אלול כ"ד אלול - יום פטירת רבי יחזקאל אברמסקי (2 צופים)

[גרינפלד]

הגאון רבי מיכל זילבר שליט"א, ראש ישיבת זוועהיל, מעיד את אשר ראה במחיצת רבו, מרן הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל, בעל ה'חזון יחזקאל'. את היחס המיוחד במינו שזכתה לקבל ממנו העוזרת בבית, זאת שהיתה אמונה על מלאכת הנקיון.

מדי פעם הוא היה קורא לה באמצע העבודה ומבקש ממנה שתנוח מעט. גם הודיע לה באופן כללי שהוא מאוד ישמח אם תעשה את מלאכתה בצורה איטית וקלה, מאשר שתעבוד במהירות ובאופן מכביד ומתיש. זאת למרות שהאיטיות הזאת עלתה לו בתשלום נוסף, משום ששילם לה לפי שעות.

היחס הזה של הענקת כבוד שרחש הרב אברמסקי לאותה עוזרת בוודאי גרם לה להסתכל בעין אחרת, טובה יותר, על התורה ודרכי הנועם שלה. גישה כזאת להתייחס בכבוד ראוי לכל אדם בשווה, מבלי לעין מה טבעו ומעמדו, היא זו שמביאה שלום ושלוה בעולם.​

 

[גרינפלד]

אומרים שבזמן מלחמת ששת הימים שהיה פחד נורא הרבה יותר מהיום… אז כל העולם הערבי היה נגדינו… אך הג"ר יחזקאל אברמסקי זצ"ל היה רגוע. כששאלו אותו למה, הוא אמר כאשר רואים כולם שאי אפשר להיסמך על אף אחד – – אז היהודים בוטחים רק בקב"ה, וא"כ – אין מה לדאוג.

אחרי זה, כשהיה ניצחון מופלא – הרב אברמסקי התחיל לדאוג… אמרו לו, הרב, עכשיו כולם מאושרים!… אמר – מזה אני דואג… מפסידים לחיות עם הקב"ה, ובאמת אז כולם האמינו בצה"ל ואמרו כל הכבוד לצה"ל, ואז הקב"ה הביא את מלחמת יום הכיפורים שאז ראו בדיוק מה זה ה"כוחי ועוצם ידי" שלהם…​

 

[גרינפלד]

סיפר רבי חיים ברים זצ״ל, כיצד ראה את קיום המציאות שכתב החינוך ש״בטבע ארבעת המינים משמחים לב רואיהם״. וסיפר ״ראיתי אצל רבי יחזקאל אברמסקי זצ״ל, שבחג הסוכות היה מעמיד גלוי את הלולב האגוד בהדסים וערבות בתוך כלי עם מים, וכך עמדו בפינת חדרו כמלך בגדוד, כולו אומר יופי ולא כיסהו, כשבכל רגע ורגע משעות החג ככל יום מימי החג לא שבעה עין מראות, וכן עשה עם האתרוג שהיה לו אתרוג תימני גדול ומהודר, נקי מכל עלה ומכל רבב, והחזיקו פתוח בתוך כלי מגולה, וכל הרואה אומר "ברקאי" וכל זאת להרבות השמחה בלב, ממצות ה׳ ברה מאירת עינים, כדברי החינוך האמורים״.
​

(זמן שמחתנו)​

 

[גרינפלד]

אחד מתלמידיו של הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל שנישא עבר לגור בעיר רחוקה, ועברו ימים רבים שלא נתראו זה עם זה. כעבור מספר שנים נזדמן לרבנו לפגשו. כדרכו של עולם, שאלו לשלומו, לשלום אשתו וילדיו. התלמיד, שעדיין לא נתברך בזרע של קיימא, נבוך וכבש את פניו.

חוורו פניו של רבנו, שעמד מיד על משמעות הדבר, ונעתקו הדברים מפיו. כשהתאושש, הרים רבנו את ידו ואמר: "הנני מבטיחך, כי מיום זה והלאה אתפלל בעדך שלוש פעמים ביום שתתברך בזרע של קיימא. אנא, מחל לי על הצער שגרמתי לך.

ואכן, זכה האיש להוליד בנים ובנות.
​

(במחיצתם)​

 

[גרינפלד]

לפני קרוב לשבעים שנה, בעת שרשת 'החינוך העצמאי' בארץ הקודש – היתה עדיין בצעדיה הראשוניים, ישבו גדולי ישראל ודנו בכובד ראש בנושא קבלת מורים חינוכיים לילדים. בין המועמדים לתפקידים שנידונו הגיע איש צעיר נמרץ וחייכן שעשה רושם די טוב. אך מרן הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל, בעל ה'חזון יחזקאל', שישב ושוחח עמו דקות אחדות, לא היה מרוצה ממנו ופטרו בלא כלום.

כשיצא אותו צעיר, אמר רבי יחזקאל ליושבים לצידו: "אדם זה סיים את לימודיו במקומות מפוקפקים, אשר אין רוח חכמים נוחה הימנו, ובחור כזה בשום אופן אינו יכול להיות מורה דרך לילדי ישראל ולגדלם לחינוך טהור!"​

 

[גרינפלד]

מרן הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זי"ע סיפר לתלמידיו, על המפגש הראשון שהיה לו עם הסבא, רבי יוסף יוזל מנובהרדוק זיע"א.

היה זה בשנת תרס"ג. הנער הצעיר יחזקאל אברמסקי מגיע לעיירה נובהרדוק להבחן לסמיכה אצל הפוסק הגדול בעל ה"ערוך השולחן". לאחר שנבחן וקיבל סמיכת חכמים, נכנס אל הסבא. לא היה שם כיסא בעל יותר משלוש רגליים להושיבו, ועל כן עמד והרצה את חידושי תורתו. משעמד הסבא על גדלות הבחור בתורה, קרא לבנו ואמר שצריך לכבד תלמיד חכם כזה ב'תה מתוק', אך קוביית סוכר לא הייתה מצויה בביתו, על כן שלח את בנו לקנות בהקפה קוביית סוכר…

ואז פנה הסבא ואמר לבחור: "אם חפץ אתה להיות 'יהודי' – תכניס היטב לראשך שרק תורה היא המציאות, אין שום מציאות בעולם חוץ מתורה. אם כה תחיה – תוכל להיות יהודי!".

ורבי משה מרדכי שולזינגר זצ"ל, שסיפר את המעשה, הדגיש ואמר: "נשים לב, הסבא אינו אומר לו 'אם הינך חפץ לצמוח גדול הדור', הוא אומר לו אם הנך חפץ להיות 'יהודי'. עליך לחיות השקפה זו, שאין שום מציאות חוץ מתורה – זה תנאי כדי להיות 'יהודי!'"

והסבא הביא לכך ראיה מדברי חז"ל: בסוגיות החורבן (גיטין נו ע"א) מספרת הגמרא על רבי יוחנן בן זכאי, שביקש לצאת מירושלים כדי לפייס את שר הצבא אספסיינוס. כשבא לפני אספסיינוס, אמר לו: "שלום עליך המלך". טען כנגדו אספסינוס שהינו מורד במלכות, שהרי הוא אינו מלך, והוא קורא לו מלך!

ענה לו רבי יוחנן בן זכאי: האמת היא שאתה כן מלך! והראיה, כי אילו לא היית מלך לא הייתה ירושלים נמסרת בידך, "דכתיב: 'והלבנון באדיר יפול' ואין אדיר אלא מלך, דכתיב: 'והיה אדירו ממנו', ואין לבנון אלא בית המקדש, שנאמר: 'ההר הטוב הזה והלבנון'… ומסופר שם שתוך כדי דיבורם הגיע שליח מרומי והודיע לאספסיינוס כי המלך מת ומינוהו חבריו למלך…

עתה נתבונן: רבי יוחנן בן זכאי מגיע לפגישה גורלית עם שר הצבא. כיצד יתכן שהוא פותח את הפגישה בדבר שמעורר את זעמו של השר? הלא כלל בסיסי לניהול מפגש מוצלח הוא, לפתוח אותו בדברים המתקבלים על דעת השר ולא בדברים שיעוררו את זעמו!

התשובה היא, שרבן יוחנן בן זכאי לא יכול לומר לו שאינו מלך, כי הרי ישנו פסוק מפורש שהוא מלך, וכיון שכך – זו המציאות, ומה שהלה אינו מודע לכך – אין זו סיבה שהמציאות תשתנה. אין מציאות זולת התורה, ובתורה כתוב באופן ברור שהוא מלך!…
​

(הגאון רבי יחיאל מאיר צוקר שליט"א -מתוך הגדה של פסח דורש טוב)​

 

[גרינפלד]

אצל הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל ניגש פעם בעל תפילה, שהתפלל באופן עילג עד שהצחיק את כל המתפללים מאחור. והנה במשך כל התפילה עמד הגאון ברצינות ולא הוציא אפילו שחוק קל מפיו – שעה שכל המתפללים התגלגלו מצחוק. לאחר התפילה ניגש אליו תלמיד אחד ושאל: "ילמדנו רבינו, היאך הצלחתם לעמוד כך מבלי למתוח את השפתיים לצדדים?" השיב לו הגאון: "ראה בני! בשעה שהתעורר בי הצורך לצחוק, נזכרתי במה שאמרו חז"ל (אבות פ"ג מי"א): המלבין פני חברו ברבים אע"פ שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא'. אמרתי לעצמי שאם אוציא מפי אפילו צחוק אחד, כל כרכי חזון יחזקאל שהוצאתי ילכו לאיבוד – ולא צחקתי!".

כך הם פני הדברים. גדולי העולם שהכניסו את עצמם לעולם של אהבת ישראל, עמדו בניסיונות הקשים ביותר, ומעולם לא פגעו באיש. ואם היה קשה להם, היו מזכירים לעצמם מאמר אחד ממאמרי חז"ל וניצולים מן המכשול.​

 

[גרינפלד]

רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל כיהן כרב ואב בית דין בלונדון. מתוקף תפקידו תיקן תקנות חשובות בענייני שמירת התורה, הקפיד מאד על ענייני כשרות, לא נשא פנים לאיש, ולא ויתר אף על קוצו של יו"ד.

מובן, כי הדבר היה לצנינים בעיני בעלי ענין. לא מצא חן בעיניהם שהרב החדש מצר את צעדיהם, ומוסיף להם חומרות הלכתיות שמעולם לא היו נהוגות במקום, וגורמות להם להרוויח פחות ולהשקיע יותר, מה עשו? הלכו והגישו נגדו קובלנה בבית המשפט.

תלונתם היתה, שרב זה מחמיר על כל צעד ושעל, אינו מתחשב ואינו מתגמש. הביא איתו דעות חשוכות ונאחז בהן, אינו מתקדם ואינו צועד עם הזמן. הוראותיו נוגדות את הדמוקרטיה ואת הליברליות של הממלכה…

מקורבי הרב, שהכירו את עמדותיו התקיפות ואת סגנונו החד, חששו מכך שהוא עצמו יופיע בבית המשפט ויאמר את דברו. השופטים היושבים על כס המשפט בלונדון הינם אנשי רוח מנומסים, משכילים ונאורים, הם רגילים לדיבורים אדיבים ושקטים, ולא יאהבו נאומים חוצבי להבות אש.

הם ניסו לומר לרב, שעדיף שהם ידברו בשמו. הם מורגלים בסגנון הדיבור המקובל בממלכה הבריטית, ויוכלו לייצג אותו בכבוד. אולם הרב סרב בתקף. ובקש ליצג את עמדתו בעצמו.

ביום המשפט הגיע הרב לבית המשפט. התובעים אמרו את דבריהם כמנהג המקום, בשפת חלקלקות, מתוך נימוס ודרך ארץ, שמע השופט את טענותיהם, ופנה אל הרב בבקשה שיגיב על הדברים.

פתח הרב אברמסקי ואמר: "חיים אנו במדינה דמוקרטית, וגאוותה של הממלכה הבריטית היא שהדמוקרטיה היא נר לרגליה, ובכן – אין דבר דמוקרטי יותר מאמירת האמת כפי שהיא… תפקידי כרב במדינה דמוקרטית, הוא לומר לצאן מרעיתי את האמת לאמיתה, ללא כחל ושרק.

"בכל עניני ההלכה רק רב יהודי יכול להכריע. הוא בקי בכל ענין יותר מכל אחד אחר, רק מה שכשר על פי התורה הוא כשר, ומה שאינו כשר – איש אינו יכול להכשיר. לומר על דבר שאינו כשר שהוא כשר זהו מעשה אנטי-דמוקרטי בעליל. דבר שלא יעלה על הדעת במדינה נאורה, שבה זכותו של כל אדם לדעת את האמת".

הוא דבר בפאתוס, בנותנו לאמת לדבר ולנהום מתוך גרונו, ובסיכום הדיון כתב השופט: "מי יכול לשמוע את הנמר הזה ולא לקבל את עמדתו?!"..
​

(מתוך דורש טוב ויקרא)​

 

[גרינפלד]

כשנודע להגה"צ רבי יחזקאל אברמסקי זצוק"ל על קבוצת מבני הישיבה שקיימו 'הפגנה' נגד הנהלת הישיבה על התנהלות מסוימת שלא היתה נאותה בעיניהם, התבטא ואמר: תבדקו ותראו שהם בחורים שלא משלמים שכר לימוד. ואכן לאחר שבדק מנהל הישיבה ברשימות, התחוור לו כדבריו. והביע בפניו את תמיהתו ושאל מניין ידע זאת.

ביאר זאת הגר"י שהבין שמי שעושה הפגנה, הוא כפוי טובה גדול, שככל שאדם מקבל יותר, כך הוא מחויב יותר בהכרת הטוב, וממילא מתוך שלבו לא יכול להכיל את חובת הכרת הטוב, היצר מתנגד ונלחם בזה ביותר.

אכן להודות לנהג האוטובוס בסוף הנסיעה זה קל מאוד, אך להודות למי שמעניק כל הזמן זה כבר קשה. וממילא להודות להנהלת הישיבה וביותר אם לומד שם בחינם, וכן להודות לבני הזוג או להורים וכדו' שנותנים ומרעיפים ללא הפסק, זו העבודה היותר קשה.​

 

[גרינפלד]

בשעתו, עוד בלונדון, היה הגר"מ שטרנבוך מקורב לגאון הצדיק רבי שמואל רבינוב זצ"ל, תלמיד מובהק של ה'חפץ החיים' זצ"ל. לאחר מכן נפגש ושבת עמו פעמים רבות בבני ברק. בשנת תשכ"ד הודיעה אלמנתו לרבינו, שהיא שוקלת לפתוח כולל אברכים לעילוי נשמתו, ומבקשת שיעמוד בראש הכולל.

היתה זו הצעה קוסמת, לא רק לשבת וללמוד וללמד בלי טרדה, כי היא קבלה על עצמה את העול הכספי, אלא שלא היו באותה עת אלא כוללי אברכים ספורים, והתמיכה הכספית בהם היתה זעומה. כולל חדש ומבוסס בעיר התורה, היה אמור למשוך אליו את טובי האברכים.

בעוד הגר"מ שטרנבוך חוכך אודות ההצעה, נקרא בבהילות אל הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל, שגם אצלו למד בלונדון וחידש עמו את הקשר בעלותו לירושלים. תמה רבינו לפשר הזימון הבהול, ומיהר לבוא.

פתח הרב אברמסקי ואמר:" בעיר ראש העין הסמוכה לבני ברק, יש קהילה תימנית גדולה. יהודים טובים ששמרו על מורשתם בטהרתה למעלה מאלפיים שנה, ועתה הם שרויים בסכנה רוחנית נוראה. יש לחזקם ולאמצם, ואתה האיש! לכה ואשלחך אליהם, להקים שם כולל אברכים שיהיה מגדל אור לכל הישוב, ולפעול שם בקרב בני הנוער להצילם מציפורני הכפירה!".

שאל הגר"מ שטרנבוך: "והתקציב מנלן?". אמר לו: "יהיה עליך להשיגו!"…

דבריו נפלו על הגר"מ שטרנבוך כרעם ביום בהיר. אברך צעיר היה ולא הורגל בכגון דא. ענה הרב אברמסקי ואמר:" אספר לך מעשה שהיה:

"ה'חפץ חיים' יסד את ישיבתו בראדין, והעמיד בראשה את חתנו הגאון הצדיק רבי צבי הירש לוינזון זצ"ל. מפיזורה של ישיבת וולוז'ין, אסרה המלכות הרשעה ברוסיה על קיום הישיבות, מכיון שלא הסכימו להכליל לימודי חול. עד ארבעים תלמידים אין זו ישיבה, אלא התכנסות לשיעורי תורה. מארבעים ומעלה – עוברים על החוק.

"הממשלה היתה שולחת מפקחים שישגיחו על קיום החוק. כשהיה הפקח מגיע מזעיקים היו את ראש הישיבה שהזמינו למשרדו, מזג לו כוס משקה חריף ושוחח עמו ארוכות. בינתיים היו התלמידים נשמטים מהיכל הישיבה. לבסוף התלווה ראש הישיבה אל המפקח. נכנסו לבית המדרש, והמשקה החריף פעל את פעולתו. הוא ספר את הנוכחים, היו פחות מארבעים, והכל בא על מקומו בשלום.

"פעם הגיע המפקח. ראוהו מתקרב ומיהרו לומר לראש הישיבה, כדי שיצא לקראתו ויזמינו למשרד. אבל רבי צבי הירש היה באמצע לימודו, והתקשה להתנתק מהלימוד מושך הלב המתוק מדבש. אדהכי הגיע המפקח, ועמד נדהם בפתח בית המדרש הסוער בריתחא דאורייתא. ספר, ומצא מאות תלמידים. רשם קנס בסך מאה רובלים, הון עתק.

"אמר ה'חפץ חיים' לחתנו: 'רבי הירש, יש לי שאלה. המשנה (ברכות נד ע"א) דורשת את הכתוב: 'ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך' – בשני יצריך. מובן. 'ובכל נפשך' – אפילו הוא נוטל נפשך. מובן. 'ובכל מאדך' – בכל ממונך. לא מובן! היכן רמוז הממון בתיבת 'מאד'?

"שאלה טובה. רבי הירש שתק והמתין לתשובה שלא בוששה לבוא: 'אלא, אומר לך: האמת, שאין זה פירוש המילה. פרושה הוא: במה שמאד חשוב לך. ומה הדבר החשוב ביותר לאדם [והרי החיים והיצרים כבר נאמרו], הווה אומר שזה הממון, וגם אותו יש למסור עבור אהבת הבורא יתברך!

"והנה, נכון הדבר לגבי כל אדם. אך מה נאמר לגבי אדם כרבי הירש, שהכסף אינו משמעותי לגביו, כל מעיניו בתורה הקדושה והיא משוש חייו? עבורו 'בכל מאדך' זו התורה, ואותה עליו למסור למען הבורא. אם בא פקח, עליו להתנתק מהלימוד משוש חייו ולקדם פניו, ולחסוך את הקנס מהישיבה!'".

סיים הרב אברמסקי ואמר להגר"מ שטרנבוך: "אין ספק שההצעה לכהן כראש כולל בבני ברק נוצצת יותר, ביחוד כשאינה כרוכה בעול הכספי. אבל אנו נדרשים לוותר גם על רוחניות עבור אהבת ה' ועשיית רצונו, וזה מה שנתבע ממך כעת!".

והוסיף והראה שהרמב"ם (בספר המצוות, מצות עשה ג) כתב, שבכלל מצוות "ואהבת את ה' אלוקיך" – אהבהו על הבריות. לקרב יהודים לקדוש ברוך הוא. כך נעשה הגר"מ שטרנבוך לראש הכולל בראש העין, ונשא בעולו הרוחני והגשמי.
​

(דרשו – הגדה של פסח ויגד משה)​

 

[גרינפלד]

הגאון הצדיק רבי חיים ברים זצ"ל מספר, כי פעם פגש את מרן הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל, בעל ה'חזון יחזקאל', שב מתפילה בכותל המערבי, ורוחו טובה עליו. הוא שיער כי זו שעת כושר, ולכן שאל אותו: "על מה הרב התפלל בכותל?", ורבי יחזקאל השיב לו כך בפשטות ובכנות:

"אמרתי לקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם! תשלח כבר את המשיח. ומדוע אני צריך את המשיח, מה השייכות שלי עם משיח? כי רצוני ללמוד עימו תורה, שהרי הוא לומד תורה היישר ממך יתברך, בלי אמצעים. אולם בינתיים עד שתשלח לנו את המשיח אבקש ממך – רבונו של עולם, אנא! תלמד איתי אתה תורה! תאיר את עיני במאור תורתך הקדושה!".​

 

[גרינפלד]

השניים הרעים האהובים, בני דור התשחורת של בני התורה והיראה באותה העת, פסעו בדרכם במבואות העיר תל – אביב, והנה כשחלפו בקרבת מוניות השירות 'אביב', הבחינו לפתע בדמותו של הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל, העומד בתחנה, חזותו מוטרדת במיוחד, ופניו מפיקות רצינות תהומית.

'הבה נפנה אל הרב', פתח האחד (והוא הגאון רבי דב שוורצמן זצ"ל), אין זה 'כבוד התורה' שהוא עומד בדד שם.

'מה הטעם להטרידו' השיב חברו (רבי שלמה הופמן זצ"ל), 'האינך רואה שרבי יחזקאל עסוק?' שאל.

רבי בער'ל שוורצמן לא הגיב, כי אם פתח בהליכה מזורזת לכוון הרב אברמסקי, לכשהגיע חיש אליו, הרים הגרי"א את עיניו, ואז הבחין אף בהרב הופמן הניצב לבדו ממרחק. תמה הרב אברמסקי: 'מדוע רבי שלמה נשאר שם?'

הבין רבי שלמה ממקומו שהדברים מכוונים כלפיו, לפיכך החיש צעדיו לעבר בעל ה'חזון יחזקאל', ובהתקרבו, אמר 'ראיתי שהרב עסוק וטרוד מאוד בענייניו, ולפיכך נמנעתי לגשת'.

נעץ בהם רבי 'חצק'ל' את מבטו העמוק, ואז הבחינו השניים כי עיניו נתמלאו דמעות…

'התדעו באיזה דבר הנני עסוק?' שאל חרישית – 'אומר לכם את אשר עם לבבי', הטעים נוגות. 'זה עתה שבתי מהשיעור הקבוע בישיבת סלבודקה בבני ברק. שם, ברגע צאתי, ראיתי להפתעתי את המשגיח, הגה"צ רבי משה טיקוצ'ינסקי, אץ רץ בדרכו, ובידיו צלחת עמוסה במאכלים וסכו"ם וכו', ולשאלתי 'מדוע מעכ"ת טורח בזה שלא לכבודו, האם פסו מן הישיבה עובדים או בני תשחורת זריזים ונכונים לזאת'?

השיבני רבי משה בניחותא: 'זה בעבור תלמיד חולה, ואני בעצמי טורח בזה משום שיש משמעות ברמב"ם שבמצות 'ביקור חולים' – יש ענין – לא רק 'לבקר' סתמא, אלא גם לעשות איזה דבר עבור החולה'.

כעת נשם הרב אברמסקי נשימה עמוקה, ושוב זלגו עיניו דמעות, וכך אמר – הקשה: 'וכי רבי משה טיקוצינסקי צריך לומר לי את ה'רמב"ם' הזה? –

וסיים באנחה; 'אין זאת אלא ה'גאוה' שלי שסימאה את עיני, בראותי 'קולגה' שלי, ת"ח במעמדי, מנמיך את כבודו והולך כך….

(כאשר היה רבי שלמה מספר את הדברים, היה מביע את התפעלותו מהרב אברמסקי שעל אף שהיה כבר זקן ושבע ימים, עם כל זאת לא נרתע מלבקר את עצמו ב'אכזריות' כה גדולה… )​

 

[גרינפלד]

מספרים על מרן רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל, שכאשר היה כלוא בסיביר, היה מרן החפץ חיים זיע"א אומר כל יום ארבעה פרקי תהלים לשלומו, כחלק מהמאמץ הגדול שהתקיים בעולם היהודי בניסיון לשחררו.

והנה למרבה ההפתעה, בהגיע ערב יום כפור, נכנם לתאו של הגר"י אברמסקי, אחד הסוהרים ובפיו בשורה, אתה חופשי לדרכך! הסוהר אף צייד את רבנו בכרטיס נסיעה לרכבת, לקח הגר"י אברמסקי את מעט המטלטלים שהיו עימו ויצא לעבר תחנת הרכבת.

בעודו עומד בתחנה שהייתה ריקה מאדם באותה שעה, הגיע אליו לפתע המפקד הראשי של מחנה המעצר שהיה יהודי ששמו יצא לשמצה, אחרי שהתבונן מסביב וראה שאיש אינו מבחין בו, שאל המפקד את הגר"י אברמסקי זצ"ל, אתה עומד לנסוע ברכבת? רבי יחזקאל השיב בחיוב, המפקד שב ושאל, אתה רב? וגם על זה השיב לו, המפקד ביקש לראות את כרטיס הנסיעה, הגר"י זצ"ל חשש שהוא זומם לקחתו, אולם לא הייתה בידו ברירה והוא הגיש את כרטיס הנסיעה שלו למפקד, לאחר שהתבונן בו, אמר המפקד להגר"י זצ"ל, יודע אתה, נתנו לך כרטיס לקרון קר מאוד, ואם תסע בקרון זה אין סיכוי שתגיע הביתה, כי אתה עלול לקפוא באמצע הדרך, שכן כך היו עושים הסובייטים לאסירים שרצו להמיתם, המפקד התבונן שוב מסביב וכאשר הבחין שאיש אינו מביט בהם, שלף מכיסו כרטיס חלופי לקרון חמים יותר, והגישו לרבי יחזקאל אברמסקי.

המפקד לא הסתפק בכך, אלא אף עמד וביקש ממנו סליחה על כל מה שפגע בו בזמן שהותו בכלא, כשהוא מציין שהוא אנוס לפעול כך, גם אני יהודי! סיים המפקד את דבריו, ואני מבקש ממך מחילה.

המפקד נפרד מהגר"י זצ"ל שהמתין עד לבואה של הרכבת, משזו הגיעה, אכן קיבל הגר"י זצ"ל מקום בקרון מחומם, ובמהלך הנסיעה הבחין כיצד משליכים מהקרונות האחרונים הקפואים, גופות של אנשים שקפאו בגלל הקור העז ששרר באותם ימים.

כאמור, היה זה ערב יום כיפור, והוא לא הספיק להגיע לביתו בו ביום, וכדי לא לחלל את היום הקדוש, ירד הגר"י זצ"ל מהרכבת באחת העיירות הקטנות בטרם תשקע השמש, הוא אפילו לא הספיק לאכול סעודה מפסקת כי מיד עשה את דרכו לבית הכנסת, שם הניח את צרורו, ובו עשה את כל יום הכיפורים.

רק למחרת יום הכיפורים יצא בדרכו לביתו, אולם נכונו לו תלאות רבות בדרך מאחר והשלטונות הסובייטים שנענו למסע השתדלנות של יהודי העולם לשחרר את הגר"י, הסכימו לשחררו, אולם עשו כל שביכולתם למנוע ממנו להגיע בריא ושלם לביתו, אולם יושב בשמים ישחק למו יד ההשגחה העליונה ליוותה את הגר"י זצ"ל לכל אורך המסע.

והנה בעודו על הרכבת שעשתה את דרכה מאחת העיירות בליטא בדרכה לעיר הגדולה וורשא, פגש הגר"י אברמסקי את מרן רבי אלחנן ווסרמן הי"ד, שני הגדולים הופתעו מהמפגש האקראי ונפלו חבוקים זה בזרועות זה, ובפרט הופתע עד מאד ר' אלחנן שהיה מודע למסע חובק העולם לשחרר את הרב אברמסקי, והנה הוא כאן לפניו! הם הודו להקב"ה על השחרור מהמאסר, ולפתע אומר רבי אלחנן לרבי יחזקאל נכון שיצאתם מסיביר בערב יום כיפור, השיב לו רבי יחזקאל אמת ונכון הדבר! אבל מנין לכם זאת? והלא אפילו בביתי לא ידעו מכל זה? השיב רבי אלחנן, מה פירוש מנין אני יודע?! בערב יום כיפור בבוקר, הלכתי עם החפץ חיים מן הישיבה לאחר התפילה, ובאמצע הדרך הוא נעצר ואמר, נו הבולשביקים לא הצליחו, עכשיו שיחררו את הרב דסלוצק מבית האסורים.

לחפץ חיים הייתה אמונה שלמה ותמימה בהקב"ה, הוא עבד על בכל כוחו וגם בדברים שהיו נראים שבלתי אפשריים, תמיד האמין בהקב"ה, והוא זכה לראות באמונה חושית לראות את הנהגת הקב"ה גם בדברים שאין בני אדם זוכים לראות. הוא האמין שהקב"ה ידאג לשחרר את הגר"י אברמסקי ממאסרו, והוא זכה לראות בזה בחוש אמונתו ממרחק של אלפי קילומטרים! [אור דניאל]​

 

[גרינפלד]

סיפר הגר"י זילברשטיין שליט"א על מעשה שאירע בישיבה בה למד בבחרותו – ישיבת סלבודקה בבני ברק.

מרן הגר"י אברמסקי זצ"ל היה מגיע לישיבה מדי יום שני ומוסר שיעור כללי, בו רעשו כתלי בית המדרש מהשאלות והתשובות שהיו במהלך השיעור. והנה, אחד הבחורים, יהודה פכטהלט (אחיו של הגאון ר' בצלאל שליט"א), שהיה מתמיד עצום, ירד פעם לאחר השיעור לטעום משהו בחדר-האוכל, ומיד לאחר מכן עלה שוב במדרגות לעבר ההיכל, כדי להמשיך בלימודו.

והנה, הוא עולה במדרגות, ומכיוון האולם יורדים הגר"י אברמסקי, ראש הישיבה הגר"מ שולמן והמשגיח הגר"מ טיקוצ'ינסקי. בתנועה טבעית של בן-ישיבה המעניק את מלוא הכבוד לרבותיו, זז הבחור פכטהלט הצדה, כדי לתת לראשי הישיבה את האפשרות לרדת במדרגות.

ברם, הגר"י אברמסקי שהבחין במתרחש, וראה שהבחור זז הצדה, לא היה מוכן לרדת לפני שהבחור יעלה למעלה… הוא-עצמו זז מעט לצדדים, כדי לתת מקום לבחור לעלות, וסימן לו בידיו להתקדם לכיוון מעלה. "אתה הולך עכשיו ללמוד, ואנחנו הולכים ל… חדר האוכל לטעום דבר-מה", אמר מרן זצ"ל.

גם זה נכלל ב'ולהורות נתן בליבו'. הבחור הנ"ל, בראותו את כל זאת, למד להכיר את ערכו ושוויו, ועלה והתעלה בלימודו.
​

('קול ברמה' – בטאונה של רמת אלחנן)​

 

[גרינפלד]

לפני למעלה ממאה שנים, הפציעה ברוסיה תנועת 'הקומניזם', שדגלה ב'ביטול הקנינים' של כל האזרחים ויצירת חברה של אנשים שלכולם יהיה מעמד וממון שוה, הם בדרכם האכזרית כדי להשליט דעתם והשקפתם, הרגו וטבחו במילונים רבים עד שהצליחו להשתלט על כל אדמות ונכסי האומה הרוסית ולדכא עד עפר את כל נתיניהם שהיו משעובדים לדרכם – לחלק את כל אוצרת המדינה ונכסיה שוה בשוה לכל האזרחים.

כמובן שקמו מתנגדים רבים לתנועה זו, ומעשה היה שניגש קומניסט אחד למרן הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל ושאלו: מה אתם כל כך מתנגדים לקומוניזם הרי גם אצלכם בתורה כתוב שיש לתת מעשר וצדקה ועוד כהנה וכהנה על מנת להחיות את העניים והחלשים? וא"כ מדוע אפוא מתנגדים אתם לשיטת השוויון בין עניים לעשירים הנהוגה אצלנו? ענה לו הרב תשובה נחרצת: התורה הקדושה מחנכת את היהודי לרצות שהעני יהיה שווה אליו! כלומר שישתדל לעשותו עשיר ונכבד כמוהו! אבל אתם כל שאיפתכם היא שכולם יהיו עניים וכך תוכלו אתם אנשי השלטון לרדות בהם ולעושקם! ופני הקומניסט הלז חפו!

צדקה זה לא לעזור לעני בעניותו, צדקה זה לעזור לעני לצאת מעניותו! לרומם אותו ולדאוג לו לצאת ממצבו – זוהי פסגת מצות הצדקה!​

 

[גרינפלד]

הגאון האדיר רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל לקה בלבו. למיטתו הוזעק פרופסור מומחה למחלות לב, יהודי גרמני, בן למשפחה מתבוללת, שהיה רחוק מאוד מכל עניין שריח יהודי עולה ממנו.

באחד הבקרים נכנס הפרופסור לחדרו של הרב, ומצא אותו יושב ולומד כשהוא מעוטר בתפילין.

נעץ בו הפרופסור מבט משתומם, ושאל את בן הרב שעמד לצדו: "מה זה? מכשיר אלקטרודות חדש? מי נתן לכם מכשיר כזה? יש עוד פרופסור שמטפל בו?".

"לא, לא" – מהר הבן להסביר – "אלו הן תפילין".

"מה פרוש תפילין? כוונתך לקביות הללו? ומהם החוטים השחורים? חשבתי שזו אינפוזיה…" – הרופא היה בור ועם הארץ בכל הנוגע לעניין כולו.

השיבו לו: "הקב"ה ציווה את ישראל להניח תפילין. כל יהודי צריך להניח את הקוביות האלו על ראשו ועל ידו".

"לא הבנתי. תוכלו להסביר לי יותר?" – החזיר הרופא, הוא לא שנא את היהדות משום שבכלל לא ידע מהי, ומאחר שכבר הספיק להכיר את החולה המיוחד שלו, הבין כי הוא לא עושה סתם פעולות חסרות פשר, ויש משמעות לתפילין הללו.

החל הרב אברמסקי להסביר: "הקב"ה הוציא את בני ישראל ממצרים, והציל את הבכורות, ואמר: 'קדש לי כל בכור' (שמות יג, ב), וציווה: 'והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך' (שם, ט). דרך קיום מצוות תפילין אנו נקשרים אל ה'".

"אני לא מבין מה נותנות הקוביות הללו לקשר הזה" – הגיב הרופא – "בשביל מה צריך לעשות כך?".

"בשביל להרגיש את הקשר בין האדם לקב"ה" – ענה לו הרב.

"ולמה לא יקשר אדם את עצמו בלי תפילין?" – טען הרופא – "אני לא מבין!".

הרהר הרב אברמסקי לרגע ואמר: "האמת היא, שכמה שארצה להסביר לך לא אוכל. ההסברים שלי יובנו רק אם אתה בעצמך תעשה את הדבר. קח תפילין, תניח אותם במשך עשרה ימים, ולאחר מכן נשב ונדבר, ואסביר לך את הענין כולו".

הרופא הסכים. לקח את התפילין שנתנו לו, שמע בתשומת לב את כל הסברי הרב איך בדיוק להניח. קיבל גם סידור שבו סימן לו הרב את ברכות השחר וברכות התורה, כדי שיקרא גם אותן מדי בוקר.

כבר באותו יום הקפיד לבצע את ההוראות.

כשאמר את ברכות השחר ניסה להבין מה הוא אומר. "אשר יצר את האדם בחכמה וברא בו נקבים נקבים…". כרופא, ובפרט רופא לב המכיר היטב את חלל הלב, היו הדברים הללו קרובים ללבו. התפעלותו הלכה וגברה – יש כאן מגמה רפואית בברכות… איזה יופי…

אמר את ברכות התורה, קרא 'שמע ישראל', 'ואהבת', כל מילה הטעים עד שחש במתיקותה.

כל אותו היום ליוו אותו מילות הברכות הללו, ולעת ערב, כשסיים את המשמרת שלו, קרא לאדם דתי ממכריו, וביקש כמה הסברים מינימאליים. דרכו נודע לו שיש גם ציצית שכל יהודי מתעטף בה עם שחר.

"איזה יופי!" – התפעל – "ומה עוד?".

– "יש בית כנסת שבו מתפללים"…

– "תוכל לקחת אותי איתך?"

בשבת הקרובה הלך הפרופסור לבית הכנסת, ואגב כך למד שבשבת לא מניחים תפילין… הוא ביקש הסברים, וכך הכיר חלקים נוספים ובלתי מוכרים מן התפילה.

חלפו עשרה ימים, והוא לא חזר אל הרב אברמסקי. כעבור חודש הגיע הרב לבדיקה נוספת, מאחר שלא ידע אם הפרופסור קבל את המלצתו להניח תפילין, נמנע מלשאול על כך. אך הפרופסור לא שכח. הוא הושיט את התפילין שהביא לו הרב, הודה לו נרגשות וסיפר: "כבר איני זקוק להן. יש לי תפילין משלי, יש לי גם ציצית, ובשבת אני מגיע לבית הכנסת. אינך חייב להסביר לי עוד, יש לי כבר תשובות לכל שאלותי"…

זהו כח טהרתה של התורה! קיום המצוות משרה על האדם קדושה, עד שהדברים מתיישבים ישירות על הלב, ואין לו שום צורך בהסברים שכליים.

כשאמרו ישראל: "נעשה ונשמע", וקבלו על עצמם על תורה, הם התקדשו והטהרו כמלאכי השרת, וכאדם הראשון קודם החטא. שוב אין הם זקוקים להסברים, שאלותיהם הוסרו, והם זכו לדבוק בהקב"ה באמת ובתמים.​

 

[גרינפלד]

שח הגר"י זילברשטיין שליט"א: שמעתי חידוש מהרבי שלי, מרן הגר"י אברמסקי זצ"ל, בעניין שלום בית, הקשור לעניין אריכות ימים ושנים.

מרן הגר"י אברמסקי, שגדלותו בתורה וביראה הגיעה לשיאים לא נודעים, כיהן גם כנשיא וועד הישיבות. הוא יצא פעם באוטובוס מביתו בשכונת בית וגן לרחוב 'הישיבה' בשכונת גאולה, ונכנס אל ראש הישיבה מרן הגר"י סרנא, כדי לבקש ממנו שישתתף יותר בכינוסי ועד הישיבות. כשהיה בדרך חזור לבית וגן, התלבט מרן זצ"ל האם לנסוע באוטובוס או במונית, והחליט לבסוף לעלות שוב על אוטובוס, שם פגש ביהודי שסיפר לו כמה דברים.

והנה, בהגיעו לביתו, הוא מוצא את אחד מראשי הישיבות הממתין לו. אבל הגר"י אברמסקי נכנס למטבח, שם ישבה אשתו הרבנית, נכדתו של הרידב"ז, והחל לספר במשך דקות ארוכות כל מה שעבר עליו היום. ראש הישיבה שהמתין במסדרון, האזין ושמע איך הרב אברמסקי מספר לרעייתו את הכל, לפרטי פרטים, עם מי נפגש, ואיך הגיע לישיבת חברון, ואת מי פגש בדרך, וגם את הסיפורים ששמע בדרכו באוטובוס, וכו' וכו'.

כאשר יצא סוף סוף אל מסדרון הבית, שם המתין ראש הישיבה, פנה מרן הגר"י אל אורחו, ואמר לו: 'אולי הינך מתפלא כיצד בזבזתי את זמני על הסיפורים שסיפרתי לאשתי, וגם הטרחתי אותך לכאורה שלא לצורך, אבל תדע לך שאם התורה כתבה (בראשית, י"ב ט"ז) 'ולאברם היטיב בעבורה', הרי שכל הטובות הבאות על האדם, באות רק בזכות אשתו, ו'היטיב' הפירוש הוא לא רק בעושר ובנכסים, אלא גם בעצם החיים, דהיינו שהבעל שמכבד את אשתו יזכה גם לאריכות ימים. ואם חפץ אנוכי בחיים, עליי לכבד את רעייתי כיאות, ולהתנהג כפי שהתנהגתי.

עבורי היה זה חידוש, ובעצם שני חידושים שמענו כאן. ראשית, בעצם זה שהפסוק 'ולאברם היטיב בעבורה' נסוב גם על אריכות ימים, שכן בתורה עצמה מדובר על צאן ובקר. ושנית, כיון שאם היו שואלים אותנו בזכות מה זכה הגר"י אברמסקי לאריכות ימים, היה אפשר להשיב בתירוצים רבים: בכוח התורה האדיר שלו, בכוח קידוש השם העצום שעשה, בכוח הרבצת התורה והעמדת התלמידים, ועוד כהנה וכהנה. אבל מרן הגר"י אברמסקי תלה את אריכות הימים שלו בכך שהוא מכבד את רעייתו.
​

'קול ברמה' – בטאונה של רמת אלחנן בעריכת הרב משה מיכאל צורן שליט"א​

 

[גרינפלד]

מספר הגאון רבי משה מרדכי שולזינגר זצ"ל על רבו הגדול מרן הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל, שהיה מפורסם ברגישותו ובהבנה שהיתה לו לצרכי הזולת גם כשמדובר באנשים פשוטים. היה זה בשנותיו המאוחרות של הרב אברמסקי, כאשר באחד מימי החורף הקרירים בשכונת בית וגן, בעודו יושב ולומד בביתו, התדפק על דלתו יהודי, כשפנתה הרבנית לפתוח, עמד שם רוכל עם מזוודה מלאה בסוודרים, תוך שהוא מציע אותם למכירה.

אמרה לו הרבנית, בחפץ לב הייתי קונה, אבל הארון מלא בסוודרים, כך שאין לי צורך בכך, אמר לה אותו רוכל, אם כך אז לפחות שאקבל ברכה מהרב, האזין הרב אברמסקי לדברים ומיד כשהכניסה הרבנית את הרוכל לחדר כדי לקבל את הברכה, הכניס הרב את ידו לכיסו והוציא משם סכום כסף נכבד ומסרו למוכר הסוודרים, כמובן שלאחר מכן גם בירכו בחום רב להצלחתו וכו' כשסיים הרב, יצא הרוכל מביתו שמח וטוב לב.

אחר שיצא הרוכל, פנתה הרבנית לרב בשאלה, כזה סכום נותנים לו? ענה לה הרב בואי ואסביר לך, היהודי הזה מסכן הוא, אם באמצע החורף ועוד בשכונה הכי קרה בירושלים, מסתובב לו יהודי מבית לבית למכור סוודרים, כשברור לכל בר דעת, שכל תושבי בית וגן כבר הצטיידו מזמן בסוודרים לכל המשפחה, אם כן בטוח שמדובר באדם מסכן, שככל הנראה כבר התדפק על הרבה דלתות ובכל בית סירבו לקנות ממנו, מי באדיבות ומי בפחות אדיבות, כך שמזוודתו עדיין מלאה ולמעשה לא הרוויח כלום, אך בביתו יש לו כנראה אישה וילדים, שמחכים שאבא יביא כסף כדי שיהיה להם מה לאכול, בארוחת צהרים או הערב, אך מה הם יראו במקום זה, שאבא שם על השולחן מזוודה עם סוודרים במקום אוכל? לכן דבר ראשון צריך לתת לו כסף שיהיה להם מה לאכול ואח"כ כמובן לברך אותו.
​

(דרשו – הרב יצחק פוליטנסקי)​

 

[גרינפלד]

בתהלוכת הכנסת ספר תורה שיצאה מביתו של מרן הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל, בעל ה'חזון יחזקאל', נשא דברים במעמד לכבודה של תורה.

וכך אמר הרב אברמסקי בתוך הדברים: "אנחנו אומרים פעמיים בכל יום: 'ואהבת את השם אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך', וחז"ל דורשים: 'בכל נפשך – אפילו הוא נוטל את נפשך'. מכאן שצריך להגיע לכזו דרגה של אהבת השם, שנהיה מוכנים באמת ובתמים למסור את הנפש למען שמו יתברך".

"כשהייתי צעיר", גילה הרב אברמסקי טפח מעבודתו בקודש, "בדקתי את עצמי לא אחת – האם אכן כאשר יבוא מקרה של מסירות נפש לידי, אהיה מסוגל למסור את נפשי ברצון שלם ובחפץ לב לכבודו יתברך; או שמא אכן אינני בדרגה זו, ורק מילים גבוהות אני מבטא בשפתיי יום ויום"…

"אולם לאחר בדיקה וחקירה מעמיקה עם עצמי", המשיך רבי יחזקאל, "הגעתי למסקנה כי אמנם אינני בטוח בכל מאת האחוזים שאכן אהיה מסוגל למסור את נפשי בשלימות ובמלוא חפץ הלב לכבודו יתברך. זו דרגה גבוהה עבורי. אך אמדתי בדעתי כדבר בטוח מבחינתי, שכאשר אעמוד במקרה כזה של מסירות נפש לכבודו יתברך, אתפלל מקירות ליבי לקדוש ברוך הוא שיקח את נפשי"…

הדברים מרעישים ממש! הלא כידוע הרב אברמסקי מסר את נפשו, פשוטו כמשמעו, על קיום הדת בכלא הסובייטי, ונתן גוו למכים ולחייו למורטים בעוון שמירת התורה והמצוות. למרות זאת, הוא ראה לנכון לבחון ולבדוק את עצמו כסדר – אם אכן אהבת השם קיימת אצלו בדרגה של 'בכל נפשך', עם כל המשמעות העמוקה של הדבר… כי כמו בכל המצוות, גם במצוה זו לא שייך לקבל השגה אמיתית ושייכות בלי עמל ועבודה עקבית!​

 

[גרינפלד]

במהלך החקירות שעבר הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצ"ל בכלא הסובייטי, הסתער פעם לעברו איש הג.פ.או. בקולי קולות, אך רבינו הקשיב לצעקותיו בשלוה גמורה. מנוחת הנפש שלו הוציאה את הרוסי מכליו. כיצד יתכן שגערותיו לא עושות שום רושם על האסיר?!

הסביר לו רבינו באומץ לבו, שכבר הסכין לשמוע קולות יותר רמים מאלו, ולכן אינו מתפעל מצעקותיו. השתומם החוקר: "מתי? מי מהחוקרים נתן עליך בקולו יותר ממני?"

וכאן באה תשובתו המפתיעה: "התכוונתי לקולות ששמעו אזנינו בהר סיני, קול ה' בכח, הקולות ההם משתיקים בקרבי כל קול אחר".​