סיון כ"ו סיון - יומא דהילולא של רבי מיכל יהודה ליפקוביץ' (1 צופה)

[אחד יחיד]

הגאון רבי רפאל ברוך טולדנו זצ"ל רגיל היה לברך מידי שנה על אתרוג שנשלח אליו ממרוקו. שנה אחת לא הספיק האתרוג להגיע אליו לפני חג הסוכות, ובלית ברירה, בערב חג הסוכות ממש, סר לביתו של רבי מיכל יהודה וביקש לקנות אתרוג…

כל האתרוגים המהודרים כבר נרכשו, אך רבי מיכל יהודה לא ישיב פני אדם כה מכובד ריקם, הוא הגיש לרבי רפאל ברוך שני אתרוגים מהודרים שהוציא מחדרו, ואמר לו: "הנה שני אתרוגים נאים, בחר לך אחד מהם"…

מסתבר, שאתרוגים אלו היו של רבי מיכל יהודה ושל בנו רבי משה דוד, שנבחרו בקפידה ובעיון, מתוך מאות האתרוגים שגדלו בחצירו…

 

[אחד יחיד]

גם כאשר הזקין רבי מיכל יהודה ונחלש, ובעקבות כך העתיק את מקום תפילותיו בימים נוראים ל'אהבת חסד', שהגישה לשם ללא מדרגות, מכל מקום, בחול המועד סוכות התפלל בכולל פוניבז', למרות המרחק מביתו, ורגליו החלשות…

נכדו, שדאג לשלומו ולבריאותו, שאל אותו מדוע אינו מתפלל גם בחוה"מ סוכות ב'אהבת חסד'? בתחילה סירב רבי מיכל יהודה לענות לו, אך לאחר הפצרות חוזרות ונשנות גילה את הסוד: "בכולל פוניבז' מתפלל תלמיד חכם פלוני, והוא רגיל לנענע את לולבי בכל יום אחר הלל, אם לא אתפלל שם, הוא ודאי יצטער מאוד, איך אעשה כן….?!"

רק לאחר שהנכד העלה בבירוריו שלרגל זקנותו, אותו תלמיד חכם ממעט לצאת מביתו, ואינו מתעתד להתפלל בכולל פוניבז', נאות רבי מיכל יהודה להתפלל ב'אהבת חסד' גם בסוכות.

 

[אחד יחיד]

רבי מיכל יהודה טרח להתקשר למגדל אתרוגים ולבקש את סליחתו, לאחר שהלה התפלל איתו ביו"ט ראשון, וחשש שנפגע מכך שלא הביא לבית הכנסת את האתרוג שקיבל ממנו…

"האמן לי" – התנצל רבי מיכל יהודה – "בבוקר לפני התפילה כשבירכתי על האתרוג, נענעתי גם בשלך, אלא שלתפילה אני מביא אתרוג שגדל בחצירי, כי אנשים רבים מבקשים לנענע בו אחר התפילה"…

ורק לאחר שהוא הבהיר לו שכלל לא שם לב באיזה אתרוג נענע, וכי לא היתה לו שום עגמת נפש, נחה דעתו של רבי מיכל יהודה…

 

[אחד יחיד]

אחד מוותיקי התלמידים משנותיה של ישיבת פוניבז' לצעירים נתקע פעם באחד הכבישים הביעירוניים בארץ. בקושי שירך דרכו לתחנת דלק קרובה לבקש עזרה. לפתע בהיותו שם נכנס רכב לתחנה, ממנו יוצא איש חרדי למהדרין וניגש להציע עזרתו.

האיש הכירו מיד ושאל אותו: "האם אתה מכיר אותי?" אמר לו התלמיד: "לא, אינני מכירך". אמר לו האיש: "האם לא זכור לך השם 'סעדיה שמעוני'? הלא למדתי איתך בישיבה קטנה?"… ואז מיד נזכר התלמיד בשם הזה.

אמר לו האיש: "אזכיר לך משהו… אולי אינך זוכר, אני לא הייתי תלמיד מצטיין ולא הייתי קשוב ללימודים כלל. יום אחד כשלמדנו אצל רבי מיכל יהודה, במהלך השיעור פנה אלי הרב ושאל אותי: 'סעדיה, אולי תחזור לנו מה שאמרנו כעת?'. כמובן שלא ידעתי מה לענות ושתקתי. רבי מיכל יהודה חזר וביקש בעדינות: 'נו, סעדיה, למה שלא תגיד לנו מה הסברנו כאן בסוגיא?'

"אני, שלא הקשבתי כל כך בלשון המעטה, לא ידעתי לחזור על הדברים והתחלתי מגמגם ומלמל כאילו חוזר על משהו, אך כמובן לא הוצאתי מפי כלום. רבי מיכל יהודה חזר ואמר: 'נו, סעדיה, למה אתה בוש מלומר לנו בקול?'. חזרתי והשמעתי איזה קול הברה מבלי לומר דבר ברור. רבי מיכל יהודה לא נכנע וחזר וביקש: 'אולי תאמר לנו בקול יותר ברור?'.

"אתה רצית להוציאני ממיצר, ואמרת: 'הרב, סעדיה אומר כך וכך וכך'… כמובן שכולם הבינו שלא אמרתי לא מיניה ולא מקצתי', והבינו שאתה אמרת משלך בלא כל קשר להברות המשונות שהשמעתי. וכמובן שרבי מיכל יהודה בחכמתו גם הבין היטב את המצב. אך מיד כשגמרת לומר, פתח רבי מיכל יהודה ואמר בהתלהבות: 'יפה, יפה מאוד! סעדיה, אתה הרי יודע כל כך יפה, אני יודע שאתה יודע ברור, למה אתה בוש מלומר בקול? יפה מאוד אמרת!' ומיד המשיך בשיעור".

ממשיך אותו תלמיד ומספר לחברו: "דע לך, כשגמרנו את הישיבה, אני לצערי לא המשכתי באהלה של תורה אלא התדרדרתי והלכתי לצבא. השתדלתי לשמור קצת על קיום המצוות, אולם מיום ליום הדרדרתי. יום אחד קמתי בבוקר וחשבתי, לשם מה אני מניח תפילין, מה לי עם זה? מהיום לא אניח יותר. אך לפתע עלתה לי דמותו של רבי מיכל יהודה מול עיני, ואמרתי לנפשי: איך אוכל לאכזב ולבגוד ברב הצדיק הקדוש הזה כשהוא כל כך שמר על כבודי… והתחזקתי להמשיך לשמור באדיקות על קיום המצוות.

"כך גם היה לאחר זמן, כששוב נחלשתי וחשבתי להסיר ממני כל עול, אך שוב הופיעה דמותו הקדושה מול עיני ואמרתי – זוהי בגידה ברב הצדיק הקדוש שכל כך שמר על כבודי. לא אבגוד בו!

"סיימתי את הצבא ושבתי ללמוד בישיבה. ב"ה זכיתי לבנות בית ולהקים דור של בנין וחתנין רבנן עמלי תורה, והכל בזכותו של אותו צדיק ובזכות חכמתו איך ידע לנהוג עמנו, תלמידיו, לכבדם ולשמור על כבודם בכל מצב".

(דובב שפתיים כסלו תשע"ח)

 

[אחד יחיד]

הקשר החם של ההורים מתוך יצירת אוירה נעימה בבית, היה הראש והראשון לכל שיקול חינוכי אחר.

אברך שהתגורר בשכונה שבני התורה בה מועטים, ביקש לעקור את דירתו לשכונה שכל תושביה חרדים לדבר ה', ורובם ככולם עוסקי ולומדי תורה. רבינו עודד ובירך על הצעד הזה, אולם אז עלתה בעיה: אותו אברך הרביץ תורה בכמה מקומות, וכיון שאותה שכונה אליה התעתד לעבור, מרוחקת מאותם מקומות, ייאלץ להעדר מביתו במשך כל היום – יהיה עליו לצאת בבוקר מוקדם ולשוב בשעות הערב המאוחרות, כאשר ילדיו הקטנים כבר נמים את שנתם.

שמע רבינו ואמר: "אם כן, מתי כבר תראה את הילדים? רק בימי שישי ושבת, או בראייה חטופה ובשעה לחוצה כאשר הם יוצאים בבוקר לבית תלמודם? הרי במצב הנתון כיום, גם אם בשעות הערב המקודמות אין באפשרותך לשבת וללמוד עמהם, אבל מספיק שהם רואים אותך, ואתה אומר להם 'שלום', מאיר להם פנים ומשוחח עמהם דקה או שתיים – כבר עדיף הדבר על פני מגורים בשכונה חרדית יותר. עליך לוותר על הרעיון של מעבר הדירה" – הורה לו רבינו.

הקשר עם הבית, צריך להיות לא רק בגיל הילדות, אלא גם בגיל מבוגר יותר. אחד מהשיקולים החשובים בבחירת ישיבה – שתהיה הישיבה כמה שיותר קרובה לבית! אם אפשר, שאפילו כביש לא יפסיק ביניהם – המחיש רבינו את כוונתו – וזאת כדי שהבחור ירגיש תמיד קשור לביתו.

"ואם תאמרו" – שאל רבינו – "מה יהיה עם ביטול תורה, כאשר ירבה הבחור 'לקפוץ' בכל הזדמנות לביתו… אף על פי כן" – אמר רבינו – "כי כיום השמירה הגדולה ביותר ביראת שמים, זה הבית!".

מעשה היה בבחור, שלפי מצבו ותכונתו, זקוק היה לתעסוקה בבין הזמנים, וסברו מחנכיו להעסיקו במאפיית מצות וכדומה. אולם רבינו הורה, שיסכמו עם הוריו שישלמו לו 'משכורת' על שעות עבודה בבית או בגינה, ושלא ייצא למסגרת של עבודה מחוץ לבית.

שיקול נוסף בבחירת ישיבה לבן, בו ראה רבינו חשיבות מיוחדת, הוא ישיבה שבה יוכל האב ליצור קשר עם צוות רבני הישיבה בקלות ובנוחות.

 

[אחד יחיד]

סח אב לרבינו על דרך חינוכו את בנו, ובנימה של השתבחות סיפר כי הכריח את בנו במשך כל אחר הצהרים להיות בבית הכנסת, שיישב וילמד.

נרתע רבינו והוכיחו על פניו: "בצורה כזאת הבן לא ילמד כלום! אם תתן לו לשחק כל הזמן, ותבקש ממנו ללמוד שעה אחת – כך הוא ילמד, וכך יתחנך ללמוד מתוך אהבת תורה".

כאשר נשאל רבינו עד כמה יש לדחוק בילד כדי שירבה בחזרות על לימודו – תמה: "'לדחוק?! מה פתאום?! יש להרגיל את הילד לחזרות על הלימוד רק באמצעות עידוד!".

השואל לא קיבל, וטען: הלא אמרו בגמרא (בבא בתרא כא ע"א) "אספי ליה כתורא", ופירש רש"י: "האכילהו והשקהו תורה בעל כרחו, כשור שנותנין עליו עול על צוארו"?

ורבינו עונה כנגדו: "באמצעות העידוד, זה כבר יגיע מאליו".

מרבה היה רבינו ללמוד עם בניו. הלימוד במחיצתו נעשה אמנם ביראת הרוממות, אך משולב בהרבה נעימות וללא לחץ ודחק.

 

[אחד יחיד]

בנו מתאר לימוד עם האב הגדול בימי בין הזמנים: "היה זה בבין הזמנים של חודש ניסן. הייתי אז ילד לפני בר מצוה, ובבוקר לאחר התפילה וארוחת הבוקר, היינו צועדים יחדיו לבית המדרש, בו היינו יושבים ולומדים 'טור' הלכות פסח, עד לתפילת מנחה בצהרים.

"אמנם, מידי פעם תוך כדי לימודנו, היה שולח אותי הביתה לטעום ולשתות משהו.

"זו היתה הרגשה עילאית – חשתי מקרוב את אהבתו לתורה, כשהיא משולבת ומרופדת בדאגה ללא גבול למעני, שאחוש בנוח ושיהיה לימודנו מתוך שמחה ורוגע".

 

[אחד יחיד]

היה זה בימות החופש מה'חדר', בנו של רבינו שיחק בחצר הבית בחדווה, והנה מגיע רבינו וקורא לו: "הבה ונלמד יחדיו" – ומוסיף ומפייסו – "אני מבין שאתה לא מרוצה מכך שאני מפסיק אותך באמצע המשחק. אני מבין שקשה לך… אבל לאחר רבע שעה של לימוד, תראה כמה טוב יהיה לך. יהיה לך קשה בהתחלה, אבל בהמשך תראה איזו הנאה ושמחה תרגיש".

אומר הבן: "כבר בילדותנו החדיר והשריש בנו את הידיעה וההכרה, שלאחר שמתחילים ללמוד – באה תחושת ההנאה והשמחה".

 

[אחד יחיד]

את סדר לימודו עם בניו, היה מנצל ללימוד נושאים שאינם רגילים ללמוד – עם בנו הגדול עוד בהיותו כבן תשע שנים, היה לומד בקביעות סדר זרעים עם פירוש הר"ש. עם בנו השני, בימי בחרותו, קבע ללמוד בליל שבתות מסכתות מסדר טהרות, כגון מסכת ידים ומסכת מכשירין – מהמסכתות הקשות שבסדר טהרות. סדר הלימוד כלול היה בחזרות ושינון שוב ושוב.

גם עם נכדיו קבע בתקופות שונות – ואף שהיו עדיין צעירים בשנות לימודם בישיבה קטנה – שיעור שבועי ללימוד מסכתות מסדר טהרות עם הר"מ והר"ש. והיה מבאר ומברר לפניהם בסבלנות ובמאור פנים את כל ההקדמות הנצרכות להבנת המשנה וביאורי הראשונים, וחוזר ושונה עמהם שוב ושוב עד שהיו הדברים בהירים וברורים.

כאשר שמע על אחד מתלמידיו, שיש לו קביעות בכל ערב ללמוד עם אביו ולחזור על לימודם בישיבה, היה רבינו מתעניין תדיר אם קביעות זו ממשיכה, כשהוא מחזק את מעלת הלימוד עם האב, ומעת לעת היה משמיע באזני תלמידו בשבח אביו, כדי שייקרו ויעריכו.

 

[אחד יחיד]

מעשה באברך מנכדי רבינו, שהיו לו כמה וכמה בנים הלומדים בתלמוד תורה, וביקש להשקיע בלימוד עם כל אחד ואחד, ושאל את זקנו-רבינו, האם להקדיש ללימוד הילדים חלק מסדר לימודו אחר הצהרים בכולל, ובעקבות כך ייאלץ לוותר כליל על לימוד עם חברותא אחר הצהרים, שכן לא ימצא חברותא למחצית הסדר?

הורה לו רבינו: כך ראוי לעשות!

"המעולה ביותר" – אמר רבינו – "כשהבנים לומדים בישיבה אצל אביהם המשמש בה כראש ישיבה או מגיד שיעור. כאשר התורה אומרת ומצווה "ולמדתם אותם את בניכם', למדים אנו מכך, שלאב יש את הכלים הטובים ביותר ללמד את בנו".

והוסיף רבינו ואמר: "יודע אני שרבים אינם מסכימים עמי בזה, אבל האמת היא, שכך היא המציאות".

 

[אחד יחיד]

שח רבי נחום לבין, ראש הישיבה לצעירים ברחובות: "אחד מבניי רצה ללמוד בישיבה אצלנו, ואני חששתי האם זה טוב שבן ילמד אצל אביו בישיבה. שאלתי לרבינו והוא אמר לי: 'מצד אחד לבוא מבני ברק לרחובות להיות בפנימיה זה חיסרון, כי פנימיה הוא מקום של סיכונים ותמיד עדיף בבית. אבל אבא שמלמד את בנו, זה מעלה גדולה יותר מהחיסרון, כי אב אוהב את בנו יותר מהכל, והחינוך צריך לבא דרך אהבה'".

שמעתי ממנו כמה פעמים שהחינוך צריך צינור שיעבור מהרב אל התלמיד, ולא יתכן להשפיע בלי הצינור. ומהו אותו צינור? אהבה! אם אתה אוהב את התלמיד, דרך זה אתה יכול להשפיע עליו ולחנכו, אבל בלי אהבה לא יעזור שום דבר!

(הסיפורים האחרונים מתוך הספר 'רבי מיכל יהודה')

 

[אחד יחיד]

בשנת תשל"ט יסדו בני המשפחה וגיסו של רבינו, הנודע בגאונותו המופלאה, רבי שלמה הרשלר, ואחדים מתלמידיו ומוקיריו, כולל לימי שישי ושבת קודש. בעצת רבינו קבעו הם לימודם בסדר 'טהרות', ואכן הצליחו לקבץ קבוצת אברכים מופלגי תורה, שלמדו בכל יום שישי ושבת קודש בסדר 'טהרות'. רבינו השתדל לחזק את הלימוד במסגרת זו, והיה מגיע מפעם לפעם ללמוד בחברתם – עד כמה שמחויבויותיו האחרות אפשרו לו. גם כשהיה לומד עם נכדיו היה קובע את מקום לימודו שם, כדי לחזק את אווירת הלימוד – אף כשלא למד עמהם בסדר 'טהרות'.

את עיקר החזקת הכולל נטל על עצמו איש אחד נלבב, ממוקירי זכרו של רבי שלמה הרשלר, אולם היו תקופות שהאיש לא יכול היה לעמוד בהתחייבות זו, והיה רבינו חוסך מכספו פרוטה לפרוטה, לשלם לאברכי הכולל את המילגה החודשית עבור לימודם זה.

בעת שמחת חנוכת הבית לבית מדרש שעל ידי יוצאי פוניבז' בבני ברק, שב ועורר רבינו בפומבי את ענין הקמת כולל טהרות. אף כי בשעת מעשה לא באה הצעה זו אל הפועל, מכל מקום נפלה על אוזן שומעת – וכחלוף שנים אחדות, כאשר ביקשו להקים מסגרת לימוד בחבורה בבית מדרש זה, עורר והזכיר איש יקר רוח מתלמידי רבינו, את קריאתו בעת חנוכת הבית.

כיון שהגיעה העת, נכנס הלה לרבינו, ואמר: "הנני!" – הוא הציע את עצמו לעמוד לימין רבינו, וביקש את הדרכתו כיצד ליישם את ההצעה ולהביאה לידי מעשה.

בהנחיית רבינו, פנה לרבי איתמר גרבוז, אז – מלומדי כולל פוניבז', וכיום ראש ישיבת 'אורחות תורה', אשר ידיו רב לו אף בידיעת סדר טהרות היטב, שנענה לעמוד בראש כולל זה. יחד עמו התגבשה קבוצת אברכים תלמידי חכמים מופלגים בני עליה, ובראשית זמן קיץ תשנ"ח, החלו את לימודם במסכת זבים.

בד בבד פנה האיש הנזכר – החפץ בעילום שמו – ליחידי סגולה והציע להם להיות שותפים במפעלו של רבינו, והיו מהם שהשכילו ליטול בו חלק וזכות.

במשך זמן הקיץ וזמן אלול למדו את כל מסכת זבים, וכשסיימו אף שנו וחזרו בשנית על לימודה, ובשלהי זמן אלול נערך הסיום הראשון, בהשתתפות רבינו, אשר ראה בכך את התחלת מימוש החזון, תחילתו של מפעל גדול שיביא לחידוש בעולמה של תורה.

שמעו של הכולל עורר הדים והיכה גלים, ורבים חפצו גם הם להיכנס בשערי הדעת. כך בהמשך השנים הוקמו כוללים נוספים ברחבי הארץ, עד שכיום מתפרסת 'רשת הכוללים ללימוד סדר טהרות בעיון', מרכסים וחיפה שבצפון, ועד אופקים ונתיבות שבדרום – ובתווך עיר הקודש ירושלים, קרית ספר ובית שמש, רחובות, פתח תקוה ואלעד – עשרים ושלושה כוללים בהם מאות אברכים השוקדים מידי יום בלימוד סדר טהרות בעיון, כפי אשר השתוקק רבינו, ועל פי ההנחיות וההדרכות שיסד לכוללים אלו, ועוד היד נטויה בסייעתא דשמיא.

השותפים

במשך תקופה הוחזק הכולל בתרומת אחד מנדיבי עם, שהעמיד סכום מסוים לענין נשגב זה. בחלוף הימים, כשכלו המעות מן הכיס, הועמד המשך היוזמה בשאלת קיום.

רבינו עמד בפני התחבטות: מעודו נמנע מלהזדקק לטובת הזולת. סכומים עצומים של כספי צדקה עברו תחת ידו, ואת הכל העביר למוסדות התורה ולנצרכים שונים – "אילו אבקש תומכים למען הכולל שאני הקמתי, הרי אני מבקש לעצמי – וזאת אינני מסוגל".

על כן העלה רבינו הצעה: הוא מבקש 'שותפים' למפעלו: "אני מעמיד את הלומדים והמסגרת, ומי שיחזיק בעץ ה'דעת' הזה, יהיה שותף עמי במצוה זו שווה בשווה!" – הציע.

השותפים – נדיבי עם שהרימו תרומה נכבדה לקיום והחזקת הכוללים – אף קיבלו תעודה חתומה על ידי רבינו, בה חקוקים "בעט בברזל ועופרת, למען תעמוד לנצח למשמרת".

על ההערכה הגדולה שחש רבינו ל'שותפים', מספר ראשון השותפים, הרב יששכר קנול, שיחד עם אביו הנגיד, רב הפעלים לתורה וצדקה, הרב שרגא פייבש קנול, העמידו את הבסיס הקיומי הראשוני של הכולל הראשון, וזוכה להמשיך בזה כל השנים בתמידות, במסירות וידידות:

"היתה לי קביעות ללימוד 'דף היומי' עם רבי שלמה לוינשטיין. ביום מן הימים עלתה שאלה על הפרק, והחלטנו לגשת שנינו לרבינו אשר קיבל את פנינו בחום. לחיצת ידו החמה וחיוכו הרחב, גרמו לכל מבקר לחוש כאילו הוא ידידו מנוער.

"לאחר תקופה, שלח אלי רבינו שליח עם הצעת שותפות: להקים כולל שבו ילמדו כשלושים אברכים סדר טהרות בעיון. כמובן שנעניתי להצעה – וכי אפשר לוותר על שותפות עם רבינו?

"בעקבות הקמת הכולל, זכיתי ללמוד בקביעות עם רבינו בכל יום חמישי בלילה בביתו. שם זכיתי להתחמם מול האור הגדול, וללמוד כיצד מתנהג יהודי, שכל צעד ושעל שלו הם בבחינת ספר מוסר מהלך.

"לאורך כל השנים, היה רבינו מזכיר לי בכל הזדמנות: 'אתם הייתם הראשונים…'. את הכרת הטוב שלו על כך, לא ניתן לתאר ושער. אל העובדה שבעקבות כך הוא מקדיש ללמוד עמי שעות ארוכות מזמנו המדוד, בכל שבוע ושבוע, הוא התייחס כדבר המובן מאליו, וכלל לא ראה בזה כתשלום ותמורה.

"יחסו בשעת הלימוד עמי, היה כשווה בין שווים. מפני כבודו הקפדתי לשבת בשיעור עם החליפה, וכמעט תמיד היה פונה אלי בחיוך: 'כבודו יכול להוריד את המעיל'… זמן השיעור היה בדרך כלל, לאחר שרבינו היה חוזר משיעור או שיחה, והייתי ממתין לו מחוץ לביתו עד שיגיע. מחוץ לבית היו ממתינים לו אנשים רבים, שביקשו ברכה ועצה, ורבינו היה מתייחס לכל אחד ואחד בסבלנות. כשהיה מבחין בי, היה מברך אותי לשלום, ומציע שאכנס לבית לפניו. כשהיה נכנס לחדר, והיה רואה שאנחנו עומדים עד שיכנס ויתיישב, היה מיד אומר: 'אפשר לשבת!'. ניכר היה כי לא נעים לו שאנו ממתינים בעמידה לכבודו.

"באחת הפעמים, כאשר נכנסתי ללמוד עמו, ישב שם אברך צעיר. רבינו הציג בפני את האברך, כתלמידו לשעבר המשמש רב קהילה בחוץ לארץ, ונמצא בביקור בארץ. רבינו הוסיף וביקש את רשותי, אם אני מסכים שהוא יצטרף אלינו היום לשיעור. כמובן שעניתי לרבינו שהוא הבעלים על השיעור והמקום, ומה שהוא מחליט, מקובל עלי בהחלט. אך כמה מפליאה היתה הענווה של רבינו – בראותו בלימודנו 'חברותא' משותפת, שיש לבקש את רשותי כדי לצרף אדם נוסף ללימוד…

"כך גם כלפי שאר הנדיבים, שהשתתפו בנשיאת עול החזקת הכוללים, חש הכרת טובה מרובה. מידי ערב ראש השנה היה שולח להם את ברכתו לשנה החדשה, וכן בכל עת שהיתה שמחה בביתם, היה משתדל להשתתף בשמחתם. כשנמנע ממנו הדבר מחמת ריחוק המקום, היה שולח להם בכתב את ברכתו, כשהוא מציין את השתתפותו בשמחתם ממרחק מקום וקירוב לב".

ידידי טוהר

במלאות עשור ליסוד 'כולל טהרות', התקיים בג' שבט תשס"ח, כינוסי 'ידידי טוהר' – כינוס של הודאה לנותן התורה, ומעמד הערכה לכל אותם נדיבי לב, אשר אוחזים בעץ החיים של סדר הדעת.

בהגיע יום זה, הרגשתו של רבינו היתה שזה יום שמחה מיוחד עבורו, לברך ולהודות להקב"ה במקהלות עם, על שזיכה אותו להעמיד ולכונן את לימוד סדר טהרות בין הלומדים באופן נעלה. באגרת הזמנה מיוחדת לכינוס, מביע רבינו את שמחת לבו על טוב חלקו בהעמדת וקיום מפעל כביר זה.

מכל קצוות תבל נקבצו באו לך, עשרות נדיבים מוקירי תורה ולומדיה, המחזיקים בעץ החיים של כלל עולם התורה בכלל, ושל רשת הכוללים בפרט, התכנסו במעמד הנשגב לשוש ולשמוח עם מורם ומאורם, רבינו, ביום שמחתו, מתוך רגשות הכרת טובה על שזכה וזיכה אותם להחזיק את הלימוד בסדר טהרות כבר עשור שנים.

הם התרגשו לחזות ולשמוע עד כמה גדולה ועצומה זכותם בהחזקת לומדי התורה בטהרה, וחשו ביתר שאת את הערכתו של רבינו כלפיהם על כך, אותה הוא ביטא ברגשי שותפות וידידות עמוקה – כפי שהיה קורא להם תמיד 'שותפים', ובפרט כעת כשחזר והדגיש זאת בהתכנסות זו.

מתוך הכרת טובה ללא גבול למען אותם נדיבי לב, יצא רבינו מגדרו, עלה עמהם לקברו של רבו הגדול מרן ה'חזון-איש', שם נשא תפילה והעתיר על כל אחד ואחד מתומכי הכוללים, השותפים למפעל חייו.

היה זה מעמד מלא הוד, מלווה בהתרגשות גדולה שאפפה את הנוכחים שזכו לכך – לעלות עם רבינו לשפוך שיח בעבורם בקבר רבו הגדול בעל ה'חזון-איש'.

תחילה נאמרו פרקי תהילים פסוק בפסוק בהתרגשות, ולאחר מכן המשיכו כל אחד לשפוך שיח ולבקש על צרכיו הפרטיים.

בסיום התפילה, עברו כולם, אחד לאחד, לפני רבינו והזכירו שמותיהם ושמות בני משפחתם, רבינו האזין ברוב קשב לבקשת כל יחיד ובירך בחום ובכל לב, תוך שהוא נושא תפילה ותחינה מעומק לבבו, שיקבל ה' משאלות כולם לטובה.

אותו ערב שרר מזג אוויר קריר, ולמרות זאת, ישב רבינו במשך שעה ארוכה בסמוך לציון, חשוף לרוח ולקור, כשטיפי גשמים מזרזפים ממעל, בסבלנותו ובמתינותו המפליאה שמע והזכיר בקשת כל אחד ואחד מן הנדיבים, כאות הכרת הטוב לשותפים עמו בנשיאת משא הקודש של המפעל הקדוש הזה.

גם בהמשך הערב כשהתכנסו באולם לסעודת מצוה, ישב רבינו בחדר הסמוך לאולם בשעה הראשונה, וכל אחד מהשותפים – הידידים נכנס בפרטות, כשרבינו מתעניין בשלומו ומצבו בכל ענייניו, והודה לו על שותפותו ועל שטרח לבוא לשמחה ביום זה.

כל עשיותיו לשמה

על אף העול בהחזקתם הכספית של הכוללים, לא נרתע רבינו מלקחת על עצמו עול כבד זה. נאמן לדרכו, כל מחשבותיו היו רק על התועלת הגדולה, לחיזוק עמוד התורה על ידי הקמת כוללים אלו.

כדוגמא יצויין, שמיד אחרי פטירת רבי חיים קמיל, ראש הישיבה באופקים, הורה רבינו על פתיחת סניף של הכולל באופקים, באומרו שקהילת אופקים בפרט וקהילות הדרום בכלל, איבדו כעת את הודם ותפארתם, וכיון שהחלל גדול וחסרה עכשיו תורה בדרום, לכן עלינו לחזק את הקהילה על ידי רוממות התורה. הוספת העול הכספי לא היה חשבון להימנע מפתיחת סניף נוסף, בהיותו בטוח שזכות התורה תעמוד להשיג את כל הנצרך להחזקת הכולל.

גם הכולל בעיר חיפה נפתח מסיבה זו. היתה זו תקופה שהיה דוחק בכסף בקופת הכוללים, אך רבינו שמע מאברכים בני המקום ששיחרו לפתחו, שהקהילה של האברכים בחיפה מתפתחת אבל אין בה 'כולל ערב', ולא עוד אלא שבכל העיר חיפה אין 'כולל ערב'. מיד פתח רבינו את הכולל, וכיום יש שם כבר כמה כוללים.

בשולי הדברים כדאי להזכיר, שזו היתה הוראתו הקבועה, שכאשר יש כסף בקופת הכוללים – מיד צריך להוסיף לאפשר לאברכים נוספים להשתלב בכוללי, כדי להגדיל תורה. אין לחשב חשבון המחר, מהיכן יהיה כסף לדמי החלוקה בחודש הבא…

בשנת תשס"ז, בשלהי חודש תשרי, התנדבו שניים מהנדיבים סכום גדול להחזקת הכוללים. מקורבו ובן ביתו של רבינו, הרב חיים מרדכי הערץ, שפעל והפעיל בשליחותו בין נדיבי עם, להשיג מידי חודש את הסכום הדרוש לדמי החלוקה החודשיים, בישר לרבינו בשמחה על ההצלחה, כשהוא מוסיף שהנה כעת יש הרווחה, ויש כסף בקופת הכוללים למספר חודשים, אך רבינו נענה מיד: "ב"ה! אם יש כסף – יש להזדרז עכשיו עם התחלת זמן חורף, לפתוח עוד סניפים לכולל". וכך נוספו לרשת הכוללים עוד שני כוללים בשכונת 'גני הדר' בפתח תקוה ובקריה החרדית בבית שמש.

כך גם הורה תמיד בערבי חגים, כשיש כסף בקופת הכולל – יש לתת תוספת חג לאברכים די צרכם להוצאות החג, ולא לשמור ממון לחודש הבא, גם אם אין מידע מהיכן יגיע תקציב לחודש הבא, וכך הקב"ה ישלח לנו סייעתא דשמיא.

במעמד סיום, שהתקיים לבני הכוללים מאלעד ומאופקים בחודש ניסן תשס"ו, העלה רבינו את החובה להשתדל בשמירת הסדרים במלואם, ובתוך דבריו סיפר עובדא מופלאה, וכך אמר: "אברכים שואלים כל מיני שאלות בענין שמירת הסדרים, ומהו אונס. בהקשר לכך ברצוני לספר עובדא ששמעתי באחרונה, וכך סיפר לי אחד מקירי קרתא דשופריא, שהוא היה הראשון שייסד כולל ערב גדול בירושלים לפני עשרות שנים, וקיבץ קבוצה מאד נבחרת של טובי האברכים שהיו אז בעיה"ק, שהצטרפו לחבורה ללמוד בכולל ערב זה.

"בהיותם באמת טובי האברכים, לכך שילם להם מידי חודש מילגה מכובדת. מסדרי הכולל שם, היה פנקס מיוחד שבכל חודש נכתב בו מצב שמירת הסדרים של כל אחד מהאברכים. וסיפר הרב הנ"ל, שכעת פתח את הפנקסים הישנים, השמורים עדין עמו מהתקופה ההיא, ומצא שם רשימה של שמות מספר אברכים שמצויין עליהם כך: 'אלו שמרו כל סדרי הכולל במלואם ולא חיסרו כלל, אף לא בטענת אונס של שמחה או להיפך ח"ו'. ועל שאר האברכים מצויין, כי גם הם ככלל שמרו סדרי הכולל, וח"ו אף אחד מהם לא זילזל בסדרי הכולל, אך מצויין שם, שהם אירע להם גם איזה אונסים, פעם של שמחה משפחתית ופעם של ההיפך.

"הוסיף המספר ואמר לי: 'עברתי על שתי הרשימות שם אחר שם, ומה נשתוממתי לראות, כי אלו שנרשם ששמרו הלימוד ולא נמצא אצלם אף לא טענת אונס, נעשו ברבות הימים לגדולי ישראל ממש [ואף הזכיר בפני את השמות, וחלקם בודאי היו מוכרים לאברכים כאן וכבר נלב"ע, אלא מכיון שיש ביניהם החיים עמנו כיום לאוי"ט, לא אזכיר שמם ברבים]. והאחרים שנכתב שככלל שמרו הסדרים, אך נמצא אצלם גם מקרה אונס, מצא שאמנם כולם בעלי בתים יראי ד' יודעי ספר וקובעי עיתים לתורה, אך אף אחד מהם לא נשאר ולא גדל להיות מגדולי התלמידי חכמים כיום'. עד כאן המעשה. כמדומני", סיים רבינו את דבריו, ואמר:" די במעשה זה לענות על כל השאלות בענין שמירת הסדרים"…

בדבריו לאברכים היה חוזר ומעורר, שצריך שתהיה אהבה ואחוה בין האברכים. אמנם, באים לכולל בשביל ללמוד, אבל צריך שתהיה אחוות אחים בין האברכים, וכל אברך צריך לשים לב על מצבו של חברו, להאיר תמיד פנים איש לרעהו, ולחפש הזדמנויות לשבח את השני ולומר לו מילה טובה. והיה חוזר ומזכיר בכאב מקרים ששמע עליהם, שאברך היה חולה לתקופה, או שאחד מבני ביתו היה חולה, וכן מקרים שונים אחרים של קשיים שעברו על אברך פלוני, וחבריו לכולל לא ידעו כלל על המצב שעבר עליו, ועל הקושי שהיה לו. מעומק לבו היה תמה: "הלא נושא בעול עם חברו – מלבד המצוה של חסד, זה מקנייני תורה!. לשאת בעול הכוונה להרגיש את מצבו כאילו זה מצב שלך, ואיך קורה שלומדים יחד על ספסל אחד, ולא מרגישים במצבו של השני? אם ח"ו נראה לאברך שיש לחברו מצב שצריך עזרה או סיוע, הרי שחובת האברכים בני הכולל, בחכמה ותבונה, למצוא את הדרכים לסייע בידו!".

(מתוך הספר 'רבי מיכל יהודה')

 

[אחד יחיד]

רבי אריאל סולי שיבדלחט"א, אברך מתלמידי רבינו מרן הגאון רבי מיכל יהודה ליפקוביץ זצוק"ל בעבר, נכנס לבית שברחוב וילקומירר ורבינו שמח לקראתו: "טוב שבאת, בעיר יבנה נסגר בית ספר, לך ותפתח אותו" – הורה לו.

הרב סולי שעסק כבר בפעילות למען בתי ספר התורניים בערי הפריפריה היה מעורה באותו מקרה, היסס: "הרי יש עליו צו סגירה ממשרד החינוך ובנוסף גם צו משטרתי…".

אולם רבינו מעודדו ומחזקו: "אל תחשוש! לך ותפתח… עוד ייצאו משם תלמידי חכמים".

מספר הרב סולי: "סמוך ובטוח בהוראת רבינו, פתחנו את בית הספר, וראינו ניסים גלויים לכל אורך הדרך – הן בעצם פתיחתו, הן בתפקודו ובהחזקתו השוטפת".

בהוראתו עשינו כל מה שנצרך לטובת חינוך התלמידים מבלי לחשב חשבונות של חוסר תקציב, וכל פעם שנקלעתי למצב שלא היה לי כסף להחזיק את פעילות בית הספר, הייתי נכנס אל הקודש פנימה הייתי מציג לפני רבינו את המצב ומקבל הוראה מה לעשות, לפעמים הורה לא להתייאש והיה מברך שיגיע כסף, ולפעמים הורה לנסוע לחו"ל, תמיד עשינו כהוראותיו מבלי לזוז ימין או שמאל וראינו ישועות נפלאות.

באחד הימים נקלענו למצב קשה, היה חסרון גדול בתקציב ולא ידעתי מהיכן נוכל להשיג את התקציב החסר, התקשרתי לנאמן ביתו של רבינו נכדו הרב יוסף שלמה קורלנסקי, וביקשתי שיציג בפני רבינו את הנתונים כדרכי, וישאל מה עושים, רבינו השיב: תאמר לו הרי יש לו תורמים בפנמה שמכירים ומוקירים אותו, שיסע לשם ובעזרת השם יהיה לו סייעתא דשמיא לחזור מרוצה. נדהמתי מתשובת רבינו היות והיה זה בחודש אלול ובחודש תמוז שלפני כן הייתי בפנמה, ורבינו ידע גם ידע על נסיעתי בחודש תמוז, ואיך אחזור ואסע כבר שוב לשם, העזתי פני וביקשתי שישאל שוב את רבינו: היות שהייתי שם לפני חודשיים, והנדיבים נתנו לי בעין יפה, למה שישובו ויתנו כעת שוב, ויותר מכך זה יכול גם להזיק לי לעיד, כי הנדיבים מאוד לא אוהבים שחוזרים ומבקשים מהם אחרי תקופה קצרה שוב, זה יעשה עליהם רושם לא טוב. אולם רבינו חזר על דבריו "שיסע והקב"ה יעזור שיחזור מרוצה".

דרכי היתה בכל פעם כשעמדתי לנסוע לחו"ל שאלתי את פי רבינו לכמה זמן לנסוע, ורבינו היה מורה כל פעם תשובה אחרת, פעמים אמר שיהיה מספיק שבוע, ולפעמים אמר כשבועיים, גם הפעם רציתי לשאול, אולם היתה לי בעיה נוספת, היה זה ביום שני בשלהי חודש אלול, וביום שני שאחריו כבר יחול ראש השנה, הנסיעה עצמה אורכת יום שלם ואם כן למה אסע, הרי חייב אני לחזור לראש השנה ולא אספיק לעשות כלום. אולם רבינו השיב: יכול הוא לנסוע מחר יום שלישי ויהיה לו את יום רביעי חמישי ושישי ובמוצאי שבת ייצא משם חזרה לארץ ויגיע לפני ראש השנה ובעזה"י יהיה לו הצלחה.

פניתי מיד לחברת הנסיעות, בתחילה אמרו לי שאין להשיג כרטיסים בימים הקרובים, אך התעקשתי והסכמתי לשלם עבור כרטיס יקר במחלקת עסקים, ובלבד לקיים דברי רבינו.

בפנמה, ציבור היהודים שומרי התורה ומצוות מאוגדים בקהילת "שבט אחים", באותם ימים היה זה עוד בחיי רב הקהילה הנערץ רבי ציון לוי, אשר הנהיג את הקהילה ברמה וכל אנשי הקהילה סרו למרותו בכל ענייניהם וגם בחלוקת כספי הצדקות היו נועצים ועושים הכל על פיו. בתחילה הביע פליאתו מה הגעתי כעת כחודשיים אחרי שהייתי כאן, שחתי לו את הוראת רבינו, הוא שמע ואמר שיראה מה שייך לעשות, ואכן הוא דיבר בענייני עם נשיא הקהילה ולמחרת הודיע לי שאלך למשפחה פלונית שדיבר איתם שיתרמו עלות הנצחה של כיתת לימוד בבית הספר. עשיתי כדבריו הלכתי לפגישה עם משפחת הנדיבים שציין, אולם להפתעתי הם השיבו פני ריקם ויצאתי ממש בבושת פנים. היה זה דבר חריג כי על פי רוב לאחר שרב הקהילה דיבר, היו הגבירים עושים כדבריו וכאן לפתע סרבו לתת.

ידעתי שאין לי מה להמשיך לעשות, ללכת לגבירים פשוט התביישתי, מה אומר להם ובאיזה טענה אבוא כעת לבקש שוב עזרתם, חשבתי בליבי שאת מאמר רבינו עשיתי בעצם נסיעתי, למחרת היה זה כבר יום חמישי, מכיון שלא היה לי מה לעשות הלכתי ללמוד בכולל של הקהילה. והנה במבואה ליד הכניסה לכולל פוגש אני את אחד הנדיבים מבני הקהילה, הלה היה תורם לי מידי שנה מאה דולר בלבד, מעולם לא הצלחתי להוציא ממנו תרומה ראויה לשמה, אך היתה לנו הכירות וידידות, בראותו אותי קיבל את פני בשמחה, אולם תמה בפליאה ושאל: מה אתה עושה כאן הרי רק לפני שבועות מספר היית כאן, סיפרתי לו דברים כהוייתן, ואמרתי לו שאת מצות רבינו עשיתי ובאתי, אך אין לי העזה לפנות שוב לנדיבים ולכך אני בינתיים יושב בכולל ולומד. הלה שמע את הדברים, ראיתי שהוא מהרהר, ולפתע אומר לי תמתין כאן רגע, אני ניגש לרכבי שם נמצאים השיקים, לאחר מספר רגעים הוא חוזר ומגיש לי שיק חתום, כשראיתי את הסכום שרשם עמדתי כולי נפעם מהתרגשות היה זה סכום עתק שמעולם לא קיבלתי סכום כזה, הרגשתי שאני מתמוטט מהתרגשות איך נגלה לפני כזה נס ונתקיימה ברכת רבינו במלואה שאחזור לארץ שמח.

אולם לא די בזה, אחרי שזכיתי לכזו הארת פנים אמרתי בלבי אולי ננסה עוד, היה שם עשיר גדול מהגדולים שבנדיבי פנמה שהכרתיו ואפילו היינו ידידים אך עד אז לא הצלחתי לקבל ממנו תרומה לבית הספר, חשבתי אולי הפעם בכח הסייעתא דשמיא שיש לי מברכת רבינו אולי אצליח. נסעתי למשרדו של העשיר אולם הוא לא היה במשרד, השארתי הודעה שימסרו לו שבאתי לבקרו לדרוש בשלומו ולאחל לו שנה טובה. לאחר כמה שעות הוא חוזר אלי בטלפון ומתעניין בשלומי ושואל לשם מה באתי לפנמה שוב, סיפרתי לו את המצב בבית הספר ואמרתי לו שבציווי שלרבינו באתי לנסות להציל את קיום בית הספר. לא היה נראה שהוא מתרגש מהדברים, הוא שאל מתי אני חוזר לארץ אמרתי לו במוצאי שבת, אם כך אמר כבר לא ייצא לנו להיפגש, שיהיה לך בהצלחה ונסיעה טובה ובזה סיימנו.

הבנתי שלא הצלחתי איתו גם הפעם, אך המשכתי לנסות אצל נדיבים אחרים מעט ואכן קיבלתי עוד כמה תרומות, ובמוצאי שבת נסעתי חזרה לארץ מרוצה ושמח.

בצום גדליה הגעתי לביתו של רבינו כדי להודות לו על הניסים שפעל עבורי, היה זה לעת סיום הצום, רבינו שמח לקראתי והזמין אותי לתפילת מעריב שהתקיימה בביתו ולשבור את הצום לאחר מעריב, נשארתי ואחרי מעריב ביקש שאכנס איתו למטבח ודאג שיכבדו אותי במאפה ושתיה. סיפרתי לפניו בשמחה מה שהיה בפנמה, והוספתי לשאול, הנה בעל משפחה ברוכה אני וזקוק אני לפרנסת ביתי, ואני משקיע כל זמני בקיום בית הספר, שמא אוכל לקחת אחוזים מהתרומות שאני אוסף, הוספתי לומר שהרבה ממנהלי המוסדות לוקחים אחוזים מהתרומות ואני איני מבקש אחוזים גבוהים לצרכי פרנסתי. רבינו הגיב מיד כי אין דעתו נוחה כלל וכלל מלקיחת אחוזים מתרומות הנדיבים, אין זו הדרך הישרה, יכול אתה לקחת משכורת חודשית קבועה אך לא אחוזים, והוסיף ואמר לי דע לך אם אכן תנהג כך ולא תיקח אחוזים מהתרומות רק משכורת נורמלית כמנהגו למנהלים המועסקים במוסדות חינוך, אני אומר לך שיהיה לך הצלחה רבה. ואז פנה ושאל האם אני מקבל את דבריו ומסכים עמם, עניתי כי כמו תמיד את הוראותיו אני מקיים מבלי לנטות ימין ושמאל. רבינו חזר ואמר אם כך יהיה לך הצלחה מרובה.

למחרת בהפתעה גמורה, אני מקבל הודעה מאותו גביר שניסיתי לפגוש וששוחחתי עמו בטלפון אך לא יצא כלום משיחתנו, שהוא שולח לי תרומה של עשרות אלפי דולר. הנה מיד שקיבלתי על עצמי לעשות כרצון רבינו נתקיימה ברכתו ושוב זכיתי להצלחה גדולה. יצויין, שמאז כבר עברו שנים ומידי שנה אני מבקר בפנמה ומנסה להתרים את הנדיבים שם, אך מגביר זה לא שבתי לקבל עוד, והיה זה הפעם היחידה שלפתע שלח סכום גדול כזה.

עוד הורה לי רבינו: "ככל שתלמד אתה בעצמך יותר, כך תהיה לך יותר סייעתא דשמיא בניהול בית הספר". וכשנכנסתי עם ילדי להתברך, ענה רבינו: "כל מי שדואג לילדי ישראל, הקב"ה ידאג לילדים שלו". עם זאת הורה לי, שבנסיעותי לחוץ לארץ למען בית הספר, אקפיד לא להעדר מהבית יותר משבת אחת – "הילדים צריכים לראות את אבא".

גם הורה לי רבינו, שלא אסע להתרים, אלא למקומות בהם תהיה לי גם אפשרות למסור שיעורים – "וכי יפלא מהשם דבר, להביא אליך את הכסף? מה שהקב"ה גזר שתסע למקומות נידחים, הוא רק כדי לקרב ולהשפיע על אחינו בני ישראל".

(מתוך הספר 'רבי מיכל יהודה')

 

[אחד יחיד]

בעת ששהה רבינו בירושלים לצורך מנוחה, בימי בין הזמנים של חודש אב, בשבת הראשונה לשהותו במקום, הוצע לו ללכת ולהתפלל בבית חכם מחכמי המוסר שגר בשכנות מקום, הנושא שיחה בין קבלת שבת לערבית. רבינו, שש על ההזדמנות לכבד את אותו חכם וגם לשמוע את דבריו.

לשבת הבאה, לא הלך שוב להתפלל שם, וטעמו ונימוקו עמו: "אם אלך גם השבת, הרי שהדבר ייהפך לקביעות – שבכל פעם שהנני שוהה בסביבתו אני בא להתפלל איתו, ואם לא אבוא בפעם הבאה מאיזו סיבה שתהא, הדבר עלול לפגוע בו".

בעובדה זו התבהרו דברי רבינו שהיה אומר רבות: "המידה החשובה ביותר – היא 'פיקחות'! שכל המידות צריכות להתנהל עימה – עם פיקחות".

הפיקחות והחשבון היו נר לרגליו בכל עת, לכלכל את צעדיו מתוך זהירות מופלגת, לבל יצא חלילה מכשול או פגיעה. והפקחות של השתיקה, גם היא היתה מתובלת במהלכיו – על כל צעד ושעל.

 

[אחד יחיד]

בא רבינו לביקור חג בבית מחותנו, רבי יוסף שלום אלישיב. טיפס את המדרגות הגבוהות והמיושנות, נכנס אל הבית, ושני הגדולים המתיקו בדברי תורה מענייני דיומא, ואחר נפרדו בברכת החג.

ירד רבינו את המדרגות, וכשהגיע למטה, אמר: "אוי, שכחתי משהו…" – והחל חוזר ומטפס את המדרגות. מלווי רבינו ניסו לעצור בעדו, בהציעם כי הם ילכו ויביאו לו את אשר שכח – אך שתק ועמד על דעתו לעלות שוב את כל המדרגות לבית מחותנו.

הגיע שוב אל הבית בו היה לפני רגעים אחדים, ומלוויו עקבו אחריו בסקרנות: מה שכח רבינו, שכה היה חשוב בעיניו לעלות בעצמו לשם כך?

והנה פונה רבינו לבן מחותנו – רבי אברהם שהיה אז בבית, ואומר לו: "יסלח לי, כמדומני, שכאשר יצאתי מן הבית לא אמרתי לכם 'שלום' ולא נפרדתי כראוי… אבקש את סליחתכם". נפרד ממנו בברכת שלום לבבית וחמה, יצא מן הבית ופנה לדרכו.

 

[אחד יחיד]

אווירת השבת השלווה נסוכה על רחובות בני ברק. רבינו שב מן התפילה בישיבת 'תפארת ציון', כשטליתו הלבנה מוסיפה הוד לפניו המאירות. שקוע במחשבות של תורה, אך דעתו אינה מוסחת מהעוברים והשבים. והנה צועד מולו איש פשוט למראה, צעדיו כבדים ועיניו כבויות.

רבינו מרים את עיניו, במאור פנים ובקול ענוג ורך מאחל לו: "שבתא טבא ר' יהודי, גוט שבת!".

האיש תמה לרגע, האמנם אליו כוונה הקריאה?! הוא סבב לאחור, בהיותו סבור כי לבטח אל האיש שמאחוריו נועד האיחול… אך לא, איש לא נראה בכל הרחוב מלבדו.

משהבין כי רבינו התייחס אליו אישית, פנה נרגש כולו ואמר: "כבוד הרב, אתה הראשון שמאחל לי 'שבת שלום'!" – והחל שופך את ליבו ומספר את קורות חייו: "אוד מוצל מאש אנוכי, מברנוביץ עיר מולדתי. שם הייתי אדם מוכר, אבי עליו השלום היה מנכבדי העיר, וכולם היו מכבדים אותי. וכאן איש אינו מכיר אותי, איש אינו מתייחס אלי – אתה, הרב, הראשון שמאחל לי 'שבת שלום'…".

אמירת ה'שלום' המלבבת של רבינו לכל אדם, האירה לבבות רבים של אנשים שחשו בודדים ונדכאים.

היה זה בשבת קודש בכולל 'חזון איש'. עם תום התפילה, כשרבינו עשה את דרכו ביציאה מהיכל בית המדרש, כדרכו האיר פניו באיחולי שבת שלום לכל מי שנקרה בדרכו, גם ליהודי האלמוני והבודד שעמד מן הצד.

עיני היהודי האלמוני החלו זולגות דמעות: "כבוד הרב, אתם הראשונים שאומרים לי כאן 'גוט שבת'… אף אחד לא מכיר אותי ולא יודע ממני מאומה… שנים רבות התגוררתי באמריקה, בשנים שלא ידעו שם כמעט מאידישקייט, ניסיון השבת, היה ניסיון קשה ומר – כל מי שביקש לשמור שבת, התקשה למצוא מקור להתפרנס ממנו, ונידון לעניות מנוולת ולרעב מחפיר. יהודים רבים לא עמדו בניסיון… ואני, אמנם יהודי פשוט אנכי, תורה לא למדתי מנעורי, אבל בניסיון שמירת השבת עמדתי בעוז! וכאן – אף אחד לא מבין לרוחי, ולא מעריך את גודל מסירות הנפש שהקרבתי למען שמירת השבת".

מעשים אלו וכיוצא בהן, עוררו וחיזקו את רבינו בדרכו ביתר שאת, להקדים שלום לכל אדם ואיש, גדול כקטן, חשוב ומכובד כדל ופשוט.

 

[אחד יחיד]

בכל ליל שבת, כאשר היה חוזר מהישיבה לביתו, והרחוב היה מלא בהמון מתפללים השבים לביתם – זקנים עם נערים, חסידים וסתם עמך, לכולם היה מקדים בברכת 'גוט שבת' בקול רם, כשהוא מרכין את ראשו לקראתם. ולא אחת היו רבים שעברו על פניו מבלי משים לב, ואילו הוא היה מקדים לברכם בברכת השבת, והיו נעצרים בתדהמה. גם כאשר היה מגיע אל המקווה בערב שבת, היה מברך לשלום את הבלנים או הקופאי היושב בפתח.

אחד מאלו שזכה לברכת 'גוט שבת' מרבנו, תיאר: "ה'גוט שבת' של רבינו היה נאמר בנעימה מודגשת ועם כל הלב. כששמעתי את האיחול כפי שהוא יוצא מפיו, לראשונה בחיי שמתי לב למשמעות של האיחול!".

 

[אחד יחיד]

היה מעשה, בעת שהשתתף בכינוס גדול באולם 'וגשל' שבבני ברק. ביציאתו משם, בתוך כל המולת אלפי המשתתפים, חלף רבינו על פני המאבטח שעמד בפתח, והאיר לו פנים: "תודה רבה לך, שבת שלום!".

נכדו של רבינו שהתלווה אליו תמה: "סבא, עד כאן?" – ורבינו משיבו: "חשוב נא, מתי כבר מזדמן למאבטחים הללו לחזות בפנים יהודיות?"

 

[אחד יחיד]

גבאי צדקה מאחת הערים בארץ, נכנסו לרבינו בלוויית אחד מתלמידיו הקרובים, לבקשו שייתן להם מכתב המלצה.

רבינו קיבלם בחביבות, והתעניין בחיבה בפעולות הצדקה שלהם. במהלך השיחה, החל אחד מגבאי הצדקה לשוחח עם רבינו באידיש – השפה השגורה על לשונו. רבינו הקשיב לו, אך בהזדמנות הראשונה כשהלה הפסיק מדיבורו לכהרף-עין כדי לשאוף אוויר, הפסיקו ופנה לתלמידו ושאלו: "האם הנך מבין אידיש?". ומשאמר התלמיד שאינו מבין, ביקש רבינו מאותו גבאי צדקה שיאמר את דבריו בלשון שגם תלמידו יבין.

התלמיד אמנם הגיב שאינו מקפיד, ומה עוד שהרי יודע הוא את תוכן הדברים – אך רבינו לא הסכים לכך, ודרש שהשיחה תתנהל אך ורק בשפה אותה מבינים כל הנוכחים.

אמר בעל המעשה: "שני דברים למדתי במעמד זה: האחד, הזהירות בכבוד הבריות, לבל יחוש כזר בין זרים. זאת ועוד, גם הערה זו נעשתה מתוך כבוד הבריות, כשרבינו לא העיר מיד, אלא המתין שהלה יפסיק מעצמו לרגע מדיבורו, ורק אז העיר לו על כך, ולא נכנס לתוך דבריו".

 

[אחד יחיד]

פעם במהלך השיעור, נזקק רבינו לבאר את דבריו לאחד התלמידים ששפת העברית לא היתה שגורה בפיו, וכדי להבהיר לו את מהלך הסוגיה שנסתבך בה הבחור, בחר לנהל את השיחה באידיש, כשהוא מעיר לבני השיעור כבדרך אגב ובחיוך: "נו בינתיים תלמדו אידיש…".