כסליו כ"ב בכסלו - הרב שלום מרדכי ב"ר יצחק הכהן שְבַדְרוֹן זצ"ל

[שירת העשבים]

כ"ב בכסלו תשנ"ח - הרב שלום מרדכי ב"ר יצחק הכהן שְבַדְרוֹן היה דרשן ירושלמי נודע, כונה "המגיד הירושלמי".

 

[אחד יחיד]

מורי ורבותי! עשרות עשרות שנים, היה איתנו כזה מזכה הרבים גדול, רבי שלום שבדרון זצ"ל. הוא זיכה אותנו בכל הדרכים: בדיבור ובשתיקה, בטובות וברעות, בדיבור ובניגונים – במה שרק שייך.

כשרק מנסים קצת להיזכר, נפתח כמו ים של מעשים טובים, לא יודעים מהיכן להתחיל. לא הייתה פינה אחת שלא נגע בה, גיוואלד!

כאשר הוא שכב בבית הרפואה 'מעייני הישועה', נכנס יהודי שלא נראה מהציבור של מרכזי החרדים, ושאל אותי מי זה היהודי השוכב כאן? השבתי לו: "הרב שבדרון". הוא הגביה את ידיו מעל לראשו וצעק בהתרגשות: "זה רבי שלום?" שאלתי אותו: "אתה מכיר? מהיכן אתה מכירו?!"

הוא כל כך נפגע: "תגיד לי – יש יהודי אחד שלא יודע מי זה רבי שלום? האם אני לא יהודי? הוא היה בא אלינו לתל אביב. וכי היה שייך לא לבוא לשמוע את הדרשה?"

בכל המקומות היכן שהיה בא – התמלאו בתי המדרש. השפעתו הייתה נוראה.

זו לא הייתה סתם דרשה שאומר נואם או מרצה, הוא היה מדבר בבחינת "רוח ממללא". אנשים הרגישו שהוא מרומם, שהוא בן אדם אחר. (מתוך 'יחי ראובן')

 

[אחד יחיד]

שאלו אותי: מה באמת היתה המיוחדות של רבי שלום?

מה אני יודע, ומי אני שאדבר על כגון דא, אבל אפשר להצביע על כך שלא עשה על דעת עצמו מאומה, אלא התבטל לגמרי כלפי רבותיו, גדולי הדור, פה מפיק מרגליות, עם רבע'ס גדולים מאד, ארזי הלבנון. הוא למד מהם הרבה מוסר ויראה פנימית, וקיבל מהם והלך לפי דרכיהם, בגדר "נאה דורש ונאה מקיים" – במלוא מובן המילה.

ולמעשה, מי שהכירו ידע, כי רבי שלום זצ"ל הוא עובד ה', וגם שקדן נורא בעיון התורה.

פעם הוא קרא לי, וסיפר לי את הדברים דלהלן:

הרב מבריסק זצ"ל הלך פעם ברחובה של עיר, יחד עם רבי חיים אהרן טורצ'ין זצ"ל, ולפתע פנה אליו הרב מבריסק ואמר לו: "אם רבי שלום היה כאן עכשיו, הייתי שואל אותו: האם הוא שמע את הדרשה שרבי שלום דיבר בליל שבת בזיכרון משה?"…

אמר רבי חיים אהרן לעצמו: מדוע הרב מספר לי את זה, כנראה משום שהוא מעונין שאעביר את הדברים לרבי שלום, שישמע את הדרשה של עצמו…

אמר לי רבי שלום: "ומדוע אני מספר לך את זה – כדי שגם אתה תשמע מה שאתה מדבר"…

צריך לשמוע מה שמדברים. והסוד אצלו היה שדיבר גם לעצמו, והקשיב לדרשה של עצמו. (מתוך 'יחי ראובן')

 

[אחד יחיד]

ללא שום מליצה, דבריו לא היו "דברים היוצאים מהלב", אלא הלב עצמו: כולו לב. כך היו התפילות, כך הדרשות – "בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע" (ישעיהו יא, ד).

גם ה'ליצנותא דעבודא זרה' שלו הייתה עם לב, לשם שמים. הוא מילא בכך שליחות נאמנה של גדולי הדור, עד שהיו שאמרו עליו, שאם היה בזמן המשכילים, לא היו משכילים… כך נראות הדרשות כאשר יש לב – אז הפעולות פועלות למרחקים, ונושאות פרות ופרי פרות לנצח נצחים, בבחינת "מי גרם לראובן שיודה".

הראיתם פעם את רבי שלום רוקד? האם חזיתם אותו נסער בתפילה? קשה להדגים למי שלא ראה. הלב היה רוקד, עומק הלב התפלל. מה שעשה – היה עם לב שלם. ועל הכל, ה'לשם שמים' שלו.

רבותי! איך שהוא, זצ"ל, יכול היה לעמוד על מדרגות ארון הקודש, וכולם בכו עמו יחד. הקול שלו לבד נגע במיתרי הלב. ומדוע? כי "כל אדם שיש לו יראת שמים דבריו נשמעים" (ילקו"ש קמז תתקפט). העדינות של הדרשות שלו הייתה מיוחדת, ללא ירידה לדיבור מגושם. הקול שלו היה מהודר, והניגון טהור. (מתוך 'יחי ראובן')

 

[אחד יחיד]

כמו שרבי שלום היה דרשן, יותר מכן היה שתקן, ולא עוד, אלא השתקן הגדול ביותר.

אמרו חז"ל (חולין פט ע"ב): "מאי דכתיב: 'האומנם אלם צדק תדברון מישרים תשפטו בני אדם' – מה אומנותו של אדם בעולם הזה, ישים עצמו כאילם. יכול אף לדברי תורה – תלמוד לומר: 'צדק תדברון'".

ברבי שלום זצ"ל התגלם מאמר חז"ל זה, כי מחד גיסא דיבר דברי תורה הרבה מאד, ובמקביל היה אולי חד בדרא בכח השתיקה שלו.

כפי החשבון, הוא חסם את פיו מדברים בטלים, מאה שלושים יום בשנה [כי נהג ב'תענית דיבור' מדי שני וחמישי, ועוד ארבעים יום רצופים מראש חודש אלול עד מוצאי יום הכיפורים, ופעמים רבות גם ביום השבת קודש שתק רוב היום].

מי שמע על סוג עבודה כזו של אדם בדורנו שדיבר כל כך, ושתק כל כך?… (מתוך 'יחי ראובן')

 

[אחד יחיד]

רצוני לציין דבר יסודי נוסף בסוד הצלחתו.

הוא נסע לארצות הגולה. האם אתם יודעים לאלו מקומות נידחים הוא הגיע? לאלו פינות? ושם היתה לי ההזדמנות להבחין עד כמה לא החזיק טובה לעצמו, עד כמה מעשיו נעשו בענווה. היו יכולים לצאת מהכלים משפלות הרוח שלו!

וזה אחד מהסודות העיקריים שבו: שפלות הרוח, והרי הקב"ה מחבב אנשים שאין בהם כלל שייכות לגאווה.

כולו היה חן, מתיקות. מדוע? כי "לענווים ייתן חן" (משלי ג, לד). החן לא מגיע סתם, התורה מעלה חן על לומדיה, וגם "לענווים ייתן חן".

אין טעות גדולה יותר מלחשוב, שרבי שלום הצליח מחמת שהייתה לו שפה יפה. לא! היה לו חן מחמת פנימיותו וה"רוח ממללא" שלו.

בהזדמנות, כשהייתי באמריקה תקופה ארוכה, גם רבי שלום שהה אז באמריקה, וזכיתי ללמוד עמו בצוותא מדי יום, מלבד שבת, כי לשבתות היה נוסע לדרוש במקומות מרוחקים. היו גם כמה ימים שנסע ללייקווד ולא למדנו. למחרת, בשובו מאותה נסיעה ללייקווד, באתי ללמוד איתו את הדף, ובפתח התעניינתי לתומי: "איך היה בלייקווד, מסתמא הרבי דיבר הרבה!".

הגיב ר' שלום בהגבהת קול בכאב: "איך היה? מה דיברתי?! פטפטתי סתם! סתם! גיבובי דרשות איך האב געבעלט…!" התאנח עוד: "פטפוטים בסך הכל, מה אמרתי? כמעט כלום!", ושב לשתיקתו.

הצטערתי עמו יחד על שלא היתה לו הצלחה בלייקווד. נסיתי להתעניין על הרקע של הבעיה: "מדוע באמת כך קרה, והרי בכזה מקום תורה אפשר כל כך לזכות ולהועיל לציבור?"

"למה לך לשאול, כך היה! סתם גיבובי דרשות"…

למחרת ממש, פגשתי ידיד תלמיד חכם תושב לייקווד: "רבי שלום היה אצלכם בלייקווד?" – התעניינתי.

"כן, בוודאי. אין לתאר כמה תוכן, כמה התעוררות הייתה שם, בית המדרש כאילו התרומם עם השומעים יחד, הכל התעלו מאד!…".

לולי פגישתי עם אותו חבר, הייתי משוכנע שהוא סתם גיבב דרשות לא מוצלחות, עד כדי כך הצליח לשכנע אותי…

חבל על דאבדין ולא משתכחין, כי כמעט לא רואים בעולם כזו עצמה של אדם, ובד בבד – ו"נפשי כעפר לכל תהיה" בתכלית. (מתוך 'יחי ראובן')

 

[אחד יחיד]

באר מים היתה בשכונת שערי חסד בירושלים, אשר סביבה התרחש סיפור נפלא המתאר גם כן 'כח רצון' רב.

מסופר בספר קול חוצב על הילד 'שלומקע שוודרון', שהיה משחק ומשתובב עם חבריו בני גילו על יד הבאר השכונתית. ילד יתום היה שלומקע, אביו כבר לא היה בין החיים ולא היה מי שיקרא לו הביתה, ובכלל, מה לו לשוב אל ביתו הדל והריק, נעים יותר להשקיט את הרעב במשחקי 'תופסת' ו'כדור'.

הדבר חרה היטב לאמו הצדקנית. מוכשר הוא הילד, וכמה חבל שהוא מבלה את זמנו היקר במשחקים. שנתו המאוחרת אף היא הכבידה עליו את הלימוד ביום שלמחרת. אך אמו לא אמרה נואש, ומדי ערב משקיפה היתה מבעד לחלון אל עבר ה'באר' וקוראת לשלומקע שלה שיבוא הביתה. בלבה נושאת היתה תפילה חרישית לאביהם של יתומים, שישמור על ילדה וישים בלבו אהבתו ויראתו.

לימים, גדל הילד והתפילות על פי הבאר עשו את שלהן. הילד שלומקע הפך לנער ולבחור, ויחד עם בגרות גילו עלה ונתעלה במעלות התורה והיראה. כל רואיו לא הכירוהו, הכל ציינו את השינוי הדרמטי שחל בו, איך מ'שלומקע השובב' הפך להיות הבחור המתמיד 'שלום שוודרון'.

עת חתונתו הגיעה, ואף בהיותו אברך שקע בלימודו יומם ולילה, כל צרכי הבית מוטלים היו על אשתו, והיא עשתה הכל כדי שיוכל ללון אך ורק בעומקה של הלכה, ללא טרדות החולין.

בוקר אחד, הבחינה הרבנית, אשת רבי שלום שפניו נפולות, והבינה כי טרוד הוא. שאלה הרבנית את בעלה הצדיק לפשר הדבר.

"הביטי אשתי היקרה!" ענה לה רבי שלום, "מאז חתונתנו עמלה את קשה במלאכת שאיבת המים ונשיאת הדליים אל הבית, יודע אני כי מלאכה קשה היא שאיבת המים, יש צורך להתכופף ולמלאות דלי אחר דלי, מהיום והלאה אעשה זאת אני. את תלכי כל בוקר אל הבאר, הניחי שם את הדליים, ובסיומה של התפילה אגש אל הבאר, אשאב מים ואשא את הדליים אל הבית".

מחשבות רבות התרוצצו במוחה של הרבנית לשמע תשובת בעלה, בתוך תוכה ידעה היא היטב כי בעלה אכן צודק. אין זו מלאכה המתאימה לנשים, היא דורשת כוחות גדולים, וידיה כבר נפוחות מכובד המשא, אך מצד שני, לימוד התורה של בעלה חשוב הוא יותר משמירת כוחותיה, וכי היא זו שתסכים להצעתו ותגרום לו לביטול תורה ולמניעת צמיחתו של אדם גדול??

רבי שלום, בתבונתו הרבה, זיהה את אשר בליבה, ולא נתן למחשבותיה לבלבלה. תיכף ומיד הכריע בפסקנות: "החל ממחר אלך אני אל הבאר, מעתה מלאכת השאיבה מוטלת עלי".

בראותה כי הוא נחרץ כל כך, לא היתה לה כל ברירה והיא הסכימה עמו.

למחרת, הניחה האשה את הדליים ליד הבאר ושבה אל ביתם. היא המתינה לסיום התפילה ולבוא בעלה עם הדליים המלאים, אך הזמן עבר והתאחר ורבי שלום מתמהמה, 'התפילה הרי הסתיימה מזמן, ומדוע הוא אינו שב?' הרהרה הרבנית, 'כמה זמן אמורה להתארך מלאכת שאיבת המים? שמא אינו מסתדר?' המשיכה בהרהוריה.

משבושש לבוא הלכה הרבנית אל החלון, להביט אל כיוון הבאר ולברר את סיבת העיכוב. והנה מראה פלא נגלה לעיניה, רבי שלום נשען על הבאר, בידו כלי כתיבה ופיסת ניר והוא רושם עליו דבר מה, עתה גדלה פליאתה שבעתיים, 'מה הוא כותב שם דווקא על יד הבאר?' תמהה הרבנית.

היא נגשה אל הבאר ושאלה את בעלה: "מה קרה? מה אתה כותב?" רבי שלום, התנער כמתוך חלום, נבהל מקריאתה של אשתו, ותיכף השיב את העט אל כיס מעילו, והתנצל: "הרהרתי בדברי תורה, והנה עלה ברעיוני דבר חידוש, חששתי שאשכח אותו ולכן החלטתי להעלותו על הכתב", "איפה הקובה?" (הכלי עמו שאבו את המים), שאלה הרבנית, "אבוי" השיב רבי שלום, "כנראה נפלה אל בור המים כאשר הוצאתי את העט מן הכיס".

שמחה הרבנית שמחה גדולה, וכלל לא התאבלה על אובדן הקובה, מה שווי יש בה בקובה לעומת צמיחתו של גאון בתורה, איזו זכות גדולה היא זו להיות רעייתו של מתמיד ושקדן כרבי שלום…

כאשר שמעה אמו של רבי שלום את סיפור הבאר, ואת גודל שקיעותו בלימוד התורה דווקא על יד הבאר, זלגו עיניה דמעות, אך הפעם היו אלו דמעות של שמחה, דמעות אושר, על שזכתה שבנה יהיה שקוע ראשו ורובו בלימוד התורה. היא נזכרה בדמעות הקודמות, אף הן על יד הבאר, דמעות התפילה על בנה שיצמח, דמעות של זעקה על ילדה הרך שיזכה לאהבת תורה, והבינה היטב כי לולא דמעות התחינה של אז, לא היתה זוכה לדמעות השמחה של עכשיו. (הרב ישראל ליוש)

 

[אחד יחיד]

היה זה בערוב ימיו של המגיד הירושלמי רבי שלום שבדרון זצ"ל. הוא שכב על מיטתו שקוע בשינה עמוקה, כשסביבו עומדים בני ביתו בסבר פנים מודאג. היתה זו שעת בוקר, בבית בתו בבני ברק, לשם הגיע בליל אמש תשוש ויגע לאחר מספר ימי אשפוז בבית החולים.

הדקות החולפות התריעו על שעת סוף זמן קריאת שמע הקרבה ובאה. ביודעם עד כמה חביבה מצוות קריאת שמע על סביהם הגדול ועד כמה עמל כל ימיו שלא להפסיד ולו פעם אחת את קריאתה בזמנה, נכנסו נכדיו אל החדר וביקשו להעירו. אלא שאז גילו הם כי מדובר במשימה שאינה קלה כלל ועיקר, הסבא היה שקוע בשינה שנראית הייתה כבר דומה יותר לעילפון. רהיטים שהוסעו על פני החדר, מחיאות כפיים, קריאות קולניות, ניסיונות טלטול ונשיפות – כל אלו לא הועילו כלל, ר' שלום לא הראה סימני התעוררות.

הנכדים עמדו לפני ייאוש, וכבר החלו בדיבורים על הצורך בהזמנת רופא שיבדוק את המצב, אולי באמת מדובר בעילפון כבד… אלא שאז נפתחה הדלת באחת, בפתח הופיעה בעלת הבית, בתו של ר' שלום, מי שהכירה אותו יותר מכל. היא הביטה בהמולה הסובבת את המיטה, הבחינה בלחץ שעל פני הנכדים והתעניינה לפשרם של דברים. "סבא לא קם" – הסביר אחד מהם, "וכבר עומד לעבור זמן קריאת שמע" – הוסיף משנהו בחרדה.

"זו לא בעיה" – הגיבה הבת, שכבר הכירה היטב את אביה הדגול. "בואו ואראה לכם כיצד מעירים אדם גדול כמו אבי". "אבא!" – ניגשה הבת למיטת אביה וקראה ללא מאמץ, "זמן קריאת שמע!!!" ליותר מכך לא היה ר' שלום זקוק. טרם הספיקה בתו לסיים את המשפט, וכבר הזדקף לו באחת מעל מיטתו, נטל ידיו והניח את רגליו על הרצפה הקרה והשליך מעצמו את השמיכה באחת.

"זמן קריאת שמע??" – שאל כלא מאמין, ופניו שעדיין אחוזות היו בקורי השינה הביעו זעזוע עמוק. "אוי!" – קרא בחרדה, "למה לא הערתם אותי קודם?!" ר' שלום נטל שוב את ידיו בזריזות והביט בשעונו כלא מאמין. "בעוד דקות ספורות סוף זמן קריאת שמע, מי יודע אם אספיק". ניכר היה כי הוא מתחלחל מן המחשבה, אולם בני הבית הרגיעוהו – "סבא, קודם כל נותר עוד די זמן כדי להספיק קריאת שמע לפני שיעבור הזמן. שנית, מדובר על סוף זמן קריאת שמע של ה'מגן אברהם', אולם עד סוף זמן קריאת שמע של הגר"א, נותר עדיין זמן רב.

או אז הרשה לעצמו רבי שלום להירגע, הוא חייך לסובביו את חיוכו הנצחי בטרם נעמד על רגליו, והחל קורא בדבקות קריאת שמע, עוד הספיק להודות להם בכל פה: "הצלתם אותי, תזכו למצוות"!

(ע"פ 'אור דניאל' ויגש)

 

[אחד יחיד]

רבי שלום שבדרון זצ"ל נהג למסור שיעור קבוע לבני נוער. באחד הימים נעדר אחד הנערים מהשיעור, וכך אירע גם ביום שלאחר מכן. לאחר שבוע בו הנער לא הופיע בשיעור, דפק רבי שלום על דלת ביתו. הבחור פתח את הדלת והופתע לראות את רבי שלום שבדרון בכבודו ובעצמו ניצב בפתח ביתו.

רבי שלום ניגש ישר לעניין שלשמו בא: 'ספר לי בבקשה, מה קרה, ספר לי למה הפסקת להגיע לשיעורים. האם אתה לא מרגיש טוב? אולי ההורים שלך לא מרגישים טוב?'

כשהבחור סיפר כי הוריו בקו הבריאות, ביקש רבי שלום להיכנס פנימה ולשוחח. הבחור הכניס את רבי שלום לסלון והסביר בהתנצלות מדוע הוא לא הופיע בבית המדרש. התברר כי באותו שבוע נערכה סידרת משחקי כדורגל אולימפיים, והבחור לא השתתף בשיעורים, משום שלא היה מסוגל לוותר על הצפייה והיה דבוק למסך.

רבי שלום הבין בפקחותו, שיהיה קשה לנתק את הנער מהמשחק האהוב עליו. במקום לנסות לשכנע את הנער לוותר על הצפייה, ביקש ממנו רבי שלום להסביר לו מה זה כדורגל. הבחור שמח לתאר לרבי שלום את המשחק שהעסיק אותו ימים ולילות: 'יש שתי קבוצות שחקנים שמתרוצצים לאורך המגרש. מטרתה של כל קבוצה היא לקלוע את הכדור לשער של הקבוצה המתחרה'.

'אני לא מבין למה שתי הקבוצות מתחרות ומתקוטטות אחת עם השניה?' התמם רבי שלום. 'הרי כל קבוצה יכולה לקחת מגרש משל עצמה ולקלוע את הכדור לשער שוב ושוב בלי כל הפרעה. בוא איתי עכשיו למגרש ותראה שאני קולע גולים בלי סוף'.

הבחור התחיל לצחוק: 'כבוד הרב, אני רואה שרבנים וכדורגל הם כמו שני קווים מקבילים שלא נפגשים לעולם. זו לא חכמה לבוא למגרש ריק ולקלוע גולים בלילה כשאף אחד לא נמצא. כל האתגר הוא לקלוע את הכדור כשיש במגרש מגינים מנוסים ושוערים מקצועיים, שמנסים בכל כוחם לבלום את הכדור ולמנוע ממנו לחדור לשער'.

את התשובה הזו בדיוק ציפה רבי שלום לשמוע. 'האם אתה חושב שאני לא יודע מה זה כדורגל?! אני יודע מה זה כדורגל עוד לפני שנולדת, אבל רציתי שתלמד מהמשחק הנבוב הזה כלל חשוב בעבודת ה'. כפי שבכדורגל, האתגר הוא לקלוע את הכדור דווקא כשיש לפני השער מגינים ושוערים, כך בתורה, האתגר הוא להגיע לשיעור דווקא כשנמשכים לעסוק בדברים אחרים. ההתמודדות היא שנותנת משמעות לפעולות האדם. דווקא מתוך הקושי והנסיון – האדם גדל ומתרומם'.

(מתוך הספר 'לרומם')

 

[אחד יחיד]

בערוב ימיו של הגה"צ רבי שלום שבדרון זצ"ל, הוזקק פעם באחד הלילות לעזרה חיונית. קם מכסאו וצעד בכבדות לחדר הסמוך כדי להעיר את נכדו שישן עמו בדירה… עד כדי כך היה הצורך דחוף שנאלץ להעירו משנתו.

משפתח את דלת החדר, ראה שהנכד יושב על יד השולחן ולומד – נעצר והתעטף בשתיקה.

"סבא. מה רצונך?" שאל הנכד.

"כלום! כלום! לא צריך…"

הנכד התחנן לשמוע את בקשתו, אבל ר' שלום מיאן לדבר. הוא הגיב בקול חלוש, אך נחרץ: "ביטול תורה. אם כן אני לא צריך ממך שום דבר…"

הנכד ניסה את כוחו בשידולים, אך ר' שלום בשלו – כלום! כלום! (קול חוצב עמ' 164)

 

[אחד יחיד]

פעם שאל המגיד רבי ראובן קרלנשטיין זצ"ל את המגיד המפורסם רבי שלום שבדרון זצ"ל: ילמדנו רבנו, איך מכניסים נשמה לאדם? אמר רבי שלום: לפני אלפי שנים, בבריאת העולם, ביקש קין להרוג את הבל, אבל הוא לא ידע איך עושים זאת, שהרי עד אז לא נהרג אדם בידי חברו. התחיל קין לפגוע בגופו של הבל, הכהו ללא רחם, כרת לו אצבעות ידיו, גדע את זרועותיו אבל הבל עודנו חי וקיים. אף על לפי שלא מת היה הבל מיוסר בייסורים נוראים ממעשי קין אחיו. מה עשה הקדוש ברוך הוא? זימן לשם ציפור שנקרה בצוואר חברתה וכך הרגה אותה. ראה זאת קין ומיהר לחתוך בצווארו של הבל ובתוך זמן קצר נפח הבל את נשמתו. אמר רבי שלום: מאז אנחנו יודעים, איך מוציאים את הנשמה. אבל איך מכניסים אותה – אין אנו יודעים.

והוסיף ואמר: תראה, אדם איננו יודע איזו השפעה יש לדברים שלו על הנשמה של השני. לפעמים איזה 'ווארט' או אפילו איזו בדיחה יכולים לחולל גדולות ונצורות. ואז סיפר:

בדידי הוה עובדה. פעם אחת התארחתי בשבת אצל בתי בקרית גת. באמצע סעודת השבת נשמעו דפיקות על הדלת, ואחד מבני הבית מיהר לפתוח. בפתח עמד הגבאי של אחד מבתי הכנסת בעיר, שנודע לו שאני נמצא בקרית גת בשבת והוא החליט להזמין אותי לדרוש בפני הציבור לאחר הסעודה. מלכתחילה לא תכננתי לעשות זאת, ולכן לא הייתה באמתחתי דרשה מוכנה, אבל לא יכולתי לסרב לבקשתו של הגבאי. סמכתי על כך שבעזרת ה' כבר אמצא מה לדרוש בפניהם. ברכתי ברכת המזון ויצאתי לבית הכנסת.

בית הכנסת היה מלא אדם ואני פתחתי מיד בדרשה. לא הייתה זו דרשה מרשימה ובנויה לתלפיות עם מהלך שלם, אלא דברים קטנים מפה ומשם. פה איזה 'ווארט' על הפרשה, ושם איזה סיפור ומשל. באמצע הדרשה פניתי אל קהל השומעים בשאלה: "אמרו לי, מורי ורבותי, היודעים אתם מדוע בשנים האחרונות החלו לערוך שמחות 'בת מצווה' לבנות, דבר שלא שיערו אבותינו? בעבר היה מקובל, שרק בנים שהגיעו לגיל שלוש עשרה היו עורכים להם סעודת בר מצווה, ואילו היום פשט המנהג גם אצל בנות, שהגיעו לגיל מצוות. מדוע?". לציבור, כמובן, לא הייתה תשובה. ואז אמרתי להם:

"אני אגיד לכם מה פשר הדבר. פעם, כשכל ילד יהודי היה מגיע לגיל שלוש עשרה, הוא היה מתחיל לקיים מצוות – להניח תפילין וללמוד תורה. דבר זה לא קיים אצל בת שהגיעה לגיל מצוות, שהרי היא לא מניחה תפילין ולא לומדת תורה. לכן, רק לבנים עשו 'בר מצווה' ואילו לבנות לא עשו שום טקס מיוחד בהגיען לגיל מצוות. אבל כיום, לצערנו הרב, הבנות רואות שגם בנים שהגיעו לגיל מצוות אינם מניחים תפילין ולא לומדים תורה, ובכל זאת נהוג לעשות להם 'בר מצווה'. אומרות הבנות – אם כך גם אנחנו רוצות שיעשו לנו 'בת מצווה'! במה אנו שונות מן הבנים?…".

כעבור כמה שנים ניגש אלי יהודי ופתח עימי בשיחה: "הרב לא מכיר אותי. אני מקרית גת ופעם הייתי בדרשה שנשא הרב בליל שבת בעיר. בתוך הדברים סיפר הרב בדיחה מדוע החלו בימינו לערוך לבנות טקס 'בת מצווה' כמו לבנים.

דע לך, כבוד הרב, שהבדיחה העצובה שסיפרתם השפיעה עלי מאוד. אמרתי בליבי, שלא יתכן שהילדים שלי הגיעו לגיל מצוות ואין שום הבדל בינם לבין הבנות שלי – הן לא מניחות תפילין, והם לא מניחים תפילין… למחרת השבת ביקשתי מן הבנים להתחיל להניח תפילין, כעבור זמן מה הם עברו ללמוד בבתי ספר דתיים! הדבר השפיע על כל הבית, עד שהחלטנו כולנו לחזור בתשובה. ברוך ה', כיום כולנו שומרי תורה ומצוות, מקפידים על קלה כבחמורה".

סיים רבי שלום את סיפורו ואמר לרבי ראובן: "אתה רואה, אנו יודעים איך מוציאים נשמה, אבל איך מכניסים נשמה איננו יודעים… מי היה מאמין, שהלצה שסופרה אגב ארחא במהלך דרשת ליל שבת ולא תוכננה מראש, תחזיר בתשובה שלמה משפחה שלמה בישראל!".

(ליקוטי שמואל)

 

[אחד יחיד]

סיפר הרה"ג רבי יצחק שבדרון, בנו של הגה"צ רבי שלום שבדרון זצ"ל: 'עוצר' בתקופה שקדמה למלחמת השחרור היה מעשה של יום ביומו, ומי שהיה נתפס כשהוא מהלך ברחוב בשעת העוצר הכניס את עצמו לסכנה גדולה, שהגיעה לפעמים עד כדי 'פיקוח נפש'…

פעם אחת בעת העוצר, ואני הייתי עדיין ילד קטן, התעוררתי בבוקר, וכדרכו של ילד פתחתי את החלונות כדי להביט בטנקים שסבבו ברחובות. כשראה אבי בכך צבט בלחיי ואמר לי כדברים האלה: "כיון שהתעוררת כל כך מוקדם אני רוצה שתלך לבית הכנסת הגר"א, שם עומדים כעת עשרות איש בתפילת ותיקין, ותביא להם מזונות וקפה".

גם אני, כילד, ידעתי את הסכנה הכרוכה ביציאה לרחוב בשעת העוצר, ושאלתי את אבא האם אינו חושש מכך. ואבא השיב לי, כשבת צחוק על שפתיו: "אני אתפלל עליך, אל תדאג". מה שר' שלום כנראה לא ידע, שהחיילים הבריטים שהיו ממונים על שמירת העוצר הסתתרו מתחת לחלונות ביתו, וכשאך יצא הילד את הבית קפצו אלה ממחבואם וציוו עליו להרים את הידיים… יצחקל'ה הקטן ממשיך ללכת כאילו לא אירע דבר והחיילים בעקבותיו באקדחים שלופים. כך הלך כברת דרך ארוכה למדי עד בית הכנסת הגר"א, "וכיון שלהיכנס לבית הכנסת היה אסור להם על פי חוק, מיהרתי להיכנס פנימה ונעלמתי מעיניהם". מבעד לחלונות הוא מבחין שהחיילים ממתינים לו בחוץ ולבו נוקש… אבל כיון שאבא הבטיח שיתפלל עליו יצא הילד מבית הכנסת והחל לצעוד לכיוון הבית. מפקד הפלוגה הבריטית התקדם לעבר הילד, וכדי להוכיח לו שהחוצפה שלו נגד החיילים עברה כל גבול הרים את רגלו – עם הנעל הצבאית הכבדה – כדי לבעוט בו בעוצמה. והנה, אך הרים את הרגל, מעד הקצין והתגלגל כמה פעמים, ללא שהייתה סיבה הגיונית לכך. " אני המשכתי ללכת בנחת, והחיילים כבר לא העזו לפגוע בי. כי אבא התפלל…", סיים רבי יצחק את סיפורו (דרשו).

 

[אחד יחיד]

שח הגה"צ רבי שלום שבדרון זצ"ל: אני יכול לספר לכם עובדה שעדיין מצלצלת באזני למרות שחלפו מאז שבע עשרה שנה (בתשכ"א), כשראיתי איך אפילו 'רשעים שבך' יש בהם ריח יהודים!

בליל יום הכיפורים הלכנו יחד בחזרה מהתפילה, מישיבת חברון – לשערי חסד. היה שקט ברחוב. אתם יודעים כי השקט שורר ברחובות בליל יום כיפור, זהו לילה כמעט יחיד מכל לילות השנה. הקב"ה שולח לעולמנו יום כזה מלא השפעה של קדושה, אך הנה כאשר הגענו לא רחוק מכיכר הדווידקה, שמענו שירה שבאה מרחוק.

שרים?! מי שר?… פסענו הלאה בדרכנו דרך מחנה יהודה, לכיוון שערי חסד, והתקרבנו למקור השירה, שומעים את השירה: "מה נשתנה הלילה הזה?" – אחד שר וכולם אחריו: "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, שבכל הלילות אנו אוכלים שתי כיכרות והלילה הזה איננו אוכלים כלל?… כי היום – יום הכיפורים".

"שבכל הלילות אנו רוקדים והלילה לא? – כי יום כיפורים היום". כך המשיכו לפרט חטאים ועונות שהלילה הזה, לא. "כי יום הכיפורים". אחד שר והכל אחריו בשיר ובזמר…

בתחילה נדהמתי, אבל ברגעים שאח"כ אמרתי לעצמי: ריבונו של עולם, כזה 'כל נדרי' אצל כאלו עמי הארצות – שווה משהו בכל זאת. הם הרי בורים שאינם יודעים מאומה, ועם זאת יום הכיפורים שווה בליבם – 'כל נדרי' הלזה גם כן עולה לפני כסא הכבוד, כי בוודאי שגם את אלו הקב"ה לא יעזוב – "כי לא ידח ממנו נידח". אף הם אולי יזכו ל"ושבת עד ה' אלוקיך!". אם יהודי נאחז אפילו במשהו קל ביותר – בפירור, "אם יהיה בקצה השמים משם יקבצך ומשם יקחך". את אותו לב של יהודים אלו, ה' רואה.

('להגיד', הובא ב'אגעדאנק' ניצבים תשע"ט)

 

[אחד יחיד]

בלילי שבתות היה הגה"צ רבי שלום שבדרון זצ"ל דורש בעניני מוסר ויראה בביהמ"ד הגדול בשכונת 'זכרון משה' בירושלים עיה"ק ת"ו, וכדי למשוך את לבם של השומעים היה משלב בדבריו כמה וכמה מילתא דבדיחותא.

פעם ניגשו אליו כמה אנשים, וב'קנאות' מחו בפניו על ה'ליצנות' שלו ודרשו ממנו להפסיק לנהוג כן תיכף ומיד. לא ידע הגר"ש מה לעשות, נסע לעיר התורה בני ברק, נכנס אל הגה"ק ה'חזון איש' זי"ע ושטח את ספקו.

מששמע החזו"א את דבריו ביקש ממנו שיתן לו דוגמא מהני מילי דבדיחותא שהוא אומר לפניהם. פתח הגר"ש וחזר על דברי צחות שהגיד להם, ויהי כשמוע כן החזו"א נהנה מאד, ואמר לו: "רק כך תמסור את השיעורים" – לך בכוחך זה והושעת את ישראל.

והוסיף והחזו"א ואמר לו: בימים הקודמים לא היו חסרים בעלי תורה ויראה בליטא רבתי, ומכל מקום היו הרבה מהנערים נתפסים להשכלה, ומדוע? כי ה'שמחה' הייתה אצל המשכילים ולא אצלנו… וזהו תפקידנו כהיום – להרבות שמחה וחיות בעבודת ה' (ע"פ מעשה איש ח"ה קל).

(באר הפרשה – ויקהל פקודי תשע"ז)

 

[אחד יחיד]

המגיד הירושלמי הגה"צ ר' שלום שבדרון זצ"ל, היה בכל שבת דורש בבית הכנסת 'זיכרון משה' שבירושלים, ורבים היו מגיעים להתענג מצוף אמרותיו ודברי חידודיו.

באחת מדרשותיו, הרעים לפתע בקולו, דפק בחוזקה על הסטנדר ושאג מנהמת לבו: "יהודי 'זיכרון משה' היקרים, כשנבוא אנחנו לשמים נתבע על חילול שבת ועל גילוח בתער!!". מבטי תמיהה נראו בקהל, למה מתכוון ר' שלום, במה חטאו הם בתער וחילול שבת, יותר מדברים אחרים שאולי נכשלו בהם בשוגג?!

ומיד המשיך ר' שלום בדבריו הנוקבים, וסיפר שהוא וידיד נפשו ר' עזרא ברזל, נודע להם אודות ספר ב'סמטת הספרים' המגלח בתער, הם החליטו לבוא איתו בדברים ולשדלו לחדול ממעשיו, הספר התגלה כאגוז קשה לפיצוח ועקשן, וניסה לנער אותם מעליו, בתחילה בעדינות ובסוף באיום, אך הם מצווים ב'הוכח תוכיח' אפילו מאה פעמים. הם התמידו בדבריהם ונגשו אליו כמה וכמה פעמים לשדלו בדברים. לאחר תקופה ארוכה חלחלו דבריהם ונשאו פרי, והלה הפסיק לגלח בתער.

חלפו מספר חודשים, ונודע להם שהלה שב לסורו פותח את המספרה בשבת ומגלח בתער. הם נגשו למספרתו והוא מיד בראותם קרא: "איני רוצה להכירכם הסתלקו מפה!!". הם דרשו הסבר, והוא סיפר: "ביום השנה הראשון לפטירתו של אבי, רציתי להגיד קדיש לעילוי נשמתו, התעניינתי אצל חבר היכן אוכל לעשות זאת, והוא המליץ לי על בית הכנסת 'זיכרון משה' השוכן לא רחוק מן השוק, שם מתקיימים מניינים מסביב לשעון. הצטיידתי בכיפה ושמתי פעמיי אל עבר בית הכנסת. משנכנסתי צד את עיני השלט 'אסור לדבר בשעת התפילה וקריאת התורה', מתחת לשלט המפואר ישב חלפן דולרים, ובאמצע התפילה מלמל לחברו דיבורים אודות השער היציג". ואז פנה אליהם ואמר: "אתם באים לדבר אתי על איסורי תורה וכך מתנהגים אנשיכם?! האם הם מכבדים את הכתוב בתורה?! זהו היחס שמקבל איסור תורה אצלכם?! אפתח אני את המספרה בשבת, אגלח בתער ולא תוכלו להטיף לי מוסר!!"…

עכשיו פנה ר' שולם לשומעי לקחו ההמומים בזעקת הלב: "יהודי זיכרון משה, הנכם יושבים כאן, אולם מצודתכם פרושה ב'סמטת הספרים'! יהודי מחלל שבת ומגלח בתער בגללכם!!!".

הנה דוגמא מוחשית שאם אדם לא מקדש שם שמים, אז לא שהוא בדרך אמצעית, אלא הוא מחלל שם שמים, ובמעשהו גורם חילול שם שמים אף שלא ביודעים!! (הרב אברהם פוקס)

 

[אחד יחיד]

מעשה שהיה עם הגאון רבי שלום שבדרון זצ"ל, שכידוע היה דורש בקביעות בכל ליל שב"ק בביהכ"נ הגדול 'זכרון משה' שבעיה"ק ירושלים.

שבת אחת עמדו שני בחורים ברחובה של עיר, ואחד מהם שאל את רעהו: "אתה הולך ל'שבדרון'?… אמר לו רעהו: לא ולא, כבר שמעתי אותו עשרים פעמים"… 'למזלם' עמד רבי שלום מאחוריהם ושמע את דבריהם הנאמרים באמת.

למעשה, באמצע הדרשה רואה רבי שלום שהשנים נכנסו לבית הכנסת, נענה וסיפר: בכביש הגדול נסעו פעם הרבה רכבים, לפתע החליט אחד מהנהגים לנוח מעט מעמל הדרך באמצע הכביש. עצר את רכבו, ופנה לעסקיו, לקריאת 'כתבי עת' וכדו'.

כמובן, מיד נעשה לאחוריו 'פקק' ארוך, הללו פתחו ב'צפצופים' – מתחילה בפה רך, ולבסוף בעבודה קשה, ותהום כל העיר – אך 'גולם' חצוף זה בשלו, כמי שאינו מרגיש כלל בכל המתרחש סביבו – הוא עסוק בשטויותיו בריכוז מלא.

לפתע הבין את הבלגן, פתח את דלת רכבו, ויצא ממנו במהירות, ופתח בזעקה לכל העומדים מאחוריו: "די, חדלו לכם, מדוע הנכם מצפצפים ומצפצפים, וחוזרים על אותו צפצוף עשרות פעמים?! כבר שמעתי אתכם, הפסיקו כבר"…

זועקים הם לעומתו: מה?… וכי השתבשה דעתך?! מה הרווחנו בזה ששמעת את צפצופינו, והרי אנו מצפצפים כדי שתזוז ממקומך. זוז, ואז נשתוק"…

בזה רמז להם רבי שלום, כי כל דברי המוסר והתעוררות אין בהם מטרה כשלעצמם – כמו המטרה שהשומע אותם יתחיל לזוז ממקומו. א"כ, טענת 'כבר שמענו' מופרכת ביסודה היא.

(באר הפרשה)

 

[אחד יחיד]

עלינו לצטט מכתב מופלא של רבינו יעקב קנייבסקי ששוגר לביתו של ר' שלום שבדרון. מכתב מרתק, וסיפורו בצידו. מכתב מאלף מזוהר מדותיהם של גדולי האומה.

מספד גדול ספדו לו רבי אברהם יאפאן חתנו של הסבא מנוברהדוק. ההספד נערך בישיבה בתל אביב. גם הסטייפלער טרח להגיע ולהשתתף בהספד. כידוע ששמיעתו של מרן ה"קהילות יעקב" היתה לקויה. הוא לא בא לשמוע אלא לכבודו של הנפטר.

השעה התאחרה וכשאחד המספידים סיים את דבריו נעמד הסטייפלער והחל ללכת לכיוון היציאה. באותו רגע הגיע תורו של ר' שלום להספיד. הוא עלה על הבימה, ואז , יצא רבי יעקב ישראל קנייבסקי מהיכל הישיבה ואחריו עשרות אנשים.

חלפו יומיים. הסטייפלער בגודל צדקותו שיגר מכתב מחילה לביתו של ר' שלום לפי הכתובת שערי חסד 17 ירושלים. מכתב של הוד – נקיות המידות של ארזי התורה.

יום ג' כ"ח למב"י התש"ל

למע"כ ידידי הרב הגאון המפורסם פה מפיק מרגליות חו"ב סוע"ה וכו' מהרר"ש שבדרון שליט"א נכד שר התורה וכו' המהרש"ם זצללה"ה. אחדשכת"ה

אבקש מחילה מכבוד תורתו ויש לי מזה צער כי בהיותי בליל א' על ההספד למהרר"א יאפאן זצלל"ה לא באתי לשמוע כי לא שמעתי אף מילה אחת וכידוע לכולם רק באתי לחלוק כבוד להנפטר ז"ל, כי למדתי בישיבתו כמה שנים. וכן לנחם את בנו שליט"א לקיים מצוות ניחום אבלים. ואולם לא הרגשתי עצמי בטוב וישיבתי שם אולי כשעה וחצי היתה קשה לי, וכשהגיע תורו של פא"מ שליט"א לדרוש, חשבתי מכיון שמעכ"ת ידוע לדרשן מפואר יכול להמשיך בדרשתו עוד שעה ויותר וזה הי' קשה לי טובא, אמרתי בלבי כבר יצאתי יד"ח הנ"ל ורציתי ללכת לביתי, ולא שיערתי שיהי' בזה פגיעה בכבודו של מעכ"ת מאחר והכל יודעים שאני אינני שומע כלל ולא באתי אלא לחלוק כבוד לנפטר ז"ל.

ואולם כשהתחלתי לצאת נמשכו אחרי עוד כמנין אנשים ואולי יותר, וכדומה שרובם לא חזרו שוב לביהמ"ד אלא הלכו לביתם ונמצא שעל ידי הי' פגיעה בכבוד מעלתו ואילו הייתי יודע שעל ידי יציאתי ימשכו עוד כמה אנשים כמדומני שבודאי לא הייתי יוצא.

ואבקש מאד מכבוד פאר מעלתו שיאמר בפיו שמוחל לי כי עלבון של גדול בתורה כמותו חמור מאד מאד.

והנני דו"ש כבוד הדרת מעלתו, ומברכו בכל לבי בברכה והצלחה רבה לטובה ולהרבות פעלים לתורה מתוך הרחבת הדעת ורוב נחת ויקבל השלום מאדוה"ש ית"ש

המצפה לרחמי שמים ולגאולה שלמה בב"א

יעקב ישראל קנייבסקי

(מתוך קול חוצב – רבי שלום שבדרון)

 

[אחד יחיד]

ה'מגיד מישרים' הגה"צ ר' שלום שבדרון זצ"ל היה מתגורר בשכונה הירושלמית 'שערי חסד'. אחד השכנים של ר׳ שלום היה רבי דב שיף, והוא מספר: לילה אחד ערב חג שבועות, סיימתי את לימודי בבית הכנסת אחר חצות הלילה, מולי בא אדם זקן, לבוש סחבות ובגדים קרועים ובלויים. ״ר' איד״ פונה הלה אליי, ״אולי אתה יכול לסדר לי מקום ללון בו הלילה?״

השעה היתה מאוחרת, ולהכניסו לביתי בלי להעיר את כל בני הבית לא יכולתי. למבוכתי, הבטתי הנה והנה בבתים האפלים של השכונה, כמחפש היכן יש עדיין אור. לשמחתי אצל רבי שלום היה אור. הוא ישב ולמד. אמרתי לאותו אדם אלמוני, תנסה לדפוק אצלו, אם יכניסך ללון אצלו מוטב, ואם לאו, עדיין אני ממתין לך כאן, ואחפש לך מקום אחר.

האיש נענה לבקשתי ופנה לעבר ביתו של ר׳ שלום שבדרון. חולפת שעה קלה, והלה לא שב, לא התגברתי על סקרנותי, ופסעתי לעבר חלון ביתו של ר׳ שלום [ליד ה״בור״] הצצתי פנימה. שפשפתי את עיני ולא האמנתי: רבי שלום מוציא מן המטבח מעדנים ומגדנות, דגים וסלטים, כסעודת שלמה בשעתו, כל אשר עמו בבית ועורך שולחן לאותו אלמוני. כנראה ערך לפניו את מאכלי החג, שבני המשפחה הכינו והביאו אליו.

למחרת בבוקר בתפילת שחרית, ניגש אלי אותו זקן ואמר, ״תגיד לי מי הצדיק הזה? דפקתי אצלו בדלת, ומיד הציע לי לאכול ארוחת ערב, וכל פעם שהתנצלתי על כך שאני מטריח אותו, סלסל בקולו הערב: ׳אמרו חז״ל: יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית׳. אח״כ סידר לי מצעים, מיטה לשינה, הניח ספל ומגבת לנטילת ידים, ובבוקר לא זז ממני עד שנתן לי סכום הגון להוצאות הדרך, ולא נחה דעתו עד שהכניס באמתחתי – צידה לדרך״.

(קול חוצב)

 

[אחד יחיד]

רבי שלום זצ"ל אהב לספר את המעשה הבא:

פעם אחת, חלה בנו התינוק במחלת ילדים מדבקת. ההורים לא רצו שהילד ידביק את אחיותיו הקטנות, לכן לקח אותו רבי שלום בעגלה והביאו לביתה של החותנת,עד שיתרפא.

באמצע הדרך הוא פגש את רבי אייזיק שר זצ"ל.

רבי אייזיק התעניין: "רבי שלום, לאן אתה הולך עם הילד?"

רבי שלום עונה: "לשויגער. יש לילד מחלת ילדים מדבקת, אינני רוצה שידביק את שאר הילדות".

אך רבי אייזיק בשלו: "שאלתי לאן אתה הולך?"

רבי שלום חשב שר' אייזיק לא שמע את תשובתו, וחזר עליה באריכות ובסבלנות: "הילד לא בריא, יש לו מחלת ילדים מדבקת. איננו רוצים שהוא ידביק את שאר הילדים, ולכן חשבנו שעד שיבריא, כדאי שלא ישהה בבית שיש בו ילדים קטנים. אנחנו עכשיו בדרך לשויגער"...

"כן, אבל לאן אתה הולך?"... חזר רבי אייזיק ושאל.

ורבי שלום מנסה שוב להסביר, אך ללא הועיל.

אז פונה אליו רבי אייזיק ואומר לו: "אתה מפריד את הילד משאר הילדים- כדי שלא לפגוע בהם ולהזיק להם? אם כך, אתה חתולה!"...

"חתולה??" תמה ר' שלום.

"כן, חתולה. אמור לי, האם החתולה אינה מסורה לגורים שלה? האם היא אינה דואגת להם שלא ינזקו? אם כך, במה אתה שונה ממנה?"...

רבי שלום שם אוזנו כאפרכסת, לשמוע את דברי החכמה והמוסר של רבי אייזיק, ורבי אייזיק ממשיך: "לא, אתה לא חתולה. חלילה! אתה הרי יודע שיש מצוה של 'והלכת בדרכיו', מה הוא גומל חסדים אף אתה גומל חסדים. יש כאן ילדות קטנות שעלולות להידבק מאחיהם החולה, צריכים לעשות איתם חסד, למנוע מהם נזק בגוף, 'לא תעמד על דם רעך'.

את כל זה החתולה אינה עושה. לאדם ולחתולה יש את אותו מניע, אותו רצון, ומה שעושה את ההבדל זו הכוונה. האדם מתכון לעשות חסד, לקיים מצוה. בזה מותר האדם מן הבהמה".

רבי שלום מספר שנפתחו לו העיניים- חסד עושים בבית!!!

כששב מהכולל, שינה את מסלולו. הוא לא הלך הביתה כהרגלו, אלא פנה לכוון הבור בשכונה.

באותה תקופה לא היו ברזים. היו שואבים מים מהבור. הדלי היה כבד, מלא מים. הוא ידע שבאותו זמן אשתו הלכה לבור, לשאוב מים לצרכי הבית. הוא רץ לבור ונשא בעצמו את הדלי.

תמהה הרבנית : "מה קרה? מה יום מיומיים?"

והתשובה לא אחרה לבוא: "רבי אייזיק פתח לי את הראש. חסד עושים גם בבית!" (מתוך 'יחי ראובן')

 

[אחד יחיד]

האוירה היתה מיוחדת, התלמידים יצאו מכליהם מהתרגשות: זקן בעלי המוסר, רבי אליהו לאפיאן, נכנס להיכל ישיבת "תפארת צבי״ המפורסמת, שם כיהן ר׳ שלום כמשגיח רוחני שנים רבות. העיניים היו נשואות והאוזן כרויה. רבי אליהו שוחח עם צעירי הצאן בדברי מוסר ויראת שמים. בסיום תפילת ערבית פנה רבי אליהו לצאת מהאולם, התלמידים ליוו אותו ביראת כבוד. ולפתע משהו מוזר התרחש שם. משהו שנחרט בלב הנוכחים והזמן לא יכל למחותו. לפתע השתטח ר׳ שלום לרגע קצר על ריצפת ההיכל, הבחורים הביטו זה בזה במבט שמבקש הסבר, הם לא האמינו, רבם? זה שהיווה לדידם דמות מופת נוהג במוזרות כזו?… עד שהספיקו להרהר במה שעיניהם רואות, קם המשגיח ר' שלום על רגליו והמשיך ללוות את רבי אליהו לכיוון היציאה.

משנפרדו מרבי אליהו לאפיאן קרא ר׳ שלום את סימן השאלה הגדול שעמד על פני תלמידיו, הוא ידע, שהוא חייב להם תשובה, כזו שכל עיקרה הוא הלקח הנלמד: ״רציתי לקיים פשוטו כמשמעו את מאמר חז״ל ״והוי מתאבק בעפר רגליהם של תלמידי חכמים״… אמר. כך, כפשוטו.

אחד התלמידים דאז, סיפר את המעשה בהתלהבות מיוחדת: עשרות שנים חלפו, ימים, חודשים ושנים של חיים מלאים, והמחזה הנורא הזה לא יכול למוש מזכרוננו, מי שמע כזאת? מי ראה ״חינוך״ מופלא מעין זה! כך כפשוטו – להישכב על הריצפה לעיני כולם, להדגים בעליל איך מקיימים מאמר חז״ל, להכות בפטיש המעשה ולתקוע את מסמר כבוד תלמידי חכמים עמוק בליבם… לב צעיר הוא פתוח לרווחה, נכון לקלוט, כך שהמראה הזה נותר לנו כתמרור דרך .הוא, ר׳ שלום שבדרון, לא חשב על עצמו חלילה, רק על כבוד התורה… וכל המכבד את התורה, גופו מכובד על הבריות.

(קול חצוב עמ' 265 מפי רבי מנחם צבי ברלין)