חנוכה מדוע בא לביתו מאוחר לא יתחייב להעיר אותם מעיקר הדין?

[נדיב לב]

כתב השו"ע תרע"ב דאם עבר הזמן ולא הדליק מדליק והולך כל הלילה. וכתב המשנ"ב (ס"ק י"א) דהיינו עד עמוד השחר ובברכה ודוקא אם בני ביתו נעורים אבל אם הם ישנים אין לברך וכו', ואם בא לביתו קודם עלות השחר ומצא בני ביתו ישנים מן הנכון שיקיצם כדי שיוכל להדליק בברכה (וע"ש בשעה"צ).

ולכאורה בפשטות מדובר כאשר בני ביתו לא הדליקו עליו וא"כ גם הם חייבים (כי אם הם הדליקו כבר יצא). וצ"ב דהרי אשתו חייבת בדיוק כמהו ועד כמה שאומרים שאינו יכול לברך כי אינו יוצא הרי גם היא לא יוצאת, וא"כ יתחייב להעיר אותה מעיקר הדין בשביל עצם המצוה ולא רק בשביל הברכה וצ"ב.
[ויעויין בשו"ע בהל' קראת שמע (ס"ג ה') וז"ל אם היה ישן מצערים אותו ומעירים אותו עד שיקרא פסוק ראשון והוא ער ממש מכאן ואילך אין מצערים אותו כדי שיקרא והוא ער ממש שאף על פי שהוא קורא מתנמנם יצא. מתבאר שצריכים להעיר אדם ישן משום מצוה עוברת ואפש"ל שבפשוטו זה לכו"ע ואף לשיטות שרק פרשה ראשונה דאורייתא צריך להעירו וגם על מצוה דרבנן צריך להעירו. וחלוק מהמבואר בש"ך יו"ד שע"ב ג' שרק על טומאת אוהל דאורייתא צריכים להקיץ כהן משנתו ולא על טומאה דרבנן דחלוק איסור ממצוה דבמצוה זה יחסר לו והוי מעוות שלא יוכל לתקון].

 

[בצ"ל]

יש מחלוקת בראשונים שם [עי' מלחמות, רא"ה ורבינו יונה ורא"ש] בקר"ש האם קורא רק פסוק ראשון והשאר לא קורא [כי זה דרבנן וא"צ להעיר את הישן למצוה דרבנן] או שקורא את השאר בנמנום [ופסוק ראשון לא יוצא בנמנום] והשו"ע פסק כדעה המחמירה.
ויתכן היה לתלות בפלוג' הזו אם חייב להעיר את חבירו לאיסור דרבנן, אבל יש שחילק בין ישן שידע שימשיך לישון בזמן החיוב ללא ידע.

ולעיקר שאלתך למה לא חייב להעיר את אשתו, היינו משום שיתכן שיוצא יד"ח גם בלי שיש עוד אנשים עמו, ואם הוא יוצא ממילא גם היא יוצאת שנטפלת אליו, - ואם הדבר ספק [ולכן לא מברך], מנלן שצריך להעיר אותה על הספק,

 

[היא אוצרו]

יש להוסיף להק' לדעות שחייבים לצאת בברכה גם אם יוצאים במצווה, למה לא צריך להעיר את בני ביתו (כמדומה שמתבאר שצריך להעיר שתים או שלוש,) בשביל שישמעו הברכה ויצאו ידי חובת הברכה. (כמדומה שיטת הב"ח בתרע"ז)