מאמר האמונה והבטחון מהגאון מח"ס יד המלך (1 צופה)

[משה אמת ותורתו אמת]

אמר הכתוב [ירמיהו יז, ז] ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו. ולהיפוך נאמר [ירמיהו יז, ה] ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומה' יסור לבו. והנה שני הפסוקים האלה הורו לנו הברכה והקללה אשר בשתי הקצוות של כח הביטחון. ואולם מצינו במדרש רבה פרשת מקץ [פרשה פט פיסקא ג] על פסוק [תהלים מ, ב] אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל רהבים ושטי כזב, אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו זה יוסף, ולא פנה אל רהבים ושטי כזב, משום דבטח בשר המשקים נתעכב ישועתו שתי שנים, דכתיב [בראשית מא, א] ויהי מקץ שנתים ימים. הרי הורה לנו המדרש הזה, דגם יוסף אף דבטח גם באדם, ובאמת נענש על ככה ואינו בכלל ברוך, אבל בכל זאת אינו בכלל ארור, ואדרבה דהמדרש כללו בכלל אשרי.

אכן הנכון בענין זה הוא, דאף דהאדם לעוצם סגולתו ויקר תפארת גדולת שרשו ממעל, הוכן לו לב לדעת ועינים לראות כי חסדי ה' מעולם ועד עולם לא תמנו, ולא כלו רחמיו וטובו וחסדיו על כל מעשיו, והיה ראוי לו לאדם אשר בכל דרכיו ובכל עניניו לא יבטח ולא יקוה בלתי לה' לבדו, ואולם עולם חסד יבנה, ובראשית הבריאה הוכן לה כל הכחות אשר יאתו לקיומה, וכאמור [תהלים צג, א] אף תכון תבל בל תמוט, דבהכחות אשר הוכנו לה יכוננו עמודיה סלה.

ועינינו הרואות דכל הצטרכות האדם לפי ערך הכרחותם ונחיצותם כן הוכן תכונת מציאותם, למען לא יחסר המזג די מחסורו אשר יחסר לאדם בכללי דברים שחיי הנפש תלוי בהם. והנה נשמת רוח חיים אשר הופח באפיו, דמבלעדי נשימה זו אי אפשר לאדם לחיות אף רגע, וכמאמרם ז"ל [בראשית רבה פרשה יד] כל הנשמה תהלל יה [תהלים קנ, ו], על כל נשימה ונשימה תהלל יה, על כן כח זה מצוי לו לאדם בכל מקום ובכל זמן, בלי שום טרחה ובלי תת שום מחיר עבורו, ויד כל אדם שוים בו רש והילך כמו שר ומלך, ואין בכח שום אדם לשלול נשימת חבירו, בלתי אם יבוא יומו למות בידי אדם ע"י סיבה זו, ואז אין מקום לומר שהוא שולל נשימתו, רק שהוא שולל חיותו, וכמו אם תקע חרב בבטנו או בכלי ברזל הכהו ומת, אבל בעוד האדם בחיים אין בכח שום אדם להיות מושל ברוחו ונשימתו של השני.

וכמו כן ממש הוא בכח התקוה והביטחון, דגם המה מצוים לאדם בכל מקום ובכל זמן בחנם אין כסף, ויד כל אדם שוים בהם, וכל מושל באדם, אף אם יעשן אפו בעבדו ותבער כאש חמתו, יתנהו בבית כלא וברזל באה נפשו, בכל זאת אין כח בידו לשלול ממנו בעוד נשמת חיים באפו את כח התקוה והביטחון, וזאת הוא לנו לאות כי התקוה והביטחון נחוצים המה כל כך לחיי האדם כמו נשימת רוחו. וכל ימי חיי האדם ינחנו שתי אלה התקוה ונשימת רוחו לבל ירף ממנו אף רגע אחת, ומבלעדיהם לא ירים איש את ידו ואת רגלו עד אשר ירדם בקבר, אז כאשר באו שניהם יחד ברגע הולדו כן ילכו ברגע צאת נשמתו, אז חלפו הלכו למו גם שניהם יחד. ולכן לעוצם נחיצה תמידית אשר לענינים ההם, לא נאמנו לאל רוח בני אדם עליהם לתת עליון יד האחד על השני בהם, לבל יתאכזר למו ולבל ידח מרעהו נדח אשר בפעם אחת את הכל יקח ממנו.

והיות כי האדם בתכונתו הוא משותף מן גוף ונפש, ואם אמנם כי זה הוא כל האדם ומשמרת פקודת עבודתו כל ימי חלדו, להכניע כחות גופו אל כחות נפשו והיו לאחדים בידו, בכל זאת מחמת כי האדם מעת צאתו מרחם הוא יונק שדי אמו, גם כל הגעגועים ושיעשוע יונק הכל הוא על ברכי אביו, וכל מחסוריו עליהם, וירגיל האדם ע"י כך לקבל פרוסתו [ע"י] אמצעי בשר ודם, לכן גם כי יזקין ויבוא בהמון גלי מצולות הסיבות ומבוכות הנוראות כאלה אשר לא יתאחדו כלל עם כחות אנושי להושיעו או להועיל בהם מאומה, בכל זאת לא יסור איולתו ממנו, ואין ביכלתו לשאת עליו כל המחצב של הכחות העליונות והנשגבות, ולהניח דעתו עם ביטחון על כחות נעלמות ונסתרות אשר לא תשורנו עין רואו. על כן בקושי הותר לו לאדם להשים תקותו ובטחונו בה' שהוא ישלח עזרתו מקודש אף [ללא /ע"י/] אמצעי בשר ודם או שאר סיבות המסודרים בטבע, למען יוכל כל אדם בנקל לחזק נפשו בכל רגע ובכל פגע עם כח התקוה והביטחון הנחוצים לו לחיי שעה. אבל באמת שוא תשועות אדם, ואין בכל עניני סיבות אלה ממש, וכמאמר המשנה [ר"ה כט, א] דלא הנחש ממית ולא נחש הנחשת מחיה, אלא דבזמן שהאדם מסתכל כלפי מעלה ומכוין לבו לאביו שבשמים הוא נתרפא, ואם לאו הוא נימוק ואבד.

והנה כל תכונתו של כח הביטחון מקצה ועד קצה נכלל בשלשה המקראות האלה. דמתחילה אמר הכתוב [ירמיהו יז, ז] ברוך הגבר אשר יבטח בה', וסיים [שם] והיה ה' מבטחו. והכוונה של הסיום הזה, דגם אופני המבטח של הישועה לא יהיה שום כח אחר מעורב בהם רק יהיה כח ה' לבדו, וביטחון כזה אשר כולו לה' הוא בכלל ברוך. אחר זה נאמר [ירמיהו יז, ה] ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו (וישכח אלהי עושיהו), וכמו שסים הכתוב [שם] ומה' יסור לבו. דנבל כזה אשר יטוש צור ישועתו הוא בכלל ארור. אבל יוסף אחז דרך הממוצע, דהיה לבו נכון ובטוח בה' אשר ישלח עזרתו ע"י שר המשקים, וביטחון כזה אשר הוא [ע"י] אמצעי בשר ודם, הגם דאינו בכלל ברוך אבל גם איננו בכלל ארור חלילה, ובאמת לא כללו המדרש לביטחון יוסף בכלל הפסוק אשר נאמר בו ברכה. ונענש על ככה על אשר נתערב זר בבטחונו ונתעכב ע"י כך גאולתו שתי שנים.

והנה כאשר הוא בכח הביטחון הכללי, כן הוא גם בכל מעשי ופועל פרטי של בני אדם בעניני העולם הזה. דאם אמנם דהיקר באדם הוא שלא לעשות שום השתדלות להשגת צרכיו והכרחיותיו, כי אם להשליך על ה' יהבו, וכדעת ר' שמעון בן יוחאי [ברכות לה, ב] דבזמן דהאדם לומד תורה לשמה מלאכתו נעשית ע"י אחרים, בכל זאת הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם [שם], על כן הורשה להם לבני אדם להביא לחמם ע"י איזה עשיות ופעולות, ולפעמים יוכלו לבקש תפקידם גם ע"י עזר וסיעת בשר ודם.

ואנו רואין דכל עניני ירושה ונחלה וכל מתנות באדם רק ע"י בשר ודם הם, ולא עוד אלא דכל מצות צדקה לעניים וגמילות חסדים אף לעשירים כל עיקרם רק על עזר של בשר ודם לבד הוטבעו. ואנו אין לנו דבר גדול וענין יקר יותר בעינינו מן מלכות בית דוד, אשר עיני כל ישראל היו נשואות על זה, ושלמה היה מעותד מלמעלה למלוך אחרי דוד אביו, וממנו יכון כסא משיח צדקינו, ובכל זאת כאשר רצה אדוניהו למלוך, התיר נתן הנביא לבת שבע [מלכים א, א], בכדי להניח דעתה והמיית לבה על שלמה בנה, להמציא לעצמה תחבולה להתחכם ולילך אל המלך והוא יבוא אחריה למלאות את דבריה, הרי אנו רואין דהותר לו לאדם פעולות קלות וישרות. אמנם הרחק לא ירחיקו לישא עין למרחוק, להשית עצות ממרחק ע"י תחבולות יתירות, כי אך ע"י התחבולות היתירות האלה אשר הורגלו בהם בני אדם שכחו אל מושיעם, ויאמרו בלבבם כי כחם ועוצם ידם עשה להם כל החיל הזה. אך התחבולות היתירות אלה לבד הן המה אשר רבים חללים הפילו, הרבה נפשות נשתקעו בנבכי מצולותיהם, הן המה לצור מכשול ואבן נגף, וראש לכל חטאת עושק ותשומות יד אשר בין איש לרעהו, שומר נפשו ירחק מהם.

וראיתי נרמז גבול בענין זה באברהם אבינו אשר מיאן לקבל הרכוש אשר לקח בניצחון מלחמת הארבעה מלכים, וענה ואמר למלך סדום [בראשית יד, כב - כג] הרימותי ידי לאל עליון קונה שמים וארץ אם אקח מחוט ועד שרוך נעל, ולא תאמר אני העשרתי את אברם. והנה אברהם השיב זאת לנוכח של מלך סדום והיה לו לומר ואל תאמר במקום ולא תאמר. אמנם באמת אנו רואין כי אברהם לקח מתנות מאדם, וכאמור בפרעה [בראשית יב, טז] ולאברם היטיב בעבורה, ומקרא מלא דיבר הכתוב באבימלך [בראשית כ, טז] הנה נתתי אלף כסף לאחיך. אך הגבול לענינים אלה הוא, כי כל עזר אשר בא לאדם בלי תחבולה יתירה, וביותר כאשר יקבל טובה מאדם השני דרך מתנה או גמילות חסדים, דבאלה אין לו דרך להתברך בלבבו כי ידו עשתה זאת, אף חכמתו עמדה לו, על כן על זה וכיוצא בזה אמרו [ברכות י, ב] דהרוצה ליהנות יהנה כאלישע ושלא ליהנות אל יהנה כשמואל הרמתי, משא"כ בביזת מלחמה דאין ליצרו של אדם מקום להטעותו גדול מזה, לבטוח בקשתו כי הושיע לו ימינו וזרועו תאמצנו ולא ה' פעל כל אלה. ואולם אברהם אבינו ראש למאמינים האמין בה' כי לא ידיו עשו מלחמה, כי אם יד ה' עשתה זאת, לכן הרים אברהם את ידו, למען יכירו וידעו כל באי עולם כי גם כח היד הוא תרומה לה', והוא הנותן כח לאדם לעשות חיל, ואמר למלך סדום דלבעבור כך ירא לנפשו לקחת מן ביזת המלחמה מאומה, למען לא תאמר היד אני העשרתי את אברם, דבלקיחת דבר מהביזה אשר לקחתי מאויבי בחרבי ובקשתי לא האמנתי בעצמי שלא תתפאר ידי עלי כי כחה וגבורתה עשו לי את החיל הזה.

וכמו כן מצינו גם במשה רבינו ע"ה במלחמת עמלק, דכתיב [שמות יז, יא] והיה כאשר ירים משה את ידו וגבר ישראל. ואמרו חז"ל [ר"ה כט, א] וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה כו'. וגם בזה הכוונה הוא כי הרים משה את ידיו למעלה למען ימסור יפה יפה כל כח ידו ביד מעלה, וזה שסיים הכתוב [שם יז, יב] ויהי ידיו אמונה עד בוא השמש, דהרמת ידו למעלה היה אות אמונה למען יאמינו בה' ישירו תהלתו, ולמען יהיה לאות לבני ישראל דאף דנאמר [שם יג] ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב, בכל זאת לא בקשתם יבטחו וחרבם לא הושיע למו רק לה' הישועה, וגם כח ידיו של אדם נתונים נתונים המה ביד ה', והמגן והרומח אשר בידם הוא רק להניח דעתם בתפארת כח הניצחון הנטוע בחק האדם.

ובאמת אנו רואין דהגם דרוב כיבוש א"י היה הכל שלא עפ"י דרכי הטבע, כמו כבישת עיר יריחו וכדומה, בכל זאת מלחמת עי ועוד הרבה כזה היה בחרב וחנית ותחבולות אורב. אמנם מחסדי ה' היתה זאת לבני ישראל, לתת להם גם בזה שמות בארץ, לתתם עליון על כל הגוים אשר תפארת עוזמו הוא רק החרב והחנית, ועתה יכירו וידעו כי בני ישראל אך המה הגבורים. ואמר אחד מן הפרשנים כוונת הכתוב [דברים לג, כט] אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' מגן עזרך ואשר חרב גאותך. והכוונה הוא, דאל תאמר בלבבך בהדוף גוים רבים ועצומים בחרבך ובקשתך כי בזרוע עוזך עשית זאת, לא כן הוא, כי האושר שלך הוא אשר ישועתך הוא רק בה' לבדו, והחרב אשר ניתן בידך הוא רק לגאותך ולתפארת הניצחון נגד שאר אומות. וזהו שסיים הכתוב [שם] ויכחשו אויבך לך ואתה על במותימו תדרוך, והכוונה הוא דינוסו משנאך מפניך ומרוב פחדם ומוראם ממך יכחישו שנאתם נגדך, כי גם על הבמות והגבהות של אויבך שהוא החרב והקשת תדרוך בעוז מתנך.

והנה מצינו במפלת סנחריב שהיה לו במלחמתו שלחם על ירושלים עם חזקיהו מלך יהודה, דבתחילה כאשר שלח חזקיהו אל ישעיהו השיב לו ישעיה בשם ה' [ישעיה לז, ז] הנני נותן [בו] רוח (בסנחריב) ושמע שמועה ושב אל ארצו והפלתיו בחרב בארצו, אבל מאותו המפלה שהיה אל עמו ואל מחנהו כשצרו על ירושלים, דבלילה אחת נוגפו והיו כולם פגרים מתים מזה לא נזכר בתשובת ישעיהו מאומה. וזה מורה דמתחילה לא נגזר מאת השם ב"ה על סנחריב רק להושיע את ישראל מידו, אבל לא להכחיד אותו ואת עמו להמיתם במגפה, ואולם אח"כ לעוצם ענותנותו והכרת חולשת כחו אשר הראה חזקיהו בתפילתו, וכמו שאמר [שם לז, ג] כי באו בנים עד משבר וכח אין ללידה, ושם כל מחסו ובטחונו רק בה' לבדו, על כן כתום לבבו וכנקיות כפו עשה לו ה', כי לא לבד דשלח עזרתו מקודש להושיעו ממתקוממיו כאשר ביקש ועתה ה' אלקינו הושיענו מידו, אלא עוד התנשא מלכותו להנקם משונאיו ומאויביו יתגבר כי לא נשאר ממחנה סנחריב כי אם מעט מזער ונער יכתבם.

ולדעתי יש לכוין זה בכוונת השירה האמור בישעיה (כ"ו א'), ביום ההוא יושר השיר הזה בארץ יהודה עיר עוז לנו ישועה ישית חומות וחל. דהשירה הזאת קאי על מפלת סנחריב והצלחת חזקיהו. דהנה יש שני סוגי הצלחות במלחמה, הסוג האחד כאשר מחנה אחת הצליח למצוא מגן ומחסה, ושם איתן חנייתו לבלתי נתון אויביו להצר לו, והצלחה זו אינה בגדר עוז, כי יכול להיות דמשנאיו עוד אמצו ממנו, רק דהוא בגדר ישועה אשר מן אויביו יושע דאין ביד האויב להרע לו. והסוג ההצלחה השנית הוא כאשר תמו ונכרתו כל צורריו, דאז יתאזר עוז ועל אויביו יתגבר. והנה על פי תהלוכות חוק הטבע, כאשר תקראנה מלחמה ומחנה אחת ימצא מנוס ומחסה בעיר חומה ובצורה, אזי כל הימים אשר המה אסופים בעיר אין בידם להשיג רק הצלחת ישועה, דהחומה להם סביב לבלתי נתון האויב לעבור בגבולם, אבל אין בידם בעודם בעיר להשיג הצלחת עוז, דהלא תמיד הדרך נכון לפני האויב לעזוב המצור ולהרחיק את עצמו רחוק מן העיר ההוא והלאה, זולת אם יצאו מן העיר ויערכו מלחמה מחנה מול מחנה, אז יוכלו להשיג הצלחת עוז לנצח את האויב להשמידו ולכלותו, אבל אז איננם עוד סגורים בעיר. ואולם במצור הזה שהצר סנחריב ומחנהו על ירושלים היו חזקיהו ובני יהודה סגורים בעיר והאויב מבחוץ, ומלאך ה' רדפם והכחיד והשמיד בלילה אחת כל מחנה סנחריב כולה, לכן שוררו את השירה הזאת לאמר עיר עוז לנו ישועה ישית חומות וחיל. והכוונה הוא דהדבר הזה לפלא יחשב שיהיה בעיר השגת הצלחת עוז נגד האויב ישועה ישית חומות וחיל, דעפ"י תהלוכות חוקי הטבע ישיתו חומות וחיל השגת הצלחת ישועה אבל לא הצלחת עוז, ובהשירה הזאת היו מפרסמים והודיעו לכל כי המה היו סגורים בעיר, ולא היה כחם ועוצם ידם בעוז וניצחון וכליון אויב הזה, כי אם יד ה' היתה בהם להומם ולאבדם.

ויש מקום לכוין כוונה זו בדברי יעקב אבינו, כאשר ירא ממלחמת עשו נאמר שם [בראשית לב, ח] ויחץ את העם ואת הגמלים והשפחות לשני מחנות דאם יבוא עשו אל מחנה אחת והכהו והיה המחנה הנשאר לפליטה, ואמר [שם לב, יא] קטונתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך כי במקלי עברתי את הירדן הזה ועתה הייתי לשני מחנות. והנה לא היה כוונת יעקב בשתי מחנות האלה על עוצם עשרו ורבת ההון שהיה לו עד שהיה מוכרח לחלקו לשני מחנות, דהלא באמת לא הוכרח לחלקו לבעבור כך כי רב ועצום מחנהו, רק דעשה זאת בהתחכמות תחבולות מלחמה, ואם היה עולה במחשבתו כי טוב לפניו לתחבולות ההצלה מהאויב לשלש או לרבע כל אשר אתו לשלשה או לארבעה חלקים האם היה תפארת עשרו בכך כי היה לארבעה מחנות. אבל כוונת יעקב היה בזה דגם על התחבולות הקטנות האלה אשר החץ את המחנה מפחדו ומיראתו מעשו היצר לו על קוטן בטחונו בה', ואמר קטונתי כל כך בכח הבטחון דאחר כל החסדים והאמת אשר עשית את עבדך כי במקלי עברתי את הירדן, ולא היה איש עמי, וכן תרגם אונקלוס [שם לב, יא] ארי יחידית עברית ית ירדנא, והקב"ה הציל אותי ממשטמת עשו אחי, ועתה הרך לבבי כל כך עד אשר הוכרחתי ליתן עצות לנפשי ולהתחכם בתחבולות יתירות להחץ את אשר לי ולהיות לשתי מחנות. ואם אנו רואין כי גבורי כח עושי דברו כאלה אשר אך המה לבדם היו ראש אמנה ופתח תקוה לכל באי עולם, ומן יום צאתם מרחם וכל ימי היותם אך ישועת ה' לבדו היה משגבם, ואם המה לא האמינו בעצמם לבל ימוטו פעמיהם ולבל ירום לבבם בכחם ועוצם ידם, אנחנו פה כולנו היום חסירי השכל אסירי התקוה מה נענין אבתריהו.

ואולם לבל יבהל אדם ברוחו לאמר בלבבו אם אין אני לי, מי לי, היעשה ה' ארובות בשמים, (כאשר היה נבהל להשיב השליש אשר המלך יהורם היה נשען על ידו להנביא אלישע), ומבלעדי פעולות ובקשת תחבולות מאין יבוא עזרי, כאשר רגיל בקול המון דיבת רבים, הנה מקום אתי להעיר בדבר פשוט, אבל בכל זאת העלימו חכמים את עיניהם ולא דברו עדיין מזה מאומה. כי כאשר ישים אדם אל לבו דהבורא ב"ה ברא עולמו בחכמה והכין תבל בתבונה, וכל הנבראים כולם שמי השמים וכל צבאם הארץ וכל אשר עליה כולם היו צפוים וגלוים לפניו, גם בני אדם כולם עלו במחשבה לפניו בעת הבראם, והיה צופה ומביט עד סוף כל הדורות, וכאמור [תהילים קיט, פט] לעולם ה' דברך נצב בשמים, אזי לא יעלה שום ספק על לבו דכל בריה ובריה, מהגדול בענקים מקרני ראמים עד בעי כינים, הוכן להם אז די מחסורם אשר יחסר להם כל ימי היותם, למצוא אותם בדרך נכון, לבל יכשלו בלכתן ולא יעבטון אורחותן. דאיך יעלה על הדעת דהבורא ב"ה אשר חכמתו ויכולתו וטובו הכל הוא באין סוף ותכלית יברא בריה בעלת חסרון מראשית הבריאה, ועינינו הרואות דאף אומן בשר ודם אין בחוקו לעשות כלי מחדש עם חסרון מראשית מלאכתו. אמנם הענין בזה הוא כי יש שתי סוגי חסרון הבאים לאדם, הסוג האחד הוא אדם הנברא שלם בהספקות די מחסורו אשר יחסר לו בכל ימי חלדו, אך האדם בעצמו ברוע מעשיו, ועקמימת תחבולותיו וערמימותיו, ותשוקות ההון לאין סוף, ובקשת המותרות לאין תכלית, השחית דרכו, ומסבב על עצמו כל הרעות והחסרונות וכל הפגעים הרעים אשר ימצא כל ימי חיי הבלו, וכאמור [ירמיהו ב, יט] תיסרך רעתך ומשובתיך תוכיחך, ומגדולי התנאים אמר על עצמו [קידושין פב, א] אלא דהריעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי.

ולדעתי היה שורש פורה ראש חטא עץ הדעת טוב ורע, לא דקודם החטא לא היה האדם יודע להבחין בין טוב לרע, דהלא מאז מראשית כאשר עלה במחשבה לפני המקום ב"ה לברוא את האדם בצלם דמות תבניתו, אמר [בראשית א, כו] נעשה אדם בצלמינו כדמותינו, וזה הוא היתרון אשר חלק ה' לאדם שכם אחת יותר על כל שאר ברואי מטה וצבא מעלה, לבל יהיה מוכרח בפעולותיו, רק למראה עיניו ישפוט לבקר בין טוב לרע ואת אשר יבחר יקריב. אלא דמקור (משחת) של חטא זה היה דקודם החטא לא היה האדם יודע רק מהטוב וגם הרע אשר הם טוב ורע באמת, ואחר החטא ירדו אחורנית להיות יודעים גם בטוב ורע אשר בדו להם המה מלבם, וכאמור [בראשית ג, ה] יודעי טוב ורע. שהיו יודעים להמציא להם טוב ורע על פי הסכמת עצמם. דלהשגת המון מותרות ביגיעה ותלאה ועבודה רבה, ולתענוגות בני אדם שרים ושרות שידה ושידות, ולרדיפת כבוד המדומה ברוב עמל ורעות רוח, ולקול רכב ודהרת סוס, וקול מלחים וחובלים תופסי משוט, ושפעת גמלים, ולהמיית קול הידד וכח נהמת שודד, לעומתם משבחים ואומרים כי טוב, ולחיי הצמצום והצנע לכת, בהשקט ומנוחה אין פרץ ואין צוחה, ולמשכנות הבדידות, באין מסיבות מריעות, ובאין קנאה ותחרות, רע רע יאמרו.

וההפרש אשר בין שתי סוגי הטובות והרעות האלה הוא, דהטוב והרע אשר הוכן לפעמיו של אדם קודם החטא דלא היה להגוף שום חלק בהם, והטובות גם הרעות הכל היה רק מצד הנפש לבד, הגם דאת זה לעומת זה עשה ה', וכמו דהטוב אשר מצד הנפש הוא יקר מאוד, כמו כן גם הרע אשר ממנה כבד ועצום מאוד, בכל זאת כל הרעות אשר היו באות לאדם מצד הנפש, אף אם כמעט נטוי רגליו ואשמה הנפש ההוא, הלא עינינו הרואות סגולתה וכחה של הנפש, זה דרכה אש תמיד תוקד בקרבה, להלהיב לב האדם לתשובה על פשעיו ומרדו הבאים לו מצד הגוף, על אחת כמה וכמה על החטאים אשר היו באים להנפש מצד עצמה, כי עד מהרה היתה תרוץ החרטה והיתה שבה אל מקומה אשר היה שם אהלה בתחילה, ומעולם לא היתה נדחית ממחיצת קדשה, ואם היתה הנפש ראויה לאיזה עונש היתה מקבלת עונשה במקום כבודה כאחד מצבא מרום במרום. לא כן הטובות והרעות אשר בדו להם בני אדם מלבם, דהרעות אשר באו לאדם על ידם המה מצד הגוף ולא מצד הנפש. אך אלה לבדם המה בעוכרינו, המה ישקיעו את האדם בנבכי המון גלי מצולות הבלי העולם, וחשכת רדיפת כבוד המדומה, אך הטובות והרעות האלה לבדם המה ידיחו את הנפש ממקום קדשה, ויורידו את האדם לבאר שחת, וכמו שנאמר אחר החטא [בראשית ג, כג - כד] וישלחהו ה' אלקים מגן עדן, ויגרש את האדם וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת, כי מהחטא ההוא והלאה הוכן להנפש מקום (תפתה) אבדון אשר שם תקבל עונשה ואחר תטהר.

והגם דהשם ב"ה בכבודו ובעצמו נטע עץ הזה בתוך הגן, והטביע כח זה בהבריאה שיהיה כחות אלה נתונים ביד האדם להיות בודים להם טוב ורע עפ"י הסכמת עצמם, והדבר אשר יסכימו עליו כי הוא נחמד למראה וטובה הוא לעינים חק נתן השם בהבריאה שיהיה לו כח עצום ורב כל כך עד אשר לא ילאו בני אדם לבלות כל ימיהם ולמסור נפשותם להשיגו, וכמו כן להיפוך גם כל נתח טוב ויפה אשר יסכימו עליו בני אדם שהוא רע ימאסו בה ויברחו ממנו, בכל זאת הלא לבעבור כך הזהיר הבורא ב"ה את האדם לבל יפתה לבבו ולבל יתור אחר הכח הזה, וכמו שנאמר [בראשית ב, יז] (ומפרי) ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל כי ביום אכלך ממנו מות תמות בעה"ז ולעולם הבא. כי אך תשוקת ורדיפות המותרות אשר ישתוקק האדם לרדוף אחריהם הן בעודנו חי חרפת נבל תשימנו, לילה לא ישקוט יומם לא ינוח וכמשא כבד יכבדו ממנו, אף כי אחרי מותו שאול מתחת רגזה נגדו.
וזה הוא עיקר תיקון חטא זה של עץ הדעת, אשר עלינו לצרף את סיגינו, ולהסיר תשוקת המותרות ורדיפת ההבלים המדומים ההם מלבינו, ולתת תאות הגופנים כופר תחת נפשינו, ואז בעולם הזה לילה כיום יאיר לנו גם ליום שכולו ארוך, נזכה לחזות בנועם אור עליון, ומלאך ה' הולך לפנינו, וכאשר יעדו לנו חז"ל [מו"ק ה, א] כל השם ארחותיו בעה"ז זוכה ורואה בעה"ב, ועיקר כוונתם היה לצמצם דרכינו בענינים הגופנים, וכן הורו לנו איזה דרך ישכון אור תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה וחיי צער תחיה [אבות פ"ו מ"ד], אם אתה עושה כן אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא.

אמנם יש עוד חסרון שני אשר הוטבע בחק הבריאה ואין לאדם חלק בו מצידו, אך החסרונות כאלה כולם איננם רק לפי חולשות דעתינו ופחיתת השגתינו אשר בחוקינו, כי האדם יראה לעינים ועיניו לנוכח יביטו, ולא ראה את אשר היה לפניו ולא ידע את אשר יהיה לאחריו, אבל באמת מאתו לא תצא רעה, וכל החסרונות כאלה אשר הוטבעו בהבריאה בכלליה ופרטיה כולם להשלמת כל הבריאה היו, וממילא לא יונח עליהם בעצם שם חסרון כלל, וחז"ל דרשו [בראשית רבה פרשה ט] על קרא [בראשית א, לא] והנה טוב מאוד זה המות. ואף דלפי הסכמת דעת האדם אין להם רעה גדולה מן המיתה. ואולם עינינו הרואות דהטובה המאודית הזאת אשר רמזו חז"ל על המות לא נאמר רק בהבריאה הכללי, וכדכתיב [שם] וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד, אבל לא מצינו בשום בריאה פרטי תיבת טוב מאוד. וזה מורה לנו הכוונה דאל יקשה בעיני האדם על טובה זו של המות דהלא הוא נגד החוש ודאבון הלב אשר נפש כל אדם עליו יכאב, על כן רמז לנו הכתוב דאין הטובה זו בפרטי רק בהבריאה הכללי, ואם יהיה לאדם לב לדעת ועינים לראות סתרי הבריאה על מה אדניה הוטבעו, אז יפקחו עיניו להבין ולהשכיל את כל אשר עשה ה', דהיינו חכמת הבריאה בכללי, ואז בעיניו יראה ובלבבו יבין כי טוב מאוד זה המות, וכאשר הוא בחסרון המות דהוא חסרון כללי, כמו כן הוא גם בכל חסרונות בני אדם פרטיים אשר הוחקו עליהם בסדרי בראשית כולם לטובת הבריאה בכללי היו.

וחכמינו ז"ל רמזו לנו דבר זה במאמרם [מנחות כט, ב] כשראה משה רבינו ע"ה תורתו של ר' עקיבא, ולבסוף היו סורקין בשרו במסרק של ברזל והיו שוקלין אותו באיטליז, היה אומר רבונו של עולם זו תורה וזו שכרה, והשם ב"ה השיבו משה שתוק כך עלה במחשבה לפני. וכוונת הענין הוא דמשה עלה בדעתו דהצרה הזאת אשר בא על ר' עקיבא בשלו היתה הרעה הזאת, והוא מסוג החסרון הראשון אשר התגולל האדם על עצמו מצידו והוא רעה בהחלט, והיה מתמה על זה זו תורה וזו שכרה, ואיה שוקל ואיה סופר לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו, והלא ר' עקיבא לא קלקל חלילה מצד עצמו מאומה. והשיבו השם ב"ה משה שתוק, דלא כמו שאתה סובר דהצרה הזאת בא לו לר' עקיבא מצד עצמו והוא רעה בהחלט, אלא דכך עלה במחשבה לפני, והדבר הזה אשר ראו עינך ואתה מיצר עליו כל כך הוחק כן בראשית הבריאה להשלמת כל הבריאה בכללה, ואין זה בגדר רעה כלל.

והאיר ה' את עיני למצוא ע"י ענין זה כוונה אמיתי בשינוי הברכות אשר מצינו בפרק הרואה (ברכות דף נ"ח ע"ב), דמייתי הגמרא מימרא דר' יהושע בן לוי הרואה את הבהקנים מברך ברוך משנה הבריות, ואותיב הגמרא מברייתא דהרואה את הכושי ואת הגיחור והלווקן כו' מברך ברוך משנה הבריות, את הקיטע ואת הסומא ואת פיתוי הראש ואת החיגר ומוכה שחין ואת הבהקנים מברך ברוך דיין אמת, הרי חשיב הברייתא את הבהקנים בהדי דמברך עליהם ברוך דיין אמת, ומשני הא דאיתיילד כך ממעי אמו, הא לבתר דאיתיילד. וכן פסק רבינו בהלכות ברכות פרק עשירי הלכה י"ב דעל כל חסרון הנולד כך ממעי אמו מברך ברוך משנה הבריות, ועל חסרון הבא לאדם לבתר דאיתיילד מברך הרואה אותו ברוך דיין אמת. ואולם לא נאמר טעם ההפרש אשר בין שתי סוגי חסרונות אלה. אמנם לפי מה שכתבתי אזי החילוק אשר ביניהם הוא הדבר אשר דברתי, דהחסרון אשר בא לאדם לבתר דאיתיילד, דהחסרון הזה סיבב לו האדם בעצמו, ע"י עוצם יגיעותיו והמון פעולותיו בעניני העולם, או דחטאיו גרמו לו, וחסרונות כאלה המה מעין סוג חסרון אשר הוא רעה בעצם, והאדם בעצמו ידיו היו במעל הזה, והוא התגולל עליו הרעה הזאת, לכן מברכין עליו ברוך דיין אמת, להצדיק דין שמים כי בצדק ובמשפט בא כל זה. משא"כ בחסרון הנולד עם האדם ממעי אמו, דחסרון זה מאת ה' היתה זאת לו, והצור תמים פעלו, ומאתו לא תצא רעה, וכל החסרונות האלה להשלמת כל הבריאה ולטובתה בכללי היו, ואין זה בגדר חסרון להניח עליו שם רע כלל, על כן גם בנוסח הברכה שמברכין עליו אין מברכין ברוך דיין אמת כשם שמברכין על הרעה, רק ברוך משנה הבריות. כשם שמברכין על כל טובה ועל כל בריות טובות ונאות שברא השם ב"ה בעולמו ברוך שברא בריות טובות ונאות לטובת העולם בכללי, כך מברך להודות לשם ה' על כל טובה אשר היה להבריאה בכללי, אף אם הוא בא ע"י איזה חסרון בתולדות הפרטי, ברוך ששינה הבריות לטובת העולם בכללי.

ולדעתי היה ענין זה תכונת העובדא בגמרא תענית (דף כ' ע"א), בר' אלעזר בר' שמעון שהיה רוכב ומטייל על שפת הנהר, נזדמן לו אדם אחד שהיה מכוער ביותר, אמר לו שלום עליך רבי ולא החזיר לו, אמר לו ריקה כמה מכוער אותו האיש, שמא כל בני עירך מכוערים כמותך, אמר לו איני יודע, אלא לך לאומן שעשאני ואמור לו כמה מכוער כלי זה שעשית, כיון שידע שחטא ירד מן החמור ונשתטח לפניו ואמר לו נענתי לך מחול לי, עד סוף כל הענין. והנה כל מהותה של עובדא זו נראה כענין זר, דאיך יאונה להתנא אלקי אוון כזה להתלוצץ באנשים מכוערים. ולא עוד אלא אף להונות אותו בדברים דשמא כל בני עירו מכוערים כמותו, דאין לך אונאת דברים גדול מזה. ובפרט לקרות לו ריקה, וכי בשביל דהוא מכוער יקרא ריקה, דשם זה לא יאתה רק לאנשים ריקים ופוחזים. ואם ר' אלעזר בר' שמעון היה ידוע אותו דגם מבלעדי הכיעור שבו יאתה לו שם זה מצד רוע מעשיו, א"כ למה הכניע את עצמו נגדו לבסוף בהכנעות עצומות כאלה.

אמנם לדעתי דימה ר' אלעזר בר' שמעון בדעתו, והיה נראה בעיניו דחסרונותיו של האיש הזה המה כל כך מכוערים ורעים בהחלט, עד אשר האיש הזה ברוע מפעליו ובקלקול מעשיו הפראות והזרות סיבב על עצמו כל המומים המכוערים האלה, (ובזוהר הובא עובדא זו דהאיש הזה בעל קבין היה). ולכן הוכיח אותו על פניו דאיך ירע האדם מעשיו ויקלקל דרכיו במעשים משונים ופעולות זרות כל כך, עד אשר יחבול בנפשו ויביא את עצמו לידי מומים מכוערים כאלה, ובכדי להביא אותו לידי חרטה, התעורר בו כח הקנאה והזכירו מה עלתה בו ומה היה בסופו נגד שאר יושבי עירו, הולכי תום וישרי דרך. ועל זה השיב לו האיש המכוער בחכמתו, לא כמו שאתה סובר דהכיעור הזה הוא מצד החסרון אשר אנכי הסיבותי עלי את זאת, לא כן הוא, אלא כך בראני עושאני, וכל חסרונות האלה המה לי בתולדה, על כן אינם מסוג חסרון אשר הוא בגדר רע, רק הנה הנם בגדר טוב אשר נבראתי כך לטובת העולם בכללי, כמו כל שאר יושבי עירי אשר נבראו שלמים ויפים לטובת הבריאה בכללי. וההפרש אשר היה ביני וביניהם, ועל מה ולמה היה בהם הטובה הכללי כאשר נבראו יפים ובי היתה הטובה הכללי במה שנבראתי בעל חסרון כזה, הנה טעם דבר זה נעלמה ממני, אבל לך ואמור לאומן שעשאני כמה מכוער כלי זה שעשית, אולי יגיד לך תעלומות החכמה, וכל תהלוכות עניני בהילוך הבריאה בכללי, אז תבין ואז תשכיל על מה ולמה עשאני הבורא ככה. וכאשר שמע ר' אלעזר בר' בר' שמעון דברים גבוהים ורמים כאלה נבהלה נפשו מאוד, והכניע את עצמו בדברי ריצוים למחול לו ולא רצה, עד אשר הזהיר אותו לבסוף לבל יהיה אץ בדעתו, ושלא לדון את כל אדם רק לכף זכות.

ואחרי אשר ישים האדם כל הדברים האלה על לבו, ויחשוב דרכיו ותהלוכות כל עניניו ברצוא ושוב, וכל הקורות המוצאים אותו מיום היותו לאיש, אז בעיניו יראה ובלבבו יבין, כי אף דיצרו של אדם רע מנעוריו, ומן יום אשר ידע הנער קרוא אבי ואמי תאכלנו אש הגאוה ותבעורת ההשתררות, אשר יומם ולילה תוקד בקרבו להרים לבבו על אחיו בהראותו את עוצם פעולתו ואת יתר תפארת גדולתו. ובפרט כי בני אדם אשר יראו לעינים ולמראה עיניהם ישפוטו, זה דרכם כאשר יראו אדם שבע הצלחות עומד ברום המעלות מפחדו יבהלו ויתמהו, ברך לפניו יכרעו, וידמו בלבותם כי ידו רמה ופועל ימינו תעוז. בכל זאת כשהוא לעצמו לבדד ישכון, ואיש אין עמו להראות גאותו נגדו, וחישב עם קונהו, אז לא נכחד ממנו כי בכל ההצלחות והטובות אשר הגיע אליו, וכל עזר אשר היה לו מצריו, מעט מעט הוא התועלת אשר היה לו מצד תחבולותיו ופעולות ערמימותיו, רק כאשר ימין ה' רוממה עליו להרים שעתו היה בכל דרכיו משכיל, ובכל פינה שהיה פונה נתקיימה מחשבתו, וכל ברואי מטה גם כל צבא מעלה כולם סרים למשמעתו, וכל הכבוד והגדולה אשר יאתה לו לא לבעבור כחו ועוצם ידו, רק לבעבור כי המלך מלכו של עולם חפץ ביקרו.

ואולם לא כן להיפוך, כל התלאות והיגונות אשר עברו לאדם על ראשו רובם ככולם בשלו היו הרעות האלה לו לעצמו, ותשוקת ההון והקנאה והתאוה והכבוד ארבעה אלה היו בעוכריו, והמה הסבו לו להיות נאחז בסבך המבוכות, וכאשר הוא בעצמו בהמון מפעליו וריבוי תחבוליו הנתונים חפשי בידו עפ"י כח בחירתו השחית דרכו סביב סביב, ועיוה נתיבתו עוד לאין מרפא, אז מטה ידו ורפתה רוחו בכח הביטחון. ואמר הגדול שבחכמים [קהלת ז, כט] אלקים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים. ונאמר [משלי יט, ג] אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו.

לו חכמו ישכילו בני אדם כולם להחזיק במתג ורסן את ארבעה כחות הרעות האלה, אשר לעין האדם נראים נושאות והמה נשואות, ואז היה בנקל להם לצמצם פעולותיהם ותחבולות מעשיהם בעניני העולם על צד הצימצום היותר אפשרי, אם לא היו אז עיניהם לנוכח יביטו אמיתת גבורתו של כח הבטחון עד היכן כחו מגיע, אם לא היה השם ב"ה ממציא לאדם כל הצטרכותיו והכרחיותיו עומר לגלגולת דבר יום ביומו.

על כן אין יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש, ואין טוב לפניו כי אם לשמור דרכיו ללכת בדרכי התורה והעבודה, וכמו שיעצו לנו חז"ל [אליהו רבה פרשה יב] הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה, ואז יהיה לבו תמים עמו כי עכ"פ הוא מצידו לא יקלקל סדרי בראשית אשר סדורים עבורו, וממילא יהיה שמח בחלקו אשר הוכן לו ממעל בתחילת הבריאה, ויהיה תמיד נכון לבו בטוח כי לא יזנח לעולם ה' להכין מזון ומחיה לכל בריותיו אשר ברא. ומה טובו דברי רבינו המתוקים והנעימים שכתב בסוף הלכות שמיטה ויובל [פי"ג הי"ג] וזה לשונו, ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי עולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעבוד לפני ה' לשרתו ולעבדו לדעה את ה', והלך ישר כמו שעשהו האלקים, ופרק מעל צוארו עול החשבונות רבים אשר ביקשו בני אדם, הרי זה נתקדש קדש קדשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים, ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו כמו שזכה להכהנים וללוים, הרי דוד ע"ה אומר [תהילים טז, ה] ה' מנת חלקי [וכוסי] אתה תומך גורלי.

ועתה לך ה' הוחלתי, אליך נשאתי את עיני היושבי בשמים, אך בך לבד מחסי תקותי וצור ישועתי, בך בטחתי אל אבושה לעולם, האלהים הרועה אותי מעודי עד היום הזה, גם עד זקנה ושיבה אל תעזבני, שלח אורך ואמיתך להאיר עיני בתורתך, דרך פיקודיך הבינני, ויכונו דרכי לשמור חוקיך, כה עתירת הכורע ומשתחוה ועינו ולבו נוכח ביתך ואולמך, החותם לסדר מאל אביך ויעזרך ואת שדי ויברכך.
פה בראד יכוננה עליון ה"ק אלעזר סג"ל לנדא

 

[משה אמת ותורתו אמת]

מי שיכול להוסיף מקורות והארות תע"ב