חנוכה מהי הארת חנוכה שמאיר למטה מעשרה טפחים?!

[נהר מעדן]

שיחת המשפיע עם תלמידו (המחשה לבד) לקראת ימי חנוכה הממשמשין ובאין:​

משפיע: תלמידי היקר! כבר נכנסנו לחודש כסלו, עוד מעט וימי האורה דחנוכה יבואו לקראתנו לטובה; כיצד אתה מתכונן לימי אורה אלו?

 

[נהר מעדן]

תלמיד: אכן, התחלתי ללמוד בספרי חסידות מאמרים המכינים אותי לימי האורה, וראיתי בספה"ק "מאור עינים" (פרשת מקץ ד"ה ויהי מקץ – בעה"י בסוף השיחה נביא את דבריו במלואן עם ביאור משולב), כי לימי חנוכה יש מעלה יתרה משבת קודש; שאף על פי שפתילות ושמנים שאין מדליקין בהם בשבת – בחנוכה מדליקין בהם. והרמז בזה: שאפילו נפשות שאין אור השבת מאיר בהן, מכל מקום אור החנוכה מאיר בהן! ורמז עוד בזה: "אין השכינה יורדת למטה מעשרה", אבל בחנוכה המצוה להדליק דווקא למטה מעשרה, להורות שאור החנוכה מאיר אף במדור הקליפות למטה מעשרה, וזו הארה גדולה יותר מבשבת קודש!

 

[נהר מעדן]

משפיע: פירוש קדוש הוא זה, המעורר את הלבבות! הפלא ופלא!

תלמיד: אכן, אבל עדיין איני מבין: הרי האור דשבת קודש אור נעלה הוא ביותר, וקדושתו עולה על כל הזמנים; והיאך ייתכן שאור השבת אינו יכול להדליק נפשות אלו, ולעומתו אור החנוכה מאיר ומדליק אותן? אתמהא!

 

[נהר מעדן]

משפיע: באמת, אם תעיין בדברי ה"מאור עינים" תראה שאכן הן הן הדברים: אמת הדבר שאור השבת נעלה יותר מאור חנוכה, אלא שאור זה שרוי בעולמות העליונים, וצריכים העולמות להתעלות למקור הקדושה כדי לקבלו; ומשום כך קשה לנפשות החלושות להשיג את האור הגדול והקדוש דשבת קודש. לעומת זה בחנוכה – אף שאין האור גדול כבשל שבת – מכל מקום יורד הוא עד למקומות הנמוכים ביותר, ונקל לאדם להתקשר אל האור היורד אליו. על כן כל אדם, אף אם אינו מתלהב באור השבת, יכול להתקשר ולהתעורר באור החנוכה.

וזה לשון קדשו:

"כי הנה מתנה טובה שבבית גנזי השם נתנה לנו את השבת לקרב האדם אל בוראו, כי שומר שבת כהלכתו אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש מוחלין לו, כדכתיב: 'שומר שבת מחללו' – אל תקרי מחללו אלא מחול לו; רק שקשה עליו על האדם ליכנס בתוך קדושת שבת, כי רם ונשא הוא השבת, כי הוא שמא דקוב"ה, ואיך יכול לקרב אל מקום גבוה ורם כזה? אך בחנוכה כביכול השם מוריד את עצמו למטה מעשרה אל אדם לקרבו".

ובדברי האריז"ל מבואר, שבחנוכה מדליקין במקום נה"י וממשיכין לשם את הארת חב"ד; לעומת זאת בהדלקת שב"ק מעלין את הנה"י עד החב"ד. ועל דרך זו פירש ב"בני יששכר" את שנאמר: "והדליקו נרות בחצרות קדשך" – ש"חצר" רומזת לנה"י, והדלקת נר חנוכה היא בנה"י ומדליקין אותה באור הנמשך מחב"ד.

ועתה נתבונן מעט: מהי הארת חנוכה המאירה למטה? הנה מבואר בספרי קודש, שאם המוחין מאירים לבדם ואינם מאירים בתוך המידות, קשה מאוד לעבוד את השי"ת; כי במוחו בלבד מבין האדם שצריך לקיים רצון ה', אך עדיין אין הדבר פועל על מידותיו ועל כלי המעשה שיתעוררו אף הם לקיימו בפועל ממש. אך כאשר המוחין יורדים ומשפיעים על המידות, והמידות מתעוררות – מקיים האדם את רצון ה' במסירות נפש ממש. ובעצם, זוהי קליפת עמלק המפרדת בין אות ו' לאות ה' אחרונה שבשם הוי"ה; ועניינו בעבודה הוא שמפרידים בין המוחין למידות, שלא תבוא ההתעוררות לידי גמר במעשה בפועל.

ומציאת השמן עניינה מציאת מוחין חדשים, שהשמן רומז לחכמה. אלא שלא היה בשמן להדליק אלא יום אחד – דהיינו מידה אחת, שהיא הבינה; ונעשה נס והדליקו ממנו שמונה ימים, דהיינו שכל שמונה המידות עד המלכות נדלקו ונתעוררו מן המוחין, וזכו לקיים המצוות במעשה, כי נתעורר הכל.

וכמו שאיתא בספר "חנה אריאל":

"אמנם ענין נר חנוכה, שכשנכנסו יוונים להיכל בבית המקדש טמאו כל השמנים שבהיכל, פירוש: כח בחינת המסירת נפש המאיר באותיות הו"ה כנ"ל, רק ביו"ד נשאר בחינת השמן, ולכן היו מוסרים נפשם על קדושת השם, רק שלא היה להם כח להתגבר על ימי רע הקמים עליהם והיו נחבאים במערות ויערות כידוע. וכשגברו וכו' לא היה להם שמן טהור, דהיינו שלא היה בכחם להמשיך שמן הנ"ל עד ה' אחרונה על ידי ה"ו כנ"ל. ומצאו פך אחד בחותמו של כהן גדול, שהוא אור אבא שבז"א, ולא היה ראוי להדליק בו רק יום אחד, שהוא בחינת הבינה דמלכות, ה' ראשונה דברי ה', ולא בחינת המדות ומלכות, שהוא על דרך ענין מחשבה טובה הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה כנודע... ונעשה נס שהדליק כל השמונה ימים כאילו לא היה שום פגם כלל... ולא עוד אלא שהוא נמשך למטה שלא לירא מימי רע גם במקום העקב, ולדחות עוון העקב הנזכר לעיל, לפי שבא האור מחותמו של כהן גדול הנ"ל; וזהו: 'וה' יגיה חשכי' – שהוָא"ו ד'וה' רומזת על מקור המשכת שם הוי' דז"א, שהוא בחינת או"א, יגיה ויאיר גם במקום החושך דעוון עקבי הנזכר לעיל".

אך לא יאמר האדם: "הואיל ובחנוכה מאיר הקב"ה אורו הבהיר אף בנפשות הנמוכות, שוב אין עליי לעשות מאומה, שהרי מאליו יורד השי"ת באורו להאיר נשמתי!" לא כן הדבר; אלא כשם שבנס חנוכה באה הישועה על ידי עבודת חשמונאי ובניו, שלמדו תורה ב"שכל גדול" (כפי שכתב ה"מאור עינים"), כך צריכים אנו לקיים מצוות הדלקת נר חנוכה בשכל גדול ובהכנה הראויה, כדי שפעולת הנרות תעורר את ההארה הנפלאה הזו. ובאמת, עיקר ההארה יורדת על ידי מעשה הדלקת הנרות בפועל ממש, ובכוח האדם לקבל הארה זו ולקנותה לקניין עולם, ולא תהא בבחינת "הֲתָעִיף עֵינֶיךָ בּוֹ וְאֵינֶנּוּ".

האם הדברים נהירים ומחוורים לפניך כשלמה חדשה?

 

[נהר מעדן]

תלמיד: ביארת את הדברים בטוב טעם ודעת, ומעתה מובן לי הדבר שבעתיים! אולם חפץ אני להבין: מהו ביאור דברי הספרים הקדושים, שבחנוכה האיר הקב"ה "שכל גדול" על ידי התורה שלמד מתתיהו בשכל גדול? מהו גדר "שכל גדול" – האם עניינו התבוננות עצומה, או שמא עיון ועומק החקירה?

 

[נהר מעדן]

משפיע: עניין ה"שכל גדול" הוא חכמה ושכל שלמעלה מן ההשגה, והוא היפך דרך החקירה. ואבאר לך הדבר באופן השווה לכל נפש: כאשר לומד אדם בספרי קודש ומבקש להבין כוונות המצוות וטעמיהן, פעמים רבות אין זה מביאו לידי תכלית, לפי שאינו אלא עיונים ומחקרים. והנה גילה האריז"ל, שכל המדרגות הרמות שזכה להן לא באו לו אלא בשכר השמחה ששמח במצוות. וביאר כ"ק אדמו"ר האמצעי זי"ע, שקודם שהשיג האריז"ל את השגותיו הנשגבות, איש פשוט היה ולא ידע עדיין מסודות התורה; ובמה איפוא שמח? על כורחך ששמח בעצם הדבר שמקיים מצוות ה', אף בלי להבין סודותיהן, מתוך ביטול לכך שכך ציווה המקום. וכן כתב בעל התניא זי"ע, שאילו ציוונו הבורא לחטוב עצים – היינו ששים ושמחים בעשייתם בשווה; וזהו עניין קבלת עול, ועל כן נקראות "מצוות המלך", שמקיים בהן גזירת מלכו, וזו עיקר הכוונה. מה שאין כן המקיים את המצוות ושמח בהן רק מחמת שהבין טעמן – אינו עושה רצון הבורא לבדו, אלא עושה מפני הטעם שהתקבל בשכלו, ונמצא פועל מעט מתוך רצונו העצמי.

והנה חילוק גדול יש בין ישראל לעמים: שנשמות ישראל מקורן ושורשן מבחינת "אדם שעל הכסא", ואילו האומות שורשן מבחינת פני שור שבכסא הכבוד. על כן יש לנשמות ישראל דבקות באור אין סוף ברוך הוא, מה שאין כן האומות שהן נפרדות. והיוונים נתקנאו בישראל על דבקותם זו בקונו, ולכן גזרו רח"ל לכתוב על קרן השור שאין להם חלק באלקי ישראל; כי רצו להגביר את כוח השור ולהפסיק את הקשר האלוקי של ישראל עם אביהם שבשמים, שהם חלק אלוקה ממעל. והנה פרצו י"ג פרצות והחלישו כוח הקדושה, ולא האיר אור החכמה – שהוא אור הביטול שעל ידו מאיר אור א"ס ב"ה בנשמות ישראל.

ועניין אור החכמה והביטול הוא "שכל גדול" – לעמוד בלא חשבונות וספקות, ולחיות למעלה מדרך הטבע. שהרי על פי שכל אנושי לא היה מקום להיכנס למלחמה מעטים מול רבים, אך לחשמונאים האיר אותו שכל גדול; ובמקום שמאיר אור החכמה, אין האדם שוקל חשבונות אם תואם הדבר לטבע אם לאו, אלא קינאו קנאת ה' צבאות ונלחמו במסירות נפש ממש.

וזהו האור המאיר בחנוכה: עומד האדם להדליק את הנרות, ומתחיל לילך בשכלו הקטן – "הרי לא הכנתי את עצמי כראוי, ומי אני כי אמשיך אורות עליונים למטה בעולם השפל? והלוא איני חש מאומה בנפשי!" כל אלו אינם אלא טענות ה"שכל הקטן". או אז צריך האדם ללבוש מסירות נפש ושכל גדול, לגשת אל הנרות מתוך ביטול גמור כנגד כל שקלא וטריא שבשכלו, ולומר בנפשו: "אף על פי שמלובש אני בגשמיות וקליפות, ואף שאני נפש שפלה – אני עומד בעזות דקדושה ובביטול לרצון קוני, ויודע אני באמת שאינני נפרד מאורו יתברך, אלא דבוק באור א"ס ממש!" וזהו אור ה"שכל גדול" של חכמה עילאה שמאיר האדם בנפשו בהדלקת הנרות.

וכפי שכתב בעל התניא בספרו "תורה אור":

"וכך היה ענין הנרות דחנוכה בימי חשמונאי, שהיונים לא בקשו לשלוח ידם רק להשכיחם תורתך ולהעבירם כו', וכמאמר רז"ל שאמרו: 'כתבו לכם על קרן השור כו''. ופירוש, לפי שכל העובדי כוכבים יש להם נפש הבהמית מפני שור, אלא שמקבלים מבחינת הפסולת והשמרים, בחינת קרנים וטלפים, שמרים ופסולת שאין עולים ונכללים בקדושת פני שור שבמרכבה שנושאות את הכסא, ודמות אדם שעליו מלמעלה; שכח זה רק בהנפש אלקית שהוא מבחינת אדם שעל הכסא... והיונים נתקנאו בישראל, ורצו שגם ישראל יכתבו על קרן השור שיקבלו מבחינת קרנים וטלפים כנ"ל, שלא ליכלל בקדושת אדם העליון, וזהו: 'שאין לכם חלק כו''. והישראל היו חלשים ומעטים בזמן ההוא, ואף על פי כן מסרו נפשם על קדוש השם, ובכח מסירות נפש היה להם כח להמשיך אור התורה מחדש; והמשכה זו היא בבחינת חנוכה... וזהו ענין הלל והודאה, כי הלל הוא לשון שבח וגם לשון 'בהִלו נרו'".

וכן כתב ב"אוהב ישראל":

"אכן מלכות הרשעה עשו י"ג פרצות בהיכל, כמאמר חז"ל שפרצו י"ג פרצות בחומת העזרה, ובזה טמאו השמנים כולם וכל ההשפעות הקדושות. וכשראה והבין זה מתתיהו הכהן, נתקנא מאוד קנאת ה' צבאות, ותיקן כביכול ההוד לבוש מלכות על ידי שתיקן הי"ג מידות והנהרות המושכים שמן אפרסמון עד מידה השמינית, שהוא 'נוצר חסד', סוד מזלא עילאה קדישא, שמשם נמשך כל השפעות קדושות וברכות וכל טיבו וחדו לכל העולמות. ולכך עושים ח' ימי חנוכה, לרמז תיקון הגדול שנתקן על ידי כהני חשמונאי הקדושים עד מידה השמינית וכנ"ל. ולהבין על ידי מה בא התיקון הגדול הזה, יש לומר: דהנה אמרו חז"ל דיהודה מכבי בנו של מתתיהו הכהן לבש קנאת ה' צבאות בסוד מכב"י – נוטריקון 'מי כמוכה באלים ה'', וקפץ לתוך המחנה הרב של האומה הזאת שהיו לאלפים ולרבבות במסירות נפש, וצווח ואמר 'חרב לה'' ונצחם והרגם. והיינו על ידי מסירות נפש לה' באמת ובדביקות גדולה על כבוד התורה וקדושת שמו יתברך, ולגודל מסירות נפשם לה' באמת – כאפס ואין נחשבו בעיני עצמם, ועל ידי זה באו למדרגת ובחינת אי"ן".

האם נהירים לך הדברים עתה, או שמא יש עוד עניינים הדורשים ביאור?

 

[נהר מעדן]

תלמיד: הדברים מתחברים כעת בעמקות נפלאה! היסוד שביארת – ש"שכל גדול" איננו ריבוי חקירות שכליות, אלא אדרבה: כוח הביטול, האמונה התמימה, קבלת עול ומסירות נפש שלמעלה מכל טעם וחשבון – מאיר את כל דברי ה"מאור עינים" באור בהיר.

על פי היסודות הקדושים הללו, מתיישבות היטב כל השאלות:

מהות ירידת האור למטה מעשרה לעומת שבת:​

בשבת צריך האדם להתעלות מתוך כליו אל קדושת השבת העליונה, ובשכל אנושי קשה לנפש השפלה להגיע לשם. אולם בחנוכה, כוח מסירות הנפש – שלמעלה מחשבונות הטבע – ממשיך את האור העליון עצמו שיבקע ויירד עד למטה מעשרה טפחים, למקום שבו האדם עומד בשפלותו.

עבודת ה"פתילה הלא טובה":​

הבנו עתה מיהי אותה "פתילה שאינה טובה" – זהו האדם שנלכד בחשבונות של "שכל קטן": "האם ראוי אני?", "האם מרגיש אני דבר?", "הרי מלוכלך אני בעוונותיי". ועבודתו בחנוכה היא שלא להישאר בחשבונות הללו, אלא לפשוט את בגדי המניעות, להשליך מעליו את ספקות הטבע, ולגשת אל ההדלקה בעזות דקדושה ובביטול גמור, מתוך ידיעה שאינו נפרד מבוראו יתברך. ועל ידי תנועת ביטול זו, מאחיז בו השי"ת את האור העליון.

קניין עולם והמשכת ההארה לכל ימות השנה:​

כאשר שורש קיום המצוות הוא שמחה פשוטה של קבלת עול מלכות שמים ("כך גזר המלך") ומסירות נפש בלא תלות בטעם המושג בשכל – אין קניין זה תלוי ברגשות משתנים ובהארות שבאות והולכות. כוח זה נחרת בעצם הנפש, וממשיך להאיר באדם בכל ימות החול: לעבוד את השי"ת בתמימות ובפשטות גם כאשר ההארה הניסית מסתלקת.

נמצא שהמהלך כולו התבאר בבהירות, ומיוסד על אדני האמת מראשו ועד סופו. יישר כוחך על הלימוד המאיר והמרומם!

 

[נהר מעדן]

מאור עינים עם ביאור משולב​

ויהי מקץ שנתים ימים וגו', לבאר עניין קץ הימים וההתעוררות מן השינה לקראת ימי האורה, הנה התורה שנתנה לנו הוא כי האדם הוא חלק אלקי ממעל, ונשמתו שרשה קדוש וטהור מאדם העליון, ועל ידי אמצעות התורה יוכל האדם לקרב את עצמו אל השם, שדביקות זו היא החיבור הפנימי לקוב"ה, ולכן כתיב (ירמיה ט', י"א) על מה אבדה הארץ גו' עד שפירשה הקב"ה בעצמו על עזבם את תורתי, ושבעה בתי דינין שעבדו עבודה זרה, כלומר אותם דורות שנכשלו בעוונות חמורים, כל זמן שלא עזבו את התורה ועל ידי המאור שבה יוכלו לחזור למוטב לא נענשו עדיין, שהתורה שמרה על נקודת החיבור והקירוב, ובעזבם את התורה נענשו על עבירות הנ"ל שלא היה בהם דבר שיוכלו לחזור ולשוב אל השם, כי נותק הצינור המקרב.

וכתיב (קהלת ט', ח') בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר, כי מהמצוה נעשה לבוש והוא חלוקא דרבנן, לבוש של קדושה המגן על האדם ומעוררו לדבקות, ומן העבירה ח"ו נעשה בגדים צואים, המקיפים את הנפש ולוכדים אותה בקליפות, ולזה עבירה גוררת עבירה, כי הכתוב מתמיה (ויקרא ה', א') ונפש כי תחטא, כי מהראוי הוא לנפש הקדוש להשתוקק אל עבודת השם ולא לעשות עבירה חלילה, מצד טבעה האלוקי הנעלה, רק שאין אדם חוטא עד שנכנס בו רוח שטות, ומזה הלבוש שהוא בגדים צואים אוחזו היצר הרע בלבושו ומוליכו לעשות עוד עבירה, שמתאחז באותו לבוש המלכלך ומפילו לחשבונות ובלבולים.

לכן ביוסף הצדיק כתיב ותתפשהו בבגדו, כי היה מסלסל בשערו מחמת שראה עצמו שנעשה שררה, ונוצר בזה פתח לאחיזת הלבוש, ואחזתו בלבוש הזה והיה מתבונן בזה שמחמת זה היה ביכולת בידה לתפשו, והבין שזהו עיקר כוח הפיתוי לאחוז בלבושיו החיצוניים, ויעזוב בגדו בידה וינס ויצא החוצה ודבק עצמו בהשם ופשט הלבוש הנ"ל, שעקר את עצמו מכל אחיזה ומחשבה של שררה והשליך הלבוש כדי להינצל, כי תלמיד חכם שעבר ביום אל תהרהר כו' כי אדם אין צדיק בארץ גו' (קהלת ז', כ'), רק שהוא מתבונן תיכף ומחרט ופושט הלבוש בכדי לא יוכל להתפשט בבגדו ולגרור לו עבירה אחרת, שאינו נותן מקום ליצר להפילו בייאוש, וכמו כן מצוה גוררת מצוה שנעשה חלוקא דרבנן, לכן בירבעם תפסו בבגדו כו' ובזה תופסו השם לו מצוה אחרת, שהלבוש הטוב מושך השפעות טובות.

וזהו בכל עת יהיו בגדיך, היינו הלבושים שלך, לבנים, שתתלבש בלבושים נאים של מצות ולא מלוכלכים חלילה, ושמן על ראשך לא יחסר, כי שמן מורה אל חכמה כי שמן זית מחכים, והשמן הוא שורש הביטול והמוחין העליונים, ועל ידי שלבושים שלך יהיו נאים השם ימשיך עליך חכמה ודעת כדכתיב כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה, כי הגם שאדם עושה מצוות כי רקנים שבך מלאים מצוות כרימון, פעמים רבות המעשים הם בגד בלבד, רק שהם בלא דעת ותבונה להמשיך על האדם חכמה ודעת, וחסרה בהם פנימיות המוחין וההתקשרות האמיתית.

לזה נתן לנו השם מצות הדלקת נר חנוכה, שיורדת עד המקומות הנמוכים להאירם, כי כל המצוות שנצטוונו בבוא עת וזמן של כל מצוה ומצוה נתעורר הדבר שהיה בעת זמן המצוה כמאז ומקדם, שהזמן עצמו פועל את עניינו בנפש: כי בחג הפסח יצאו ממצרים שהיו במ"ט שערי טומאה וגם בגשמיות יצאו ממצרים וכעת בבוא הזמן יוצא כל אדם מקליפיות שלו ולכן מבערין חמץ שהוא סטרא אחרא, ובשבועות הוא קבלת התורה ללכת בה כל השנה לעבוד את השם, ובסוכות הוא ענני כבוד שמקיפין אותו בחסד אל כי חסד יסובבנו, והנה בפורים הוא מתעורר מפלת המן הוא מפלת הרשעים שבאומות העולם בכדי שנוכל להיות קיימים בגלות המר, ובחנוכה הוא עת לקרב האדם אל השם על ידי התורה, שהיא עבודת החכמה והביטול שנמסרה לנו, כמו מאז מקדם בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול שהיוונים טמאו כל השמנים הם כל החכמות, שביקשו להשכיח תורת ה' ולהכניס שכל אנושי, חקירות חיצוניות וטומאת הטבע לנתק את ישראל מדבקותם, ולא נשאר כי אם פך אחד של שמן היא התורה ולא נשאר כי אם מעט מזעיר, שהחזיקו בנקודת הביטול ומסירות הנפש, ונעשה נס שלא היה כי אם מעט על יום אחד ודלקו שמונה ימים, כי העולם הוא נבנה על ידי שבעה ימים ואחר כלות השבעה מתחילין עוד ז' ימים אחרים וזהו הנקרא שבעת ימי הבנין, שהם גדרי הטבע והמידות, ומתתיהו בן יוחנן היה עובד את השם בשכל גדול, בשכל שלמעלה מן הטבע וההשגה, בקבלת עול ומסירות נפש בלי שום חשבון, וזהו כהן גדול והמשיך בעבודתו להאיר שמנה ימים היינו מעולם הבינה להאיר שמנה הנרות, להמשיך מן המוחין העליונים אל תוך כל שמונת המדריגות והמידות עד כלי המעשה ממש.

ולכן נר חנוכה הוא למעלה מג' שלא תהא כארעא סמיכתא, להורות שיש צורך בהפרשה מן הגסות והקליפה, ולמטה מעשרה כי מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה, שבכל השנה האורות שרויים למעלה, רק שהשם חושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח היה על ידי נס שהשם כביכול מוריד למטה מעשרה ומתקרב אל האדם להשיבו ולהחזירו אליו, שיורד עד למקום החושך והירידה של האדם לעוררו, היינו שהשמן מרמז על חכמה כנ"ל וה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה ומלמד את האדם שכל איך לעבוד את השם יתברך בשכל ותשובה, לפעול במידות ובמעשה, וכל זה הוא על ידי מצות הדלקת נרות חנוכה וכאז כן עתה בכל דור בבוא עת וזמן מצוה זו.​

ולכן אמרו חז"ל פתילות ושמנים שאין מדליקין בהן בשבת מדליקין בהן בחנוכה, כי הנה מתנה טובה שבבית גנזי השם נתנה לנו את השבת לקרב האדם אל בוראו, כי שומר שבת כהלכתו אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש מוחלין לו כדכתיב שומר שבת מחללו אל תקרי מחללו אלא מחל לו, אלא שהשבת היא עליית העולמות למעלה, רק שקשה עליו על האדם ליכנוס בתוך קדושת שבת כי רם ונשא הוא השבת כי הוא שמא דקב"ה ואיך יכול לקרב אל מקום גבוה ורם כזה, אם כליו מלוכלכים וגסים, אך בחנוכה כביכול השם מוריד את עצמו למטה מעשרה אל אדם לקרבו, שבחנוכה האור עצמו בוקע ויורד מטה, וזהו פתילות וכו' שאין מדליקין בשבת וכו', כי כמו בנר נותנין לתוכו פתילה וממלאין אותה בשמן ומדליקו כמו כן האדם הוא פתילה ושמן הוא החכמה שהשם ממלא בו ומדליקו להיות מאיר במעשיו ובעבודתו את השם, והנה הפתילות הם בני אדם שאין נדלקין בשבת שהאור אין נאחז בו מחמת שהפתילות לא טובים והאור מסוכסכת בהם ואי אפשר לעלות כנ"ל, שהם אלו התקועים בחשבונות "שכל קטן" של חולשה, מניעות וקושי לעלות, ושיאחז בהם האור מדליקין בפתילות אשר לא טובים כנ"ל בחנוכה, כי השם כביכול בעצמו מוריד את עצמו אל האדם ומאחיז בו את האור להדליקו ולשוב ולחזור אל השם ולעובדו בהתלהבות ובשכל גדול כנ"ל, שעל ידי ביטול ועזות דקדושה אוחז בו האור ונעשה בו כלי, וזה נעשה בכל שנה בבוא הזמן של מצות נר חנוכה.

ובודאי קודם מתתיהו לא היה צריך למצוה זה, כי הייתה הקדושה כסדרה, רק שבימיו טמאו כל השמנים ולא נשאר כי אם פך אחד הוא התורה והיו מעט שלמדו בשכל קטן, שלמדו מתוך חולשה וייאוש מדרך הטבע, והוא היה כהן עובד השם בשכל גדול, במסירות נפש אמיתית ולמעלה מן החשבון וההשגה, והמשיך והדליק את שמנה הנרות כנ"ל ונעשה נס והיתה מפלת היוונים, כי השם הוא סתום וגליא וכמו כן התורה נגלה ונסתר, והנה הנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנו ולבנינו (דברים כ"ט, כ"ח), כי יש הרבה נסים שעושה השם בנסתר אין עוד מלבדו כתיב ויש נסים נגלים לנו, וזה נעשה על ידי לימודינו התורה בדרך נסתר נעשה נס נסתר ועל ידי נגלה נעשה נס נגלה, והנה פך אחד של שמן היינו התורה שלמדו בימי חשמונאי היה מעט כי למדו בשכל קטן, ולא היה בכוחם לפעול שינוי בטבע הגלוי, והוא היה כהן גדול שעבד השם בשכל גדול לכן נעשה נס גדול על ידו, שנמשך האור הנסתר ונפעל נס נגלה ומפורסם.

ואיתא בכתבים כי פרעה לשון התגלות, פריעת וגילוי האורות, כמו יום הולדת את פרעה שנולד ההתגלות, וכתיב (משלי ו', ט') עד מתי עצל תשכב מתי תקום משנתך, כי שינה הוא מחמת הסתלקות המוחין מן האדם מחמת טרדתן, ששקוע בענייני העולם ובקטנות המוחין, ואדם הגם שעושה מצוות ולומד תורה בלא מוח הוא כמו ישן דמי, שעושה מתוך הרגל ובלא חיות של מסירות נפש, ואז אין כח בתורתו לעשות נס נגלה רק אחר שלומד במוח ושכל, היינו באותו שכל עליון של ביטול והתקשרות לאין סוף, יכול לגרום שיתגלה נס כנ"ל.

וזהו ויהי מקץ שנתים ימים, שנתים לשון שינה, ויהי מסוף כלות ימי השינה שנתעורר האדם משינת הזמן ולומד במוחו שכל, שמתעורר משנת ההרגל והקטנות לעבודת ה' ערה, ופרעה הוא התגלות חולם הוא לשון בריאות הדר חלים, מלשון חוזק ורפואה, שנתחזק התגלות הנסים, שהאור העליון בוקע בחוזק ונגלה במציאות, והנה עומד על היאור היא התורה, שכל החיות וההשפעות יונקות ממימי התורה הקדושה.

והנה מן היאור עולות שבע פרות בריאות וטובות, להורות על תיקון המידות היונקות מן התורה, כי אדם ובהמה תושיע ה' הם בני אדם שערומים בדעת ומשימין עצמם כבהמה, שעם כל חכמתם מתבטלים בתכלית לקבלת עול מלכות שמים בלא שום טענות וחקירות, כי האדם מגרמיה לית ליה כלום, אין לו מעצמו שום ממשות, ומה שיש בו איזה דבר טוב ומעלה הוא מן השם הוא זה כי ה' יתן חכמה מפיו וגו', ואינו מחזיק טובה לעצמו.

והנה שבעה מדות הם, שכולן נצרכות לקבל את אור המוחין ולעבוד בהן את הבורא: אהבה לאהוב את השם, מתוך התלהבות וקרבת אלוקים, ויראה לירא מלפניו, מרוממותו וגדולתו יתברך, ותפארת לפאר את השם, ביופי המצוות ובשמחתן, נצח לנצח את היצר הרע לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, להתגבר על כל המניעות של הגוף, והוד להודות את השם, בהודיה ובהודאה על כל הטוב, ובתמימות הלב, ויסוד שיהא מקושר אל כל המדות הנ"ל, לחבר את כל כוחות הנפש לאלוקות בקשר אמיץ, ומלכות הוא ליתן ממשלה ושררות להשם להמליכו על כל העולם, להוריד את קבלת העול לתוך כלי המעשה ממש, שיהא ה' מלך עליו בכל פרט ופרט.

לכן נקראו המדות בשם פרות שצריך האדם להשים עצמו כבהמה, בביטול גמור וקבלת מרות, ותרעינה באחו ומתרגם באחווא, לשון אחוה ושלום, כי מה שאדם שונא את חבירו הוא מחמת גדלות ודומה לו שלו ראוי הכבוד והגדולה ומקנא לחבירו, שמחמת שכלו הקטן והישות העצמית רואה עצמו נפרד ומחפש כבודו, אבל אם משים עצמו כבהמה אז הוא אוהב את כל העולם ואין לו שום שנאה על חבירו, כי בביטול של "שכל גדול" מתבטלת הישות, ומתחבר באהבה ובאחדות גמורה עם כל ישראל הדבוקים באור אין סוף ברוך הוא.