מצינו בברכות מ"ג אמר רב זוטרא בר טוביה אמר רב: מנין שמברכין על הריח? — שנאמר: ״כל הנשמה תהלל יה״. איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו? — הוי אומר: זה הריח. ולכאו' צ"ע שהרי אף מראה וקול הם דברים רוחניים והנשמה נהנית מהם הרבה יותר מן הגוף עצמו? וא"כ מ"ט הם אינם טעונים ברכה ג"כ? וא"ת שהרי כתוב (פסחים ז') כל הברכות מברך עליהם עובר לעשייתן וא"כ רק על הריח יכול לברך שהרי הוא עכשיו מחזיק את הענף ועומד להריח ממנו, משא"כ על מראה יפה הוא פשוט רואה אותו אפי' בלי ששם לב, וכן על קול יפה הוא לא מתכונן לשמוע את הקול, הוא פשוט שומע אותו, וא"כ מובן מדוע רק על הריח מברכים, ויש לדחות שהרי כתב הרא"ש ז"ל (ברכות פ"ט סי' כ"ג) דכ"ז רק בברכת המצוות, אבל בברכות הודאה (כגון אלו דבפרק הרואה) יכול לברך אחרי המעשה, (והרי אפ"ל שברכות אלו על ריח "בורא מיני בשמים זה ברכת הודאה - שה' ברא בשמים וכו') וא"כ חוזרת הקושיא למקומה, ואי"ל ע"פ דברי הריטב"א שראוי להקדים עבודת הנפש - לברך, לעבודת הגוף - המעשה עצמו, והרי רק בהרחת דבר מה הוא ממש עושה מעשה - תופס הדס ומריח, משא"כ במראה הוא לא עושה מעצמו שום דבר מעשי באמת, וכן בקול - שמיעה הוא פשוט שומע, (ואף אם יעשה את המעשה אח"כ מ"מ צ"ל מעשה) וא"כ מובן מ"ט מברכים דווקא בריח, וקשה שהרי סו"ס מברך "הנותן לשכוי בינה" וכו' אע"פ שלא שמעת תרנגול - אלא אתה מברך על עצם זה שבא האור ויש ממנו הנאה, (עכ"פ למ"ד א') - היינו שמברכים אף על הנאה ללא כל מעשה, וא"כ חוזרת השאלה למקומה, מ"ט מברכים דווקא על הריח?
וי"ל בפשטות לחלק בין ברכות הנהנין לברכות השבח וההודאה, ולהכליל את ברכות "ריח" "מראה" "וקול" בשאר ברכות השנהנין, כיוון דסו"ס הנשמה\(הגוף) נהנין מזה, - שאת ברכות הנהנין מברכים על דבר ממשי שנכנס לגוף, וא"כ אף הריח זה דבר ממשי וא"כ מובן מדוע מברכים עליו, משא"כ שאר ההניות - בשמיעה טובה, או במראה מגרה - מ"מ זה לא דבר ממשי וא"כ מובן מ"ט לא מברכים על ההנייה של קול ומראה, ומה שלכאו' סו"ס כן מברכים את הברכות בכל פרק הרואה? כיוון דאלו - ברכות השבח, "שכוחו וגבורתו" וכו' ועוד..
וראה מ"ש בתורת מנחם תשנ"ב כף שבט (אם אינני טועה): ב).), וריח משיב את הנפש ( ראה תו"א תולדות כ, רע"ד. שם (בהוספות) קיז, ב. הנסמן בסה"מ מלוק ח"ב ע' רטז הערה 52. ) [שלכן מברכים "בורא מיני בשמים" במוצאי שבת, " כדי להשיב את הנפש שהיא דואבת ליציאת השבת" רשב"ם ותוס' פסחים קב, סע"ב. תוד"ה כי – ביצה לג, ב. שו"ת הרשב"א ח"ג סר"צ. שו"ע אדה"ז או"ח ר"ס רצ"ז [ושם, "טוב להניח חתיכת מור בתוך מיני ריחות שמברכים עליהם בורא מיני בשמים (בהבדלה במוצש"ק) כו'"]. ועוד . – וראה לקו"ש חל"א ע' 191 ואילך. וש"נ. ) ], כי ריח (שמגיע למקיף הנשמה) יש בכחו להמשיך חיות חדשה בהגוף. וממילא כמו העניין של ברכות הנהנין ממשיכים את הנשמה בגוף לבל תצא ממנו לעד, כך גם לריח, "יש בכוחו להמשיך חיות חדשה בגוף" וממילא מברכים עליו כמו שמברכים על ברכות הנהנין אבל לא מצד שהם ממשיים אלא מצד שהם ממשיכים את הנשמה בגוף, וק"ל
וי"ל בפשטות לחלק בין ברכות הנהנין לברכות השבח וההודאה, ולהכליל את ברכות "ריח" "מראה" "וקול" בשאר ברכות השנהנין, כיוון דסו"ס הנשמה\(הגוף) נהנין מזה, - שאת ברכות הנהנין מברכים על דבר ממשי שנכנס לגוף, וא"כ אף הריח זה דבר ממשי וא"כ מובן מדוע מברכים עליו, משא"כ שאר ההניות - בשמיעה טובה, או במראה מגרה - מ"מ זה לא דבר ממשי וא"כ מובן מ"ט לא מברכים על ההנייה של קול ומראה, ומה שלכאו' סו"ס כן מברכים את הברכות בכל פרק הרואה? כיוון דאלו - ברכות השבח, "שכוחו וגבורתו" וכו' ועוד..
וראה מ"ש בתורת מנחם תשנ"ב כף שבט (אם אינני טועה): ב).), וריח משיב את הנפש ( ראה תו"א תולדות כ, רע"ד. שם (בהוספות) קיז, ב. הנסמן בסה"מ מלוק ח"ב ע' רטז הערה 52. ) [שלכן מברכים "בורא מיני בשמים" במוצאי שבת, " כדי להשיב את הנפש שהיא דואבת ליציאת השבת" רשב"ם ותוס' פסחים קב, סע"ב. תוד"ה כי – ביצה לג, ב. שו"ת הרשב"א ח"ג סר"צ. שו"ע אדה"ז או"ח ר"ס רצ"ז [ושם, "טוב להניח חתיכת מור בתוך מיני ריחות שמברכים עליהם בורא מיני בשמים (בהבדלה במוצש"ק) כו'"]. ועוד . – וראה לקו"ש חל"א ע' 191 ואילך. וש"נ. ) ], כי ריח (שמגיע למקיף הנשמה) יש בכחו להמשיך חיות חדשה בהגוף. וממילא כמו העניין של ברכות הנהנין ממשיכים את הנשמה בגוף לבל תצא ממנו לעד, כך גם לריח, "יש בכוחו להמשיך חיות חדשה בגוף" וממילא מברכים עליו כמו שמברכים על ברכות הנהנין אבל לא מצד שהם ממשיים אלא מצד שהם ממשיכים את הנשמה בגוף, וק"ל
