אלול כ"ד אלול - יום פטירת רבי יחזקאל אברמסקי (1 צופה)

[גרינפלד]

רבי יחזקאל אברמסקי (ו' באדר א' ה'תרמ"ו – כ"ד באלול ה'תשל"ו) היה ראש בית דין בלונדון, פרשן התוספתא, מראשי ישיבת סלבודקה בבני ברק וחבר מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל.

רבי יחזקאל אברמסקי – המכלול

www.hamichlol.org.il

 

[גרינפלד]

כשגרמניה החלה לבעור בשלהי שנת תרצ"ט, פנה בנו של הגה"צ רבי משה לייב שניידר אל הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל בבקשה לסייע בהצלת אביו מארץ הדמים, גרמניה. אנשי קהילתו כבר הוגלו ממקומם, והוא ניצל לפי שעה עקב אשפוז בבית החולים.

לצורך אשרת כניסה לאנגליה נדרשה חתימה של קרוב משפחה המתגורר באנגליה, על הצהרה במסמך רשמי, כי הוא אחראי על קליטתו של מבקש האשרה למען לא יהיה הפליט לנטל על הממשלה. אך במציאות לא חייבה חתימה זו את החותם במאומה. להגרי"מ היה קרוב כזה, והגר"י אברמסקי ניסה לזרזו לחתום, אך אותו קרוב שלא הכיר בחומרת המצב, השתמט ודחה את חתימתו בטענת 'אולי מחר'… חוזרת ונשנית.

רבי יחזקאל ראה שזהו מצב של פיקוח נפש, ואין כל ברירה לפניו, וביום ששי עם כניסת השבת, אחרי שהרבנית כבר הדליקה את הנרות [בלונדון נהגו להדליק עשרים דקות לפני השקיעה], המתין עוד כחצי שעה, ואחר ניגש אל הטלפון וחייג אל אותו גביר. הלה שהיה אדם דתי, לא האמין ברגע הראשון למשרתו הגוי כי הרב אברמסקי מעבר לקו. בטוח היה שמישהו חמד לו לצון. רק אחרי הבהרה והוכחות השתכנע לבסוף באמיתות הדבר.

רבנו דיבר אליו קצרות: "כשאבוא לבית דין של מעלה וישאלוני מדוע חיללתי שבת בשיחה טלפונית, אצטדק בתירוץ מספיק לחלוטין, אספר שר' משה שניידר היה שרוי בסכנת נפשות וקרובו לא רצה לחתום על ההצהרה הדרושה". כשגמר את דבריו הניח מידו את שפופרת הטלפון ליד המכשיר [ולא השיבה אל מקומה הקבוע על גוף המכשיר.]

ואכן, העובדה שרבי יחזקאל דיבר עמו בטלפון בשבת, ניערה את הקרוב מאדישותו, הוא קלט את חומרת המצב, ותכף במוצאי שבת – עוד טרם הבדיל על הכוס – כבר היתה הצהרתו חתומה כדת וכדין. הודות להצלת חיים זו נוסדה ישיבה על ידי רבי משה שניידר בלונדון ממנה יצאו תלמידי חכמים רבים שנטלו חלק גדול בתקומה שאחר המלחמה וב"ה עד זמננו.

כאשר נשאל רבנו באותו ליל שבת קודש, מדוע חייג בעצמו בטלפון ולא הניח לאחד מבניו לעשות מלאכה זו במקומו? השיב באנחה: "הבנים עדיין אינם מספיק גדולים בישראל כדי לחלל שבת קודש כשמדובר בפיקוח נפש". והוא עפ"י רמב"ם הל' שבת פ"ב "דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות.. וכשעושים דברים אלו אין עושים אותם על ידי… ולא על ידי… אלא על ידי גדולי ישראל וחכמיהם.. כדי שלא תהא שבת קלה בעיניהם…" ('מלך ביופיו', עמ' 422)

רבי יחזקאל זצ"ל לא ביקש מהקרוב לחתום בשבת, אך מוכרח היה לזעזע אדיש חסר רגש זה בפעולה חריפה, שתבהיר לו חד משמעית כי הצלת יהודי מ'ארץ בוערת' היא פיקוח נפש מוחלט על כל משמעויותיו. היה זה בגדר הוראת שעה בעיתה שאין לחקותה ולהקיש ממנה למעשה למקרים אחרים. כעבור מספר שנים משהתגלו זוועות המלחמה לאמיתתן, התברר מעבר לכל ספק, כי אכן היתה זו שאלה של פיקוח נפש.

מאז שהרוכל, האמורא רב אלכסנדרי, הכריז בחוצות: "מאן בעי חיי" שוב אין צורך שכל רב או מוסר שיעור ב'שמירת הלשון' יצא לרחוב העיר להכריז. די בהכרזה ההיא לכל מביני מדע להבין שאכן זה ענין של מצב חירום ממדרגה ראשונה! שלשון הרע וחיכוכים בין אדם לחברו הוא נושא של פיקוח נפש ממש כמו לקפוץ ממגדל גבוה או לתוך אש בוערת, זו סכנה שמכריזים עליה ברחוב: 'הצילו!'.

כוונת רבי אלכסנדרי במעשהו היתה שהציור של הלשון הרע יעמוד לפני העיניים בסמל האזהרה: 'רעל!' – [עצמות גולגלת גרומות], והיחס אל חשש לשון הרע יהיה כאל כוס, שיש חשש שהוכנס בתוכה רעל, (ראה ספר 'חיי עולם' ח"ב, פ"ח). ולימוד ההלכות יכונה לפי קוד 1221 – 'הצלה' או 101 – מד"א. "מאן בעי חיי! מאן בעי חיי!". רעיון זה הוא הפשט הפשוט במדרש בלי כל חידוש! [כן הוא במדרש שם שאמר: "לא הייתי יודע כמה הוא פשוט" כלומר שהדברים כפשוטם.]
​

 

[גרינפלד]

אחד ממקורביו של מרן הגר"י אברמסקי זצ"ל סיפר סיפור מופלא על האי גאון וצדיק הממחיש בפנינו כיצד יש להתייחס למעשה של מצוה.

בעת זקנותו קרא הגאון לאחד מתלמידיו, וביקש ממנו שיגש אל סניף הדואר בשכונת בית וגן, ויקנה לו בול למשלוח מכתב. התלמיד עשה את שהתבקש, עמד בתור בסניף הדואר, רכש את הבול, והביאו אל רבו.

שמחה גדולה נראתה על פניו של רבי יחזקאל אברמסקי בעת שקיבל את הבול. הוא הוציא מכיסו מעטפה, הדביק עליה את הבול, ואז ביקש מהתלמיד שישלשל את המעטפה בתיבת הדואר הקרובה.

התפלא התלמיד ושאל: "יורנו רבינו, לשם מה בקשני הרב להביא לו את הבול. כדי שידביקנו הוא על גבי המעטפה. הרי היה אפשר לבקש ממני דבר יותר יעיל, דהיינו להביא לי את המעטפה , לבקש שאקנה בול, ואדביק אותו בעצמי, ואז אשלשל את המעטפה לתיבת הדואר! לשם מה הייתי צריך להביא את הבול את הרב?"

השיב לו מרן זצ"ל כהאי לישנא: "במעטפה זו מונחים כספים שאני שולח לתלמיד חכם עני. ומדובר אפוא במצווה גדולה שאני זוכה לקיימה, והיא מצוות אחזקת תורה וצדקה".

"למדוני רבותי, ולמדונו כל בעלי המוסר, שערכו של כל חלק וחלק במצוה, לא יסולא בפז, וכשנגיע לבית דין של מעלה, לאחר מאה ועשרים שנותינו, יראו לנו את שוויו של כל חלק כזה, ואז נצטער שלא עשינו חובתנו כראוי, ולא קיימנו את כל חלקי המצוה בשמחה ובהתלהבות".

"והנה", המשיך הגאון ואמר, "כבר זקנתי ושבתי, ואין בכוחי ללכת בעצמי עד לבית הדואר. לקנות את הבול ולשלש את המעטפה. אם הייתי יכול לעשות זאת, הייתי עושה זאת בעצמי, אבל כיון שהדבר אינו בכוחי, בקשתי להרוויח לפחות את מה שאני כן יכול לעשות…

"והרי להדביק את הבול, אני עדיין יכול, וכאמור – גם מעשה זה של ההדבקה שהוא חלק מהמצווה של משלוח הכסף לתלמיד-חכם העני הוא מעשה של מצוה ושכרו גדול עד מאוד, לכן ביקשתי ממך להביא את הבול אלי…".
​

(הגדה של פסח – חשוקי חמד)​

 

[גרינפלד]

יום אחד אחרי התפילה בבוקר בישיבת סלבודקה, נגש אל מרן הרב אברמסקי בחור אחד מהבעלי תריסין הגדולים בישיבה, ואמר לו שאתמול בערב הוא נהיה חתן, והוא מבקש מהרב ברכה. מאחר שהוא נהיה חתן, ו’ריחיים על צוארו’, זקוק הוא לברכה מהרב, שה’ יעזור לו שיוכל לשבת וללמוד כל ימי חייו.

הרב אברמסקי אמר לו: “אני רוצה להגיד לך, מברכה שלי, לא תוכל ללמוד. — לא מברכה שלי יתאפשר לך ללמוד. אבל אני אדם זקן עם נסיון בחיים, ולכן אומר לך… איך תוכל ללמוד? כל ימי חייך תלמד בלי הכנות’!!! מתיישבים ולומדים. בלי הכנות… לא ‘עוד זה לסדר ועוד זה לסדר’, ומיד אח”כ אני מתיישב ללמוד. לא!! ככה, אתה אף פעם לא תלמד, כי אתה אף פעם לא תגמור… מתיישבים ולומדים!!! קמים בבוקר, ‘נעגל וואסער’, ברכת התורה, -לומדים. מתפללים יפה, גומרים להתפלל, לומדים. צריכים לאכול. גומרים לאכול – לומדים. ‘בלי הכנות’.​

 

[גרינפלד]

אשה צדקנית נכנסה אל הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל, עת שימש כרבה של העיר 'סלוצק', ובקשה ממנו בתחנונים ובבכי מר: "הרבי יתפלל על בני שימות מהר…"

"מדוע?!" – הזדעזע הרב – "מה קרה לבנך…?"

"בן יחיד הוא לי" – התייפחה האשה – "ועתה קיבל צו גיוס מהצבא האדום. הניסיונות הרוחניים שם קשים מנשוא ורוב המתגייסים לא עמדו בהם, חוששני שיקרה כך לבני, שחלילה ישכח את אלוקיו וייצא לתרבות רעה… התפלל נא שימות כיהודי כשר לפני גיוסו… אמנם אשאר ערירית, כי בן יחיד הוא לי, אך טוב מות גופו ממות נשמתו…".

רבי יחזקאל פרץ אף הוא בבכי ואמר לה: "במקום להתפלל שימות, הבה נתפלל שנינו שיעמוד בניסיונות ויצא מן הצבא כשלבו טהור וכשר לעבודתו ית'".

האשה נרגעה מעט, וכדברי הרב התפללה יחד איתו על חייו הרוחניים של בנה, ואכן תפילתם התקבלה ברצון, ובנה היה מיחידי הסגולה שצלחו את תקופת הגיוס ומסרו נפש על אמנותם ודתם, למרות ההתעללות והצרות שספגו מהחיילים הרוסיים.

לימים, אמר הג"ר יחזקאל אברמסקי שמעשה זה הבהיר לו פשט בפרשת 'בן סורר ומורה'. התורה מצווה על אביו ואמו של הבן סורר להוציא אותו אל זקני עירו ולהביא אותו אל מותו, לכאורה זהו ציווי קשה מאוד וכמעט בלתי אפשרי עבור הורים, לעשות כך לבנם, פרי בטנם…?

אבל הספור עם האשה הצדקת שהעדיפה את מות בנה, מוכיח שהורים טובים הם אלו שמעדיפים שבנם ימות זכאי ואל ימות חייב…​

 

[גרינפלד]

שח הגה"צ רבי יצחק קולדצקי שליט"א, כפי שמובא בספר הנפלא 'לעשות רצונך' על ספר בראשית:

רבי משה מרדכי שולזינגר זצ"ל, בעל ה'משמר הלוי', היה מתאר במתיקות את ששמע פעם ברגע של גילוי לב מפיו של רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל, בעל ה'חזון יחזקאל'.

ראש ישיבה חשוב מארצות-הברית נכנס אליו ודיבר איתו על הרגשה שתוקפת לפעמים בני תורה יושבי אוהלים, שאינם פועלים ועושים על ידי שיושבים ולומדים כמו האנשים שבחוץ. רבי יחזקאל שיתף אותו במחשבות דומות שעולות לו-עצמו בנושא זה, בעסיסיות ובנוסח האופייני לרב אברמסקי. כה היו דבריו בפני אותו ראש ישיבה:

"הנה פה ליד השולחן יושב יהודי במשך כל היום על פני עשרות שנים יום ולילה, קוראים לו 'אברמסקי'… ומה הוא עושה כל היום והלילה? לומד גמרא, רש"י ותוספות. עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם – ובסבלנות חוזר עוד פעם, ומשנן עוד פעם, שמונה פעמים, שתים-עשרה פעמים, ולפעמים אף יותר. ואחרי שנדמה לו שיודע את הגמרא הוא פותח את הרמב"ם, שהרי רוצה הוא לדעת איך הרמב"ם מסביר את הגמרא… ונדמה לו שיש פה קושיא ופה סתירה, ושם צריך עיון. אז מה הוא עושה? הוא שוב חוזר על הגמרא, ושוב חוזר על הרמב"ם, ומתפלל לקדוש ברוך הוא שיאיר לו את העיניים. מבקש מהקדוש ברוך הוא סייעתא דשמיא, יותר מהסייעתא דשמיא שצריך רוטשילד בשביל להרוויח את המיליארדים שלו… והקדוש ברוך הוא שהוא אב רחום וחנון, מקבל את תפילתו. לאחר התפילה יש לו כבר מהלך, יש לו כבר דרך איך פירש הרמב"ם את הסוגיא והוא כותב, והוא מדפיס 'חזון יחזקאל', ולומד ולומד ולומד… כך באותה מתכונת, באותה צורה הרבה שנים".

"והנה", המשיך הרב אברמסקי בתיאורו ואמר, "באים ומספרים לו שיש אנשים שעושים דברים גדולים מאלה. משקיעים בפרויקטים, מקימים ארגונים גדולים, מייסדים ישיבות, בונים קריות… ואז 'אברמסקי' חושב לעצמו, מה הערך שלי לעומת אלו שבונים ומייסדים פועלים ועושים [כוונתו היתה כלפי זיכוי הרבים ולא מצד העולם הזה], זה מבלבל, גורם לחלישות-דעת, תראה מה הם עושים ומה אני עושה, ומצב הרוח נהיה קצת ירוד…

"נו, אז מה הוא עושה? הוא פותח את הסידור עד שמגיע למנחה של שבת, ושם יש פרקי אבות, ומגיע לפרק השני: 'אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזניים אחת ורבי אליעזר בן הורקנוס בכף שניה, הוא מכריע את כולם. ואם כל חכמי ישראל ורבי אליעזר בן הורקנוס בכף מאזניים אחת ורבי אלעזר בן ערך בכף שניה, הוא מכריע את כולם'.

"אז 'אברמסקי' שואל בשביל מה התנא של המשנה כותב את המילים הללו, איזה לימוד יש פה? חלילה מלחשוב שהתנא בא למדוד מי יותר גדול בלי שתהיה בכך תועלת בעבורנו. שאלה זו הטרידה אותי, עד שהקדוש ברוך הוא האיר לי את העיניים ואני יודע מה כתוב במשנה הזאת: במשנה כתוב שהאיכות גדולה יותר מהכמות!

"ואז 'אברמסקי' חוזר לשלוות הנפש. נכון הם אמנם בונים קריות, נכון הם מייסדים ופועלים ועושים, יבואו כולם על טוב והברכה, אבל הלא הוא – 'אברמסקי' – לומד דף גמרא, והאיכות גדולה מהכמות! כשהוא לומד דף גמרא בשקט, בפינה שלו, בבית, מתעמק להבין עוד פעם את הגמרא ועוד פעם את התוספות, ועוד פעם את הרמב"ם, הוא עושה מצווה באיכות ובונה בניינים רמים בעולם הזה ובעולם הבא. אפילו שהוא לא רואה שמחזיק את כל העולם בכוח הלימוד שלו – זו המציאות שקורית. בעיניים נראה שאחרים עושים יותר, אבל האיכות גוברת. הלימוד בצנעה ובשקט חשוב יותר, הוא בונה את העולם ומחזיק את העולם, ולא אלו שבונים קריות! הכל מתגמד לעומת לימוד התורה הקדושה"!

"ואף אנו נאמר", אמר רבי משה מרדכי, "אדם יושב לומד דף גמרא, אתה אמנם לא מצלצל… לא מדברים עליך, לא מתעסק בשום דבר, לא מחכה לך נהג עם מכונית פאר בחוץ לנסוע לפה ולשם, כך אתה יושב ועוד פעם לומד את הגמרא, ושוב את התוספות, ואתה לומד את הרא"ש, ועוד פעם משנן לימודך, האיכות היא שלך! והאיכות שלך גדולה יותר מהכמות. זה מה שכל אחד צריך לומר לעצמו ולדעת ולהאמין בזה באמונה שלמה. לא יודעים ממך, אתה אלמוני כביכול, לומד עשר שנים בכולל, עשרים, שלושים וארבעים… עד מאה ועשרים. לא תופס משרה, לא רב, לא אב"ד ולא שום דבר. אתה בן ישיבה פשוט. אבל אם היו נפתחים השמיים והיו נפתחים לנו העיניים היינו רואים מה עושה רגע של תורה, מילה אחת של תורה מה היא פועלת"…​

 

[גרינפלד]

הגאון רבי משה מרדכי שולזינגר זצ"ל, בעל 'משמר הלוי, תיאר פעם באחד משיעוריו כיצד רבו הגדול, מרן הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל, בעל ה'חזון יחזקאל, הרגיש במזוזה כמניע ומזרז בעבודת השם יתברך.

בכל פעם שהיה יוצא מביתו, היה רבי יחזקאל מצמיד בהתרגשות רבה את אצבעות ידו אל המזוזה 'ומתכוון בעניינה, ואומר: "ריבונו של עולם! אני יוצא כעת מביתי בריא ושלם, מבקש אני מלפניך בתחינה שאזכה לחזור לכאן בריא ושלם…".

הרושם שהשפיע הדבר על הרואים היה עצום ונשגב!

שגורים היו על לשונו של רבי יחזקאל דברי הרמב"ם הנודעים (הלכות מזוזה ו, יג): "חייב אדם להיזהר במזוזה מפני שהיא חובת הכול תמיד, וכל זמן שייכנס ויצא יפגע בייחוד השם – שמו של הקדוש ברוך הוא, ויזכור אהבתו וייעור משנתו ושיגיונותיו בהבלי הזמן, וידע שאין דבר עומד לעולם ולעולמי עולמים, אלא ידיעת צור עולמים, ומיד הוא חוזר לדעתו והולך בדרכי מישרים".

בכל פעם היה רבי יחזקאל משנן את דברי הרמב"ם הללו בבכי נרגש, כשלאחריהם תרגם את הדברים במילים שלו: "אתם שומעים! אדם עובר בפתחי ביתו עשרות פעמים ביום. בכל פעם שנכנס ויוצא ורואה את המזוזה הוא מוכרח להיזכר שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולם! כמה התעוררות יש בזה! כמה זה מחייב אותנו לחיות את הריבונו של עולם!"​

 

[גרינפלד]

היה זה כשהגה"צ רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל ביקר במוזיאון באנגליה, לבקשת הממשלה. ותוך כדי שהוא מסתובב ומתרשם מן המוצגים השונים, צדה עיניו קרן של שור מוזרה.

רבי יחזקאל תהה למראה הקרן, מה פשרו?

סדרן שחלף במקום הסביר לו פשרם של דברים, בהראותו לו את הקרן, והנה היא מנוקבת משני צידיה, בצד אחד נקב קטן וצר שהולך ומתרחב עד לסוף הקרן, שם הנקב גדול באופן משמעותי. בהסבירו שבימים עברו כשרצו להאכיל את התינוקות או להשקותם, היו ממלאים קרן כזו במים או שאר משקאות, ותוחבים אותו לתוך פי התינוק, והמשקה היה זב אט אט, ובכך היה התינוק שותה לצימאון נפשו…

"עתה מבין אני", אמר הגר"י אברמסקי. "את שתמה אני שנים רבות על היוונים הרשעים, כשציוו: "כתבו לכם על קרן השור אין לנו חלק באלוקי ישראל" (עפ"ל), וכי למה דווקא על קרן השור, ולא על חזית הבית או באמצעות בגד שכתוב עליו ציטוט זה?"

ובפשטות מבינים שהסיבה שהיונים הורו לחקוק דברים אוויליים אלו על קרן השור דוקא, הוא משום שבימים ההם היה השור משמש ככלי התחבורה העיקרי, בו היו נוסעים ובו היו חונים. ובשכך כפו היונים על היהודים לחקוק דברים אלו על השור שבו היו נוסעים תדיר, כדי שהיהודי יראה לנגד עיניו תמיד את המסר המבחיל שהיוונים רצו להשריש.

וכעין מה שנהוג בזמנינו, שיש כאלו הרוצים להצהיר על עצמם דבר מה בקשר למפלגה/קהילה וכדומה הרי הם מדביקים 'סטיקר' לרכבם, ולכל אתר שהם נוסעים, הסטיקר נוסע עמם, ומצהיר קבל עם ועדה את שהם מאמינים בו.

מבין אני ביותר את כוונת היונים

"אולם עתה". המשיך הגר"י אברמסקי. "מבין אני ביותר את כוונת היוונים ומזווית אחרת, בכך שהיוונים שהורו לכתוב את הציטוט הכפרני דווקא על קרן השור, כוונתם היתה על קרן השור שבו היו משקים את התינוקות, כשמטרתם ההרסנית היתה להחדיר בילדי היהודים כבר עם תחילת דרכם כשהם עדיין שותים את משקאותיהם דרך קרני השור את המסר הכפרני שאין להם חלק באלוקי ישראל ח"ו. ובכך רצו לחנך דור חדש, דור שיבעט ח"ו במסורת הדורות, ולא ישמר את גחלת היהדות והאמונה בקרבו.

וכנגד זה התחזקו החשמונאים ביותר כשהם משיבים מלחמת שערה, לאמור: "אל תגעו במשיחי! את עיקרי תורתינו ויהדותינו לא תהרסו בשום אופן!" ובכח זה הלכו והצליחו מעטים נגד רבים וחלשים נגד חזקים!"

וימים אלו, ימי חנוכה, הם זמנים המיוחדים לחינוך, שכן חנוכה הוא מלשון חינוך! ללמדנו שאם ברצונינו לרוות נחת יהודי ולגדל דור ישרים, חובה עלינו לחנך את הילדים מיד, בעודם יונקים לחיי תורה ומצוות. ואדרבה, מידה טובה מרובה, אם היוונים הבינו שבגיל כזה היכולת בידם להחדיר מסרים הרסניים בקלות, אם כן כל שכן וכל שכן שלצד הקדושה היכולת הרבה יותר להחדיר רוח קדושה וטהרה בעוד נפש הילד צעירה. כשבידינו לנצל ימים אלו בהם מכונסים בני הבית יחד לאור הנרות הקדושים למטרה נשגבה זו, להחדיר בהם מנועם זיו ה' ומתורתו!​

 

[גרינפלד]

רבי משה טורק שמע מפי מרן הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל, בעל ה'חזון יחזקאל', שהעיד: "מעודי לא לימדתי אפילו משנה אחת, אלא אם הכנתי אותה בו ביום". על ידענותו ושליטתו של רבי יחזקאל אין צורך לספר. אך חרף כל אלו, לשיעור צריך לבוא מתוך לימוד רענן, מתוך הכנה המיועדת לאותו שיעור הנמסר.​

 

[גרינפלד]

רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל, בעל ה'חזון יחזקאל' על התוספתא, היה מהרבנים הפעלתנים ביותר ברוסיה. בחודש אלול תר"ץ נגזרו עליו חמש שנים של עבודת פרך בעוון 'פעילות אנטי-סובייטית' בשל רצונו לעלות לארץ. חצי שנה עשה בסיביר ועוד כחצי שנה במחנה עבודה – עד שבלחץ בינלאומי של רבנים ואישים אחרים מכל רחבי העולם גורש ללטביה והגיע ללונדון בה שימש אב"ד במשך שנים רבות. לירושלים הוא הגיע בשנת תשי"א בגיל מבוגר, שבע תלאות ועלילות-חיים, והתגורר בשכונת 'בית וגן'. מסר שיעורים בישיבת 'קול תורה' וגם כיהן כראש ישיבה בישיבת 'סלבודקה' בבני-ברק.

רבים מוותיקי שתי הישיבות הללו, אלו שהכירו מקרוב את הליכותיו-בקודש, התרשמו במיוחד מעבודת התפילה שלו שהשפיעה על סביבתו. תפילה של 'כגמול עלי אמו'; כילד שעשועים המתחטא לפני אביו אשר אהבו. היה עומד ומתחנן לקדוש ברוך הוא בשפה פשוטה וברורה. הוא היה אומר תמיד באידיש: "הקדוש ברוך הוא אוהב כאשר הנך שוטח לפניו את טענותיך ומפרט הכל"…

פעמים רבות סיפר באוזני תלמידים ומקורבים על מה התפלל היום וכיצד התפלל. נהג להוסיף בתפילתו גם דיבורים ביידיש ["מאמע לשון"] כפי שראה אצל רבו גאון הגאונים רבי חיים מבריסק זצ"ל. תמיד בהשתפכות הלב והנפש.

רבי חיים אלימלך קורנברג זצ"ל שהיה מבאי-ביתו סיפר שאהב להיכנס לשמוע את תפילתו בברכת 'אהבה רבה'. מידי בוקר דבר-יום-ביומו היה משתפך בברכה זו לא רק בלשון הקודש ובנוסח המתוקן לכולנו מאנשי כנסת הגדולה אלא אף במאמע-לשון. בהיותו בן תשעים שמעו אותו מוסיף בתפלת 'שמע קולנו' ומבקש ביידיש כמשיח: "ריבונו של עולם, תן לי הבנה בתורה שלך!"

כשהיה יוצא מפתח ביתו היה מניח ידו על המזוזה ואומר בפשטות: "ריבונו של עולם! אני יוצא מהבית בריא, אני מבקש ממך שתחזיר אותי לביתי בריא!"…

מפיו של רבי יחזקאל נודע שכאשר נשלח לארץ-גזירה בסיביר, בבוקר הראשון במחנה, בטמפרטורה של חמישים או שישים מתחת לאפס, פקדו על האסירים לפשוט את הנעליים והגרביים ולרוץ יחפים על השלג שלושה קילומטרים. רבי יחזקאל נשא עיניו לשמים ואמר: אבא שבשמים, חסידיך הקדושים אמרו (בב"מ קז:) "הכל בידי שמים חוץ מצינים פחים", לפי שצריך אדם להשתדל בעצמו של יחלה בהצטננות. אך בממלכת הכפור כאן, כשאני בידי הרשעים הללו, אני מפיל תחינתי לפניך שתצילני מחולי היכול להיגרם ממזג-האוויר.

ואכן, אף שרואיו ומכיריו מעידים שבשכונת בית-וגן הירושלמית היה רגיש מאד לכל נדנוד של קור והיה מתעטף תמיד במעיל ובצעיף – סיפר רבי יחזקאל שבכל תקופת ריצוי 'עונשו' בסיביר לא לקה בהצטננות.​

 

[גרינפלד]

רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל העיד פעם ברגע של גילוי-לב, כי הוא ורעייתו הרבנית קיבלו על עצמם קבלה טובה שכל מי שידרוך על מפתן ביתם לא יֵצֵא עם תחושת חֶסֶר; או שיטעם דבר מה או שישמע איזה חידוש או דבר-תורה, העיקר שלא יצא מהם ריקם.​

 

[גרינפלד]

סיפר רבה של כרמיאל הגאון רבי אברהם צבי מרגלית שליט''א:

בצעירותי התגוררתי בסמיכות לגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל, ראש ישיבת סלבודקה, מגדולי הדור הקודם, בעל 'חזון יחזקאל'. פעם שמעתי ממנו דבר מעניין אודותיו. הרב סיפר שלמד שיש שנים בישיבת טעלז. בכל אותן שנים לא יצא לארועים, פרט לשנים. האחד, כאשר אחותו התחתנה. והשני, בחתונתה של אשתו…

אילו השגות בלתי נתפסות! היום, אם רק גונב לאזננו שיש איזו ברית של קרוב משפחה, איזו חתונה של בן דוד, אין לנו ספק שעלינו להשתתף. הרי אותו קרוב משפחה ודאי מצפה לבואי, ודאי יתאכזב אם לא אופיע. בכך שאשתתף אני עושה עמו חסד גדול ועצום. לו יהי כדברינו, הדבר ברור ללא ספק, מי שיעסוק כל העת בחסדים מעין אלו, לא יהפוך לגדול בתורה.

זה היה סודו של הרב אברמסקי. שש שנים של התמדה רצופה. בלי שום הפסק, ולו גם לארועים משפחתיים 'הכרחיים'. היו לו לרב אברמסקי בני משפחה, היו לו גם ידידים ומכרים, אבל הוא הבין וידע שכדי לגדול בתורה צריך להימנע מכל הפסקה, גם אם הדבר יהיה כרוך באי נעימות.​

 

[גרינפלד]

סיפר הגה"צ רבי אהרן טויסיג שליט"א:

'ברז' הדמעות של הילדים נפתח בקלות רבה. כל מילה, מכה או אכזבה עשויה להיות סיבה טובה לשעות של בכי. משום כך, הנטייה הטבעית היא לזלזל בדמעות הללו, או להתעלם מהן.

בספר 'מלך ביפיו' מתוארת הדרך שבה התייחס הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל לדמעות כאלו.

הרב אברמסקי התפלל בבית כנסת עד יומו האחרון, כאשר היה בן למעלה מתשעים שנה כשנפטר… שנתיים לפני פטירתו הלך רבי יחזקאל ברחוב, והנה לפניו ילד בוכה. היו לו סברות רבות לפטור את עצמו מלטפל בילד – זקן ואינה לפי כבודו, רב גדול, ביטול תורה, אבל יש כאן ילד יהודי בוכה.

ניגש אליו ושאל: 'ילד יקר, אתה מחפש אולי את אבא או את אימא? אתה רוצה אולי שאני אעביר אותך את הכביש?'

הילד מנענע בראשו: 'לא, לא'. והגאון ממשיך: 'אז מדוע אתה בוכה?'

אומר לו הילד: 'לפני כמה דקות אמר לי ילד אחר, שהחולצה והמכנסיים שלי אינם יפים בכלל'.

רבי יחזקאל הוציא את המשקפיים שלו, הרכיב אותם והסתכל על הילד ואמר: 'איזו חולצה יפהפייה, אילו מכנסיים! איך הם מגוהצים יפה! איך קוראים לך ילד מתוק?'

הילד מלמל משהו.

והרב אברמסקי המשיך: 'אתה מכיר אותי?'

הילד אומר: 'ראיתי אותך הרבה פעמים'.

'לי קוראים יחזקאל אברמסקי, ואני הרב של בית הכנסת הזה. לך לאבא ולאמא, ותגיד להם, שהרב אברמסקי אמר, שהמכנסיים והחולצה שלך יפים מאד, והרב אמר, שהשם שיש לך הוא שם כזה מתוק ויפה ונפלא'.

הילד קרן מאושר, מחה את הדמעות מעל פניו והלך הביתה.

חלפו מספר דקות, וההורים הגיעו אל הרב במרוצה, אחוזי התפעמות. מה היה כאן?

ענה רבי יחזקאל: 'חז"ל אומרים על הפסוק: 'לאהבה את ה'… ולדבקה בו', שיש מצוה להידבק בקב"ה. שאלו חז"ל: איך אפשר להידבק בהקב"ה? הלא אש אוכלה הוא! אלא, אמרו חכמינו הקדושים, הידבק במדותיו. מה הוא חנון, אף אתה חנון. מה הוא רחום, אף אתה רחום.

'יש פסוק בישעיה הנביא, כשהמשיח יבוא, הקב"ה יאמר על עצמו, שהוא ימחה את הדמעות מעל פניהם של כל עם ישראל – 'ומחה ה' אלוקים דמעה מעל כל פנים'. הוא ינחם אותנו כי מעכשיו הכל יהיה בסדר. רציתי לדבוק במדותיו של הקב"ה – מה הוא מוחה דמעה, אף אתה היה מוחה דמעה. ראיתי ילד קטן בוכה ומוריד דמעות, ורציתי למחות את הדמעות הללו'.

מדובר באדם זקן כמה שנים לפני פטירתו. יהודי, שכל רגע בחייו היה יקר מכל, אבל כשהוא רואה ילד יהודי בוכה, יש מצוה למחות את הדמעות מעל הפנים שלו.
​

(כבודם של ישראל)​

 

[גרינפלד]

רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל סיפר, כי בהיותו בלונדון, בזמן מלחמת העולם השנייה, הגרמנים הפציצו את בית הדין בו ישב. באותה שעה הוא היה בעיצומו של דין תורה. הוא לא זז מהמקום, אלא נשא עיניו למרום ואמר: "ריבונו של עולם! הכתוב אומר (תהלים לו, ח) 'וּבְנֵי אָדָם בְּצֵל כְּנָפֶיךָ יֶחֱסָיוּן' – הריני מעוטף בטלית קטן, חוסה בצל כנפיך, שמור עלי!" ובחסדי שמים אכן ניצל.

וכן כתב ב"נפש החיים", שכאשר אדם מתמסר כולו לקב"ה, ומרגיש באמת כי הכל בא ממנו, אף לא אחד יכול להזיק לו, אך גם אף לא אחד יכול לעזור לו, והוא נתון כל כולו בידיו של הקב"ה. זהו המקלט הטוב ביותר שיש לאדם, הוא בידיים של אבא, והטוב בעיניו של אבא – הוא יעשה.​

 

[גרינפלד]

לאחר הקמת המדינה בא ראש הממשלה הראשון להיפגש עם הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל בנושא גיוס בני ישיבות, שאל אותו אחד שאלה קשה: אני יוצא מכאן, בממשלה ובכנסת אנחנו רוב, הצבא והמשטרה בשליטתנו, אני מביא חוק לגיוס בני ישיבות, מה תעשו?

אמר לו הרב אברמסקי, כמי שמכהן בראש וועד הישיבות, ארים ידי ואורה לכל בני הישיבות לעזוב את הארץ!

ולהבין, לא מדובר בתקופתנו בה כמעט כל צאצאי מקימי המדינה ברחו לדור בברלין או בשאר המדינות בהם החופש והכסף רבים יותר, רוח הציונות שלטה, החלוציות היתה האליל הגדול ביותר, מששמע את דברי הרב אברמסקי, הפך לסימן שאלה, וזעק: לעזוב את הארץ הקדושה, ואז שלף את כל מה שידע מילדותו, איך אפשר לוותר על ארץ שעיני ה' אלוקיך בו מראשית השנה ועד אחריתה, איך אפשר לוותר על המצוות הרבות התלויות בארץ, איך אפשר לוותר על ארץ שכל ההולך בה ארבע אמות הוא בן העולם הבא?

ענה לו הרב אברמסקי: אין ויכוח ביננו שהמקום המסוכן ביותר בכל המזרח התיכון זה ארץ ישראל, אנו מוקפים מאות מיליוני ערבים שמבקשים לחסל אותנו, לגור כאן זה פיקוח נפש, מצוות ישוב ארץ ישראל לא דוחה פיקוח נפש, יש לגדולי ישראל אומדן דעת שאם כל מי שיכול ללמוד בה תורה לומד, זה מגן על יושבי הארץ, אבל אם תרצו לגייס את בני הישיבות הארץ חוזרת למצב של פיקוח נפש, חייב אני להורות ע"פ הלכה לעזוב את הארץ!​

 

[גרינפלד]

באנגליה היו הישיבות מגישות מדי שנה את רשימות התלמידים למשרד ההגנה, וכל תלמיד היה מקבל לביתו את האישור שהוא יכול להמשיך ללמוד, ודחו את גיוסו למשך שנה. כך היו עושים מדי שנה בשנה, בלי בעיות, בלי שאילתות, בלי כל מיני עניינים וקשיים אחרים.

אך לפני שהיו מגישים את הרשימות למשרד ההגנה צריכים היו לקבל על זה אישור, והמאשר בתקופת סיפורנו היה הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל, שהיה הרב הראשי של אנגליה. אחרי חתימתו זה היה עובר מיד את אישורם של נציגי הצבא, ותוך מספר ימים היו מקבלים כל הבחורים הרשומים ברשימות את ההודעה של הפטור לביתם.

סיפר הרב אברמסקי, כי שנה אחת ביום הגשת הרשימות נכנסה אליו אשה אחת וסיפרה כי לא מזמן התאלמנה מבעלה ה"י, ויש לה בן יחיד אשר עד לא מזמן ישב ולמד בשקידה בישיבה – פה בלונדון, ועתה ממשיך הוא אמנם בשקידתו, אבל בגלל המצב הוא בא לישון בלילה בבית, וגם בצהריים הוא נכנס הביתה לאכול עמה את סעודת הצהרים ולהתעניין בשלומה. וממילא מסתדר לו יותר טוב שלא ללכת ללמוד בישיבה, אלא יושב הוא ולומד כל היום, ביום ובלילה, בבית המדרש ליד הבית.

והנה עתה, הנהלת הישיבה אמרה כי כיון שאין הוא נמצא בישיבה הם אינם יכולים לרשום אותו ברשימת בחורי הישיבה, כי הרשימה חייבת להיות אמינה, וממילא אין הוא יכול לקבל את הפטור. היא ביקשה אפוא עצה מהרב אברמסקי איך אפשר לסדר שגם הבן שלה יקבל את האישור.

אמר לה מרן הרב אברמסקי: "מה שאת מבקשת זה למעלה מדרך הטבע, כיון שהחוק פה אומר שמי שרשום – רשום, ומי שלא רשום – לא רשום. אי אפשר להכניס ב'דלת האחורית'. אבל יש מי שעומד למעלה מן הטבע, זה ריבונו של עולם שהוא הכל יכול, והוא עומד למעלה מהכל… הוא אביהם של אלמנות ויתומים, ויעזור לכם ברחמיו הרבים, ולכן בואי נתחלק בתפקידים: את תגידי תהילים, ואני אלך למשרדי הצבא".

היא הלכה למלאות את חלקה בהסכם, והרב קם מיד והלך למשרד הצבא של לונדון. הפקיד הממונה על עניין זה חרד לקראתו, במה הוא זכה לכבוד רב כזה. פנה אליו הרב ואמר לו באנגלית רהוטה: "באתי לבקש ממך שתעשה חסד עם אחד האזרחים היותר נאמנים של הוד מלכותו… תדע, היום הגשתי את הרשימות של בני הישיבות באנגליה על מנת שיקבלו את השחרור הרגיל, וכעת באה אלי אשה אלמנה ודמעתה על לחיה, היא אומרת שבגלל המצב שלה צריך הבן שלה ללמוד בבית המדרש ליד הבית ולכן הוא לא רשום בישיבה. הוא לומד בשקידה, לא פחות ואולי אף יותר מבחורים אחרים, והיא מבקשת שישלחו גם לו פטור.

"ועכשיו – הוסיף הרב אברמסקי – "תשמע מה אני אומר לך. על פי ה'קודקס' [ספר החוקים של המדינה] אסור לך לעשות את זה, ואם תעשה את זה אתה אפילו צפוי לעונש. אבל תדע לך, אתה אדם צעיר ואני אדם זקן, לך אין כל נסיון בחיים, אבל לי יש נסיון בחיים – אם כן דע לך, שיש ספר יותר נעלה מה'קודקס' – לספר הזה קוראים 'ספר הלב'… ב'ספר הלב' כתוב, שמי שעושה כזו מצוה, כזה חסד, ומיטיב עם האלמנה ועם היתום, אז ה' יתברך, הכל יכול, מיטיב לו ולזרעו עד סוף כל הדורות. ואני חוזר עוד פעם" – המשיך, כדרכו תמיד לחזור שנית על דבריו ולהסביר – "תשקול היטב את הדברים. לפי ספר החוקים היבש, אשר כתבוהו בני אדם, אסור לעשות את זה. אבל יש ספר אחר, ספר הלב… ספר הלב זה אלוקות, זה רוחניות… זה מהרבונו של עולם. שם כתוב שמי שעושה את הפעולה הזאת ומיטיב עם האלמנה ועם היתום, אז הרבונו של עולם, הכל יכול, מיטיב לו ולזרעו עד סוף כל הדורות. תהיה לך הזדמנות נדירה, הזדמנות פז יוצאת דופן, אינני יודע מתי תהיה לך עוד פעם הזדמנות כזאת…"

בידי הרב אברמסקי כבר היה מוכן דף שעליו היו רשומים השם והכתובת של הבחור. כך היתה שיטתו, שהוא לא מחכה לקבל תשובה. הוא לא צריך שעכשיו יתחיל ההוא שכנגדו לפלפל אתו בענין… הוא העביר את המסר, ועכשיו שההוא יתייחד עם הדברים בינו לבין עצמו, ויחליט מה לעשות.

וכך, שם הרב אברמסקי את הפתק על השולחן ואמר לפקיד: "אני מקווה שבשלושה ארבעה ימים הקרובים יהיה הפטור מונח בתיבת הדואר שבכתובת הזו… למה? כי בספר הלב כתוב שמי שעושה את זה, הכל יכול מיטיב לו… שלום…".

והוא הלך…

אחרי כמה ימים, כבר היה מונח הפטור בתיבת הדואר של הבחור…
​

(ע"פ להתעדן באהבתך)​

 

[גרינפלד]

הגאון רבי משה מרדכי הלוי שולזינגר זצ"ל, מחבר הספרים "משמר הלוי" על הש"ס, למד בבחרותו בישיבת סלבודקה בבני ברק, ושם זכה לשמוע שיעורים ממרן הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל. בספרו פניני רבינו יחזקאל (ח"א עמ' טז) הוא כותב, שפעם לאחר שסיים הגר"י זצ"ל להרצות בפני התלמידים את השיעור במס' שבת בפרק כירה שנלמד אז בין כתלי הישיבה, רמז שברצונו להוסיף דבר מה, וכמובן כל התלמידים התקבצו סביבו והיטו אוזנם לשמוע מה ברצונו לומר. ואז אמר להם הגר"י זצ"ל את ביאורו הנפלא של חמיו הגרי"י ירושלימסקי זצ"ל בהבנת מעשה זה של הויכוח בין רבא לרב אויא.

כשסיים הגר"י זצ"ל את הדברים, הוסיף ואמר לתלמידי הישיבה, דעו לכם, כי אני סבור שחמי זצ"ל מקבל שכר בעולם האמת על ביאור זה שחידש, יותר מכל השכר שאני אקבל על כל הביאור "חזון יחזקאל" שחיברתי על התוספתא במסכת שבת.

וביאר הג"ר משה מרדכי שולזינגר זצ"ל את כוונת הגר"י אברמסקי, כי מעלת ביאור זה היא בכך שהוא סותם את פיות המשטינים והמקטרגים, הבאים לפרש את דברי הגמרא כפשוטם, ולמדים מכך שכביכול התנאים או האמוראים היו פחותים בערכם והיו אנשים כמונו. ועל כן, מי שחידש את ביאור זה, המסיר את הטעות הזו, יקבל על כך שכר רב.

והוא מציין בהקשר לכך את לשונו של הרמב"ן בספרו מלחמות ה' על מס' ראש השנה, ששם הוא כותב על חכמי הגמרא "ולמדת שכל הפורש מדבריהם של ראשונים כפורש מחיים, והאל יכפיל שכר טרחנו אשר טרחנו לדונם לזכות, וידין אותנו לזכות".​

 

[גרינפלד]

מבין הבתרים ב'פניני רבינו יחזקאל', ומתוך אמריו של הגאון רבי משה מרדכי שולזינגר זצ"ל בדרשות ובשיעורים, תפסו מקום לפעמים סיפורי הוד מן ההיסטוריה הרחוקה של מרן הרב יחזקאל אברמסקי, זצוק"ל משנותיו הצעירות בארץ – מכורתו רוסיה, או מתקופות הרבנות בלונדון. חן מיוחד נסוך על אותם מעשים קמאיים, שהיה מרן הרב אברמסקי מספר באוזני רבינו בהזדמנויות שונות, ורבינו – שם אוזנו כאפרכסת, נוצר את הסיפורים בזכרונו ובלבבו, ו… מוסרם הלאה לדור אחרון – – –

כזה הוא ה'מעשה' המרגש הבא, שמופיע ב'פניני רבינו יחזקאל', ולמען האמת אין בו אלא תיאור מחמם-לב של עלם צעיר השקוע בשרעפי-קודש בליל שבת קפוא אחד, לפני יותר ממאה שנים, בעיירה רוסית קטנה ונידחת:

פעם אחת סיפר לי רבינו יחזקאל זצוק"ל, שבהיותו בחור צעיר כבן י"ג-י"ד, ותבער בו שלהבת חשקת שקידת התורה, ופעם בליל שבת קדש אחרי הסעודה, ישב בבית הוריו בעיירה מוסט ברוסיה ולמד בשקידה עצומה ובחשק נפלא במסכת שבת דף אחרי דף, שעות ארוכות, ואמו ע"ה שכבה במיטה, ופתאום באמצע לימודו קם ממקומו והחל מסתובב בחדר אנה ואנה שקוע בשרעפים עמוקים, והרגישה בזה אמו ע"ה, וקראה ממיטתה: "אלטערק'ה! [זה היה שמו השני של רבינו יחזקאל], על מה חושב אתה כעת?!"

והשיב: "אמא, אני לומד עכשיו במסכת שבת, בתחילת הפרק השני 'במה מדליקין', שאמרו שם במשנה שאין מדליקין בשמן קיק, והגמרא שואלת מאי שמן קיק, ועל זה אמר שמואל ששאל 'לכל יורדי הים' מאי שמן קיק, והשיבו לו… ואני מתפעל ומתרגש ולומד מוסר והתעוררות לעצמי: הנה האמורא הקדוש שמואל, שהגמרא אומרת עליו שהיה גם רופא, והיה גם בקי גדול בחכמת הכוכבים והמזלות [אסטרולוגיה בלע"ז], ומכל מקום כשנפגש עם 'כל יורדי הים' – לא שאל ולא התעניין אצלם מאומה, לא מענייני רפואה, ולא מענייני תכונה, אלא רק דבר אחד בלבד היה כל משאת נפשו: להבין פשט בדברי המשנה הקדושה! מאי 'שמן קיק'!… ללמדנו שאין לנו שום ענין בכל הנעשה בעולם, אלא אך ורק דבר אחד בלבד אליו נשואות עינינו: להבין ולהשכיל בתורתנו הקדושה!"…

אלו הן המחשבות הקדושות אשר פיעמו בלבו הטהור של הבחור הקדוש הזה, אשר רק בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה!… בינו נא זאת!…​

 

[גרינפלד]

בתוך דבריו על הגאון רבי ברוך רוזנברג זצ"ל, סיפר רבי משה מרדכי על התרפקותו של מרן הרב אברמסקי על הנשיקה שקיבל על ידו מפיו הטהור של הסבא קדישא ה"חפץ חיים" זיע"א.

כפי שהקדים, שמע זאת מפי הרב אברמסקי בעת שהיה הרב'ה יושב לבדו בחדרו והוגה בתורה, ולפתע היה נראה כמהורהר, שתי ידיו מונחות על מסעד הכסא, והוא ממלמל לעצמו: 'דא האט ער געגעבן די קוש…' (='כאן הוא נתן את הנשיקה…') רבי משה מרדכי לא התאפק מלשאול: "מי נתן?…"

– והרב השיב: "אם אתה שומע, אז אספר לך… בהיותי בחור צעיר נסעתי פעם ברכבת ברוסיה, נסיעה לילית ארוכה. היתה זו שעה שאחרי חצות ליל, ישבתי במקומי, ולפתע שומעות אוזניי איזו נעימה ערבה, משתפכת מאחד התאים שבאותו קרון שלי… היטיתי אוזן, ואני שומע קול יהודי האומר 'נשמת כל חי' בכזו מין ערבות… הלכתי מרחק כמה תאים, ואז אמרו לי שכאן החפץ חיים יושב. נכנסתי לתאו של החפץ חיים, והחפץ חיים בירך אותי… מה שהוא בירך אותי במדויק, איני בא להגיד לכם עכשיו. אבל דבר אחד תדעו בבירור: כל מה שהוא בירך – התקיים!… הכל התקיים!… ופה על היד הזו, הוא נתן לי נשיקה!…".

ובפניני רבינו יחזקאל (עמ' צ"ה) מספר רבי משה מרדכי: "ופעם אחת כשנתן רבינו זצוק"ל נשיקה לחתן אחד, אמר לו בהתרגשות: 'תזכור כל ימי חייך, שזכית לקבל נשיקה ממי שקיבל נשיקה מהחפץ חיים'…".

בנותן טעם להוסיף מה שהקדים וסיפר רבי משה מרדכי פעם בדרשה בחיפה, אודות איזכור שנשמע מפי הרב אברמסקי, על הביקור ההוא אצל הסבא מנובהרדוק: "לפני שנאמר את מה שרבי יוז'ל לימד אותו, נספר במאמר המוסגר עוד סיפור שאירע בשכונת בית וגן בירושלים בסוף ימיו של הרב, כשהוא כבר היה קרוב לשנת התשעים… היה בחור אחד מישיבת מיר שהתחתן, וערכו לו מסיבת שבע ברכות בבית של ידיד המשפחה בבית וגן. להרב אברמסקי – שר התורה גדול הדור – היה איזה קשר והוא השתתף, וגם הגאון רבי חיים שמואלביץ, לשמו ולזכרו תאוות נפש, נכח שם, כי הבחור היה אחד מעשרות החברותות שהיו לו במשך השבוע. ידוע שרבי חיים שמואלביץ השתדל תמיד לא לשבת במזרח ולא בראש, וכך ישבו שם במסיבה: הרב אברמסקי בראש המסובים, וממול – בסוף – ישב רבי חיים, והגיע זמן הדרשות.

ניגש בעל השמחה לרב אברמסקי וביקש שיגיד כמה מילים. אמר לו הרב אברמסקי: "היום באתי רק להשתתף בשמחה, ולא לדבר…". ניגש בעל השמחה אל רבי חיים שמואלביץ שישב ממול בקצה השולחן, וביקש ממנו לדבר. אמר לו רבי חיים: "אי אפשר לדבר בלי לקבל רשות מבעל הבית, אתה לא בעל הבית כאן" [הוא היה מחותן אבל לא בעל הבית].

הלך בעל השמחה לבעל הבית, ואמר לו: "ביקשתי מרבי חיים לדבר, והוא אומר שצריך רשות מבעל הבית". אמר בעל הבית: "נו, בטח, זה כבוד בשבילי…", חזר בעל השמחה לרבי חיים שמואלביץ, ואמר לו שבעל הבית גם כן מבקש, אמר לו רבי חיים: "הוא לא בעל הבית!"…

כאן הוא כבר לא הבין, מה הפשט שהוא לא בעל הבית? הסביר רבי חיים: "כשנמצא כאן גדול הדור – הוא בעל הבית! כשהרב אברמסקי נמצא כאן הוא בעל הבית, וממנו צריכים לבקש רשות…". פנה ההוא אל הרב אברמסקי, ואמר: "בקשנו מרבי חיים לדבר, והוא אומר שאיננו יכול לדבר מבלי לקבל רשות מהרב". אמר הרב אברמסקי: "לא רק שאני נותן רשות, אלא בכוונה באתי לכאן בשביל לשמוע אותו; אמרו לי שהוא ישתתף בשמחה, ואני זוכר אותו ממתי שהיה ילד בן שנה וחצי… כי בשנת תרס"ג כשהייתי אצל הסבא מנובהרדוק ראיתי בבית ילד קטן בן שנה וחצי מתגלגל על הרצפה, ושאלתי מי זה הילד הזה, ואמר הסבא שזה הנכד שלו חיים שמואלביץ – הבן של חתנו רבי אלתר…".

פעם סיפר לי רבינו זצוק"ל בהתרגשות, בביתו שבירושלים, שלפני כמה ימים בא אליו יהודי אחד, עולה חדש מרוסיה, מסלוצק, וכמובן העלו זכרונות מסלוצק… בתוך הדברים אמר לי רבינו זצוק"ל: "היהודי הזה בא אלי לכאן, ביום חול רגיל, בבגדי שבת, וזה הזכיר לי את מנהגם של יהודי סלוצק שכאשר היו נכנסים אל הרב ביום חול רגיל לשאול איזו שאלה, היו נכנסים בבגדי שבת דווקא, מפני כבוד התורה…"

ועל הניסים התדירים שאפפו כל פסיעה ברוסיה הסובייטית דאז – עוד לפני שהשליכו את הרב אברמסקי לסיביר – סיפר מרן פעם באוזני רבי משה מרדכי, כי באחד הימים כשצעד ברחוב ברוסיה, נטפל אליו מפקד בכיר אחד מהנ.ק.ו.ד. שרצה לגזוז את זקנו. הקפדתו של מרן הרב אברמסקי כל ימיו לא לנגוע בזקנו – עמדה באותו רגע בסכנה מוחשית. מתוך הארה שמימית שנצנצה בו, פנה אל המפקד ואמר לו: "הלא יודע אדוני כי 'רב' אני, ו'רב' זה רק עם זקן!… אם אתה מוריד את זקני – שוב אינני רב!…".

למרבה הפלא, השתכנע המפקד מה"טענה" המוזרה הזו, ועזבו לנפשו. כיון שראה הרב והכיר בניסו, הוסיף וביקש שיעניק לו המפקד "רישיון" מיוחד, שאף לא אחד יהין לנגוע בזקנו. על המקום נתן לו המפקד כזו פיתקא, שהנוגע בזקנו של הרב הזה לא יינקה…
​

(מתוך הספר 'רבי משה מרדכי')​

 

[גרינפלד]

הגאון רבי מרדכי משה שולזינגר זצ"ל:

מהו למדן? בלמדי בישיבת סלבודקא, נכנסנו פעם אל הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל, ומצאנו אותו בוכה, הוא פנה אלינו ושאל 'היודעים אתם מפני מה אני בוכה? נזכרתי בדברי הגאון מוילנא שאמר מה זה למדן? האם אדם היודע את הטכניקה של הלימוד נקרא כבר למדן? והשיב, כמו שגזלן נקרא אדם הגוזל מחברו, אבל אדם היודע לגזול אך אינו גוזל אינו נקרא גזלן, כך אדם היודע ללמוד ואינו לומד אינו למדן'. ולשאלתינו שעל זה 'אנחנו' צריכים לבכות ולא הוא, שהרי לא פסיק פומיה מגירסא. השיב, שעל זה ראוי לכל אחד לבכות…

ואמנם כתר תורה הרי מונח ועומד ומוכן לכל ישראל – כל מי שירצה יבוא ויטול (רמב"ם פ"ג מהל' ת"ת ה"א), אבל מי שרוצה לזכות לכתרה של תורה זקוק לכמה תְנָאים מוקדמים.​