דברים מותר ליטול רכושו של עשיר להעביר לעני (קומוניזם)? (1 צופה)

[הפקדתי ש.]

לא תַכִּירוּ פָנִים בַּמִּשְׁפָּט כַּקָּטן כַּגָּדל תִּשְׁמָעוּן (א, יז)
וכתב שם רש"י - ד"א כקטן כגדול תשמעון כתרגומו שלא תאמר זה עני הוא וחבירו עשיר ומצוה לפרנסו אזכה את העני ונמצא מתפרנס בנקיות ע"כ.
ויש לדעת בשביל מה נצרכה התורה להזהיר בזה, וכי יעלה על הדעת לגזול בדין בשביל לקיים מצות צדקה. ולא מצאתי עד כה לאחד מהמפרשים הידועים שעמד בזה.

ולכן נראה לפרש בכוונת ד' רש"י מש"כ "ומצווה לפרנסו" אין העניין משום שיש מצוה בעלמא לדאוג לפרנס את העני, אלא הוא מופנה לגבי העשיר, והפירוש "ומצווה לפרנסו" מלשון ציוי המוטל על זה העשיר המתדיין לפרנס את העני מדין צדקה. ולכך מזכה הדיין את העני ומחייב את העשיר שבין כה מחוייב בפרנסת העני מדין צדקה.
וכשחזיתי במקור דברי רש"י הלקוחים מהספרי (דברים פיסקא יז) נכתב שם בנוסח מעט שונה - וז"ל שמא תאמר הואיל וזה עני וזה עשיר וזה מצוה לפרנסו אזכנו ונמצא מתפרנס בנקיות ת"ל כקטן כגדול תשמעון ע"כ. הרי בספרי באו הדברים בתוספת לשון "וזה" שעצם החיוב לפרנס את העני מופנה כלפי העשיר המתדיין, ולא רצון של ב"ד לדאוג לפרנסת העני. והדברים עולים יפה.

ולכאורה מתוך הדברים הנז' אפשר להוכיח במה שדנו הראשונים אם במצוות צדקה ב"ד כופה או לאו [עיין בגמ' בבא בתרא ח: רבא אכפיא לרב נתן על הצדקה, והקשו שם תוס' (ד"ה אכפיה ועי"ע בכתובות מט: ובחולין קי: (דאין כופין על מצוות עשה שמתן שכרה בצדה וגבי צדקה מפורש בתורה מתן שכרה "כי פתוח וגו". ולכך כתב ר"ת שם לפרש דרבא כפה לר"נ בדברים ולא במעשים, ועוד תירץ שבאופן שקיבלו עליהם שיכופו רשאי הגבאי לכופו עיי"ש. מאידך שי' חלק מהראשונים שב"ד כופה בצדקה עיין שם ר"י וריצב"א וכן שיטת הריטב"א כתובות מט: וז"ל אבל לענין צדקה כייפינן [מפני] מחסורם של עניים" אע"ג דהיא מצוה שמתן שכרה בצדה עיי"ש]
לשיטת הראשונים שב"ד כופה בצדקה נשאל: מדוע התורה אסרה לזכות את העני בדין על חשבון העשיר, הלא כשם שב"ד בכוחו לכפות את העשיר על הצדקה, כך גם בדין ומאי שנא. וצריך לחלק שאכן יש בכוח הדיין לכוף את העשיר ליתן צדקה לעני, אבל בעשית המשפט לאמיתו, אין בכוחם של ב"ד להכריע את הדיין על סמך הצדקה שמחויב העשיר ליתן לו, ולא כך אין זה "משפט לאמיתו".

פשט נוסף בד' הספרי הללו נראה לענ"ד לבאר ולהעמיד באופן שהטענות שקולות, והדיין מצד הספק נוטה לפסוק לטובת העני מהנימוק שהטעות לגבי העני היא חסרון ונזק גדול יותר, וכמו שמצינו דין דומה בספרי (במק"א) פרשת תצא "ממהר אני ליפרע על ידי עני יותר מן העשיר" (גבי השבת משכון וה"ה לענין הכרעת הדין) ומשום כך סובר הדיין להכריע לטובת העני, ויתפרש מש"כ "מצווה לפרנסו" -כיון שאותו בע"ד הוא עני החמירה התורה בו כהשבת העבוט בנוסף לטעם שמצווה לפרנסו.
וקצת ראיה לדברים דהנה הספרי בפירוש השני כתב בזה"ל ד"א כקטן כגדול תשמעון שמא תאמר היאך אני פוגם בכבודו של עשיר זה בשביל דינר אזכנו ולכשיצא חוץ אומר ליתן לו שאתה חייב לו ת"ל כקטן כגדול תשמעון: ע"כ. הרי הפירוש השני מיירי באופן שהעשיר חייב, אולם בפשט הראשון לא נקט שהעני חייב ובכל אופן מזכהו וע"כ לפרש דמיירי שאין הכרעה ברורה או שהכיר שהדין מרומה ולכך מעדיף ליתן לעני מהטעם שכתבנו וי"ל.

 

[הפקדתי ש.]

פשט נוסף בד' הספרי הללו נראה לענ"ד לבאר ולהעמיד באופן שהטענות שקולות, והדיין מצד הספק נוטה לפסוק לטובת העני מהנימוק שהטעות לגבי העני היא חסרון ונזק גדול יותר, וכמו שמצינו דין דומה בספרי (במק"א) פרשת תצא "ממהר אני ליפרע על ידי עני יותר מן העשיר" (גבי השבת משכון וה"ה לענין הכרעת הדין) ומשום כך סובר הדיין להכריע לטובת העני, ויתפרש מש"כ "מצווה לפרנסו" -כיון שאותו בע"ד הוא עני החמירה התורה בו כהשבת העבוט בנוסף לטעם שמצווה לפרנסו.
וקצת ראיה לדברים דהנה הספרי בפירוש השני כתב בזה"ל ד"א כקטן כגדול תשמעון שמא תאמר היאך אני פוגם בכבודו של עשיר זה בשביל דינר אזכנו ולכשיצא חוץ אומר ליתן לו שאתה חייב לו ת"ל כקטן כגדול תשמעון: ע"כ. הרי הפירוש השני מיירי באופן שהעשיר חייב, אולם בפשט הראשון לא נקט שהעני חייב ובכל אופן מזכהו וע"כ לפרש דמיירי שאין הכרעה ברורה או שהכיר שהדין מרומה ולכך מעדיף ליתן לעני מהטעם שכתבנו וי"ל.