סיון כ"ח סיון - יומא דהילולא של רבי ישראל זאב גוסטמן (1 צופה)

[אחד יחיד]

הרב ישראל זאב גוסטמן (תמוז תרס"ח, 1908 – כ"ח בסיוון תשנ"א, 10 ביוני 1991) למד בצעירותו בישיבת גרודנה אצל הרב שמעון שקופ, יחד עם הרב חיים שמואלביץ, לימים ראש ישיבת מיר בארץ ישראל. לאחר כמה שנים נהיה לראש ישיבת רמיילס וילנא במחוז שינפשוק, אחד מעשרת המחוזות של ווילנא. אחרון דייני וילנה בתקופת מלחמת העולם השנייה, שם גם שימש דיין ופוסק בבית דינו של הרב חיים עוזר גרודז'ינסקי כבר בגיל 21. לאחר המלחמה עבר לפריז ולאחר כמה חודשים עבר לארצות הברית, ובשנת 1970 עלה לארץ ישראל והקים בה את ישיבת "נצח ישראל רמיילס" בשכונת רחביה בירושלים. מקצת משיעוריו נדפסו בספריו "קונטרסי שיעורים" על כמה ממסכתות הש"ס.

הערך במכלול:

רבי ישראל זאב גוסטמן – המכלול

www.hamichlol.org.il

 

[אחד יחיד]

הג"ר ישראל זאב גוסטמן, מתלמידי הג"ר שמעון שקאפ, שכיהן כדיין בבית דינו של הג"ר חיים עוזר גרודז'ינסקי, ואחר המלחמה כראש ישיבת 'נצח ישראל' ראמיילס בארה"ב, הגיע לארץ ישראל והחליט להשתקע בה ולקיים בה את ישיבתו. אלא שלא ידע היכן לבנות את הישיבה. באותם ימים הציעו לו לקניה אחד משני בניינים: או בנין בשכונת 'רחביה', שעלותו מאה חמישים אלף דולר, או בנין בשכונת 'מאה שערים' שעלותו שלושים אלף דולר, וכל זאת כאשר בכיסו לא היה כסף בסיסי למחייתו, ואפילו לצורך כרטיס טיסה לארץ לווה כספים.

החליט רבי ישראל להיכנס ולהימלך עם הגאון מטשעבין בעניין. כשנכנס, שאלו רבינו לשמו וענה "ישראל גוסטמן". "מהיכן?" -"מוילנא". שאלו רבינו על אתר: "האם אביכם היה דיין אצל רבי חיים עוזר?", -"לא". "אולי דודכם?" –"לא". המשיך רבינו: "אינכם רוצים לומר שאתם הייתם הדיין אצל רבי חיים עוזר?". שתק רבי ישראל, ורבינו הבין שזה הוא.

רבינו הסביר שהוא זוכר היטב את השם, שכן בשעתו שלח מכתב הלכתי לריש גלותא, הגאון רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי בוילנא, ורבי חיים עוזר, שלא יכול היה לטפל בכל התשובות בעצמו, שכן מידי יום היה הדוור מביא לביתו שני שקים מלאים במכתבים ובקשות מכל רחבי העולם היהודי, היתה דרכו שהיה מפנה חלק מהתשובות לדייני הבי"ד, והם היו לומדים את הבעיה ומציגים אותה בפניו ועונים בשמו, ובשעתו היה הרב גוסטמן זה שענה, ורבינו זכר זאת על אתר ברגע ששמע את שמו. כששמע רבינו שהעומד לפניו הינו הרב גוסטמן מווילנא, נעמד מלא קומתו. שטח ר' ישראל את השאלה, שמציעים לפניו שני בניינים, כאשר נטיית ליבו היא לקנות את הבניין הזול. רבינו שמע את השאלה, והשיב שלדעתו כדאי שיקנה דווקא את הבנין בשכונת רחביה, שכן במאה שערים לא חסרות ישיבות, וסיפר לו על ישיבתו שלו, ששהתה באותם שנים באזור, והקרינה לכל הסביבה. וכשאלו רבי ישראל: "וכסף מנלן?", השיב רבינו שמי שיש לו אמונה ובטחון בהקב"ה, ורוצה באמת להרחיב את גבולות הקדושה – אין לו מה לדאוג.

רבי ישראל סבר וקיבל, וניגש בביטחון לחתום על העסקה, וזאת מבלי שיהיה לו מושג מהיכן ישיג סכום אדיר זה. סיפר רבי ישראל לתלמידיו: "לאחר שחתמתי על העסקה, נפניתי לפעולה המעשית היחידה שיכולתי לעשות, שמתי פעמי לתפילה, לשוחח 'דורך ריידן' עם הקב"ה. וכה אמרתי להקב"ה: 'הרמב"ם בפירוש המשניות, פותח את דבריו פעמים רבות במילים 'אמר הקב"ה', משמע, שמה שהרמב"ם אומר – זה מה שאתה הקב"ה, אומר, והרי 'יפתח בדורו כשמואל בדורו' (ר"ה כה:), ואם הטשעבינר-רב אומר לקנות את הבנין, זאת אומרת שאתה הקב"ה אומר כן… אם כן, עזור לי להשיג את הכסף…".

שב רבי ישראל לביתו והחל לעשות השתדלות, התקשר לחתנו בארה"ב וביקשו להשיג בדחיפות שלושים אלף דולר, הסכום שהיה עליו להעביר כמקדמה… למרבה הפלא הצליח חתנו להשיג את הכסף. וכך בשרשרת של נסים הצליח להשיג את כל הכסף שנצרך לתשלום עבור הבנין. (שר התורה)

 

[אחד יחיד]

סיפר הגאון רבי ניסן גולדברג שליט"א, מראשי ישיבות 'אור ישראל' ו'ראשון לציון', מעשה נפלא ששמע על אהבת תורה.

כאשר הגאון רבי ישראל זאב גוסטמן זצ"ל ראש ישיבת 'נצח ישראל' ומח"ס 'קונטרסי השיעורים' הגיע לארץ הקודש, פנה לבקר יהודי פשוט בירושלים מיוצאי העיר גרודנא. בהגיעו אליו שאל אותו הרב האם יש לו קשר משפחתי כלשהו עם ר' משה בולבין מגרודנא. אמר לו היהודי שהוא היה דודו. מששמע כך, סיפר לו הרב גוסטמן סיפור מבהיל על אותו דוד.

הלה היה יהודי בעל בית פשוט, שפעם התרגש עליו אסון ושלושה מילדיו נספו רח"ל. ברגעיו הקשים הגיע מרן הגאון רבי שמעון שקאפ זצ"ל, רבה של גרודנא, להיות עמו. שאל אותו היהודי: "יאמר לי הרב, מה אוכל לעשות לעילוי נשמות ילדיי?". אמר לו הרב: "כעת נתפנו לך שלש מטות בבית, הכנס שלשה בחורי ישיבה לישון בביתך, וזו תהיה הזכות הגדולה ביותר לנשמות ילדיך".

וכך עשה היהודי, אחרי ה'שבעה' הכניס שלשה בחורי ישיבה, שאחד מהם היה הרב גוסטמן. בכל לילה היה היהודי בעל-הבית עומד ומחכה להם עם כוס תה חם, שאז היה יקר המציאות, עבור כל אחד מהבחורים, ואומר על כל כוס: "לעילוי נשמות ילדיי".

יום אחד העירו לו הבחורים בעדינות, שהיות והם יודעים שהוא ממתין להם בלילה עם כוסות התה, הם ממהרים לסיים את לימודם ולבוא לביתו, למרות שבעצם היו רוצים להמשיך ללמוד. שמע היהודי ואמר: "אם כן, אין צורך. אני לא ממתין יותר, ואתם תוכלו לחזור מתי שתרצו".

ומספר הרב גוסטמן, שיום אחד הוא היה חולה ונשאר במיטה כל היום. ואז, בשעת הלילה הבחין, שכשבעל הבית התכונן לעלות על יצועו, הוא נעמד ואמר: "אני לא מכין כעת שלש כוסות תה, ושזה יהיה לעילוי נשמות ילדיי!"…

(גיליון 'יאיר נזרו')

 

[אחד יחיד]

ידוע המעשה על ראש ישיבת "ראמליס" הגאון רבי ישראל זאב גוטסמן זצ"ל. ששימש בצעירותו כדיין בוילנא. יום אחד כשהלך עם מרן רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי זצוק"ל ביערות בפאתי וילנא, הראה לו ר' חיים עוזר מערה ואמר לו שבמערה זו אפשר לגור. כמו כן הראה לו עלים ופטריות, והסביר אילו מהן רעילות ואילו ראויות למאכלי אדם. ברבות הימים, במהלך מלחמת העולם השניה, ברח הגרי"ז גוטסמן לאותם יערות ושכן באותה מערה, ולקיומו אכל מאותם העלים והפטריות שעל אודותיהם הדריכו ר' חיים עוזר.

הסביר רבינו את משמעות הסיפור: "ר' חיים עוזר היה כולו חסד, תמיד חיפש לעשות חסד, לכן מן השמים סובבו שיכול לעשות עוד מעשה חסד, שהכין רפואה למכה.

 

[אחד יחיד]

בימי הקמת ישיבת נצח ישראל בירושלים, עדין לא היה לישיבה אישור משרד הביטחון לדחיית גיוס של תלמידיה, והרב גוסטמאן בקש ממני לנסות לסייע לישיבה לקבל את האישור. היה זה בשנים שלפני מלחמת יום הכיפורים, ימים בהן משה דיין כיהן כשר ביטחון, ומטעמים אידיאולוגים עיכב כמעט לחלוטין מתן אישורים חדשים לישיבות, אישורים הכרחיים לדחיית הגיוס של בני הישיבה.

למרות היכרותי עם גורמים במשרד הביטחון, לא ניתן היה להזיז את משה דיין מעמדתו. סדק יחיד בעמדתו של דיין, נפער בתשל"ג, שנה לפני מלחמת יום הכיפורים. בתחילת השנה המטירו הסורים על רמת מגשימים, מושב דתי ברמת הגולן, אש צפופה של תותחים ומרגמות. אחת מבנות המושב נהרגה בהפגזה, הי"ד. נפגעו בתים, נהרסו אמצעי ייצור, ביניהם לולי תרנגולים כשמאות מטילות נפגעו.

תושבי היישוב נאחזו בגבורה באדמת היישוב, ושר הביטחון הגיע להתרשם ולהפגין נוכחות. כדרכם של אח"מים, הוא שאל את אנשי המושב אם יש להם בקשה מיוחדת בה יוכל הוא לעזור. תשובתם הפתיעה: הם בקשו את אישורו להקמת ישיבת הסדר חדשה במושב, ישיבה שעמלו שנים על הקמתה, אך הקמתה נמנעה רק עקב התנגדותו של דיין.

לאור סבלם וגבורתם של המתיישבים, היה קשה לו לסרב לבקשתם, וכך אושרה אז הקמת ישיבת הגולן. היה זה רק סדק דק בהתנגדותו של משה דיין, שהתמיד בהתנגדות ומנע את האישור מישיבתו של הגרי"ז גוסטמאן. כשדיווחתי לרב גוסטמאן על המצב הקשה בתחום האישורים, עמד מלא קומתו ואמר לי את המילים הבאות:

"גם אם לא יהיה אישור, וגם אם לא יהיו תלמידים, אשב אני יחד עם הרבנית ונלמד יחד.
נעשה את ההשתדלות הנדרשת, אך מבית המדרש בירושלים לא נזוז". (הרב דוד פייג')

 

[אחד יחיד]

בראשית דרכי, התחלתי (לתקופה קצרה) לעבוד כמורה.

יום אחד, כאשר חזרתי מההוראה, שאל אותי מורי ורבי, הרב ישראל זאב גוסטמן זצ"ל, "מה אכלת הבוקר?" השבתי לו כי מיהרתי ולא אכלתי לפני העבודה.

הוא אמר לי שמי שאינו אוכל ארוחת בוקר לפני ההוראה, עובר על "ארור עושה מלאכת ה' רמיה." אינני זוכר את מי הוא ציטט. (אחד מתלמידיו)

 

[אחד יחיד]

לקראת ראש השנה ת"ש ביקש הרב גרודז'ינסקי ממקורביו שיכינו לוח שנה לעשר השנים הבאות וידפיסו אותו. הללו התפלאו על בקשתו המשונה, אך הוא עמד על דעתו ואמר כי עוד יגיעו ימים שבהם יהיה צורך בלוח, והלוח הוכן במאה עותקים. כשהיו בידיו לוחות השנה קרא לרב גוסטמן, נתן לו עותק ואמר לו 'אתה עוד תצטרך את זה'.

בשנות הזעם שמר הרב את הלוח מכל משמר, ועל פי לוח זה יכול היה לשמור את החגים במועדם בעת ששהה עם משפחתו במחבוא, ביער ובפרטיזנקה. הרב שמר על העותק הנדיר הזה עד מותו.

לאחר מותו מסרה המשפחה את הלוח למוזיאון 'היכל שלמה' למשמרת, יחד עם עוד מספר פריטים אותנטיים מתקופת השואה. (חיים שלם)

 

[אחד יחיד]

לפני פטירתו של הרב גרודז'ינסקי בה' אב ת"ש נקראו רבני וילנה למיטתו של רבם כדי להיפרד ממנו. העיר הייתה כבר תחת שלטון סובייטי, והנאצים השתוללו אז באירופה. בווילנה נמצאו אז אלפי פליטים שברחו מפולין, וביניהם תלמידי ישיבה רבים שלהם דאג הרב גרודז'ינסקי עד מותו. שעה קלה לפני פטירתו הסב הרב פניו לרב גוסטמן ואמר לו "אתה תחיה את שתיהן".

האם התכוון הרב גרודז'ינסקי לרמוז לסכנות משתי המעצמות – הסובייטית והנאצית? הרב גוסטמן לא היה בטוח בכך, כי רבו סתם ולא פירש.

במהלך המלחמה לא עסק הרב גוסטמן בדאגה לעצמו, כי רבו איחל לו באופן אישי "אתה תחיה", אבל היה שרוי בדאגה גדולה לרעייתו ולבתו, ובמיוחד לאחר רצח בנו.

עד סוף ימיו הסתפק הרב גוסטמן בכוונתו של רבו "אתה תחיה את שתיהן", אף על פי שהצליח להינצל משתי הצרות – הנאצים והסובייטים. בשנת 1990 , שנה לפני פטירתו וחמישים שנה לאחר פטירתו של הרב גרודז'ינסקי, עת הגיעה הפרסטרויקה לברית המועצות המתפרקת, הבין הרב גוסטמן כי רבו איחל לו לחיות ולראות בנפילת האימפריה הקומוניסטית כפי שחזה בנפילת האימפריה הנאצית. (חיים שלם)

 

[אחד יחיד]

סח לי הרב גוסטמן שהיה גר בשניפישוק: המעשה היה ב 13.7.41- במוצש"ק, ערב י"ז בתמוז שחל כנדחה בראשון בשבוע.

ב 12- בלילה התקרבה מכונית לחצר בית הרב ברח' וילקומירסקה 29, מתוכה יצאו שלושה גרמנים וליטאי אחד. "כאן גר הרב גוסטמן?", אני הוא!

ובמקום לקחת אותו לבית הסוהר לוקישקי ומשם ליער פונאר כפי שעשו לרבנים האחרים שלקחו אותם על־פי רשימה מסודרת התחילו הגרמנים להכותו על ראשו.

"למה תכוני" – שאל. "יען כי רב הנך". בבית קם שאון. אין הוא יודע כיצד הצליח להיחלץ מידיהם, לברוח לחצר ולהסתתר שם בין שיחי תפוחי־אדמה הצפופים. מרחוק שמע כי הגרמנים מחפשים אותו, כי הם נכנסים לגינה והנה הם עומדים כבר על ידו. האחד דרך עליו, בעברו בין הערוגות, ברגלו, הרב פתח באמירת וידוי...

משנעלמו הגרמנים שלחה לו שוערת החצר הנוצרית מכונת תספורת ומצנפת. הוא גזז את זקנו, חבש את כובע הגויים לראשו, עבר על פני החצר ונמלט. (חיים שלם)

 

[אחד יחיד]

פעם סיפר הרב גוסטמן כי הזיכרון החריף ביותר שהותירה בו המלחמה היה מות הגבורה של זקן רבני וילנה, רבי חנוך העניך אייגש, בעל 'המרחשת'.

בינו לבין בעל המרחשת שררה ידידות נפש עמוקה. הרב אייגש היה זקן המו"צים בווילנה, והרב גוסטמן היה הצעיר שבהם.

כאשר הוציאו רבנים נוספים מווילנה להריגה, כנראה ביער פונאר, ב 6.9.1941 – יום הכנסת היהודים לגטו וכחודשיים לאחר יום הרבנים – הוציאו גם את הרב אייגש. הרב אייגש, למרות ההשפלות והעינויים שספג, המשיך לקרוא בדבקות ואמר לגרמנים: "אין לכם כל שליטה על רוחי! הכול רצונו יתברך".

הרב גוסטמן שהמתין לתורו להיטבח ועמד בקרבת מקום, סיפר כי שמע את הרב אייגש חוזר ואומר "הוי אשור שבט אפי" (ישעיהו י, ה), "הם ]הרוצחים] מקל החובלים של הקב"ה". כשעינו אותו שתק ולא הגיב, אך המילים האחרונות שאמר היו: "כאן אני שותק, אבל שם יהיה לי מה להגיד! שם אגיד הרבה!'. (חיים שלם)

 

[אחד יחיד]

כשלמדו מסכת גיטין בישיבה בירושלים, והרב גוסטמן לימד שיעור יומי והגיע לגזירות חורבן הבית ולהרג תינוקות של בית רבן (גיטין נח, א), סיפר במר ליבו על בנו יחידו שאחר שרצחו אותו בפניו – נטל את נעלי בנו והחליפן עבור כמה פרוסות לחם כדי להחיות את נפשות אשתו ובתו. כשהגיע לביתו חילק את הלחם לשלושה חלקים. הן לא ידעו מהיכן בא הלחם ואכלוהו, הרב לא יכול היה לאכול. בכמה הזדמנויות הסביר שהוא הרגיש בעבר ומרגיש בהווה את משמעות דברי הפסוק: "ואכלתם בשר בניכם".

בהזדמנות אחרת סיפר את הסיפור הנורא בצורה שונה מעט. הוא הצטווה על ידי הגרמנים להחזיק את ילדו בזרועותיו, והם הכו את הילד בשוטים עד שלא ניתן היה להבחין בין כף רגלו וידו. הנאצים הכריחו את הרב ורעייתו לצפות במעשה. לאחר שהסתלקו, לקח הרב את גופת בנו וקבר אותה. לפני כן הוריד את נעליו של הילד ומכרן והמשך הסיפור כגרסה לעיל.

באחת הפעמים שסיפר זאת הרב, אמר לו ד"ר פיינגולד כי יש צורך שכל ילד יהודי בארץ ישראל יידע על סיפור זה. לדבריו, ענה הרב בהתרגשות: "אני לא יכול. אני רואה את הנעליים האלה כל לילה לפני שאני הולך לישון."

 

[מה ידידות]

הרב גוסטמן תמונות:

 

[אחד יחיד]

בתקופת הגטו עסק הרב בעידוד הבריות ובסיוע לנזקקים.

כשחלף באחת מסמטאות הגטו הבחין פעם הרב בדמותה של ישישה הנמקה ברעב במצב קשה על המדרכה. הוא ניגש אליה כדי לסייע בידה וזיהה כי זו הייתה
אלמנתו של הרב גרודז'נסקי. בידו היו כמה גזרים, הוא טחן אותם עד דק בשיניו והאכיל את הרבנית.

לאחר ששבה אליה רוחה והיא חזרה למעונה, הקפיד הרב לבקר אותה מידי יום ולסעוד אותה במעט מזון שהיה ברשותו. (חיים שלם)

 

[אחד יחיד]

בכמה הזדמנויות סיפר כי השאלות ההלכתיות שנשאל בימי השואה היו הקשות ביותר שנשאל בחייו.

הרב לא ליקט או ערך בקונטרס או בספר את השאלות שנשאל והתשובות שהשיב, אף על פי שאלה דברי תורה. אבל מכיוון שלא כתב על השואה כלל, כנראה נמנע לכתוב גם על כך. זאת אף על פי שכתב כמה ספרים ובהם ליקוטים משיעוריו על מסכתות שונות.

הרב סיפר כי מרוב צער ודוחק של שנות הזעם היו באים אליו רבים בשאלה "אם מותר להם לאבד את עצמם לדעת... וענה בתקיפות דח"ו להרוג את עצמו, וכל העושה כן אין לו חלק לעולם הבא".

הרב הוסיף כי גם רבני וילנה האחרים פסקו כך, אבל לדבריו, הם לא השיבו בתקיפות רבה כפי שהוא עשה. (חיים שלם)

 

[אחד יחיד]

לאחר האקציה שכונתה על־ידי היהודים 'הפרובוקציה הגדולה' שנערכה בתחילת ספטמבר 1941 , ובה נשלחו כ 8,000- יהודים למוות בפונאר, הוקמו שני גטאות בווילנה. ל'גטו הגדול' מס' 1 הוכנסו כ 30,000- איש ואילו ל'גטו הקטן' מס' 2 הוכנסו כ 10,000- איש.

ובנוסף לכך, ב 6- בספטמבר, ביום הקמת הגטו, נשלחו עוד כ 6,000- איש לפונאר.

החשש אצל רבים ובתוכם הרב גוסטמן הלך וגבר בהבינם כי הנאצים מתכוונים להמשיך במלאכת החיסולים, ובמיוחד לאחר האירוע שחווה הרב יחד עם סוצקובר. הרב כתב בלילות קונטרס למדני על נושא הבריחה מהגטו, ובו פסק לברוח ליערות. על פסיקתו של הרב שמע פיינגולד מהרב עצמו: "אני פסקתי לכולם לברוח מהגטו, וגם אני ברחתי. ואמרתי לבני המשפחה: אני הקצין ואתם החיילים, כשאני אומר לכם להתכופף – מתכופפים. ירו עלינו מטווח של ששה מטר ולא נפגענו". (חיים שלם)

 

[אחד יחיד]

הרב, רעייתו ובתו יצאו מהגטו לדרך לא נודעת עם רכושם המינימאלי שאוחסן בשלושה תיקים קטנים בלבד, תפורים מבד גס, ששימשו אותם ביער לנשיאת חפציהם. התיקים נמצאים כיום אף הם ב'היכל שלמה'.

תחנתם הראשונה של בני משפחת גוסטמן הייתה בבור מתחת דיר חזירים של אחד האיכרים המוכרים להם, חסיד אומות העולם, שאף דאג להם לקליפות תפוחי־אדמה.

האוכל היה מינימאלי ונראה כי התבסס גם על פטריות שלוקטו לפי הנחיותיו של הרב גרודז'ינסקי בעת טיולם ביער. קשה לקבוע אם הבור שהסתתרו בו היה המערה שאותה הראה לו הרב גרודז'ינסקי לפני המלחמה או אולי זה היה בתקופה מאוחרת יותר בהיותו ביער.

הרב גוסטמן סיפר כי החודשים ששהה בבור לא התחלקו אצלו לימים וללילות אלא למספר הפעמים ששינן את מסכת 'זבחים' על פה. מיכאל אלשוויי מפטרבורג למד בישיבת רמיילעס שם הכיר לראשונה את הרב גוסטמן, אבל דרכיהם נפגשו שוב בתקופת הפרטיזנקה. אלשוויי סיפר כי באחד הבקרים יצא הרב גוסטמן ממקום מחבואו ונתקל בגרמני בודד שכיוון אליו את נשקו. הרב לא היסס, זינק לעבר הגרמני, השליך מידיו את הרובה וחנק אותו בידיו. לדברי אלשוויי, היה הסיפור הזה ממושאי גאוותו של הרב גוסטמן, והוא חזר וסיפרו.

גם לחתנו סיפר הרב כי קיים מצוות מחיית עמלק כשהרג במו ידיו גרמני כדי לקחת את נשקו ולהצטרף לפרטיזנים. תלמידו טאפלין שמע ממנו כי הורה לעצמו כמה פעמים, בלית ברירה, להרוג נאצים במו ידיו, אף־על־פי שהסתכן בהריגת עצמו. זאת הכריע מהפסוק "טובים היו חללי חרב מחללי רעב" (איכה ד, ט). מכאן שחללי חרב עדיפים.

 

[אחד יחיד]

תחנתם הבאה של הרב גוסטמן ומשפחתו הייתה היער.

שם הם הצטרפו לחבורת פרטיזנים והם ניזונו כאמור מפטריות וכן מפֵּרות שונים. הרב שהקפיד ביותר על כשרות גם בימי הפרטיזנקה סבל מאוד מחוסר מזון ומחוסר משקל (משקלו הגיע לכ 40- ק"ג).

הוא הוסיף כי מחוסר בררה בכל לילה הלכו בתורנות בני החבורה שאיתם היו ונשקם בידם והכריחו את הכפריים ליתן להם אוכל. בתחילה היו מבקשים לחם או תפוחי־אדמה, ואם אלה לא היו בנמצא, ביקשו בשר. הרב התיר להם לאכול את הבשר פחות משיעור וגם בתערובת עם מאכלים אחרים, כדי למעט בחומרת האיסור. הוא סבר כי מצווה גדולה של 'וחי בהם' מתירה אכילה של נבלה וחזיר, אך הוסיף כי הוא בעצמו לא נזקק לאכול בשר אסור כלל, כל ימי המלחמה.

 

[אחד יחיד]

ב-כב בתמוז תש"ד 13.7.1944 שוחררה וילנה על ידי הצבא האדום. הפרטיזנים היהודיים נכנסו יחד עם פלוגות המחץ של הצבא לווילנה. הרב גוסטמן חזר לווילנה וכרב אחרון ששרד לקח על עצמו את הטיפול בשארית הפלטה: בסיוע לניצולים, בסידור ענייני השבת והכשרות ובהתמודדות הקשה מכל: נישואין בתנאי אי ודאות והתרת עגונות. כל זאת הצליח לעשות בזכות זיכרונו המופלא, שכן לאחר המלחמה מעט ספרים היו מצויים בידיו.

אחד מתלמידי הרב גוסטמן בארצות הברית שמע ממנו כי לקראת צום יום הכיפורים תש"ה, הראשון שלאחר שחרור העיר, יזם הרב את תיקונו ואת הכנתו של בית הכנסת של הגר"א לקראת התפילות. בתפילות השתתפו אלפי אנשים, והן נערכו בבכי, במיוחד בעת תפילת 'יזכור' שלפניה דרש הרב בענייני היום.

הרב גוסטמן חזר לפעילות רבנית אינטנסיבית בתוקף היותו הרב האחרון והיחיד של וילנה ששרד וחזר לעיר. הוא פעל רבות למען הקהילה וסייע בפעילות לזיוף פספורטים בעבור ניצולים כדי שיוכלו להמשיך לארצות המערב.

פעילותו המאומצת של הרב גוסטמן בשיקום קהילת וילנה נקטעה באחת בעקבות יחסם הקשה של השלטונות הסובייטים. ועד ההצלה של רבני ארצות הברית החליט לשלוח כסף (אלף דולר) לכל אחד משישה־עשר רבני וילנה שחיו בעיר לפני המלחמה, כדי שהללויחלקו את הכסף לפעילות הראויה בעיניהם. וכך, לאחר שכל רב יחתום כי קיבל את הכסף, ידעו בארצות הברית מי שרד מרבני וילנה.

מכיוון שהרב גוסטמן נשאר יחידי הוא הצטווה, תוך כדי איום על חייו, לחתום על כל המברקים כדי שהממשלה הסובייטית תוכל לקבל את הכסף. לימים כאשר
הגיע הרב גוסטמן לארצות הברית אמר לכמה רבנים כי הדבר כמעט עלה לו בנפשו.

לאחר פרשה זו הגיע לביתו של הרב קומיסר סובייטי ממוצא יהודי וגילה לו כי השלטונות מתכננים לשלחו לסיביר ויעץ לו להימלט.

ללא כל שהיות, הרב נטל את רעייתו ובתו והם החלו בבריחה דרך צ'כסלובקיה והונגריה עד שהגיעו לפריז. פעולתו האחרונה על אדמת וילנה לפני הימלטותו הייתה כנראה העברת ההנהגה הרבנית לידי הרב אייזיק אוזבנד. (חיים שלם)

 

[אחד יחיד]

הרב נפתלי הרץ ליבזר – שהיה רב צבאי בצבא האמריקאי שחנה באירופה – סיפר על אופיו וחוזקו המוסרי של הרב גוסטמן כשהגיע כפליט לפריז.

באותה עת טיפלו בפריז בזרמי פליטים יהודים, מאלו שהיו פרטיזנים ומאלה שנמלטו מרוסיה... הופיע לפני יהודי מגודל זקן... לא נבדל משאר היהודים... אך חושיי אמרו לי מיד כי זה אינו סתם יהודי... היה בו משהו מיוחד שהרשים אותי מאד. היהודי הזה היה הרב גוסטמן... הוריתי לממונה על חלוקת המזון לתת לרב שתי חבילות... לחבילת מזון נודע אז ערך רב בעיני הפליטים... לא ארכו הימים ונאמר לי כי הרב סירב לקבל חבילה נוספת.

הוא טען ואמר שיש עוד אנשים הנזקקים למזון. (חיים שלם)

 

[אחד יחיד]

ידוע המעשה על ראש ישיבת "ראמליס" הגאון רבי ישראל זאב גוטסמן זצ"ל. ששימש בצעירותו כדיין בוילנא. יום אחד כשהלך עם מרן רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי זצוק"ל ביערות בפאתי וילנא, הראה לו ר' חיים עוזר מערה ואמר לו שבמערה זו אפשר לגור. כמו כן הראה לו עלים ופטריות, והסביר אילו מהן רעילות ואילו ראויות למאכלי אדם. ברבות הימים, במהלך מלחמת העולם השניה, ברח הגרי"ז גוטסמן לאותם יערות ושכן באותה מערה, ולקיומו אכל מאותם העלים והפטריות שעל אודותיהם הדריכו ר' חיים עוזר.

הסביר רבינו את משמעות הסיפור: "ר' חיים עוזר היה כולו חסד, תמיד חיפש לעשות חסד, לכן מן השמים סובבו שיכול לעשות עוד מעשה חסד, שהכין רפואה למכה.

לחץ כדי לכווץ...

מסופר על רבי ישראל זאב גוסטמן זצ"ל שהיה ראש ישיבה בישיבת "נצח ישראל" ברחביה ירושלים, וכל כולו שוקע היה בלימוד התורה, ובכל זאת היה מקדיש זמן להשקיית הצמחים בגינת ביתו.

פעם הביעו תלמידיו את פליאתם, ואז סיפר להם הרב בחרדת קודש כי בצעירותו היה חבר בבית הדין של רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי, ופעם היו מהלכים ביער הסמוך לוילנא ושחים בפסקי הדין שהגיעו לידיהם. לפתע התכופף רבי חיים עוזר והרים מספר פטריות בר וצמחים, והחל מלמד את רבי ישראל פרק בהלכות צמחים, מהי פטריה מורעלת וכיצד נראית פטריה ראויה למאכל. ולא זאת אלא אף החל לקלף את הפטריה ולהפרידה לחלקיה, והראה לו כיצד מכשירים
אותה לאכילה.

השתומם רבי ישראל והחריש. לאחר מכן שב לדבר בדברי תורה. לאחר כברת דרך, גילה רבי חיים עוזר פתח נסתר של מערה ולמרבה הפלא נכנס לתוכה עם רבי ישראל. הוא השתהה בתוכה זמן רב, והרחיב את הדיבור על גודל המערה, תנאיה וטיבה, והרב גוסטמן משתאה ומחריש. כעבור שנתיים פרצה מלחמת העולם השניה, והרב גוסטמן הצליח בחסדי שמים להימלט ליערות אשר סביב וילנא, ואז נזכר במערה, נכנס אליה והשתכן בה במשך חדשים מספר, כאשר המזון היחיד שהחזיקו בחיים היה פטריות בר וצמחים שהראהו רבו.

ולזכרון הנס הגדול וההצלה היה מדי פעם בפעם משקה את הצמחים בחצרו כדי להודות לה' על חסדו הגדול.