מסכת אבות ליקוט - פרק ג' (1 צופה)

[געגועים]

פרק ג - משנה ב​

רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים אוֹמֵר, הֱוֵי מִתְפַּלֵּל בִּשְׁלוֹמָהּ שֶׁל מַלְכוּת, שֶׁאִלְמָלֵא מוֹרָאָהּ, אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ חַיִּים בָָָָָּלָעוּ.

ר"ע מברטנורה
בִּשְׁלוֹמָהּ שֶׁל מַלְכוּת. ואפילו של אומות העולם: חַיִּים בָָָָָּלָעוּ. דכתיב (חבקוק א, יד) וַתַּעֲשֶׂה אָדָם כִּדְגֵי הַיָּם, מה דגים שבים כל הגדול מחברו בולע את חבירו, אף בני אדם אלמלא מוראה של מלכות, כל הגדול מחבירו בולע את חבירו (עבודה זרה דף ד.):

רש"י
סְגַן. שני [1], תרגום [וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל] וְאֶת כֹּהֲנֵי הַמִּשְׁנֶה (מלכים ב' כג, ד) וית סגן כהניא, כלומר שהוא שני לכהן גדול: בִּשְׁלוֹמָהּ שֶׁל מַלְכוּת. כמו שנאמר (ירמיה כט, ז) וְדִרְשׁוּ אֶת שְׁלוֹם הָעִיר אֲשֶׁר הִגְלֵיתִי אֶתְכֶם שָׁמָּה [וְהִתְפַּלְלוּ בַעֲדָהּ אֶל ה' כִּי בִשְׁלוֹמָהּ יִהְיֶה לָכֶם שָׁלוֹם], אפי' באומות העולם, שכן מצינו (חולין יג:) שהם נודרים נדרים ונדבות כישראל, וכמו שמצינו (סוכה נה:) בשבעים פרים שהיו ישראל מביאים בחג על שבעים אומות: חַיִּים בָָָָָּלָעְנוּ [2]. כל אחד ואחד את חבירו.

תוי"ט
בִּשְׁלוֹמָהּ שֶׁל מַלְכוּת. הוא המלך עם שריו ויועציו המנהיגים מלכותו ועושים משפט בארץ, ולפיכך לא אמר בשלום המלך. כך פירשו המפרשים.

מלאכת שלמה
רַבִּי חֲנִינָא סְגַן הַכֹּהֲנִים. מצאתי שהגיה החכם הר"ר יהוסף אשכנזי ז"ל חנניה כאן, גם בר' חנניה בן תרדיון, גם חנניה בן חכינאי, גם ר' חנניה בן דוסא. בִּשְׁלוֹמָהּ שֶׁל מַלְכוּת. ואיתה בפ"ק דע"ז דף ד' [3]. ועיין בחשן המשפט [4] ריש סימן א'.

תפארת ישראל
הֱוֵי מִתְפַּלֵּל. ר"ל הוה מתפלל כן תמיד, עד שיתארו שמך בשם התואר 'מתפלל'. בִּשְׁלוֹמָהּ שֶׁל מַלְכוּת. אולם לא קאמר בשלום המלך, מדיש מדינות שהמנהיגים רבים, כהזקנים שברומי בימים הקדמונים, וכמדינת שוויץ בזמנינו. או משום שר' חנינא חי סמוך לזמן החורבן, ואז הושיב הקיסר נצב מלך [פיצעקעניג] בא"י, והוא השליט בארץ, והשם 'מלכות' כולל גם זאת ההנהגה. ולכן הזהיר על זה, משום שבשלום המנהיג תלוי הצלחת כל אדם, כמו שיעץ ריב"ז בזמן החורבן (גיטין נו.). ולא לבד מלכות, אלא גם כל מנהיג בעירו ועדתו, נקרא בשם מלך, והוה מתפלל בשלומם כדי שיהיה להם מנוח לפקח על טובת הכלל. ומה"ט עושין מי שברך בכל שבת לפו"מ[5], ונאמר יה"ר בכל יום קריאת התורה בעד לומדי התורה, לבעבור כי הם נושאי הנרות לפני בני דורם להנהיגם בדרך ישרה.

שפת אמת
הֱוֵי מִתְפַּלֵּל בִּשְׁלוֹמָהּ שֶׁל מַלְכוּת כו'. קאי על האומות שטוב להיות להם מלך, דהא בישראל כתיב להיפוך דהיה חסרון מה שבקשו מלך. והרב עובדיה מברטנורה פירש אפילו מלכי אומות, וקשה דבמלכי ישראל לא שייך כלל, דעיקר מנהיגיהם דיינים וסנהדרין, ואיך איש את רעהו חיים בלעו.

נחלת אבות (חלק ג', דרוש קמ"ג)
ופירוש סגן הוא משנה, כמ"ש (ירמיה נב, כד) וְאֶת צְפַנְיָה כֹּהֵן הַמִּשְׁנֶה, תרגם יב"ע סגן כהנייא. עוד צריכים לדעת מדוע נקרא סגן הכהנים בלשון רבים, וזכורני שראיתי על ספר, שהיה עניו גדול, ולא רצה להשתמש בכתר כהונה גדולה, וכאשר לחצו עליו אוהביו ורעיו, קיבל להיות סגן ולא כה"ג, ומתו בימיו הרבה כהנים גדולים, שהיה הוא סגן כולם, ולכן נקרא סגן הכהנים.

עוד העיד על הנסים הגדולים שנעשו במנורה, שהרבה שנים הדליקה מר"ה ועד ר"ה, כמ"ש בס' נתיב יושר משם המדרש [6].

עוד זה רבות בשנים, בא לידי קובץ כתב יד, אוסף ספורים וחדושים על איכה והרוגי מלכות, וספר שם על רבי חנינא סגן הכהנים, וזה תוכן דבריו הארוכים, ובלולים יעלו בערבית ועברית.

א] רבי חנינא סגן הכהנים, היה יפה אף נעים מאד מאד, ונתנה עיניה בו אשתו של פילוס שר צבא הרומיים, ורדפה אחריו הרבה בכל מיני פתויים והסתות, ופעמים באיומים גסים, ולא שמע אליה, פעם אחרונה חשבה להרגו, ואמרה לבעלה, כי רבי חנינא רודף אחריה להיות עמה ואינו נותן לה מנוחה. ובעלה מלא פיו שחוק עליה, כי ידע ההפך, ויאמר לה בפה מלא כי היא הרודפת אחריו, והיא מרוב צערה ובשתה, חנקה את עצמה ומתה. ובעלה ההגמון נשבע להרוג את ר' חנינא, ולקחת את אשתו המפורסמת ביפיה, לאשה, מה עשה, כתב לו מכתב בערב שבת לבא לפניו ביום שבת מירושלים לקיסרין, שמוכרח לחלל את השבת, והוא לא יחלל ולא יבא, וימצא לו תואנה, המכתב הגיע בעתו ליד ר' חנינא, והוא לא חש לו כלל, ואחיו הכהנים התחילו לדון בדבר, אם מותר לנסוע ביום שבת מפני הסכנה, והוא הרגיעם שהמקום ב"ה יעשה לו נס, וכן היה, כי ביום שבת בבקר השכם הלך ההגמון להתקרר בים, ופתאום נתעורר סער גדול בים, ונדחק לתוך הים וטבע ומת.

ב] עוד מסופר עליו באותו ספר, פעם אחת נמצא ילד אחד בלילה באחד מרחובות ירושלים, ולא נודע של מי הוא, הביאוהו לפני ר' חנינא סגן הכהנים, שהיה מפענח נעלמים, הסתכל בו היטב, ואמר להם, הילד הזה הוא בנו של המושל הרומי בבית שאן, שגנבוהו גנבים והביאוהו פה לירושלים לעורר עלילה על ישראל, והנה הוריו בצער גדול מזה, וכן יש בעיר מהומה גדולה וחשד גדול על יהודי בית שאן. וצוה ר' חנינא ורחצוהו וסכוהו והלבישוהו, והאכילוהו והשקוהו, ושלחו רץ על סוס והודיעו לבית אביו בבית שאן, ובא אביו השר וכל ביתו והכירוהו ושמחו הרבה, ונתנו מתנות לר' חנינא, ולא קבל והקדישום לבית המקדש, ואביו של תינוק הפציר הרבה בר' חנינא להודיעו מי המה הגנבים, ור' חנינא הבטיחו על זה. מה עשה ר' חנינא, צוה וצדו מהמדבר עיט אחד והביאוהו לפניו, ולחש לו באזנו מה שלחש, ושלח אותו לחפשי, והעיט הלך לבית שאן ביום השוק, ועף על שבעה אנשים ושרט לכולם שריטה אחת בפניהם, ועף ובא לפני רבי חנינא, וצפצף ופרח, ור' חנינא הבין החידה, והודיע להשר אבי הילד בבית שאן, כי שבעה אנשים נשרטו בפניהם על ידי עיט ביום השוק יחפש אחריהם, כי הם שגנבו את בנו, וכן עשה השר, חיפש ומצא, ותפש אותם וחקרם והודו, והרגם ותלה אותם על עץ, ובא לירושלים, ונתן מתנות רבות למקדש, ואחר זמן בא עוד ונתגייר הוא וביתו, ויצא ממנו דור ישרים.

ג] עוד מסופר שם, פעם אחת נגנב כלי שרת של זהב מבית המקדש, באו והודיעו את רבי חנינא סגן הכהנים, א"ל הביאו לי תינוק, הביאו לו תינוק מבית רבן גמליאל, א"ל פסוק לי פסוקיך, א"ל ומת הגנב ההוא (דברים כד, ז), שאל רבי חנינא, מי מת היום, אמרו לו, פלוני, אמר להם תחפשו בביתו, חפשו בביתו, ומצאו אותו כלי שרת שנגנב.

ד] עוד שם באותו ספר, וז"ל, אוי על רומא, כי תהי השוממה, על שלשה המה, רשב"ג, ור' ישמעאל בן אלישע כהן גדול, ור' חנינא סגן הכהנים, אשר תפשום ביום עשרים ושלש לחדש השלישי, בשנת ארבעת אלפים ושמונים ושלש לבריאת עולם, שנה אחר חרבן הבית השני, והרבו להסית אותם להמיר דתם, ויעשו אותם שרי מעלה ברומא, והם לעגו להם, וקדשו את שמו של הקב"ה ברבים, ויצאה נשמתם בטהרה, וביום השביעי לאבלם, כל השופטים והשרים והסגנים, שהיו במשפטם נפל עליהם בית המשפט פתאום ומתו כולם ועמהם עוד רבים אלפים ומאות אנשים ונשים וטף, והיה עוד קדוש שם שמים גדול, עכ"ל.

וזה מתאים עם מ"ש בשו"ע או"ח בסי' תק"ף, שביום כ"ג [7] בסיון נהרג רשב"ג ור' ישמעאל בן אלישע ור"ח סגן הכהנים ע"י הרומיים, ע"ש. זהו מה שיכולתי להודיע מדברי הקדוש הזה זיע"א.
​

---

[1] ובפירוש ראב"ן: ולכך נקרא סגן, שהוא שר על הכהנים אחר כהן גדול, כמו הַשָּׂרִים וְהַסְּגָנִים (עזרא ט ב ).

[2] כתב רבינו שלמה ז"ל כי הגירסא היא בָָָָָּלָעְנוּ, על משקל שָׁמַרְנוּ בריתו, כלומר כל אחד ממנו בלע את חבירו בעודו חי, ולשון הכתוב הוא (תהלים קכד, ג) אֲזַי חַיִּים בְּלָעוּנוּ בַּחֲרוֹת אַפָּם בָּנוּ. ואעפ"י שהפסוק הוא חיים בְּלָעוּנוּ, לשון המשנה הוא חיים בּלָענוּ. (מגן אבות להרשב"ץ)

[3] וַתַּעֲשֶׂה אָדָם כִּדְגֵי הַיָּם. מה דגים שבים כל הגדול מחבירו בולע את חבירו, אף בני אדם, אלמלא מוראה של מלכות כל הגדול מחבירו בולע את חבירו, והיינו דתנן רבי חנינא סגן הכהנים אומר: הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה של מלכות, איש את רעהו חיים בלעו.

[4] שעל ידי הדיינין שדנין בין איש לחבירו העולם קיים, כי אלמלא הדין כל דאלים גבר, וכן האמת כמו שאמרו שקר אין לו רגלים, אבל האמת הוא יסוד ומעמד גדול לכל הדברים, וכן השלום, כמו שאמרו הוי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה של מלכות, איש את רעהו חיים בלעו. (טור)

[5] בשו"ת אבני דרך (ח"י סי"א) פתח הראשי תיבות לפו"מ: לפריץ ומלך.
ולא ידעתי מנין לו. ואולי כוונתו לפרנסים ומנהיגים.

[6] הוא במדרש תנחומא פ' תצוה (אות ג): אמר רבי חנינא סגן הכהנים אני הייתי משמש בבית המקדש, ומעשה נסים היה במנורה, משהיו מדליקין אותה מראש השנה, לא היתה מתכבה עד שנה אחרת, ופעם אחת לא עשו הזיתים שמן, התחילו הכהנים לכבות [נוסחא אחרת: לבכות], ואמר רבי חנינא סגן הכהנים אני הייתי בבית המקדש ומצאתי מנורה דלקה יותר ממה שהיתה דלקה כל ימות השנה, ראה מעשה נסים. ובמדרש אגדה הגירסא: וישבו להם הכהנים בפחי נפש.

[7] בשו"ע בעשרים וחמשה בסיון, וכן הוא במגילת תענית. ואולי בכ"ג בסיון הסיתו אותם להמיר דתם, ובכ"ה נהרגו.​