- הודעות
- 481
- תודות
- 1,983
- נקודות
- 225
בעקבות הדיון באשכול: האם שייך לא לשמה כשכותבים בפורום בעילום שם?
וההודעה הזו
האם לימוד תורה או מצוה שלא לשמה תלוי במעשה או בתוצאה.
דהיינו, אם אדם לומד לשם הכבוד שזה ודאי שלא לשמה, אלא שסוף דבר לא כבדוהו כלל, וכהבטחת חז"ל הכבוד ברח ממנו, האם זה עדיין נחשב שלא לשמה, או שכיון שבסופו של דבר הוא לא קיבל כבוד, שוב התברר שהלימוד היה לשמה.
ויתמה התמה מיד ובצדק, פשיטא שזה דין במעשה, הרי הוא למד שלא לשם שמים, ומה נפ"מ בתוצאה.
אמנם לכאורה הדבר תלוי בהבנת דברי הגמרא (ר"ה ד. ב"ב י:) שהאומר הרי סלע זה לצדקה בשביל שיחיו בני ובשביל שאזכה בה לחיי עוה"ב הרי"ז צדיק גמור, אמנם רק בישראל ולא בעכו"ם. וכמבואר ברש"י ותוס' שם שישראל גם אם בסוף מריעין לו תולה הדבר בעוונו ואינו מתרעם, ואילו הגוי תוהה על הראשונות.
ויש להבין מדוע זה שהגוי תוהה על הראשונות אם לא הלך לו זה משווה אותו לרשע לענין זה. שהרי משמע שאם כן חי בנו והכל הלך למישרין אין לנו בעיה עם זה, שעצם הדבר שכוונתו לשם דבר אחר לא מפריעה, וא"כ מדוע כשלא הולך והוא מתרעם זה פתאום מפריע לנו, הוא כבר נתן את הצדקה ועשה את מצוותו, ומה נפ"מ מה קורה לאחר מכן.
[ולא מסתבר לומר שהבעיה היא בעצם ההתרעמות כלפי שמיא, דא"כ מה זה קשור למה שהוא נתן צדקה קודם לכן, והרי אם צדקתו כן הועילה לו וחי בנו הוא לא התרעם ולא עשה מאומה, ומשמע מהגמרא להדיא שזו רשעות כבר בנתינה].
ואפשר להבין את זה בב' אופנים:
א. שזה סימן. שיהודי שאם לא הולך לו הוא מתרצה סימן שמתחילה כבר היה ליבו בעיקר לשמים, אבל גוי שאם לא הולך לו הוא מתרעם סימן שאין ליבו לשמים. ולפי צד זה אצל יהודי בעצם לא שייך שלא לשמה כלל, ועיקר הסיבה שהוא צדיק כי הוא לא באמת מתכוון רק על מנת שיחיה בני. וע"כ נצטרך לחלק בין עושה מצוה לבין לימוד תורה, שבלימוד תורה משום מה אם הוא חושב שלא לשמה הרי זה באמת שלא לשמה, ואין עיקר כוונתו לשמים, שאל"כ מדוע הלומד שלא לשמה נעשית לו סם המוות. או שיש חילוק בין מטרה של הנאה לבין מטרת כבוד, שהאחרון גרוע יותר ובעצם אוצר שכבר מתחילה אין ליבו לשמים כלל [מה שלא כ"כ מסתבר לומר].
ב. שזה סיבה. שאמנם אם יחיה בנו או יקבל מה שירצה תהיה זה מצוה שלא לשמה, ואינה מן המובחר, אבל במצוה אין בזה איסור ואין זה פגם [שלא כבלימוד תורה]. וצדיק גמור יהיה אם בסוף לא יחיה בנו ואז ישמח בכל אופן במצוה, וממילא יהיה זה לשמה בצורה המובחרת. ונמצא שכשעושה תחילה שלא לשם שמים, אבל יש במעשהו אפשרות שיבוא לידי לשמה. משא"כ בגוי שאם לא ילך לו הוא יתחרט, נמצא שאין שום אופציה שהוא יתן לשמה, ואז כל השלא לשמה נשאר אופציה יחידה מתחילה ועד סוף, ואדרבה, אם לא ילך לו הוא יתחרט ויבטל את כל זכות המצוה, ולכך מתחילה כבר עדיף שלא יתן, שלעולם לא יגיע לשמה.
נמצא שלצד א' גם אם אדם בסופו של דבר לא יקבל כבוד אין זה לימוד לשמה, דבתורה [או בכבוד] לא אמרינן שמתחילה כוונתו גם לשמים. ולצד הב' אם לא יקבל את כבודו נמצא שלמד לשמה [אם הוא לא יתחרט על הלימוד, מה שלא מסתבר שיקרה].
אשמח לשמוע את דעת הרבנים.
וההודעה הזו
התעוררתי לחקור:
האם לימוד תורה או מצוה שלא לשמה תלוי במעשה או בתוצאה.
דהיינו, אם אדם לומד לשם הכבוד שזה ודאי שלא לשמה, אלא שסוף דבר לא כבדוהו כלל, וכהבטחת חז"ל הכבוד ברח ממנו, האם זה עדיין נחשב שלא לשמה, או שכיון שבסופו של דבר הוא לא קיבל כבוד, שוב התברר שהלימוד היה לשמה.
ויתמה התמה מיד ובצדק, פשיטא שזה דין במעשה, הרי הוא למד שלא לשם שמים, ומה נפ"מ בתוצאה.
אמנם לכאורה הדבר תלוי בהבנת דברי הגמרא (ר"ה ד. ב"ב י:) שהאומר הרי סלע זה לצדקה בשביל שיחיו בני ובשביל שאזכה בה לחיי עוה"ב הרי"ז צדיק גמור, אמנם רק בישראל ולא בעכו"ם. וכמבואר ברש"י ותוס' שם שישראל גם אם בסוף מריעין לו תולה הדבר בעוונו ואינו מתרעם, ואילו הגוי תוהה על הראשונות.
ויש להבין מדוע זה שהגוי תוהה על הראשונות אם לא הלך לו זה משווה אותו לרשע לענין זה. שהרי משמע שאם כן חי בנו והכל הלך למישרין אין לנו בעיה עם זה, שעצם הדבר שכוונתו לשם דבר אחר לא מפריעה, וא"כ מדוע כשלא הולך והוא מתרעם זה פתאום מפריע לנו, הוא כבר נתן את הצדקה ועשה את מצוותו, ומה נפ"מ מה קורה לאחר מכן.
[ולא מסתבר לומר שהבעיה היא בעצם ההתרעמות כלפי שמיא, דא"כ מה זה קשור למה שהוא נתן צדקה קודם לכן, והרי אם צדקתו כן הועילה לו וחי בנו הוא לא התרעם ולא עשה מאומה, ומשמע מהגמרא להדיא שזו רשעות כבר בנתינה].
ואפשר להבין את זה בב' אופנים:
א. שזה סימן. שיהודי שאם לא הולך לו הוא מתרצה סימן שמתחילה כבר היה ליבו בעיקר לשמים, אבל גוי שאם לא הולך לו הוא מתרעם סימן שאין ליבו לשמים. ולפי צד זה אצל יהודי בעצם לא שייך שלא לשמה כלל, ועיקר הסיבה שהוא צדיק כי הוא לא באמת מתכוון רק על מנת שיחיה בני. וע"כ נצטרך לחלק בין עושה מצוה לבין לימוד תורה, שבלימוד תורה משום מה אם הוא חושב שלא לשמה הרי זה באמת שלא לשמה, ואין עיקר כוונתו לשמים, שאל"כ מדוע הלומד שלא לשמה נעשית לו סם המוות. או שיש חילוק בין מטרה של הנאה לבין מטרת כבוד, שהאחרון גרוע יותר ובעצם אוצר שכבר מתחילה אין ליבו לשמים כלל [מה שלא כ"כ מסתבר לומר].
ב. שזה סיבה. שאמנם אם יחיה בנו או יקבל מה שירצה תהיה זה מצוה שלא לשמה, ואינה מן המובחר, אבל במצוה אין בזה איסור ואין זה פגם [שלא כבלימוד תורה]. וצדיק גמור יהיה אם בסוף לא יחיה בנו ואז ישמח בכל אופן במצוה, וממילא יהיה זה לשמה בצורה המובחרת. ונמצא שכשעושה תחילה שלא לשם שמים, אבל יש במעשהו אפשרות שיבוא לידי לשמה. משא"כ בגוי שאם לא ילך לו הוא יתחרט, נמצא שאין שום אופציה שהוא יתן לשמה, ואז כל השלא לשמה נשאר אופציה יחידה מתחילה ועד סוף, ואדרבה, אם לא ילך לו הוא יתחרט ויבטל את כל זכות המצוה, ולכך מתחילה כבר עדיף שלא יתן, שלעולם לא יגיע לשמה.
נמצא שלצד א' גם אם אדם בסופו של דבר לא יקבל כבוד אין זה לימוד לשמה, דבתורה [או בכבוד] לא אמרינן שמתחילה כוונתו גם לשמים. ולצד הב' אם לא יקבל את כבודו נמצא שלמד לשמה [אם הוא לא יתחרט על הלימוד, מה שלא מסתבר שיקרה].
אשמח לשמוע את דעת הרבנים.