד בגו זקוף שתק שתיקה קצרה, הגביה את ידו, פנה אלי ואמר:

"מי לא יודע כי חיל-האוויר היה שותף מלא לניצחון האחרון של המלחמה, הם הרי התקדמו בכל החזיתות. חיל-ההנדסה נרתמו גם הם בתחומים אחראיים ביותר. חיל-רגלים מסרו את נפשם וקידמו את הצלחת המערכה. בקיצור, הניצחון הגדול הגיע בתרומתם של חיילנו ביבשה, באוויר ובים".

"והנה חיילים נכבדים" – סיים בארסיות – "הגיע לכאן רב מירושלים. אולי ממש ממאה שערים או מישיבה אחרת, להציג לפניכם את מספר האחוזים שבחורי הישיבות תרמו לניצחון"…

האלפים מחו כף בעוז ונאומו הסתיים: "בבקשה כבוד הרב", הכריז בציניות, ושוב מחיאות כפיים.

עליתי על הבמה, פתחתי בדברים – כאשר אני רותח בפנימיותי:

"חבר'ה, חיילים נכבדים, נשאלה כאן שאלה. מה תרמנו לניצחון? כמה אחוזים העניקו בני הישיבות לניצחון? אפתח את דבריי בתשובה קצרה לגופו של עניין, אח"כ נעסוק בנושאים אחרים. כפי הידוע לי ולכם, התחזית הכללית של מפקדי הצבא היתה, שאנו עומדים בפתחה של מלחמה עגומה. לפני פתיחת המלחמה דיברו על כשישים אלף הרוגים רח"ל, עד כדי כך שהוחלט להקצות את גינות העיר הגדולות בכמה ערים לקבורה ארעית בעיצומה של המלחמה.

"בכמות כזו של הרוגים, שלא תבוא, מי היה עוסק בקבורתם? בחורי הישיבות. הם אלה שהיו מתגייסים לקבורתם כ'חברה-קדישא' המוסרים נפשם למצווה קדושה זו. ואז, כמובן, שהמפקד הנכבד הנואם, היה אומר שתרמנו רבות למערכה, אבל, חיילים נכבדים, הקב"ה לא רצה שנתבטל מתורתנו! הוכרז בפמליה של מעלה כי מוותרים על אותם שישים אלף הרוגים, וזכות לימוד התורה תגן עליהם.

"אם-כן, אני מודיע בזאת מעל הבמה. כי אנו, בני הישיבות, תרמנו שישים אלף אנשים, כמו כן תרמנו את גני העיר בתל אביב ובירושלים… במקום קברים ארעיים ישנן גינות עם דשא ירוק, קומו על רגליכם והודו להקב"ה!".

מחיאות כפיים רמות נשמעו באולם. לא שבתי למקומי, אלא החלטתי 'לתת להם בשיניים' – 'הכהה את שיניו', שיבינו מעט כי עם גאווה של 'כוחי ועוצם ידי' אפשר לאבד את הניסים. וכי הצבא ניצח?! הרי במלחמת ששת-הימים התרחשו נסים משונים שאין לתאר – מה יש בכלל להתגאות?! (הרב רפאל ברנזון)

 

[אחד יחיד]

המגיד הגה"צ ר' שבתי יודלביץ זצ"ל סיפר כך: הוא יצא בערב שבת בשוק לקנות מאכלים לשבת והוא רואה תור ארוך של אנשים, התעניין בפניהם מה קורה פה? ענו לו, 'פה מוכרים שקדים'.

'כזה תור ארוך בשביל שקדים, וכי חסרות חנויות פיצוחים בירושלים?'

הסבירו לו: 'לא, אבל אתה יודע כמה זול פה?'

'כמה עולה קילו?'

'קילו עולה ארבעים שקל אבל כאן מוכרים בחמש שקל'. 'חמש שקל? וואו, זה משתלם!' והוא עצמו נעמד בתור. כשהגיע תורו לשלם הוא שאל, 'באמת חמש שקל?'

'כן'.

'אז תביא לי שני קילו. לא, אם כבר תשים שלושה קילו, אולי ארבעה שיהיה לחלק לנכדים. חמש, שש, לחלק לכל השכונה, ובסוף הוא חוזר הביתה שמח וטוב לב, כמעט שכח למה הוא בכלל הלך לשם, 'האם קנית מה שביקשנו?' 'שכחתי אבל תראה מה קניתי. איזו מציאה, שקדים בחמש שקל לקילו'.

עכשיו, באמריקה זה אולי לא מצוי כל כך הרבה, אבל בארץ ישראל קונים אותם בתוך הקליפה, והוא מתיישב לעשות קצת 'טועמיה' והוא פותח אחד והוא מגלה שזה ריק, זה קורה לפעמים, אז הוא פותח עוד אחד ריק ועוד אחד ריק. הלו… הגנב הזה! הערבי הזה מצא דרך לגנוב את כולם ועמד שם ועשה כסףףף!

הוא רץ עם השק חזרה והתור כבר עוד יותר ארוך – והוא מתחיל לצעוק 'חבר'ה הוא גנב', הוא נוכל!'

מה יש?'

'כולם ריקים!' והוא רץ חזרה לערבי וביקש את הכסף שלו חזרה. והערבי מסרב, 'אתה קנית, אין החזרים'. 'מה זה? חצוף שכמותך!'.

'אם קנית קנית'.

'אבל מכרת לי קליפות!'

אמר לו הערבי, 'רק רגע, כמה עולה בדרך כלל קילו רגיל של שקדים?' אומר ר' שבתאי 'ארבעים שקל'. 'עכשיו בתוך קילו כמה אחוז מהמשקל זה קליפה וכמה השקד, בערך חצי, נכון? אז כבר ככה אתה משלם עשרים שקלים עבור קליפות נכון? והנה אני לקחתי לך חמש שקל עבור קילו קליפות ואתה עוד מעז לצעוק על גנב?! ביקשתי רבע מהמחיר ואתה קורא לי גנב?'

ר' שבתי כמעט עשה לו אופרוף עם הקליפות! 'אני לא משלם על השקדים אגורה'.

'אבל אמרתי לך את החשבון, החשבון פשוט, קיבלת קליפות ברבע מחיר'.

הסביר לו ר' שבתי: 'לא, אני משלם ארבעים שקל על השקדים, מה שזה מגיע עם קליפה זה נצרך כדי לשמור עליו, אבל לחשוב שמשלמים על הקליפה? השתגעת? קליפה זו קליפה! אני לא משלם על זה!'

והסביר ר' שבתי, הגוף של האדם זה הקליפה שלו, וכמה שהוא משוכלל, הגוף עצמו זה דבר פלאי, אבל בכל זאת הוא לא יותר מקליפה, זה לא האדם. האדם הוא נשמה, וכשיש נשמה ביחד אז הגוף הוא נחשב וצריכים להאכיל אותו, אבל להשקיע רק בקליפות?!? לעזוב את האוכל ולהשקיע בקליפה? זה בוודאי שלא.

(מתוך גיליון 'אסדר לסעודתא')

 

[אחד יחיד]

שמעתי מרבי שבתאי יודלביץ זצ"ל, אי! ר' שפסעל, הוא היה 'מגיד' אמיתי, וכך אמר:

החמור שאל את הכלב: "אני לא מבין, אני עובד כל היום 'כמו חמור', מבוקר עד ערב סוחב משאות על גבי, ובעל הבית לא אוהב אותי. ואילו אתה, הכלב, לא עובד כלום, וכולם אוהבים אותך, מלטפים אותך, מטיילים אתך, אתה ממש 'מלך' – מה הסוד שלך?"

אמר לו הכלב: "בוא ואלמד אותך את הסוד! בלילה, כאשר בעל הבית מביא לך לאכול, תוציא לשון, תלקק אותו… כך הוא יאהב אותך… תבין היטב: גם בעל הבית זקוק לליטוף! אם תלטף אותו – הוא גם ילטף אותך!"

הגיע הלילה. בעל הבית הגיש לחמור את מנתו. החמור הוציא את לשונו הארוכה והחל ללקק את אדונו לאורך ולרוחב, כשמפיו נוזל ריר בכמויות נדיבות…

בעל הבית התרגז מאד, והחל לצעוק עליו בקולי קולות: "חמור שכמוך! מה אתה עושה לי?! ממחר בבוקר אכפיל ואשלש את עבודתך, עד שתלמד איך מתנהגים"…

למחרת בבוקר פנה החמור לכלב ואמר לו: "כלב שכמוך! למה רימית אותי? עשיתי כמו שאמרת לי לעשות, ליטפתי את בעל הבית, ורק נזק יצא לי מזה"…

אמר לו הכלב: "זוהי אמנות מיוחדת לדעת איך ללקק… אני הכלב, יודע איך מלקקים. אתה, החמור, לא בקי במלאכה זו"…

כך היה ר' שפסעל עושה ליצנות מהחנפנים…

לא כולם יודעים להחניף. במקרים רבים החנופה מאד מאד לא מוצלחת… אבל 'כלב' – יודע להחניף! הוא יודע טוב מאד ללקק… (יחי ראובן)

 

[אחד יחיד]

בירושלים היה מגיד המישרים רבי שבתאי יודלביץ זצ"ל. המונים היו באים לשמוע את דרשותיו המרתקות והמחזקות לתורה ויראת שמים טהורה.

דבריו הנוקבים היוצאים מן הלב, היה בכוחם להמיס לב אבן. כשהיה מספר מעשה עצוב – לא היה בין השומעים אחד שלא בכה, וכשהיה מחליט לשמח ולהצחיק – כל השומעים היו מתגלגלים מצחוק.

הצדיק הזה אמר לי: "תשמע, הרב אלבז, אם רוצה אתה שאנשים יאהבו את הישיבה ואת לימוד התורה, תכין להם מאכלים טעימים וטובים. שיאכלו כמו גויים ויעבדו את הקב"ה כמו יהודים!"…

הרחוקים חושבים, שכדי להיות ירא ה' צריך להיות פרוש מאכילה ושתיה. לכן, לפני הכל נתן אברהם לאורחיו מאכלים מובחרים – שלוש לשונות בחרדל, להורות להם שגם כשמקבלים עול מלכות שמים ממשיכים לאכל ולשתות מעדני עולם. אין להם מה לדאוג ולחשוש מלהתקרב אל ה'.

יהודי אחד זכה לחזור בתשובה שלמה. הוא החל לקבוע עתים לתורה, ושלח את כל בניו לתלמוד תורה.

דבר אחד הציק לו ביותר – מרגע שהוא נעשה בעל תשובה, החל לסבול מהפסדים רבים בפרנסתו. עוד הפסד, עוד קלקול, והכל דווקא כאשר הוא מצדו מיישר את דרכיו, בוטח בה' ופועל בדיוק על פי התורה הקדושה ומצוותיה.

כשחלף זמן וההפסדים לא פחתו, נגש לשאול את מורו ורבו: "מה קרה? מה עלי לעשות? איך יתכן שדווקא כשאני מתחזק ומקבל עלי את דרך ה', אני מתחיל להפסיד?"

רבו לא ידע מה לענות לו, ויעץ לו לבוא עמו אל רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זצ"ל. יהודי כזה, שכל כולו תורה וקדושה, ידע לכוון אותם כיצד יש להסתכל על הדבר.

נכנסו לרבי מיכל יהודה, ובעל התשובה שטח את תמיהתו ושאלתו.

שאלו הרב: "במה אתה עובד?".

השיב: "אני נהג מונית".

"אתה שומר שבת?"

"ודאי!"

"ולפני כן?"

"לא"

"אם כך הדבר ברור: השבת תובעת את עלבונה. האם נראה לך שמכסף של חילולי שבת יתנו לך ליהנות? הקב"ה פשוט מקזז לך את כל הכסף שהרווחת על ידי חילולי שבת, וכשיגמר הקיזוז תתחיל להצליח". (הרב ראובן אלבז)

 

[אחד יחיד]

הימים – שנות התש"כ-התשכ"ב, ימי העלייה הגדולה מארצות המזרח. ראשי היישוב מעלים ארצה מאות אלפים של יהודים תמימים, ומיישבים אותם במעברות, תוך שהם מנתקים אותם ביודעין, באמצעות תכסיסים שונים, ממקור חיותם הרוחני.

אל שולחנם של גדולי התורה, זורמות ידיעות על מצבם הרוחני הירוד. הם מזעיקים אליהם את שליחם הנאמן, הגה"צ רבי שבתי יודלביץ' זצ"ל, מורים לו ליטול את המעמסה על שכמו. הוא נענה לקריאה ברצון, ויוצא לתור את הארץ לאורכה ולרוחבה, לעיתים הוא מצרף אליו בני לוויה נוספים.

הוא מותיר מאחוריו סדר יום עמוס בלימוד תורה ובהתעלות עצמית, ומבקש לעשות הכל על מנת לנסות ולהציל את המעט, שנותר מן ההרס שהותירו אחריהם ראשי ארגוני העלייה.

"אלמלא באתי בצלם, לא היו יודעים שיש בכלל שומרי תורה ומצוות בארץ הזאת", הוא מגולל את רחשי לבו על גבי דו"ח המפרט את פעולותיו. "קשה עלי מאוד לתת תיאור מספיק, על כל המתרחש בשטחי הפעולות המקיפים את כל הארץ, ממטולה ועד אילת. בכל יום קיבוץ הגלויות מתגבר. מביאים עלינו עוד אחים תמימים מכל קצווי התבל. סוחבים אותם למקומות נידחים, אשר לא דרכה בהם כף רגל חרדי. מנתקים אותם ביודעין, מכל סביבה שריח יהודי נודף ממנה.

"אין להם שום מגע עם הציבור החרדי שיורה להם את הדרך. עיניהם תלויות לנותני לחמם, והם מועברים תחת שבטם. עושים בהם ככל העולה על רוחם. דורסים את נשמותיהם ואת נשמות ילדיהם הרכים ללא רחם. אין מי שיאמר למלאך המשחית הרף.

"כמה גודל המעמסה עלי, שאני מן היחידים הנפגשים איתם במגע ראשון, ורואים פניו של יהודי, אשר הרבה פעמים אמרו לי: 'אלמלא לא באתי אצלם, לא היו יודעים שיש בכלל יהודים כמוני בארץ הקודש'.

"ועד כמה חביבה עליהם פגישה זו, עד שאין לתארה במילים. כמה דמעות חמות משתפכים לתוך חיק לבבי. לפניי מבטאים את כאבם. לפניי משיחים את צערם, ואני הנאד לדמעותיהם. ואיך אוכל לבטאות את אלפי כאבי הלב, והמון רגשות לאין תכלית. דלות שפתי מלבטאם, ובפרט להעלותם על הכתב.

"שנית, אין לי מכונת כתיבה אשר אוכל לשבת על ידה במנוחת הנפש ובמתינות, ולפרט את כל פרטיה, אלא איש מיטיבי מרשה לי, ברוב טובו, להשתמש במכונתו – שכמעט יוצאת מרוב שימוש. עומדים על ראשי, ואני מוכרח לסיים את כל מה שאפשר ביתר זריזות. בפרט שאני לא כתבן גדול ולא קטון, ועל מכונת כתיבה לא תקתקתי אף פעם – חוץ ממה שאני מסדר הדו"חות שאני שולח.

"שלישית, כעת ערב פסח, שאני מוכרח לנסוע לכפרים ולישובים, לדרוש בענייני החג לבל יכשלו באיסור חמץ. וגם צרכי הבית מרובים ובקושי רב עד שאני מסדרם…", מעלה הוא על הכתב מהרהורי לבו השותת דם.

כמעט שישים שנה חלפו מאז נכתבו הדברים הנוקבים על ידי 'ר' שעפסל'. כוח דיבורו גדול היה, הוא נודע גם בכוחו הפיזי. בכתיבה, כפי שהוא מעיד על עצמו – לא התנסה.

הדו"ח הזה, דו"ח המסעות – שאותם ערך על ערי השדה, נכתב על ידו בקושי גדול, והיעדר תנאים מתאימים. דווקא משום כך, משמשות המילים הכואבות שיוצאות מליבו הגדול, כמראה המשקפת את המראות הכואבים, שאליהם נחשף בריכוזי העולים שאליהם הטריח את עצמו.

ר' שעפסל הוא הרוח החיה, הוא כבר הורגל בכגון אלו. שמעו כבר יצא לטובה כמי שהתברך בקול רועם ומרעיד לבבות. זה לו שנים מספר, שליבו יוצא אל אחיו בני עדות המזרח. הוא מבקר אותם במקומות מושבותיהם בשבת כמו בחול. אינו חוסך מעצמו כל טרחה, נודד למרחקים על מנת להביא אל אחיו את דבר השם.

פעמים רבות היה מרחיק נדוד עד לקצה הארץ, על מנת למסור דרשה עבור שלושה יהודים. לא אחת הוא מוצא את עצמו, כשהוא נותר ללון באישון ליל על ספסל ציבורי בעיירה מרוחקת. כמי שגדל באווירה המחכים והשמור של ירושלים, היו עבורו המראות שאליהם נחשף, זרים ומנוכרים. אולם לא איש כמותו יתרפה ממלאכתו. הוא היטיב להכיר בגודל נחיצות המעמסה שהוטלה עליו, ואזר את כל כוחותיו, על מנת למלאה על הצד היותר טוב.

באחת מן הדרשות שאותן הוא נושא במעברה, כך סיפר, פורץ אחד הנוכחים בבכי סוער ללא מעצורים. הוא נשאל על ידי: "על מה הבכי הלזה?"

"בפעם הקודמת שהרב דיבר", השיב, "נשלחתי על ידי המדריכים להפריע לדרשה. הצצתי ונפגעתי, הדברים הותירו עלי רושם עצום. מאז שיניתי את דרכי. עתה באתי לבקש סליחה".

ומקרה נוסף היה, אחד מתוך רבים שכמותו ביישובי העולים. העולים סיפרו לו כי ראש המועצה מסרב לבנות מקווה. ללא שהייה, ביקש כי יורו לו את הדרך לביתו של האיש. איתר אותו ופנה אליו בשאלה ישירה: "כמה תהיה מוכן לשלם עבור מקווה קר, שיצנן בעבורך את אש הגיהנום?!".

הדברים פעלו את שלהם. המילים החמות שיצאו מלב כואב, סללו את הדרך לבניית המקווה החם. (מתוך 'יתד השבוע' פסח תשע"ח)

 

[אחד יחיד]

"אבא זצ"ל", משתף בנו, ממשיך דרכו בקודש, מגיד המישרים רבי אריה שליט"א, "גילם בדמותו איש אשכולות במלא מובן המילה. כולם מכירים בעיקר את 'ר' שעפסל הדרשן', אולם, כבר מקטנותו, ועל כך העידו גדולי ירושלים, נודע בהתמדתו הגדולה. התורה הייתה משוש חייו. כוחו הפיזי גדול היה, ואת כולו רתם ללימוד תורתו. שעות על גבי שעות, יושב היה וגומא מסכת אחר מסכת. לא תהא זו גוזמא אם אומר, כי אבא זצ"ל שימש כסמל למתמיד אמיתי באותם ימים, וכאלו לא חסרו בירושלים של אז". (מתוך 'יתד השבוע' פסח תשע"ח)

 

[אחד יחיד]

אלפי פירושים וחידושים, אותם זכה לחדש, היו באמתחתו. מעולם לא הרגיש צורך 'למכור' את מרכולתו לצבור. בימי חייו נשא דרשות לפני רבבות מאזינים, ולא ניצל את ההזדמנות כדי להשחיל את "מה שחידשנו בסייעתא דשמיא". המטרה שלו הייתה אחת: לקרב את לבבות הבנים לאביהם שבשמים, אם ניתן לעשות זאת באמצעות דברי חז"ל, מדוע לו לדחוף את עצמו באמצע… היש לך ביטול-היש גדול מזה?! (מתוך 'יתד השבוע' פסח תשע"ח)

 

[אחד יחיד]

הגישה שלו לכסף, הייתה כאנשי צורה שלא ראו צורת מטבע מימיהם. כאשר קימט ר' שעפסל מטבעות באצבעותיו החזקות, הוא התכוון לכך כפשוטו; לרסק ולנתץ אל אליל הכסף.

על דרשותיו הוא לא ביקש תשלום, ואפילו לא דמי נסיעה. פעם התקשר אליו אלמוני, והזמין אותו לדבר באיזה מושב מרוחק. הוא עלה על אוטובוס שהביאו עד הכביש הראשי, בסמיכות למושב, משם היה עליו ללכת רגלית. המאמץ היה קשה עליו, אך הוא הגיע למקום. ונשא נאום חוצב בבית הכנסת המקומי. כאשר סיים את הדרשה. לא הודיע לו אף אחד 'אני הזמנתי את הרב', אפילו לא הציעו לו טרמפ עד התחנה. הוא חזר כשם שהגיע. את משכורתו היה מוסר לרעייתו הרבנית תליט"א, היא שהתמסרה ליטול על שכמה את העול, על מנת שיוכל הוא להקדיש את חייו, למען אחים רחוקים וגם קרובים. (מתוך 'יתד השבוע' פסח תשע"ח)

 

[אחד יחיד]

"פעם הגיעו תיירים אמריקנים", סיפר ר' שעפסל, "למאה שערים בתשעה באב. הם התפלאו מדוע כולם בוכים? סיפרו להם שה'טמפל' הגדול חרב. 'ולא היה לטמפל אינשורנס – ביטוח?', הקשו התיירים. 'לא', באה התשובה. 'אז באמת צריך לבכות', סיכמו התיירים את הדיון. ואז בקע קולו של ר' שעפסל: 'אל תהיו כסוס כפרד אין הבין!', הוא בכלל לא התכוון ל'תיירים האמריקנים', הוא בהחלט התכוון ל'תייר האמריקני' הקטן המסתתר בלבנו. היכן הצער האמיתי על חורבן הבית?!" (מתוך 'יתד השבוע' פסח תשע"ח)

 

[אחד יחיד]

"עוד היה מעשה", כך תיאר פעם בלשון הזהב שלו באחת מדרשותיו, "פגשתי ילד ושאלתיהו לשמו. 'דני', השיב הילד. 'דני', שאלתי, 'מי שבר את הלוחות?!'. פתח הילד בבכי ואמר: 'לא אני. מה אתה רוצה ממני?!' 'מי כן שבר?' שאלתיו, 'אני לא ראיתי', השיב ונמלט על נפשו.

"הלכתי אצל המורה ושחתי לו את המעשה: 'שאלתי את דני מי שבר את הלוחות? הוא החל פורץ בבכי ואמר 'אני לא שברתי'.

"'דע לך שדני ילד טוב ושקט ואינו משקר', השיב המורה, 'אם הוא אמר שהוא לא שבר את הלוחות, בוודאי שהוא לא שבר'.

"דבריו הרתיחוני, בראותי שגם למורה אין שום מושג בתורה.

"הלכתי אצל המנהל הגדול, נשאתי את קולי וטענתי כלפיו בטון זועם: 'מה זה שדני אומר שהוא לא שבר את הלוחות, והמורה אמר שדני הוא לא שקרן!'

"ענה המנהל ואמר: 'יהודי! אל תצעק, אל תעשה לי סקנדלים ואל תרגז! אמור לי כמה עולים הלוחות ואשלם'.

"צחוק גדול פרץ מפי הנוכחים. לרגע הזה ציפה ר' שעפסל. תיכף הרים קולו ונהם כארי: 'להיכן אתם מוליכים את ילדיכם הרכים? לאלו ידיים אתם מוסרים אותם?!'

"דבריו גרמו לצמרמורת, דמעות החלו זולגות מעיניהם. ילדים רבים נרשמו לתלמודי תורה.

"רושם כזה לא ישכחו לנצח. ליוו אותנו בדרכנו לאוטובוס בנפנופי שלום ולהתראות שוב ושוב". תיאר ר' שעפסל לימים. (מתוך 'יתד השבוע' פסח תשע"ח)

 

[אחד יחיד]

כאמור, בטרם יצא אל אחיו שבערי השדות, זימנה לו ההשגחה תפקיד בירושלים עצמה.

"אבי", משתף הבן רבי אריה שליט"א, "נולד בשנת התרפ"ד בשכונת 'משכנות' לאביו הגאון רבי שמואל אהרן זצ"ל ולאמו מרת רשא ע"ה – בתו הבכורה של הסבא הגאון, הצדיק רבי אריה לוין זצ"ל.

ילדותו חלפה עליו בין כתלי תלמוד התורה 'עץ חיים', וכנכדו הבכור של רבי אריה, זכה לגדול על ברכיו. ממנו שאב, לצד יגיעה גדולה בתורה, גם מלוא חופניים אהבת ישראל עזה לכל מי שבשם ישראל ייקרא.

"היו אלו השנים הקשות שטרם הקמת המדינה, ר' שעפסל מייגע את כל ישותו בהוויות אביי ורבא. לצד זאת, רואה הוא ועיניו כלות, כיצד ארגוני הלח"י והאצ"ל מחוללים שמות בקרב הנוער. רבים מחבריו לספסל הלימודים נופלים טרף לשיניהם, ונוטשים את עולם התורה.

"לא נכחדו מעיניו גם המראות הכאובים, של אותם 'ילדי טהרן' זכים וטהורים, אשר נפלו כפרי בשל למזימת הארס, שבה הרעילו אותם ראשי היישוב.

"חוש האמת המפותח שבו נתברך, יחד עם רצון עז לקום ולעשות מעשה, הביא אותו להיות איש במקום שאין איש. ממחשבה למעשה, קם וריכז סביבו קבוצת צעירים יודעי ספר ומיטיבי דרוש, והחל מלמדם את תורת הנאום. תהיה זו, כך הגה ברוחו הגדולה, תשובה ניצחת כנגד כל אותם מהרסים ומחריבים. אותם צעירים יתפזרו, כל אחד, לפזורות אחינו הנידחים, יישאו בפניהם דברים נלהבים, ישמשו להם כרועים רוחניים וירוממו את רוחם הנכאה.

"הוא עצמו שימש כחלוץ לפני המחנה, יצא לבתי הכנסת שבשכונות הממוקמות בכל קצווי העיר, והחל מלקט סביבו תושבים קשי-יום שרוחם היהודית כבתה, והחל מפיח בהם תקווה ומעורר בהם את הלהט היהודי שעזב אותם לאנחות.

"רבים וטובים המשמשים כיום בעצמם כרועים רוחניים, גדלו על ברכיו, והחלו את דרכם באותן דרשות", משתף אותי רבי אריה.

"'את הברען' – לצאת החוצה אל האחים הרחוקים, קבלתי מאביך, הוא שהכניס לי את האש', שח לי פעם הגאון רבי ראובן אלבז, לא רק הוא, כך גם הגאון רבי ניסים יגן, רבי אהרן זכאי ועוד". (מתוך 'יתד השבוע' פסח תשע"ח)

 

[אחד יחיד]

אחד מפנקסיו השמורים כיום בידי בנו, מכיל רשימות שאותן מילא בכתב ידו.

לצד ראשי הפרקים שאותם רשם לזיכרון, ומהם כלל בדרשותיו חוצבות הלהבות, נכללות גם סקירות קצרות, לצד רשמים ומסקנות שהעלה מן המקומות שבהם ביקר. ברשות בנו זוכים כאן הדברים לפרסום ראשון:

"מעברת תלפיות אוטובוס מספר 6, בית הכנסת 'הקשיבה שוועתי' דרך חברון. הגבאי אברהם בן שושן – יש לכונן אסיפה גדולה, והעיקר להקים שיעורי ערב למבוגרים.

"בית הכנסת מרוקו, גבאי ניסים עלפי – לדרוש אחרי מעריב. יש להביא שם מורה לילדים הקטנים.

"בית הכנסת 'זאכו' של כורדים, גבאי אהרן טריפולי – יש לחזק את ענין התפילה וחיזוק המצוות המעשיות.

"מלכא (הגבאי בבית הכנסת) בשכונת מנחת (מלחה) – המצב שם ירוד מאוד. כמעט שאני אובד עצות מה לעשות. דברתי עם המורה יעקב, ואמר לי שהמצב של הילדים אשר שם ללא שום תועלת. בשבת נוסעים לראות כדורגל וכו' וכו', ואין למורים לעשות מאומה. גם בעניין טהרת המשפחה המצב נורא ואיום, אין אף מבקר במקווה. חשבון המים הוא סך 2 ל"י. הרב שם הוא הרב… והוא אינו מקומי, לכן גם השפעתו מועטה. המצב שם נורא מאוד.

"קסטיל – שם פעלתי על יהודי שימול את שני בניו, אחד בגיל שמונה חודשים ועוד אחד בין שנתיים, והרבה עשיתי שם למען חיזוק הדת"…

'מיסיונר מחופש לאיש אגו"י'

מכאן ואילך עובר ר' שעפסל לתיאור מסעותיו:

"סדר הנסיעות מיום א' אייר עד יום א' ניסן תשכ"א

א' אייר – קרית מלאכי

שמועה נוראה באה לירושלים, דהנה ב'קרית מלאכי', עומדים כשלושים משפחות לעבור לנצרות ח"ו. אותה שעה נזדעזעו תושבי ירושלים, ויצאנו לשם עם סגל חבורה, מצוידים עם מגביר קול ומכונית מיוחדת, והכרזנו על עצרת שם בכל הקריה. ואחרי רגעים ספורים התאסף קהל גדול וצעקו כמטורפים 'אנחנו רוצים להתנצר'.

התחלתי לדבר איתם, ולא היה באפשרותי מרוב הזעקות והקולות מכל הצדדים. אמרתי להם: 'תנו לי לדרוש לפניכם, ואחרי הדרשה אני חושב שנצא עם שפה משותפת', וכולם הסכימו לזאת'.

מיד הורכב המגביר קול, ודרשתי לפניהם בדברים החוצבים להבות אש. באמצע הדרשה נשמעו זעקות של בכיות, עד שהרצפה נרטבה בדמעות. כשעתיים זעקתי ובכיתי איתם עד שנמס ליבם כמים.

אחרי הדרשה נגשו אלי בבושת פנים, והתחרטו על מה שפצו פיהם בדברים ובקשו סליחה. ואז התחילו לשפוך את מר ליבם לפניי.

ניגש אלי זקן אחד, עיוור בשתי עיניו, ובכה ואמר: 'אני מכרתי את כל אשר היה לי בשביל פרוסת לחמי. לסוף לא היה לי מה למכור, עד שמכרתי הטלית והתפילין שלי, וכעת אני עומד למכור את נשמתי לשטן'. באותו מעמד ניגשה אלי אשה בת עין אחת, ואמרה בקול רווי מדמעות: 'אני אמא לחמישה ילדים, הגדול בכולם הוא בן שבע, ובעלי זה חודשים שהוא שוכב על ערש דווי, ולא מרוויח אף פרוטה אחת, מאין אקח כסף לפרנסם?!'

היא התחילה לבכות ואמרה: 'אתמול ביקש הילד שלי אוכל, ואמר שאני רעב מאוד, ובבית לא היתה אף פרוסת לחם. חשבתי שליבי נשרף בזמן שהילד אמר: 'אמא, רק חתיכת לחם'. ואמרתי לו שמחר ניתן לך לחם. הרדמתי אותו ובכיתי כל הלילה. למחר בא כומר אחד והביא מזון בבית, ומה לעשות וכי אפשר לא לקבל האוכל הזה?! הלא אין אף אחד שדואג עבורי' ומאין תתפרנס עלובה זו?!

אחד אמר לי שבא כומר, וחילק חוברות של המיסיון ואמר שהוא מ'אגודת ישראל', וככה רבו הטענות עד שאין בכוחי לפרטן.

אמרתי להם שהילדים, אני אסדר אותם במוסדות התורה – שהיא הצלה ראשונה שאני יכול לעזור להם כעת. כי חשבתי את הדבר לעיקר מכמה טעמים:

ראשית, על כל צרה שלא תבוא, לכל הפחות הילדים יישארו יהודים. שנית, כי עד כמה שאדם יכול לסבול חרפת רעב, אבל בזמן שאין לו ליתן פרוסת לחם לילדיו, אז הוא מאבד את חושיו ועושה מעשים אשר לא ייעשו.

שלישית, עצם הדבר שהאב אינו רוצה להיות מנותק מבניו, הוא הדבר שיעצור אותם מלמכור עצמם למיסיון.

רביעית, כי המיסיון הוא בעיקר מעונין בילדים.

וגם הבטחנו לפעול למקורות שידאגו עבור הדברים, ונחה דעתם. באנו לירושלים רצוצים ושבורים ועבדנו על זה יותר משבוע, והיתה קצת הרווחה והמגפה נעצרה"… (מתוך 'יתד השבוע' פסח תשע"ח)