- הודעות
- 9,579
- תודות
- 17,453
- נקודות
- 1,280
ועשית את המזבח עצי שטים חמש אמות אורך וחמש אמות רוחב רבוע יהיה המזבח ושלש אמות קומתו (כז, א).
בכל מידות כלי המשכן, נקט הכתוב לשון המייחס את המידות אל הכלי: "ארכו", "רחבו", כלומר מידת 'האורך שלו' ומידת 'הרוחב שלו'. ואילו כלפי מידות המזבח, נקט הכתוב לשון סתמא: "חמש אמות אורך" "חמש אמות רוחב". ויש לדקדק מה עניינו ופשרו של שינוי לשון זה.
והנה דנו הראשונים, אם המידות שניתנו למשה מסיני לעשיית המשכן, לדורות נאמרו או לשעתו נאמרו. לפי שהכתוב אומר (כה, ט) "ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו". ופירש רש"י: וכן תעשו - לדורות, אם יאבד אחד מן הכלים או כשתעשו לי כלי בית עולמים, כגון שולחנות ומנורות וכיורות ומכונות שעשה שלמה, כתבנית אלו תעשו אותם.
וכתב על זה הרמב"ן: ולא ידעתי שיהיה זה אמת, שיתחייב שלמה לעשות כלי בית עולמים כתבנית אלו, ומזבח הנחושת עשה שלמה עשרים אמה אורך ועשרים רוחב.
והרבה הקשו על דברי הרמב"ן, כי לא על רש"י תלונתו אלא מקור הדברים בגמרא הוא (סנהדרין טז:) שדרשו שאין מוסיפין על העיר ועל העזרות וכו', שנאמר "וכן תעשו" לדורות הבאים, ומתוך הסוגיא שם משמע להדיא שאף הכלים בכלל זה, ובאשר לקושיית הרמב"ן ממזבח של שלמה, כתבו האחרונים (גור-אריה, ועוד) שהתבנית המחייבת לדורות אינה אלא תבנית הכלים המטלטלין, אך המזבח שבבית עולמים היה מזבח אבנים מחובר לקרקע, ואינו נידון ככלי אלא כחלק מן הבנין (ועיין 'אור החיים' ובמש"כ בשם הרא"ם. וראה בחידושי הרי"ז הלוי עה"ת מש"כ שאף הרמב"ן סבר שהמידות מעכבין, וכל דבריו אינם אלא לגבי התבנית. עיין שם).
מבואר על כל פנים לדברי הכל, כי מידות המזבח האמורות במעשה המשכן אינן לעיכובא, ואין בחילופן משום שינוי תבנית המזבח. ואכן כן מפורש בגמרא (זבחים סב.) שמידות המזבח אין מעכבין, ואף אם יעשה מזבח גדול משיעור זה כשר, שלא כמידות שאר הכלים שאין לשנות ממידתם הקבועה בתורה, ובין למעלה ובין למטה - אם שינה עיכב.
ובטעם הדבר נראה, משום שכל הכלים אין סיבה שישנו את מידתם, כי תשמיש קבוע להם ומתכונת עבודתם שוה היא לעולם, אבל המזבח שהוא מקום הקרבת קרבנות ישראל, גדלו נקבע לפי מספר בני ישראל, שככל שגדל העם והתרבה הוצרכו למזבח גדול ורחב מידות דיו, שיספיק להקרבת קרבנות כולם, שכן מבואר בגמרא שם (סא:) וכשעלו בני הגולה, הוסיפו עליו ד' אמות מן הדרום וד' אמות מן המערב כמין גמא, מאי טעמא, אמר רב יוסף משום דלא ספק. והן אמנם שבכדי לשנות את מידת המזבח הוצרכו לגילוי מאת ה', כמו שנאמר גבי שלמה (דברי הימים א' כח, יט) "הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל כל מלאכות התבנית", מכל מקום מבואר שלא היה זה אלא מחמת הצורך, שלא הספיקו מידות המזבח הראשונות לקרבנות העם, ואשר לכן, אף על פי שדרשו מן המקרא היתר לעשותו עד ששים אמה, כפי שאמרו בזבחים שם: קרא אשכח ודרש (שם כב, א) 'ויאמר דויד זה הוא בית ה' האלקים וזה מזבח לעולה לישראל', כי בית, מה בית ששים אמה אף מזבח ששים אמה - מכל מקום לא עשאוהו יותר מכפי צרכם, שהיה באותה העת כדי שלשים ושתים אמה, וכמו שכתב רש"י (שם ד"ה קרא): ולששים אמה לא הוצרכו.
אבל בשאר הכלים אין מקום לטעם זה, יען כי עבודתם לגבוה אינה תלויה בגדלו של העם, ואינה מושפעת מן התמורות שחלו בו, וכיון שאין עילה לשנות את מידתם, הרי שהמידה הקבועה בתורה הינה חלק בלתי נפרד מתבניתם, והיא ההולמת אותם מצד עניינם, וכל המוסיף עליהם אינו אלא גורע.
ומעתה יתבאר דקדוק לשון הכתוב להפליא, כי אכן שאר כלי המקדש, שמידתם ותבניתם אחת היא ואין להפריד ביניהם, הרי שהמידה שניתנה בהם היא המידה השייכת לכלי עצמו מצד עניינו ומהותו, וכאשר הקב"ה מצווה למשה "ועשו ארון עצי שטים", הריהו מפרש לו מה הן המידות של הארון האמור, שהארון הזה - "אמתים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו". ובלעדי מידות אלו, לא יהיה זה הארון אשר נצטוה לעשותו. כלומר אין כאן ציווי נפרד על המידות, אלא הכתוב מפרט והולך את פרטי מצות עשיית הארון, כי זהו מידתו הראויה לו מצד עניינו, וכיוצא בזה בכפורת, בשולחן ובמזבח הקטורת.
יוצא מן הכלל הוא המזבח החיצון, שמידת חמש האמות שניתנה בו אינה נובעת מצד עניינו כחלק מתבניתו, שהרי מידת המזבח עשויה להשתנות כפי הצורך, ואם כן, האורך והרוחב האמורים בו אינם בגדר 'מידה' של צורה כלל, אלא גדר 'שיעור' שלגודל מסויים שנקבע לו לפי שעה, ביחס לגודל העם שלצרכו הוא עומד. לפיכך דקדק הכתוב בלשונו ולא נקט לשון המתאר את עצם המזבח "חמש אמות ארכו", שאין זה לפי הנכון, שהרי גם מזבח גדול מזה הולם את תבנית המזבח שבציווי היסודי "ועשית את המזבח", אלא משגמר לצוות על עיקר עשיית המזבח, הוסיף להורות עוד, שיתנו במזבח הזה שיעור חמש אמות אורך, ושיעור חמש אמות רוחב.
ואולם, לעומת האורך והרוחב שאינם מן המידות אלא מן השיעורים העשויים להשתנות, כאמור, הרי שקומת המזבח מידה היא ככל המידות, ובעוד שהאורך והרוחב נשתנו בתקופות הימים ככל שנתרבה העם, קומת המזבח לעולם לא נשתנתה ועמדה על מידתה הקבועה בתורה, כמו שכתב הרמב"ם (הלכות בית הבחירה פ"ב ה"ה): 'מזבח שעשה משה, ושעשה שלמה, ושעשו בני הגולה, ושעתיד להעשות - כולן עשר אמות גובה כל אחד מהן, וזה הכתוב בתורה 'ושלש אמות קומתו' מקום המערכה בלבד, ומזבח שעשו בני הגולה וכן העתיד להבנות מדת ארכו ורחבו ל"ב אמות על ל"ב אמות'.
ובתוס' בזבחים שם (סב. ד"ה אף מזבח) מבואר כי מידת גובה המזבח אכן מעכבת, וריבוי המידה יש בו משום הוספה על הבנין, וכן משמע מסתימת לשון התוספתא (מנחות פ"ו הי"ב). ואף בגמרא שם גירסת התוס' היא: "מידת ארכו ומידת רחבו אין מעכבין" ולא הוזכרה מידת קומתו בכלל המידות שאין מעכבין. אמנם גירסת הגמרא שלפנינו היא: "מידת ארכו ומידת רחבו ומידת קומתו אין מעכבין", וכן כתב הרמב"ם להלכה (הלכות בית הבחירה פ"ב הי"ז). אולם עיין בחידושי רי"ז הלוי על הרמב"ם שם, שכתב שהמידה שאינה מעכבת היא דווקא חלקו התחתון של המזבח, דהיינו מן הסובב ולמטה, אך שלש האמות העליונות שהוא "מקום המערכה" זהו עיקר המזבח, ואך עליו נאמר "ושלש אמות קומתו".
ולפי האמור הדברים מבוארים להפליא, שכן גובה המזבח אינו זקוק לתוספת בעקבות ריבוי העם, כי הגידול במספר הקרבנות מהוה סיבה רק להרחבת שטחו של מקום המערכה, אך לא להגבהת קומתו.
ואכן במידה זו חזר הכתוב ודקדק לומר "קומתו", כמטבע הלשון האמור בשאר הכלים, כי מידת הקומה שייכת לעצם המזבח מצד עניינו, וכמידתו לשעתו כן מידתו לדורות.
(הגר"ל מינצברג - אוצרות בן מלך)
בכל מידות כלי המשכן, נקט הכתוב לשון המייחס את המידות אל הכלי: "ארכו", "רחבו", כלומר מידת 'האורך שלו' ומידת 'הרוחב שלו'. ואילו כלפי מידות המזבח, נקט הכתוב לשון סתמא: "חמש אמות אורך" "חמש אמות רוחב". ויש לדקדק מה עניינו ופשרו של שינוי לשון זה.
והנה דנו הראשונים, אם המידות שניתנו למשה מסיני לעשיית המשכן, לדורות נאמרו או לשעתו נאמרו. לפי שהכתוב אומר (כה, ט) "ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו". ופירש רש"י: וכן תעשו - לדורות, אם יאבד אחד מן הכלים או כשתעשו לי כלי בית עולמים, כגון שולחנות ומנורות וכיורות ומכונות שעשה שלמה, כתבנית אלו תעשו אותם.
וכתב על זה הרמב"ן: ולא ידעתי שיהיה זה אמת, שיתחייב שלמה לעשות כלי בית עולמים כתבנית אלו, ומזבח הנחושת עשה שלמה עשרים אמה אורך ועשרים רוחב.
והרבה הקשו על דברי הרמב"ן, כי לא על רש"י תלונתו אלא מקור הדברים בגמרא הוא (סנהדרין טז:) שדרשו שאין מוסיפין על העיר ועל העזרות וכו', שנאמר "וכן תעשו" לדורות הבאים, ומתוך הסוגיא שם משמע להדיא שאף הכלים בכלל זה, ובאשר לקושיית הרמב"ן ממזבח של שלמה, כתבו האחרונים (גור-אריה, ועוד) שהתבנית המחייבת לדורות אינה אלא תבנית הכלים המטלטלין, אך המזבח שבבית עולמים היה מזבח אבנים מחובר לקרקע, ואינו נידון ככלי אלא כחלק מן הבנין (ועיין 'אור החיים' ובמש"כ בשם הרא"ם. וראה בחידושי הרי"ז הלוי עה"ת מש"כ שאף הרמב"ן סבר שהמידות מעכבין, וכל דבריו אינם אלא לגבי התבנית. עיין שם).
מבואר על כל פנים לדברי הכל, כי מידות המזבח האמורות במעשה המשכן אינן לעיכובא, ואין בחילופן משום שינוי תבנית המזבח. ואכן כן מפורש בגמרא (זבחים סב.) שמידות המזבח אין מעכבין, ואף אם יעשה מזבח גדול משיעור זה כשר, שלא כמידות שאר הכלים שאין לשנות ממידתם הקבועה בתורה, ובין למעלה ובין למטה - אם שינה עיכב.
ובטעם הדבר נראה, משום שכל הכלים אין סיבה שישנו את מידתם, כי תשמיש קבוע להם ומתכונת עבודתם שוה היא לעולם, אבל המזבח שהוא מקום הקרבת קרבנות ישראל, גדלו נקבע לפי מספר בני ישראל, שככל שגדל העם והתרבה הוצרכו למזבח גדול ורחב מידות דיו, שיספיק להקרבת קרבנות כולם, שכן מבואר בגמרא שם (סא:) וכשעלו בני הגולה, הוסיפו עליו ד' אמות מן הדרום וד' אמות מן המערב כמין גמא, מאי טעמא, אמר רב יוסף משום דלא ספק. והן אמנם שבכדי לשנות את מידת המזבח הוצרכו לגילוי מאת ה', כמו שנאמר גבי שלמה (דברי הימים א' כח, יט) "הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל כל מלאכות התבנית", מכל מקום מבואר שלא היה זה אלא מחמת הצורך, שלא הספיקו מידות המזבח הראשונות לקרבנות העם, ואשר לכן, אף על פי שדרשו מן המקרא היתר לעשותו עד ששים אמה, כפי שאמרו בזבחים שם: קרא אשכח ודרש (שם כב, א) 'ויאמר דויד זה הוא בית ה' האלקים וזה מזבח לעולה לישראל', כי בית, מה בית ששים אמה אף מזבח ששים אמה - מכל מקום לא עשאוהו יותר מכפי צרכם, שהיה באותה העת כדי שלשים ושתים אמה, וכמו שכתב רש"י (שם ד"ה קרא): ולששים אמה לא הוצרכו.
אבל בשאר הכלים אין מקום לטעם זה, יען כי עבודתם לגבוה אינה תלויה בגדלו של העם, ואינה מושפעת מן התמורות שחלו בו, וכיון שאין עילה לשנות את מידתם, הרי שהמידה הקבועה בתורה הינה חלק בלתי נפרד מתבניתם, והיא ההולמת אותם מצד עניינם, וכל המוסיף עליהם אינו אלא גורע.
ומעתה יתבאר דקדוק לשון הכתוב להפליא, כי אכן שאר כלי המקדש, שמידתם ותבניתם אחת היא ואין להפריד ביניהם, הרי שהמידה שניתנה בהם היא המידה השייכת לכלי עצמו מצד עניינו ומהותו, וכאשר הקב"ה מצווה למשה "ועשו ארון עצי שטים", הריהו מפרש לו מה הן המידות של הארון האמור, שהארון הזה - "אמתים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו". ובלעדי מידות אלו, לא יהיה זה הארון אשר נצטוה לעשותו. כלומר אין כאן ציווי נפרד על המידות, אלא הכתוב מפרט והולך את פרטי מצות עשיית הארון, כי זהו מידתו הראויה לו מצד עניינו, וכיוצא בזה בכפורת, בשולחן ובמזבח הקטורת.
יוצא מן הכלל הוא המזבח החיצון, שמידת חמש האמות שניתנה בו אינה נובעת מצד עניינו כחלק מתבניתו, שהרי מידת המזבח עשויה להשתנות כפי הצורך, ואם כן, האורך והרוחב האמורים בו אינם בגדר 'מידה' של צורה כלל, אלא גדר 'שיעור' שלגודל מסויים שנקבע לו לפי שעה, ביחס לגודל העם שלצרכו הוא עומד. לפיכך דקדק הכתוב בלשונו ולא נקט לשון המתאר את עצם המזבח "חמש אמות ארכו", שאין זה לפי הנכון, שהרי גם מזבח גדול מזה הולם את תבנית המזבח שבציווי היסודי "ועשית את המזבח", אלא משגמר לצוות על עיקר עשיית המזבח, הוסיף להורות עוד, שיתנו במזבח הזה שיעור חמש אמות אורך, ושיעור חמש אמות רוחב.
ואולם, לעומת האורך והרוחב שאינם מן המידות אלא מן השיעורים העשויים להשתנות, כאמור, הרי שקומת המזבח מידה היא ככל המידות, ובעוד שהאורך והרוחב נשתנו בתקופות הימים ככל שנתרבה העם, קומת המזבח לעולם לא נשתנתה ועמדה על מידתה הקבועה בתורה, כמו שכתב הרמב"ם (הלכות בית הבחירה פ"ב ה"ה): 'מזבח שעשה משה, ושעשה שלמה, ושעשו בני הגולה, ושעתיד להעשות - כולן עשר אמות גובה כל אחד מהן, וזה הכתוב בתורה 'ושלש אמות קומתו' מקום המערכה בלבד, ומזבח שעשו בני הגולה וכן העתיד להבנות מדת ארכו ורחבו ל"ב אמות על ל"ב אמות'.
ובתוס' בזבחים שם (סב. ד"ה אף מזבח) מבואר כי מידת גובה המזבח אכן מעכבת, וריבוי המידה יש בו משום הוספה על הבנין, וכן משמע מסתימת לשון התוספתא (מנחות פ"ו הי"ב). ואף בגמרא שם גירסת התוס' היא: "מידת ארכו ומידת רחבו אין מעכבין" ולא הוזכרה מידת קומתו בכלל המידות שאין מעכבין. אמנם גירסת הגמרא שלפנינו היא: "מידת ארכו ומידת רחבו ומידת קומתו אין מעכבין", וכן כתב הרמב"ם להלכה (הלכות בית הבחירה פ"ב הי"ז). אולם עיין בחידושי רי"ז הלוי על הרמב"ם שם, שכתב שהמידה שאינה מעכבת היא דווקא חלקו התחתון של המזבח, דהיינו מן הסובב ולמטה, אך שלש האמות העליונות שהוא "מקום המערכה" זהו עיקר המזבח, ואך עליו נאמר "ושלש אמות קומתו".
ולפי האמור הדברים מבוארים להפליא, שכן גובה המזבח אינו זקוק לתוספת בעקבות ריבוי העם, כי הגידול במספר הקרבנות מהוה סיבה רק להרחבת שטחו של מקום המערכה, אך לא להגבהת קומתו.
ואכן במידה זו חזר הכתוב ודקדק לומר "קומתו", כמטבע הלשון האמור בשאר הכלים, כי מידת הקומה שייכת לעצם המזבח מצד עניינו, וכמידתו לשעתו כן מידתו לדורות.
(הגר"ל מינצברג - אוצרות בן מלך)