בנוניות זה הדבר הנורא ביותר. בכל ועד או שיחת מוסר רגילה. תמיד מוסר השיחה\ועד, ידבר כנגד הבינונית שזה המפריע הגדול ביותר בעובדת ה' וכו'. בעיקרון זה נכון מאוד. אדם בלי שאיפות, שתמיד נמצא באותו מקום, באותו ריבוע. להיכן הוא יתקדם. תמיד לא סבלתי את האברכים שאפ' לכוון את השעון לפי הזמן שהם קמים בסוף הסדר [שתים עשרה חמישים ושש. ושש חמישים וארבע: למה בס"ב הם יוצאים יותר מוקדם לא יודע אבל זה לא השאלה היחידה שיש לי עליהם...], תמיד חשבתי ש'המשפט' שיהיה לכאלה אנשים בעולם האמת הוא 'המשפט' הכי פשוט שיש פשוט אין בו כלום. שפשוט אנשים פשוטים בלי הרבה מצוות ובלי הרבה עבירות. הלכות ד' מינים הם לא יודעים אבל ע"ז יש מו"ץ. דווקא בשלום בית הם בדר"כ יותר מסתדרים. במצות הם גם לא מבינים כ"כ אבל בסוף הם אוכלים מצה. הם אמנם לא שמעו על החומרא של שמן זית כתית למאור בחנוכה, והם גם לא מדליקים בשמן של קבר רחל כי זה יקר, אבל הם גם לא מדלקים בשמן קנולה, אלא בשמן של משנת יוסף. בפורים הם לא משתכרים כי הם מפחדים להוציא סודות [נו באמת איזה סוד יש לכם כמה פעמים ניסתם לסיים ש"ס שקול למספר הפעמים שניסתם ללמוד קבלה....], אבל שותים יותר מכפי לימודם, וכו'.
ת'כלס תמיד זלזלתי בהם לא בגלל חוסר ידע פשוט בגלל מה שחשבתי שהם. שמחתי על כל שיש לי שאיפות גבוהות. תמיד ידעתי שאני יסיים את החיים במקום אחר לגמרי מהם. לטוב ולמוטב אבל ודאי במקום אחר. וכו'.
במחשבה שניה. אותו בינוני שסיים את החיים שלו, ובהספד שלו מלבד לדבר על ע"ז שהוא היה אדם טוב לא אמרו כלום [אפי' הסיטורציה שלו היתה בינונית כך שלא היה ע"מ לדבר.....], אבל כשהוא הגיע לשמים הסיפור נגמר אחרת.
המזכיר-של-הב"ד-של-מעלה (אם יש כזה דבר, העיקרון הובן..), כבר הכין את הפסק עוד לפני שהוא נאמר כי הוא מכיר אותם כבר מליון שנה. אבל פתאום באמצע הדיון הסיפור התחיל להשתנות. זה היה אפשהו שם כשהדיון היה על ימי הישב"ג המשעממים. שש שנים, 6 פעמים ל"ג בעומר במירון. 18 טרפים. 12 שבתות צפת וכו'. אבל פתאום האולם נהיה צפוף. נכנסו פתאום מליוני מלאכים טהורים וצחים וזכים. לסנגר על אותו בינוני. אנחנו עדיין לא מבינים מה קורה כאן אבל נעזוב את זה, ונעבור לימי האברכות. זה התחיל בכולל שכונתי קטן עד שהוא נגמר [מחוסר ענין לראש כולל לאסוף כסף לחבורת שתים מקרא-עיון הפרשה-עמוד יומי-שיננא וכו'], המשיך עם כולל יותר קטן. וכו'. שם הסיפור היה הרבה יותר מענין כמעט כל תקופה הסיפור שהיה אמור להיות מוכרע לבינוניות מושלמת, משתנה מהר מאוד לא' מצדיקי הדור הקודם. היצה"ר לא מבין מה קורה כאן הוא מזמן את כל טובי הפרקליטות בג"ץ בד"ץ וחצ"ץ מגיעים לזירה ומתחיל דיון על מידת-הסבירות, ועל מידת-העילות-של-הסבירות, (זה פשוט ההמצאה הבאה שלהם ישר מהמקור שלהם...) שבינוני שכזה יזכה להיות א' מגדולי ישראל הקודם וכו'
ואז מגיע הפסק וכולם נהיים בשקט. שמערל בן געצל אשר חי בדור האחרון - 'זכאי בדין'.
הרעש שהיה שם היה עצום. [לעולם הזה, זה הגיע בדמות הר געש שהתפרץ בגאוטלמא, ובטייפון ששטף את יפן. וברעידת אדמה בטורקיה. ובתקיפה על איראן. ובנפילת בורסת נאסד"ק. בירידת הכנרת מתחת לאחוז החסימה, בסיפור אמונה חדש ומרגש של הרב חיים זאיד שליט"א, ובעוד התקפה לילית גדולה של רוסיה על מה שהיה פעם אוקראינה. בקיצור בלאגן אחד גדול.] קם האב"ד והתחיל להסביר.
באמת הוא בינוני, הוא מעולם לא ניסה להשתנות. ומעולם לא ניסה לקום לזמן קרי"ש מג"א. ולא להוציא ש"ק כזמן ר"ת. הוא לא נתן צדקה יותר ממעשר, וגם לא עישר בבית פעם שניה. הוא לא סיים ש"ס רק התחיל מליון פעם ואף פעם לא עשה גלגולי שלג חוץ מהפעם שבו הוא נתקע ברכבל בחרמון אבל זה לא קשור. בעיקרון הוא כלום. אבל, במשך כל חייו היו לו אין ספור הזדמנויות. ליפול, לצאת החוצה. או עכ"פ לפזול החוצה. והוא בכוחות אדירים לא לו החזיק בעצמו ונשאר היכן הוא היה. הוא מעולם לא החזיק מכשיר פסול או תואם-פסול, אף לא לצורך פרנסה. והוא מעולם לא שינה את הליכותיו כהליכות אחיו, אלא הוא פשוט נשאר בן-תורה. אין-ספור פעמים שלחנו את היצה"ר לתתע בו, לשכנע אותו, שחבל הרי לא ייצא ממך כלום. אז באמת לא חבל על הכסא שאתה מחמם בכולל. אבל בכוחות נפש אדירים וענקיים, הוא נשאר אברך כולל כל חייו. גם שהוא היחיד בועד שלו שנשאר בלי שטעלא הוא נשאר היחיד בכולל. כזה אדם שלא נכנע בכלל ונשאר היכן שהוא הוא באמת זכאי בדין....
ב"ה והקב"ה נטע בנו כוחות. כל אחד והכח שלו. שאיפות, כשרון, זכרון, מעמד חברתי, יחוס, וכו'. אם אנחנו לא מנצלים את זה אנחנו חוטאים, פשוט שנתבע ע"ז. ומנגד, הרבה יותר קל לנו להישאר היכן שאנחנו נמצאים, וע"ז העבודה שלנו להתקדם הלאה, ולא להיתקע במקום. מנגד אותו בינוני. הוא בדיוק כמונו, רק אחרת. העבודה שלו היא, דווקא להישאר במקום שלו, ולא ליפול ח"ו. והקושי שלו להישאר ולא ליפול, זה בדיוק כמו הקושי שלנו להתקדם ולא להיתקע במשבצת שלנו, רק בצורה אחרת, דוק.
ת'כלס תמיד זלזלתי בהם לא בגלל חוסר ידע פשוט בגלל מה שחשבתי שהם. שמחתי על כל שיש לי שאיפות גבוהות. תמיד ידעתי שאני יסיים את החיים במקום אחר לגמרי מהם. לטוב ולמוטב אבל ודאי במקום אחר. וכו'.
במחשבה שניה. אותו בינוני שסיים את החיים שלו, ובהספד שלו מלבד לדבר על ע"ז שהוא היה אדם טוב לא אמרו כלום [אפי' הסיטורציה שלו היתה בינונית כך שלא היה ע"מ לדבר.....], אבל כשהוא הגיע לשמים הסיפור נגמר אחרת.
המזכיר-של-הב"ד-של-מעלה (אם יש כזה דבר, העיקרון הובן..), כבר הכין את הפסק עוד לפני שהוא נאמר כי הוא מכיר אותם כבר מליון שנה. אבל פתאום באמצע הדיון הסיפור התחיל להשתנות. זה היה אפשהו שם כשהדיון היה על ימי הישב"ג המשעממים. שש שנים, 6 פעמים ל"ג בעומר במירון. 18 טרפים. 12 שבתות צפת וכו'. אבל פתאום האולם נהיה צפוף. נכנסו פתאום מליוני מלאכים טהורים וצחים וזכים. לסנגר על אותו בינוני. אנחנו עדיין לא מבינים מה קורה כאן אבל נעזוב את זה, ונעבור לימי האברכות. זה התחיל בכולל שכונתי קטן עד שהוא נגמר [מחוסר ענין לראש כולל לאסוף כסף לחבורת שתים מקרא-עיון הפרשה-עמוד יומי-שיננא וכו'], המשיך עם כולל יותר קטן. וכו'. שם הסיפור היה הרבה יותר מענין כמעט כל תקופה הסיפור שהיה אמור להיות מוכרע לבינוניות מושלמת, משתנה מהר מאוד לא' מצדיקי הדור הקודם. היצה"ר לא מבין מה קורה כאן הוא מזמן את כל טובי הפרקליטות בג"ץ בד"ץ וחצ"ץ מגיעים לזירה ומתחיל דיון על מידת-הסבירות, ועל מידת-העילות-של-הסבירות, (זה פשוט ההמצאה הבאה שלהם ישר מהמקור שלהם...) שבינוני שכזה יזכה להיות א' מגדולי ישראל הקודם וכו'
ואז מגיע הפסק וכולם נהיים בשקט. שמערל בן געצל אשר חי בדור האחרון - 'זכאי בדין'.
הרעש שהיה שם היה עצום. [לעולם הזה, זה הגיע בדמות הר געש שהתפרץ בגאוטלמא, ובטייפון ששטף את יפן. וברעידת אדמה בטורקיה. ובתקיפה על איראן. ובנפילת בורסת נאסד"ק. בירידת הכנרת מתחת לאחוז החסימה, בסיפור אמונה חדש ומרגש של הרב חיים זאיד שליט"א, ובעוד התקפה לילית גדולה של רוסיה על מה שהיה פעם אוקראינה. בקיצור בלאגן אחד גדול.] קם האב"ד והתחיל להסביר.
באמת הוא בינוני, הוא מעולם לא ניסה להשתנות. ומעולם לא ניסה לקום לזמן קרי"ש מג"א. ולא להוציא ש"ק כזמן ר"ת. הוא לא נתן צדקה יותר ממעשר, וגם לא עישר בבית פעם שניה. הוא לא סיים ש"ס רק התחיל מליון פעם ואף פעם לא עשה גלגולי שלג חוץ מהפעם שבו הוא נתקע ברכבל בחרמון אבל זה לא קשור. בעיקרון הוא כלום. אבל, במשך כל חייו היו לו אין ספור הזדמנויות. ליפול, לצאת החוצה. או עכ"פ לפזול החוצה. והוא בכוחות אדירים לא לו החזיק בעצמו ונשאר היכן הוא היה. הוא מעולם לא החזיק מכשיר פסול או תואם-פסול, אף לא לצורך פרנסה. והוא מעולם לא שינה את הליכותיו כהליכות אחיו, אלא הוא פשוט נשאר בן-תורה. אין-ספור פעמים שלחנו את היצה"ר לתתע בו, לשכנע אותו, שחבל הרי לא ייצא ממך כלום. אז באמת לא חבל על הכסא שאתה מחמם בכולל. אבל בכוחות נפש אדירים וענקיים, הוא נשאר אברך כולל כל חייו. גם שהוא היחיד בועד שלו שנשאר בלי שטעלא הוא נשאר היחיד בכולל. כזה אדם שלא נכנע בכלל ונשאר היכן שהוא הוא באמת זכאי בדין....
ב"ה והקב"ה נטע בנו כוחות. כל אחד והכח שלו. שאיפות, כשרון, זכרון, מעמד חברתי, יחוס, וכו'. אם אנחנו לא מנצלים את זה אנחנו חוטאים, פשוט שנתבע ע"ז. ומנגד, הרבה יותר קל לנו להישאר היכן שאנחנו נמצאים, וע"ז העבודה שלנו להתקדם הלאה, ולא להיתקע במקום. מנגד אותו בינוני. הוא בדיוק כמונו, רק אחרת. העבודה שלו היא, דווקא להישאר במקום שלו, ולא ליפול ח"ו. והקושי שלו להישאר ולא ליפול, זה בדיוק כמו הקושי שלנו להתקדם ולא להיתקע במשבצת שלנו, רק בצורה אחרת, דוק.
