מה בין חשד למראית העין (1 צופה)

[שיל"ת]

הוקשה לי מה בין אותם דברים שחוששים להם משום מראית העין לבין אותם שחוששים בהם לחשד.

עוד הוקשה לי מדוע לא מצאנו כמעט טעם חשד בעוד דיני תורה ודרבנן והרי בכל דבר אפשר לחשוד בו שלא קיים המצוה.

וכן מה משותף בין אותם מעט דברים שכן מצאנו בהם ענין זה ואלו הם:

נרות חנוכה וז"ל השו"ע סי' תרע"ח סע' ח' "חצר שיש לו שני פתחים משני רוחות, צריך להדליק בשתיהן מפני החשד. ואם שתי הפתחים ברוח אחד (והם בבית אחד) (כל בו), די לו באחד מה".

להיכנס לחורבה וז"ל הגמ' בברכות דף ג' "ת"ר מפני שלשה דברים אין נכנסים לחורבה מפני החשד ומפני המפולת ומפני המזיקין מפני חשד ותיפוק ליה משום מפולת בחדתי ותיפוק ליה משום מזיקין בתרי אי בתרי חשד נמי ליכא בתרי ופריצי. מפני המפולת ותיפוק ליה משום חשד ומזיקין בתרי וכשרי. מפני המזיקין ותיפוק ליה מפני חשד ומפולת בחורבה חדתי ובתרי וכשרי אי בתרי מזיקין נמי ליכא במקומן חיישינן ואי בעית אימא לעולם בחד ובחורבה חדתי דקאי בדברא דהתם משום חשד ליכא דהא אשה בדברא לא שכיחא ומשום מזיקין איכא" וכן פסק בשו"ע סי' צ' סע' ו'.

גבי גבאי צדקה כתב השו"ע יו"ד סי' רנ"ז סע' א' "גבאי צדקה אינם רשאים לפרוש זה מזה בשוק אלא כדי (שיראו זה את זה (טור) כגון) שיהא זה פורש לשער וזה פורש לחנות וגובים מצא הגבאי מעות בשוק לא יתנם לתוך כיסו אלא לתוך ארנקי של צדקה וכשיגיע לביתו יטלם היה הגבאי נושה בחברו מנה ופרעו בשוק לא יתנם לתוך כיסו אלא לתוך ארנקי של צדקה וכשיגיע לביתו יטלם ולא ימנה מעות הקופה שנים שנים אלא אחד אחד מפני החשד שנא' והייתם נקיים מה' ומישראל (לשון רמב"ם פ"ט מהלכות מ"ע)".

יש"כ.

 

[נדיב לב]

נרות חנוכה ו

לחץ כדי לכווץ...

חי' חתם סופר שבת כג.
כי היכי דבהאי פיתחא לא אדליק וכו'. טעם חשדא זו משום דרוב ישראל המה מהמהדרים שמדליקים נר לכל א' וא' ומידי דלא שכיחא שלא יהי' בבית כ"א איש א' וכיון שיש כאן ב' מדליקים בבית ויש לו ב' פתחים טוב הי' לו להדליק בכל פתח נר א' ומדלא אדליק בהאי שמע מיניה דעכ"פ אינינו מהמהדרים וחס על ממונו איכא למיחשדא שמא באידך נמי לא אדליק כן מצאתי כמדומה לי בחי' מהרי"ט ולא צריך למה שנדחק מג"א סי' תרע"א ס"ק י"ב:

 

[נדיב לב]

שו"ת משיב דבר חלק א סימן מג
לבני הגאון שיחי'.
מש"כ להקשות למה לא הביא הסוגיא דגמרא בשבת (דף כג) דחיישינן לחשדא מהא דתנן בגיטין (דף נט א') מערבין בבית ישן מפני ד"ש, ומפרש הש"ס שם (בדף סא ב') דהטעם משום חשדא, ופרש"י משום שיחשד שמטלטלין בלא עירוב, והקשה עוד על הסוגיא בגיטין שם, האיך מפרש הגמ' הטעם משום חשדא הא בהדיא תנן במתניתין מפני ד"ש, דעת לנבון נקל דחדא מתורצת באידך דודאי אי רצה בעה"ב עצמו שיניחו העירוב בתוך בית של חבירו רשאין לשנות דרק מפני המחלוקת אסור, ואי יש כאן חשדא כפשוטו הלא כופין אותו, אלא ע"כ אין כאן חשד ממש רק הבעה"ב יאמר שירא שיחשדוהו, שמפני שחושדים אותו לגנוב פת של עירוב אין מניחים אותו שם ומתקוטט ע"ז, וזה פשוט, ועיין תוס' שם ד"ה אלא ואין לנו אלא לדמות סברות מלבנו לחלק בין הענינים ולפרש מפני מה יש כאן חשד יותר מכאן וזה ניתן רשות לכל אחד להסביר לפי דעתו רק שיזהר מקושיא מן הצד, ואומר אני דודאי על עשית מצוה שדרך כל ישראל לעשותה אין מקום לחשוד למי שאין רואים אותו עושה, דאי איתא העומד בביהכ"נ בלא טלית ותפילין ואינו מתפלל, יחשדוהו שלא יתפלל היום וכיב"ז הרבה, ורק המשנה מהמנהג והכל נושאין עין על מעשיו יש לחוש שיחשדוהו לעובר עבירה כמו העושה בשבת ע"י עו"ג במחובר, וכן לענין שביעית עיין מג"א (סי' רמד סק"ו), ומזה הטעם אסור ליכנס לחורבה מפני החשד, וכאן בנר חנוכה באמת לא ניתן לחשוד דודאי ניחא לאינש למעבד מצוה אלא משום דעיקר המצוה משום פרסומי ניסא והכל יסתכלו בפתחו של זה, נשים וקטנים וע"ה, ויתקבצו לפתחו של זה ע"כ יסיחו בו וידינוהו למה שירצו וע"ז הביא הש"ס ראיה מפיאה דוקא שלא ניתן לחשוד אלא משום שעניים נושאין עין על קצירו ומתקבצים לשדהו ויש בהם נשים וקטנים וע"ה, וראוי לחוש יותר לחשד, והא דיומא (ל') וכשהוא נוטל כו' מפני החשד משום שדרך בני אדם להקל בנט"י לשתיה ולכן באכילה דאנינא דעתא שרי וכן הא דתנן במסכת שקלים (פ"ג) אין התורם כו' משום שהכל חשודים בדבר שבממון ותו דתמהו עליו שהעני או העשיר, ודרך כלל אין לדמות מילתא למילתא:
ומה שהקשה על פי' המשניות להרמב"ם שם בהמשנה דהטעם הוא משום שיש להם בזה הנאה שהבית שמניחים בו העירוב אין צריך ליתן את הפת, והקשה הא זה הוא נגד הגמ' דבגמ' מסיק בהדיא משום חשדא, הנראה שגירסת הרמב"ם היתה בגמרא אלא משום פסידא, וכבר עמד ע"ז בעל תוספות חדשים במשניות ויישב בדוחק ע"ש:
גם מה שכ' (בב"ב דף ח) טעם על רבי שלא רצה ליתן מפתו לעם הארץ משום שאסור ליתן לאכול לאדם שאינו מברך וכהר"י ס"פ אלו דברים, לא נראה, דאטו מי שא"י לברך אין מצווים להחיותו ומכש"כ בדרך צדקה, וכמבואר בהרמ"א (בסי' קסט ס"ב) והמחבר שם לא מיירי אלא במקרה ולתענוג שיאכל בשעה שאוכל בעה"ב אבל פרנסה תמידית ודאי שרי לכו"ע, ותו אם נותן לעני והולך לו שרי כיון דיכול לתלות שילך אצל חכם וילמדנו או שיסוב בסעודת ת"ח והת"ח יברך לו כמבואר (בע"ג דף טו:) דכל היכי דאיכא למתלי תלינן ע"ז, ואפילו במילתא דלא שכיחי היכא דאיכא דרכי שלום עיין תוס' גיטין (דף סא) ד"ה משאלת, והרי אפילו עכו"ם מפרנסין משום ד"ש עם עניי ישראל, ונוכל לומר דהשו"ע מיירי בנותן לעני פרוסה ואוכל לפניו בלא ברכה אבל בהולך מלפניו ואוכל במקום אחר ודאי שרי:
ובאותו ענין אמרתי זה מקרוב דבר נאה ומתקבל, ראיתי להודיעך שאמר ריב"ע לרבי פרנסני ככלב וכעורב, עיין פרש"י ותוס' שם, ויש לדקדק דאם רמז לו שיאחז צדיק דרכו של הקדוש ברוך הוא לזון את בריותיו השפלים, הרי הקדוש ברוך הוא זן ומפרנס מקרני ראמים עד ביצי כנים ולא נתייחדו כלב ועורב אלא במה שמתפרנסים שלא כדרך הטבע, וזה לא ביקש מרבי, גם אין מדתו של ע"ה שהתנכר בה לדבר דברים כאלו:
והנראה משום דידוע בשלהי מסכת שבת דכלב מזונותן עליך ואף דהנאתו מעוטה והזיקו מרובה מכל מקום כיון שמתגדל בבית ועיניו על הבעה"ב חייב לזונו ועוד תנן שם בפרק מפנין רשב"ג מתיר בלוף מפני שהוא מאכל עורבין ועיין ברש"י שדרך שרים לגדלן מפני הכבוד אף על גב שאין שום הנאה ממנו, ולא שהראה ריב"ע חכמתו, אלא משום שרבי הי' נשיא ושר גדול ודאי נמצאו בביתו כלבים ועורבים שהיה מפרנסן כדין וע"ז רמז לו ריב"ע דאע"ג שאין נהנין ממני תושיה לא אגרע מכלב ועורב דהנאתם מועטת רק משום שעיניהם על הבעה"ב חייבין לזונן ואנכי ג"כ עיני תלויות עליך ומש"ה נצטער רבי אח"כ שגרם השעה שלא יהא לע"ה הזה לסמוך רק עליו ויהיה מחויב לפרנסו:
או י"ל שאמר לו שישמשהו בצרכי ביתו וחצרו של רבי ובתר דנפק הצטער רבי ע"ז, ובאמת אינני מבין דעת השו"ע שנותן טעם נכון על דעת רבי שחש שיחסר לחמו של ת"ח א"כ האיך נתן לריב"ע והרי לא אמר אח"כ בעת שהצטער שמא טעיתי ותו הא בפי' פי' הש"ס טעמו של רבי ע"ז ותו האיך אמר אח"כ יכנסו הכל, כיון שהצטער על ע"ה אחד האיך פתח את פתחו לפני הכל דפשיטא אם יכנסו כל עמי הארצים יחסר לחמם של ת"ח, ואין מוציאין ודאי ת"ח מפני ספק:
ולענ"ד לא משום איסור רק משום ששונא היה רבי לעם הארץ כטעם הש"ס, וכבר היו יכולין להתפרנס מסבה אחרת, וכי כל העולם היו תלוין על רבי כמו על יוסף בשעתו אלא שהיה יוקר והפרנסה דחוקה וביתו של רבי היה פתוח לרוחה, וכיון שאמר לו ריב"ע שאין לו מראה מקום רק על רבי פרנסהו כדין משום פקוח נפש, אלא שהצטער שבא לידו לפרנס את שנואי נפשו וכיון שנודע לו שיש בם ת"ח ביטל דעתו ופרנס את הכל ולא חש מעולם שיחסרו אוצרותיו לפרנס ת"ח:
אביך נפתלי צבי יהודא ברלין.

 

[נדיב לב]

לבוש אורח חיים סימן תרעא סעיף ח
חצר שיש לה שני פתחים משתי רוחות, צריך להדליק בשתיהן מפני החשד,טו שאין (י) הכל יודעים שיש שני פתחים לבית זה, ואף על גב דגבי בית הכנסת אמרינן סימן צ' סעיף ח' שכשיש לה שני פתחים ליכא למיחש לחשד, שאני בית הכנסת שהכל יודעין שיש לה ב' פתחים משא"כ כאן, ועוד שאני הכא מפני שיש בה חסרון ממון יש בה חשד יותר, שיאמרו כשם שלא הדליק בזו כך לא הדליק באחרת:* הג"ה ועיין לקמן סימן תרע"ז סעיף א', ועוד דתפלה שאני דכיון דאי לא מצלי הוי ליה פורק עול מלכות שמים מעליו, כל היכא דאיכא פתחא אחריתי לא אתי למחשדיה, משא"כ לענין חנוכה: ואינו מברך אלא באחת ובשנייה מדליק בלא ברכה כיון שאינו אלא משום חשד הרואה ואינו למצוה, אבל אם השתי פתחים ברוח אחת שיכולין לראותן בבת אחת והם בבית אחד, די לו שידליק באחת מהן דליכא חשד. ולדידן שיד האומות תקיפה עלינו ואין אנו מדליקין בחוץ ברחוב העיר אלא מדליקין בפנים ואין פרסום לנס, נוהגין להדליק גם בבית הכנסת ולברך עליהם שזהו פרסום שלנו באסיפת הציבור:

אליה רבה סימן תרעא
(טו) שאין הכל יודעים וכו'. מימי תמהתי שזה נגד הש"ס שבת דף כ"ג [ע"א] דקאמר לעולם משום חשדא דבני מתא זמנין דמחלפי בהאי ולא חלפי בהאי ואמרי כי היכי דבהאי פתחא לא אדליק וכו'. גם תיקשי לדבריו קושית הש"ס א"כ מרוח אחת נמי. ועתה ראיתי שגם מלבושי יום טוב [סק"ד] תפס על הלבוש בזה. ושמתי אל לבי ליישב דברי הלבוש. ונ"ל דמפרש הש"ס, דקשה דמהיכי תיתי יחשדו בני מתא שלא הדליק בפתח אחר הא יודעין שיש לבית זה שני פתחים, אלא שיסברו שהיה לו להדליק גם ברוח זה משום חשדא דעלמא, וכיון שלא הדליק בזה מסתמא לא הדליק גם בזה, אבל ברוח אחת לא שייך חשד זה דהא ראה דולק בפתח אחר. ובזה נ"ל ליישב דעת ספר התרומה [סי' רכח] שהביא הטור שכתב הטעם דלדידן דמדליקין בפנים די באחד מהן, דבני בית ידעי ששני פתחים של איש אחד הם, ור"ל דלדידן לא שייך חשד מפני חשדא דעלמא דבני בית לדידן הוי ככולי עלמא, וקאי על הש"ס ודו"ק. ו[בשיירי] כנסת הגדולה [הגהות טור אות יג] וראב"ח [שו"ת מים עמוקים ח"ב סי' ע] וב"ח [סי"ד] האריכו בישובים עי"ש. ולענ"ד כדפירשתי, ומזה נ"ל שלמד הלבוש פירוש זה:

 

[שירת העשבים]

אגרות משה סימן פ"ב מצו"ב

העולה מדבריו:
שאיסור חשד הנלמד מהפסוק "והייתם נקיים" הוא איסור מדאורייתא, לעומת איסור מראית עין שהוא מדרבנן.
ויעו"ש בדבריו ובמש"כ בתשובה אחרת (או"ח ח"ב סימן מ) להגדיר את ההבדל בין חשד למראית עין: "דהיכא דאמר משום מראית עין, הוא כדי שלא ילמדו ממנו לזלזל באיסור ההוא. והיכא דאמר מפני החשד, הוא באופן שאין לחוש שילמדו ממנו לזלזל באיסורים, שמכל מקום אסור מפני שאסור לאדם להביא שיחשדוהו, אף שלא יבוא מזה קלקול לאחרים".

 

[שירת העשבים]

מצו"ב אוסף מ"מ בעניין זה (מאתר עולמות)

 

[שיל"ת]

יש"כ, הארתם את עיני.