ויחי מהות מנוחת הנפש (1 צופה)

[הכהן הגדול]

"יששכר חמר גרם רבץ בין המשפתים, ירא מנחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה ויט שכמו לסבל ויהי למס עבד" [בראשית מט' יד']​

הברכה שיעקב מברך את יששכר היא וירא מנוחה כי טוב בפשטות שהוא בעצם מצא את הדבר שמנוחה זה טוב, אבל המשך הפסוק צ"ב ויט שכמו לסבול, אז בעצם הוא נוטה לסבול מקבל על עצמו סבל, יש פה איזה קושי בפסוק הוא נמצא במצב של מנוחת. הנפש או שהוא יודע לסבול מה היא בדיוק מנוחה אמיתית???
ננסה קצת להתעמק במהות מנוחת הנפש במשנת המוסר ולפי"ז הדברים מתיישבים כחומר, האמת שביאור הדברים כתוב היטב בדעת תורה לר' ירוחם ואלו דברי קודשו: וירא מנוחה כי טוב וגו', ויט שכמו לסבול (מט' סו'), הענין, הנה העולם טועים ותמהים על שהקב"ה נתן לישראל את התורה, אשר מדרכי קניניה הלא הוא הישוב והמנוחה, מנוחת הנפש בלי שום מפריעים כלל וכלל, והיה ראוי שתנתן להם דוקא בארץ ישראל, בהיותם כולם איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו, והנה נתנה להם במצב שהוא קצה ההיפך ממש, במדבר שמם, אשר אין כל להם. אחר ה"ויענך וירעיבך" (דברים ח' ג'), אחרי כל העינוים והטלטולים, בשבירת הגוף כזו, ואז הוא שנתן להם את התורה? אבל אמיתת הדברים כן הוא. כמו שעצמה של התורה הנה היא כולה מורה ומלמדת לאדם, כן דרך נתינתה של התורה הוא לימוד לאדם, איך האדם יעשה מסוגל לקבלת התורה. הנה לקבלת התורה ודאי צריכים למנוחה רבה, אבל מה נקרא מנוחה באמת, על זה למד לנו הקב"ה באופן נתינתה של התורה דוקא במדבר. טועים אנשי העולם אשר אין להם כל ידיעה בדרכי המדות ומהלכן, ואומרים שמנוחה נקנית במנוחת הגוף, ואמנם הדבר הוא בהיפך לגמרי, כי מנוחה הנובעת מנוחיות הגוף וממילוי כל צרכיו, אדרבה היא מקור הבלבול. שמאחר שמתרגל למנוחה רק בתנאים שלא יחסר לו כלום מהנצרך למנוחת הגוף, נמצא שכל מצב ומצב שלא יהיה לפי הרגלו כבר ישבור אותו ולא יתן לו כל מנוחה אלא יטרידו לגמרי מעבודתו. החפץ למצוא מנוחה על ידי מנוחת הגוף דומה לאדם ששופך שמן על אש למען לכבותו, או לאדם ששותה מים מלוחים לרוות צמאונו, שכרגע אמנם כן נדמה לו שהרוה צמאונו וכבה את האש, אבל לאחר רגע תיכף יווכח ויראה שהצמאון אף נתחזק, והאש גדל גם ביתר תוקף. ממש ככן הוא זה המבקש לקנות מדת המנוחה ע"י מנוחת הגוף אשר הן הן המקור לבלבול. מנוחה האמיתית, המדה הנצרכת לקבלת התורה, לא תתכן כי אם בשבירת הגוף בהנטל ממנו רוב נוחיותיו, בהמעיט כל תענוגותיו, ואם למרות כל זה לא ישבר, אלא על מצבו יעמוד ובמנוחתו ישאר, כי אז היא היא המנוחה שעל ידה מסוגל האדם לקבלת התורה.

ואיך יצליח האדם לבא להשתלמות שכזאת? אחת היא הדרך שתובילהו לזו המנוחה השלמה: בשומו לנגד עיניו תמיד רק תכלית אחת, אחרי "שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו כל ימי חייו" כי על כן יימצא תמיד במצב אחד מכוון לאותה התכלית, והנמצא תמיד במצב אחד אצלו לא יתכן לא השבירה ולא הטרדה. כי מה שאנו רואים באנשים מן הטרדה והשבירה הוא מזה שהם חיים במצבים רבים ושונים, והנמצאים במצבים שונים מוכרחת היא השבירה. מצבים רבים שוברים את האדם כי מטולטל הוא תמיד ממצב אחד למצב שני, האחד מושכו לכאן והשני להפכו, אין לו מקום ואין לו מעמד והשקט לא יוכל.

חייל שמלמדין אותו להיות מוכן ליום קרב, והתנאי העיקרי לזה הוא המנוחה, שכדי שיוכל לנצח את האויב ביום קרב, ביום הסערה היותר גדולה, ביום שחייו תלוים לו מנגד, הלא בראש וראשונה נצרך ההא להחזיק עצמו בכל התוקף להשאר עומד בכל המנוחה השלמה, הנה התרגילים שעושים את החייל הזה מוכן לתכלית זאת, אינם כלל במילוי כל צרכיו ונוחיותיו, בנתינת מקום למנוחה ולענג אותו באכילתו ושתיתו, אלא אדרבה, עיקר התרגילים הוא להרגיל אותו להחזיק מצב גם בהעדר כל נוחיותיו, מתנהגים עמו בכל מעשיו דוקא במרוצה ובחפזון ובכל מיני שבירת הגוף, ומלמדין אותו כי לא יטרידהו כל מצב, לא זה ולא אחר, כי כולם כאין וכאפס הם, אלא תכלית אחת תהיה לו: ללחום כגבור בעד "המולדת" ולנצח אויביה! ודוקא בשלילת כל נוחיותיו על ידי שבירת הגוף מתלמד הוא למנוחה הנדרשת!

וכן הוא בעניננו: המנוחה האמיתית הנדרשת לקבלת התורה היא דוקא ובדוקא המנוחה הבאה משבירת הגוף והמעטת צרכיו, שאם ישאר במנוחה אחרי כל הטלטולים והשבירות במצבים של מדבר שמם, במצבים של "ויענך וירעיבך", כי אז יהיה לבן חיל ושום דבר לא יטרידהו ולא ישלול ממנו כל מנוחה, והוא המסוגל באמת לקבלת התורה. אבל לא בארץ ישראל, בישיבת תחת גפן ותחת תאנה תקנה המנוחה. ועי' מה שהאריך ומסיים וז"ל: אנשי העולם רחוקים לגמרי מזה, ואוחזים בטעותם מנוחה ע"י מנוחת הגוף, כי על כן אמנם נמצאים תמיד בתכלית הבלבול. חתן ביום חופתו אם יחסר לו כל שהו אף דבר הכי קטן, הלא יתבלבל ויוטרד מכל וכל, לא ידע כבר ממש באיזה עולם הוא נמצא מרגלא בפומיה דאינשי שאחר החתונה האדם נכנס בתוך "חיים חדשים", הנה זה כתוצאה ממעמדם של העולם שמצבים הרבה להם, וכל מצב ומצב משנה את החיים שלהם, כי מצב הבחרות ומצב הנישואין חיים שונים להם, כי על כן חשים הם כי הגיעו עכשיו לחיים חדשים. ואוי ואבוי לחיים באלה שיוכל למות בעודו בחיים!

לא כן הדבר. יותר ממעמד אחד בחייו אין כלל לאדם, אשרי האדם שתכלית אחת לנגדו, כי אז כל המקרים וכל המאורעות לא יניעוהו ממצבו היחידי, המכוון לתכליתו היחידה, לא יטרידוהו ולא יבלבלוהו, אלא תמיד ימצאוהו בהשקט ומנוחה, עכ"ד.