וכעת מצאתי עוד בחשוקי חמד שדן בכהאי גוונא בבבא קמא קיז ב דהוא איירי באופן שבא להפיל מטוס עם יהודים כדי שהוא לא יפציץ יהודים בשגגה
וכה דבריו:
שאלה. במלחמה אירע שמטוס יהודי, החל להפציץ בטעות פלוגות יהודיות, בלי שתהיה אפשרות לדווח לטייס על טעותו. התעוררה השאלה האם מותר להפיל את המטוס, המפציץ את אחיו היהודים, מחמת טעות מפקדו, כדין רודף אחר חברו להרגו שנאמר בו "הבא להרגך השכם להרגו"?
תשובה. שנינו בסנהדרין (דף עב ע"ב) אמר רב הונא, קטן הרודף [את קטן אחר להרגו, רש"י] ניתן להצילו בנפשו, [ניתן להציל את הנרדף על ידי הריגת הקטן הרודף]. קסבר רודף אינו צריך התראה, לא שנא גדול ולא שנא קטן. [כלומר מותר להרוג קטן "רודף" למרות שאינו בר דעת ובר התראה, משום שהריגת הרודף אינה באה בתור עונש, אלא להצלת הנרדף]. איתיביה רב חסדא לרב הונא: "יצא ראשו אין נוגעין בו, לפי שאין דוחין נפש בפני נפש. ואמאי, רודף הוא". [כלומר: אשה המקשה לילד, והעובר מסכן את חייה, פושטת המילדת את ידה לתוך הרחם, חותכת את העובר ומוציאתו אבר אבר, משום שעדיין לא נחשב נפש, ולכן חיי האם קודמים. ואם הוציא העובר את ראשו, אין נוגעים בו משום שאין דוחים נפש מפני נפש. מקשה הגמרא, מדוע לא נהרוג את העובר מדין רודף, שהרי רודף אחרי אמו להורגה?]. ושתי תשובות נאמרו בדבר:
הבבלי בסנהדרין (שם) מתרץ: שאני התם "דמשמיא קא רדפו לה". והירושלמי (שבת פרק יד ה"ד) מתרץ: "אין אתה יודע מי הורג את מי". וביאור דברי הבבלי בפשטות הוא: "משמיא קא רדפו לה", מהשמים רודפים אחרי האם להורגה, ולכן אין על העובר שם רודף, והדבר דומה לנכרי הדוחף את ראובן על תינוק להורגו, שהנכרי הוא הרודף ולא ראובן הנדחף על כרחו, שאין ראובן אלא כאבן הנזרקת על התינוק ע"י נכרי. וכמו כן העובר, לא הוא הרודף, אלא משמים רודפים אחריה להורגה.
והנה הרמב"ם (פ"א מהלכות רוצח ה"ט) כתב וז"ל: "הרי זו מצות לא תעשה, שלא לחוס על נפש הרודף. לפיכך הורו חכמים שהעוברה שהיא מקשה לילד, מותר לחתוך העובר במעיה בין בסם בין ביד מפני שהוא כרודף אחריה להורגה. ואם משהוציא ראשו, אין נוגעים בו, שאין דוחין נפש מפני נפש, וזהו טבעו של עולם", עכ"ל. הרי שהרמב"ם ביאר את דברי הגמרא: "משמיא קא רדפו לה", שהכונה היא שהעובר המסכן את אמו עושה זאת מכח "טבעו של עולם", ולא מתוך יזמה עצמית, ולכן אין להרגו. מה שאין כן קטן הרודף אחר חבירו להורגו, שניתן להציל את הנרדף בנפשו של רודף, משום שרדיפה זו אינה נובעת מכח טבעו של עולם, ולכן אף על פי שאינו בר דעת הורגים אותו כדי להציל את הנרדף.
ונראה שקטן המשתעשע באקדח טעון, ומכוונו כלפי חברו, ואינו יודע כלל וכלל שבמעשיו יהרוג את חברו, בכל זאת מותר להרגו. שהרי עובר שהוציא ראשו בשעת לידה ומסכן את אמו היה נהרג, לולא הסיבה "דמשמיא קא רדפו לה", למרות שאינו יודע כלל שהורג את אמו.
לאור זאת נראה, שכמו כן מותר להרוג את הטייס ה"רודף" כדי להציל את אחיו הנרדפים, למרות שאין הטייס יודע שהורג יהודים. עד כאן לשיטת הבבלי.
וגם לשיטת הירושלמי, המתרץ שהטעם שאין הורגים את העובר הוא משום שאין אנו יודעים מי רודף אחר מי, האם התינוק אחר אמו או האם אחר בנה, כוונתו היא שיתכן כי הגוף הצר שלה הוא הרודף אחר העובר שלא נותן לו לצאת. נמצא שאילו היה ברור לנו שהעובר הוא הרודף, ואין כאן רדיפה מצד האם, היינו הורגים את העובר. לפי זה במקרה דידן שברור לנו שהרדיפה היא מכח הטייס בלבד, ואין כאן רדיפה מצד החיילים אחר הטייס, מותר להרגו.
אולם יעוין בתפארת ישראל (אהלות פ"ז מ"ו) שמפרש "משמיא קא רדפו לה", שהעובר לא מתכוין להרוג את אמו, ואין בו כל אשמה, אלא מהשמים סבבו את הדברים שאמו תסתכן מחמת הלידה. מה שאין כן קטן הרודף אחר חברו, אף על פי שאינו בר עונשים, מתכוין הוא להרוג את חברו ורוצח הוא, ולכן שם רודף עליו. ולדברי התפארת ישראל לו יצוייר קטן שאינו יודע כלל שבלחיצתו על הדק האקדח הורג הוא את חברו, אין דינו כרודף ואסור להרגו. לאור זאת טייס זה שאין בו כל אשמה דינו כעובר, ונחשב הדבר שמהשמים סיבבו את הרדיפה ואסור להרגו. [והריגת יחיד להצלת רבים אסורה, כמבואר במאירי (בסנהדרין שם) "אסור לו להציל עצמו בנפש חבריו, ואפילו רבים בנפש יחיד, והוא שאמרו בשמיני של תרומות וכו'].
וכך הם דברי התפארת ישראל: בשמואל (ב' יט - כ) מסופר, כאשר חזר דוד לירושלים לאחר שהרגו את אבשלום, העבירו בני יהודה וחלק מעם ישראל את המלך מעבר הירדן לירושלים. התרעמו אז שאר שבטי ישראל, ואמרו לדוד המלך: "מדוע גנבוך אחינו איש יהודה?"ולא הודיעו לכל עם ישראל שישתתפו בהחזרת המלך על כסא מלכותו, "ושם נקרא איש בליעל ושמו שבע בן בכרי איש ימיני. ויתקע בשופר ויאמר אין לנו חלק בדוד ולא נחלה לנו בבן ישי, "איש לאהליו ישראל". ויעל כל איש ישראל מאחרי דוד אחרי שבע בן בכרי. ואיש יהודה דבקו במלכם מן הירדן ועד ירושלים... ויבאו [יואב עם אנשי הצבא] ויצרו על שבע בן בכרי באבלה בית המעכה, וישפכו סוללה אל העיר ותעמוד בחל, וכל העם אשר את יואב משחיתים להפיל החומה. ותקרא אשה חכמה מן העיר [סרח בת אשר. רש"י]... ותאמר האשה, האתה יואב, ויאמר אני... ותאמר... אנכי שלומי אמוני ישראל, אתה מבקש להמית עיר ואם בישראל למה תבלע נחלת ה'. ויען יואב ויאמר חלילה לי אם אבלע ואם אשחית, לא כן הדבר כי איש מהר אפרים... נשא ידו במלך בדוד, תנו אותו לבדו ואלכה מעל העיר. ותאמר האשה אל יואב הנה ראשו מושלך אליך בעד החומה. ותבא האשה אל כל העם בחכמתה, ויכרתו את ראש שבע בן בכרי וישליכו אל יואב ויתקע בשופר ויפצו מעל העיר איש לאהליו".
מקשה התפארת ישראל: הרי שבע בן בכרי לא התכוין שיהרגו בני אבל על ידו, ורק להציל את עצמו נתכוון, ואיך הרגוהו? ובהכרח צריך לומר שמאחר והוא גורם למיתתם לכן נחשב כ"רודף". אם כן גם העובר יחשב ל"רודף" שהרי הוא גורם למיתת האם?
ותירץ התפארת ישראל: שבע בן בכרי, אף על פי שלא התכוין לרדוף, עכ"פ הוא גרם מרצונו לסכנה, לפיכך אנו דנים אותו כרודף במתכוין. ועוד, שהגרמא להריגת אנשי אבל, שלא כדין עשה, ודומה למזייף מטבעות ומסכן את אחיו היהודים שמותר למסרו לנכרים (כמבואר בשו"ע חו"מ סימן תכה ס"א), מה שאין כן הולד לא גרם לאמו את הסכנה בכונה, וגם לא עשה שום דבר שלא כדין, שהרי כך הטבע שהעובר יוצא מרחם אמו לכן לא דנים אותו כרודף.
לפי הבנת התפארת ישראל, לא הותר דמו של הרודף כי אם לאחר שנתמלאו שני תנאים: א. כאשר הרודף גרם לסכנה מתוך רצון. ב. כשנהג שלא כדין. ולפי זה, קטן הרודף מותר להרגו דוקא כאשר מתכוון להרוג את חברו, אבל קטן היורה חצים ואינו יודע כלל מה עושה, אין דינו כרודף.
ושיטתו אין להרוג את הטייס, משום שהטייס לא גרם לסכנה מתוך "רצון". אלא הטייס נהג כהלכה, ושום אשמה לא מוטלת עליו, ולא היה לו לחשוש שמפקדו טעה. [אולם לשיטת המאירי בשם חכמי הדורות שלפניו, מותר לאם עצמה להרוג את העובר ומה שכתוב "יצא ראשו אין נוגעים בו" הכוונה לאחרים, אבל האם עצמה מותר לה להציל עצמה ולהרוג את העובר. לשיטה זו מותר לחיילים עצמם להרוג את הטייס].
אמנם מדברי הרמ"א (חו"מ סימן שפח סעיף יב) שכתב שהמזייף זיופים יש לו דין רודף, משמע דלא ס"ל כשיטת התפארת ישראל. ובביאור הגר"א (שם ס"ק עד) הביא מקורות לכך שגם כשאינו מתכוון, בכל זאת שם רודף עליו, מהא דבבא קמא דף קיז ע"ב דמי שהעלה את החמור לספינה, והחמור הלך להטביע את הספינה, נחשב לרודף הגם שלא נתכוון לסכן את הנוסעים. וגם מהגמ' בסנהדרין הנ"ל, דאיצטריך טעמא דמשמיא רדפו, ולא מספיק הטעם שאינו מתכוון לרדוף, ודלא כהבנת התפארת ישראל שמשמיא רדפו הכוונה היא שלא נתכוון להרוג. אולם בשטמ"ק בבבא קמא (שם) כתב בשם הר"ר יהונתן: בעל החמור ידע שעסקיו רעים, רודף הוא דחשיב, עכ"ל. משמע דס"ל כשיטת התפארת ישראל, דברודף בלי כוונה, לא נחשב לרודף.
ושמעתי ממו"ח מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א שאפילו אם לא נקבל את דברי התפארת ישראל, אלא נפרש את הסוגיא כפשוטה, שקטן הרודף אחר חברו נחשב כרודף משום שכל המסבב מיתה לחברו הותר דמו, זולת אם דוחפים אותו מהשמים, בכל זאת יתכן שאין להרוג את הטייס, משום שאי אפשר לקרוא לו "רודף", בשעה שהוא בא להציל את אותם היהודים שלמעשה הורג, ואף מסכן את חייו למענם. והוסיף עוד, שאפילו אם המציל אינו מסכן את חייו אולם מטרתו להציל, גם אז יתכן שאסור להרגו. וכגון אותו מעשה שאירע בימי החתם סופר (או"ח סימן קעז) במשרתת שהתעלפה וגבירתה מיהרה לשפוך מים לפיה להשיב את נפשה, ומתוך הבהלה טעתה ושפכה לפיה נפט. לו יצוייר שעומד אדם מרחוק ומבחין בטעות של הגבירה הבאה להציל ובפועל הורגת, גם בזה יתכן שאסור להורגה. כמו כן אפילו לשיטת הירושלמי הנ"ל באופן כזה שבא להציל לא הותר דמו, שה"מציל" אינו "רודף".
והנה סברת הגרי"ש לא שיי הכא שהרי אין הנוסעים באים להציל אף א', אלא רודפים בע"כ.
