כי תבוא מדרשי חז"ל המצויים בידינו לפרשת ביכורים (2 צופים)

[יוסף צ. הירשמן]

פרשת הבאת ביכורים (דברים פרק כו א-יא):

---

{א} וְהָיָה֙ כִּֽי-תָב֣וֹא אֶל-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַֽחֲלָ֑ה וִֽירִשְׁתָּ֖הּ וְיָשַׁ֥בְתָּ בָּֽהּ:
{ב} וְלָֽקַחְתָּ֞ מֵֽרֵאשִׁ֣ית | כָּל-פְּרִ֣י הָֽאֲדָמָ֗ה אֲשֶׁ֨ר תָּבִ֧יא מֵֽאַרְצְךָ֛ אֲשֶׁ֨ר יְהֹוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ נֹתֵ֥ן לָ֖ךְ וְשַׂמְתָּ֣ בַטֶּ֑נֶא וְהָֽלַכְתָּ֙ אֶל-הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֤ר יִבְחַר֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לְשַׁכֵּ֥ן שְׁמ֖וֹ שָֽׁם:
{ג} וּבָאתָ֙ אֶל-הַכֹּהֵ֔ן אֲשֶׁ֥ר יִֽהְיֶ֖ה בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֑ם וְאָֽמַרְתָּ֣ אֵלָ֗יו הִגַּ֤דְתִּי הַיּוֹם֙ לַֽיהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ כִּי-בָ֨אתִי֙ אֶל-הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֧ע יְהֹוָ֛ה לַֽאֲבֹתֵ֖ינוּ לָ֥תֶת לָֽנוּ:
{ד} וְלָקַ֧ח הַכֹּהֵ֛ן הַטֶּ֖נֶא מִיָּדֶ֑ךָ וְהִ֨נִּיח֔וֹ לִפְנֵ֕י מִזְבַּ֖ח יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ:
{ה} וְעָנִ֨יתָ וְאָֽמַרְתָּ֜ לִפְנֵ֣י | יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ אֲרַמִּי֙ אֹבֵ֣ד אָבִ֔י וַיֵּ֣רֶד מִצְרַ֔יְמָה וַיָּ֥גָר שָׁ֖ם בִּמְתֵ֣י מְעָ֑ט וַֽיְהִי-שָׁ֕ם לְג֥וֹי גָּד֖וֹל עָצ֥וּם וָרָֽב:
{ו} וַיָּרֵ֧עוּ אֹתָ֛נוּ הַמִּצְרִ֖ים וַיְעַנּ֑וּנוּ וַיִּתְּנ֥וּ עָלֵ֖ינוּ עֲבֹדָ֥ה קָשָֽׁה:
{ז} וַנִּצְעַ֕ק אֶל-יְהֹוָ֖ה אֱלֹהֵ֣י אֲבֹתֵ֑ינוּ וַיִּשְׁמַ֤ע יְהֹוָה֙ אֶת-קֹלֵ֔נוּ וַיַּ֧רְא אֶת-עָנְיֵ֛נוּ וְאֶת-עֲמָלֵ֖נוּ וְאֶֽת-לַֽחֲצֵֽנוּ:
{ח} וַיּֽוֹצִאֵ֤נוּ יְהֹוָה֙ מִמִּצְרַ֔יִם בְּיָ֤ד חֲזָקָה֙ וּבִזְרֹ֣עַ נְטוּיָ֔ה וּבְמֹרָ֖א גָּדֹ֑ל וּבְאֹת֖וֹת וּבְמֹֽפְתִֽים:
{ט} וַיְבִאֵ֖נוּ אֶל-הַמָּק֣וֹם הַזֶּ֑ה וַיִּתֶּן-לָ֨נוּ֙ אֶת-הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ:
{י} וְעַתָּ֗ה הִנֵּ֤ה הֵבֵ֨אתִי֙ אֶת-רֵאשִׁית֙ פְּרִ֣י הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר-נָתַ֥תָּה לִּ֖י יְהֹוָ֑ה וְהִנַּחְתּ֗וֹ לִפְנֵי֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ וְהִ֨שְׁתַּֽחֲוִ֔יתָ לִפְנֵ֖י יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ:
{יא} וְשָֽׂמַחְתָּ֣ בְכָל-הַטּ֗וֹב אֲשֶׁ֧ר נָֽתַן-לְךָ֛ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ וּלְבֵיתֶ֑ךָ אַתָּה֙ וְהַלֵּוִ֔י וְהַגֵּ֖ר אֲשֶׁ֥ר בְּקִרְבֶּֽךָ: (ס)

---

לפרשה זו נמצא מדרש הלכה בספרי וז"ל:

---

פסוק א:
והיה כי תבוא אל הארץ (אין "והיה" אלא מיד. כי תבוא אל הארץ). עשה מצוה האמורה בענין, שבשכרה תכנס לארץ.
אשר ה' א-להיך [נותן לך. רש"א, פרט לעבר הירדן, שנטלו מעצמם].
וירשתה וישבתה בה. (מה שתירש - תכבש ותשב.) [בשכר שתירש, תשב].

פסוק ב:
ולקחת מראשית כל פרי האדמה. יכול כל הפירות כולם חייבים בביכורים? תלמוד לומר מראשית, ולא כל ראשית. ועדין איני יודע איזה מין חייב ואיזה מין פטור? הריני דן - נאמר (הכא) [הבא] בכורי צבור, ונאמר (הכא) [הבא] בכורי יחיד; מה בכורי צבור שנאמר להלן, מז' המינים; אף בכורי יחיד משבעת המינים. (ומה) [אי מה] להלן חטים ושעורים, אף כאן חטים ושעורים. מנין לרבות שאר מינים? תלמוד לומר (בכורי אדמתך) [כל פרי האדמה]. ריבה אחר שריבה הכתוב ומיעט, הא אין עליך לדון אלא כדין הראשון. נאמר (הכא) [הבא] בכורי יחיד, ונאמר (הכא) [הבא] בכורי צבור; מה בכורי צבור, משבעת המינים האמורים בשבח הארץ; [אף בכורי יחיד, משבעת המינים האמורים בשבח הארץ]. ואלו הם: חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון, ארץ זית שמן ודבש. זית. זה זית אגורי. דבש. זה דבש תמרים.
מראשית. אפילו אשכול אחד ואפילו גרוגרת אחת.
כל פרי. פרי אתה מביא בכורים, ואין אתה מביא יין ושמן בכורים. (הביא ענבים ודרכן, מנין שמביא? תלמוד לומר [בכורי אדמתך].
(האדמה. פרט לאריסים ולחכירות ולסקריקין ולגזלן שאין מביאין, משום שנאמר ראשית בכורי אדמתך).
אשר תביא מארצך. כל זמן שהם מצוים על פני ארצך. [יכול יביא קודם עצרת? תלמוד לומר וחג הקציר בכורי מעשיך. מאימתי מביאין? מעצרת עד החנוכה]. יכול שאתה קורא (פרשת בכורים), כל זמן שאתה מביא? תלמוד לומר (ואכלת) ושמחת, אין קריאה אלא בשעת שמחה. כשתמצא לומר, מעצרת ועד החג מביא וקורא, מן החג ועד חנוכה מביא ואינו קורא. ר' יהודה בן בתירא אומר, מביא וקורא.
(אשר ד' א-להיך נותן לך. פרט לנוטע).
[אי מארצך, יכול אף הנוטע] בתוך שלו ומבריך בתוך של יחיד, או בתוך של רבים ומבריך מתוך של רבים; או מתוך של יחיד לתוך שלו, והנוטע בתוך שלו ומבריך בתוך שלו ודרך הרבים ודרך היחיד באמצע! (הרי זה אינו מביא. ר' יהודה אומר כזה מביא. מן זה הטעם אינו מביא,) [תלמוד לומר ראשית בכורי אדמתך, עד שיהיו כל הגדולין מאדמתך. האריסין והחכירות והסקריקין והגזלן, אין מביאין מאותו הטעם,] משום שנאמר בכורי אדמתך, עד שיהו כל הגדולים מאדמתך.
ושמת בטנא. מלמד שטעונים כלים.
והלכת אל המקום אשר יבחר ה' א-להיך בו. זה שילה ובית עולמים. [מכאן אמרו, נגנבו או שאבדו - חייב באחריותן. נטמאו בעזרה - נופץ ואינו קורא].

פסוק ג:
ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם. זו היא שאמר ר' יוסי הגלילי, וכי עלתה על דעתך שתלך אצל כהן שלא היה בימיך? (אלא כהן שהוא כשר) [אין לך אלא, כהן שהוא בימיך]. וכה"א, אל תאמר מה היה, שהימים הראשונים היו טובים מאלה.
ואמרת אליו. שאינך כפוי טובה.
הגדתי היום. פעם אחת (אתה) קורא בשנה, ואין (אתה) קורא פעמים בשנה.
כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותינו. פרט לגרים [ועבדים].
לתת לנו. פרט (לעבדים) [לנשים]. (ר' שמעון אומר פרט לשבעבר הירדן שנטלו מעצמם).

פסוק ד:
ולקח הכהן הטנא מידך. מכאן אמרו, העשירים מביאים בכורים בקלתות של כסף ושל זהב, ועניים - בסלי נצרים של ערבה קלופה, והסלים נתנים לכהנים; (לזכות מתנה לכהנים) [בשביל לזכות לעניים].
מידך. מלמד שטעונים תנופה, [דברי ר"א בן יעקב]. (ר"א בן יעקב אומר, והנחתו לפני מזבח ה' א-להיך) [והניחו לפני מזבח ה' א-להיך.] כל זמן שיש לך מזבח יש לך בכורים, וכל זמן שאין לך מזבח אין לך בכורים. (מכאן אמרו, נגנבו או שאבדו - חייב באחריותם; נטמאו בעזרה - נופץ ואין קורא).

פסוק ה:
וענית. נאמר כאן ענייה, ונאמר להלן ענייה; מה להלן בלשון הקודש, אף כאן בלשון הקודש. [וענית ואמרת.] מכאן אמרו, בראשונה כל מי שהוא יודע לקרות קורא, וכל מי שאינו יודע לקרות מקרין אותו. נמנעו מלהביא, התקינו להיות מקרין את מי שיודע ואת מי שאינו יודע. סמכו על המקרא וענית, אין ענייה אלא מפי אחרים.
ואמרת לפני ה' א', ארמי אובד אבי. מלמד שלא ירד יעקב לארם, אלא (לאובד) [להאבד]. ומעלה על לבן הארמי, כאלו איבדו.
וירד מצרימה. (מלמד שלא ירד להשתקע, אלא לגור שם.) שמא תאמר, ירד ליטול כתר מלכות? תלמוד לומר ויגר שם [מלמד שלא ירד אלא לגור שם. וכה"א ויאמרו אל פרעה לגור בארץ באנו, כי אין מרעה לצאן אשר לעבדיך כי כבד הרעב בארץ כנען, ועתה ישבו נא עבדיך בארץ גשן]. יכול באוכלוסין הרבה? תלמוד לומר במתי מעט. כמה שנאמר, בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה.
ויהי שם לגוי (גדול). מלמד שהיו ישראל מצוינים שם.
(וירא את ענינו. כמה שנאמר, וראיתן על האבנים. ואת עמלנו. כמה שנאמר, כל הבן הילוד היאורה תשליכהו וכו'. אגדה).
[גדול ועצום. כמה שנאמר, ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד, ותמלא הארץ אותם. ורב. כמה שנאמר, רבבה כצמח השדה נתתיך, ותרבי ותגדלי ותבאי בעדי עדיים וגו'].

פסוק ו:
וירעו אותנו המצרים. כמה שנאמר הבה נתחכמה לו פן ירבה, והיה כי תקראנה מלחמה וגו'.
ויענונו. כמה שנאמר וישימו עליו שרי מסים למען ענותו בסבלותם, ויבן ערי מסכנות לפרעה וגו'.
ויתנו עלינו עבודה קשה. כמה שנאמר ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך, וימררו את חייבם בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה, את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך.

פסוק ז:
ונצעק אל ה' א-להי אבותינו. כמה שנאמר ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים, ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו וגו'.
וישמע ה' את קולנו. כמה שנאמר וישמע א-להים את נאקתם וגו'.
וירא את ענינו. זו פרישות דרך ארץ, כמה שנאמר וירא א-להים את בני ישראל וידע א-להים.
ואת עמלנו. אלו הבנים, כמה שנאמר כל הבן הילוד היאורה תשליכהו וכל הבת תחיון.
ואת לחצנו. זו הדחק, כמה שנאמר וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם.

פסוק ח:
ויוציאנו ה'. לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף ולא על ידי שליח, כמה שנאמר ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכיתי וגו'. ועברתי בארץ מצרים, אני ולא מלאך. והכיתי כל בכור, אני ולא שרף. ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים, אני ולא השליח. אני ה'.
ביד חזקה. זו הדבר, כמה שנאמר הנה יד ה' הויה במקנך אשר בשדה וגו'.
ובזרוע נטויה. זו החרב, כמה שנאמר וחרבו שלופה בידו נטויה וגו'.
ובמורא גדול. זו גלוי שכינה, כמה שנאמר או הנסה א-להים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי, במסות באותות ובמופתים ובמלחמה וביד חזקה ובזרוע נטויה ובמוראים גדולים, ככל אשר עשה לכם ה' א-להיכם במצרים לעיניך.
ובאותות. זה המטה, כמה שנאמר ואת המטה הזה תקח בידך, אשר תעשה בו את האותות.
ובמופתים. זה הדם, כמה שנאמר ונתתי מופתים בשמים ובארץ, דם ואש ותמרות עשן.
דבר אחר: ביד חזקה, שתים. ובזרוע נטויה, שתים. ובמורא גדול, שתים. ובאותות, שתים. ובמופתים, שתים. אלו עשר מכות שהביא הקב"ה על המצרים: דם, צפרדע, כנים, ערוב, דבר, שחין, ברד, ארבה, חשך, מכת בכורות]. ר' יהודה היה נותן בהם סימנים, דצ"ך עד"ש באח"ב.

פסוק ט:
ויביאנו אל המקום הזה. זה בית המקדש. או יכול זה ארץ ישראל! כשהוא אומר ויתן לנו את הארץ הזאת, (הוי אומר זו ארץ ישראל) [הרי א"י אמור]. ומה תלמוד לומר ויביאנו אל המקום הזה ? [זה בנין בהמ"ק. ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת.] בשכר ביאתנו אל המקום הזה, ניתן לנו את הארץ הזאת].
ארץ זבת חלב ודבש. נאמר כאן ארץ זבת חלב ודבש, ונאמר להלן ארץ זבת חלב ודבש. מה להלן ארץ חמשת עממים, אף כאן ארץ חמשת עממים. מכאן היה ר' יוסי הגלילי אומר, אין מביאים בכורים מעבר לירדן, שאינה זבת חלב ודבש.

פסוק י:
ועתה. מיד.
הנה. בשמחה.
הבאתי. משלי.
את ראשית פרי האדמה. מכאן אמרו, יורד אדם לתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה, אשכול שביכר, רמון שביכר - קושרין אותו בגמי, ואומר "הרי אלו בכורים".
אשר נתתה לי ה'. מכאן אמרו, האפטרופוס והעבד ושליח ואשה וטומטום ואנדרוגינוס - מביאין ואין קורין, שאין יכול לומר "אשר נתתה לי ה'".
והנחתו לפני ה' א-להיך, והשתחוית לפני ה' א-להיך. מלמד שטעונים (הנפה) [הנחה] ב' פעמים, אחת בשעת קריאה ואחת בשעת השתחואה.

פסוק יא:
ושמחת. (בכל מיני שמחות) [בשעת שמחה].
בכל הטוב. זה השיר.
אשר נתן לך ה' א-להיך, ולביתך. מלמד שאדם מביא בכורים מנכסי אשתו וקורא.
אתה והלוי והגר אשר בקרבך. [בכל מקום שאתה מוצא הלוי, תן לו מחלקו. ואם אין לו מחלקו, תן לו מעשר שני. אין לו מעשר שני, תן לו מעשר עני. אין לו מעשר עני, תן לו שלמים. אין לו שלמים, פרנסהו מן הצדקה. לכך נאמר, אתה והלוי והגר אשר בקרבך] (מכאן אמרו, ישראל ממזרים מתודים; לא גרים ועבדים משוחררים, שאין להם חלק בארץ).

---

נ.ב. בספרי מובא כאן חלק מההגדה של פסח, כיוון שבהגדה אנחנו דורשים את הפסוקים האלו של "ארמי אובד אבי"

 

[יוסף צ. הירשמן]

מדרשי אגדה לא נמצאים על אתר לפרשה זו, אבל במדרש תנחומא על הסידרא* הבאה [היום הזה] נמצאו דברי אגדה גם על פרשת ביכורים, וז"ל:

---

[הַיּוֹם הַזֶּה ה' אֱלֹהֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת].
מָה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן? הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשֶׁךָ.
אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסִי בַּר חֲנִינָא: בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה מִתְחַטְּאִין וְכַמָּה יֵשׁ לָהֶן פִּתְחוֹן פֶּה לְעוֹשֵׁי מִצְוֹת.
אָדָם יֵשׁ לוֹ עֵסֶק אֵצֶל מַלְכוּת, פְּעָמִים שֶׁהוּא נוֹתֵן כַּמָּה מָמוֹן עַד שֶׁמַּגִּיעִין אוֹתוֹ אֵצֶל הַמֶּלֶךְ. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ אֵצֶל הַמֶּלֶךְ, סָפֵק עוֹשֶׂה שְׁאֵלָתוֹ, סָפֵק לֹא עוֹשֶׂה.
אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵּן, אֶלָּא יוֹרֵד אָדָם לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ, רָאָה אֶשְׁכּוֹל שֶׁבִּכֵּר, תְּאֵנָה שֶׁבִּכְּרָה, רִמּוֹן שֶׁבִּכֵּר, מַנִּיחוֹ בַּסַּל וְהוֹלֵךְ לִירוּשָׁלַיִם וּבָא וְעוֹמֵד בְּאֶמְצַע הָעֲזָרָה וּמְבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל עַצְמוֹ וְעַל יִשְׂרָאֵל וְעַל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשֶׁךָ וְגוֹ'.
וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁהָיָה אוֹמֵר, אֵינִי זָז מִכָּאן עַד שֶׁתַּעֲשֶׂה צָרְכִּי הַיּוֹם הַזֶּה, שֶׁכָּתוּב אַחֲרָיו, הַיּוֹם הַזֶּה ה' אֱלֹהֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ, תִּזְכֶּה לַשָּׁנָה הַבָּאָה וְתָבִיא כְּהַיּוֹם הַזֶּה, כְּאָדָם שֶׁהוּא נוֹתֵן פְּרִי חָדָשׁ לַחֲבֵרוֹ, וְאוֹמֵר לוֹ: יְהִי רָצוֹן שֶׁתִּשְׁנֶּה וְתִתֵּן לִי לַשָּׁנָה הָאַחֶרֶת.
אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא: כַּמָּה מִתְחַטְּאִין עוֹשֵׂי מִצְוֹת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹזֵר גְּזֵרָה, וְצַדִּיקִים מְבַטְּלִין אוֹתָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: בַּאֲשֶׁר דְּבַר מֶלֶךְ שִׁלְטוֹן, וּמִי יֹאמַר לוֹ מַה תַּעֲשֶׂה (קהלת ח, ד). מִי הוּא? שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע (שם פסוק ה), מַמְחֶה עַל יָדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.
וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר, אָמַר אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, לִי דִּבֶּר צוּר יִשְׂרָאֵל, מוֹשֵׁל בָּאָדָם, צַדִּיק מוֹשֵׁל יִרְאַת אֱלֹהִים (ש"ב כג, ג).

---

* 'סידרא' היינו פרשת השבוע ארץ-ישראלית, שאורכה בדר"כ כדי ז' עליות מצומצמות ועוד אחת למפטיר, ולפי מנהג א"י היו מסיימים את התורה רק פעם בג' שנים.

נ.ב. העובדה שאין מדרשי אגדה כפתיחה על התחלת פרשת 'כי תבוא' - כדרך המדרשים להביא פתיחות בהתחלת כל סידרא, מוכיחה לכאורה שהסידרא התחילה בא"י מעט לפני כן ב'זכור' [בסוף פר' 'כי תצא'] ושם אכן יש כמה פתיחתות במדרש. אמנם בחומש 'קורן' מצויינת התחלת סידרא בהתחלת פרשתנו, וצ"ע.

 

[יוסף צ. הירשמן]

דומה כי יש בנותן טעם יש לצטט כאן את הפרק השלישי במסכת ביכורים [משניות א-ח] העוסק בסדר הבאת הביכורים בפועל לביהמ"ק, ברוב רינה ותודה המון חוגג, וז"ל:

---

פרק ג - משנה א
כֵּיצַד מַפְרִישִׁין הַבִּכּוּרִים. יוֹרֵד אָדָם בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ וְרוֹאֶה תְּאֵנָה שֶׁבִּכְּרָה, אֶשְׁכּוֹל שֶׁבִּכֵּר, רִמּוֹן שֶׁבִּכֵּר, קוֹשְׁרוֹ בְגֶמִי, וְאוֹמֵר, הֲרֵי אֵלּוּ בִּכּוּרִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף עַל פִּי כֵן חוֹזֵר וְקוֹרֵא אוֹתָם בִּכּוּרִים מֵאַחַר שֶׁיִּתָּלְשׁוּ מִן הַקַּרְקָע:
משנה ב
כֵּיצַד מַעֲלִין אֶת הַבִּכּוּרִים. כָּל הָעֲיָרוֹת שֶׁבַּמַּעֲמָד מִתְכַּנְּסוֹת לָעִיר שֶׁל מַעֲמָד, וְלָנִין בִּרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר, וְלֹא הָיוּ נִכְנָסִין לַבָּתִּים. וְלַמַּשְׁכִּים, הָיָה הַמְמֻנֶּה אוֹמֵר (ירמיה לא), קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן אֶל בֵּית ה' אֱלֹהֵינוּ:
משנה ג
הַקְּרוֹבִים מְבִיאִים הַתְּאֵנִים וְהָעֲנָבִים, וְהָרְחוֹקִים מְבִיאִים גְּרוֹגָרוֹת וְצִמּוּקִים. וְהַשּׁוֹר הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם, וְקַרְנָיו מְצֻפּוֹת זָהָב, וַעֲטֶרֶת שֶׁל זַיִת בְּרֹאשׁוֹ. הֶחָלִיל מַכֶּה לִפְנֵיהֶם, עַד שֶׁמַּגִּיעִים קָרוֹב לִירוּשָׁלָיִם. הִגִּיעוּ קָרוֹב לִירוּשָׁלַיִם, שָׁלְחוּ לִפְנֵיהֶם, וְעִטְּרוּ אֶת בִּכּוּרֵיהֶם. הַפַּחוֹת, הַסְּגָנִים וְהַגִּזְבָּרִים יוֹצְאִים לִקְרָאתָם. לְפִי כְבוֹד הַנִּכְנָסִים הָיוּ יוֹצְאִים. וְכָל בַּעֲלֵי אֻמָּנִיּוֹת שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם עוֹמְדִים לִפְנֵיהֶם וְשׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹמָם, אַחֵינוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם פְּלוֹנִי, בָּאתֶם לְשָׁלוֹם:
משנה ד
הֶחָלִיל מַכֶּה לִפְנֵיהֶם עַד שֶׁמַּגִּיעִין לְהַר הַבָּיִת. הִגִּיעוּ לְהַר הַבַּיִת, אֲפִלּוּ אַגְרִיפַּס הַמֶּלֶךְ נוֹטֵל הַסַּל עַל כְּתֵפוֹ וְנִכְנָס, עַד שֶׁמַּגִּיעַ לָעֲזָרָה. הִגִּיעַ לָעֲזָרָה וְדִבְּרוּ הַלְוִיִּם בַּשִּׁיר, אֲרוֹמִמְךָ ה' כִּי דִלִּיתָנִי וְלֹא שִׂמַּחְתָּ אֹיְבַי לִי (תהלים ל):
משנה ה
הַגּוֹזָלוֹת שֶׁעַל גַּבֵּי הַסַּלִּים, הָיוּ עוֹלוֹת. וּמַה שֶּׁבְּיָדָם, נוֹתְנִים לַכֹּהֲנִים:
משנה ו
עוֹדֵהוּ הַסַּל עַל כְּתֵפוֹ, קוֹרֵא מֵהִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלֹהֶיךָ (דברים כו), עַד שֶׁגּוֹמֵר כָּל הַפָּרָשָׁה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי. הִגִּיעַ לַאֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, מוֹרִיד הַסַּל מֵעַל כְּתֵפוֹ וְאוֹחֲזוֹ בְשִׂפְתוֹתָיו, וְכֹהֵן מַנִּיחַ יָדוֹ תַחְתָּיו וּמְנִיפוֹ, וְקוֹרֵא מֵאֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי עַד שֶׁהוּא גוֹמֵר כָּל הַפָּרָשָׁה, וּמַנִּיחוֹ בְּצַד הַמִּזְבֵּחַ, וְהִשְׁתַּחֲוָה וְיָצָא:
משנה ז
בָּרִאשׁוֹנָה, כָּל מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לִקְרוֹת, קוֹרֵא. וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִקְרוֹת, מַקְרִין אוֹתוֹ. נִמְנְעוּ מִלְּהָבִיא, הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ מַקְרִין אֶת מִי שֶׁיּוֹדֵעַ וְאֶת מִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ:
משנה ח
הָעֲשִׁירִים מְבִיאִים בִּכּוּרֵיהֶם בִּקְלָתוֹת שֶׁל כֶּסֶף וְשֶׁל זָהָב, וְהָעֲנִיִּים מְבִיאִין אוֹתָם בְּסַלֵּי נְצָרִים שֶׁל עֲרָבָה קְלוּפָה, וְהַסַּלִּים וְהַבִּכּוּרִים נִתָּנִין לַכֹּהֲנִים:

---