- הודעות
- 9,578
- תודות
- 17,441
- נקודות
- 1,280
הגמרא במסכת בבא בתרא, דף יד ע"ב, מאריכה ומבארת מי כתב כל ספר מספרי התנ"ך (מה נכתב ע"י יהושע, מה נכתב ע"י שמואל וכו'). ובתוך כך אומרת הגמרא, "משה כתב ספרו, ופרשת בלעם, ואיוב".
דברים אלה לכאורה אינם מובנים: מה ביאור הדבר שמשה כתב את "ספרו, ופרשת בלעם"? וכי שני דברים נפרדים הם? הרי פרשת בלעם היא חלק בלתי נפרד מ"ספרו" של משה (כלומר, היא חלק מחמישה חומשי תורה)! מדוע מתייחסים חז"ל ל"ספרו של משה" ול"פרשת בלעם", כאילו הם שני דברים נפרדים?
מדברי רש"י שם נראה שהוא מרגיש בשאלה זו, אך דבריו טעונים ביאור, וכבר האריכו בכך.
והסבירו המפרשים במספר דרכים:
א) רבינו גרשום (שם בסוגיה), כותב כך: "ופרשת בלעם – אף על גב דבלעם גופיה הוה נביא". כלומר, מה שמחדשת הגמ' באומרה שמשה כתב פרשת בלעם, הוא שהיה מקום לחשוב שהואיל ובלעם היה נביא בעצמו, אולי הוא עצמו זה שגם כתב את עניין בלעם (כמו שכתבו שאר נביאים את הספר המיוחס להם), ולכן מדגישה הגמרא שאין זה כך, אלא משה הוא שכתב גם פרשה זו, כמו שאר חמישה חומשי תורה.
ב) הריטב"א בחידושיו לבבא בתרא (על דף טו) מבאר, ש"פרשת בלעם" האמור בגמרא כאן, איננה הפרשה הכתובה בתורה לפנינו, אלא פרשה אחרת שהייתה מצויה בזמן חז"ל ואבדה לאחר מכן: "והא דאמרינן לעיל במשה שכתב ספרו ופרשת בלעם, נראין דברים האומרים שאין זו פרשת בלעם שכתובה בתורה, דההיא הקב"ה כתבה כשאר התורה, אלא פרשה בפני עצמה היא שכתב והאריך בה יותר והייתה מצויה להם".
ג) הרב שך, בחיבורו "אבי עזרי" על הרמב"ם, בסוף הלכות יסודי התורה, מביא בשם מהרי"ל דיסקין לבאר את דברי הגמ' כך:
ככלל, המושג "נבואה", אין פירושה כפי שרגילים לחשוב, שהקב"ה אומר דברים חתוכים וברורים וכל תפקידו של הנביא הוא רק לשמוע; לא כך הוא, אלא הנבואה מגיעה במקורה בצורה נשגבה עליונה, וכל נביא קולט את הדברים בהתאם למידת זוך שכלו ויכולתו. וזו עדיפותו של משה רבינו על פני שאר הנביאים, שהיה זך כל כך מבחינה זו, שהיה קולט את הנבואה בצורה חדה וברורה יותר משאר הנביאים ("אספקלריא המאירה", בלשון חז"ל).
וכשנאמרו נבואות שונות על ידי הקב"ה לאברהם יצחק ויעקב, הם עצמם פתרו נבואות אלה בהתאם לזוך שכלם שלהם, כאמור לעיל; אך לאחר מכן, כשדברי הקב"ה לאבות נאמרו שוב למשה רבינו על ידי הקב"ה, כדי שיכתבם בתורה, אזי קלט משה את הדברים מהקב"ה ביתר עוז ובהירות, בהתאם לדרגתו הייחודית (ובלשון מהרי"ל דיסקין "ואף נבואות שנאמרו לאחרים כמו לאברהם נח יצחק ויעקב, חס וחלילה לא כמעתיק משה אותם נכתבו בתורה הקדושה, כי משה שזכה באספקלריא המאירה, כאשר מסרם לו השי"ת עתה ברוח הקודש, ידע אותה הנבואה ביתר עוז"). וכך הדבר בכל הנבואות והאמירות הכתובות בתורה (שבזמן שנאמרו בתחילה נאמרו באותה צורה מעורפלת המותירה מקום לנביאים לפי זוך שכלם, ולאחר מכן כשנאמרו למשה, נאמרו באספקלריא מאירה). מה שאין כן בברכות בלעם, שם ודאי מהלך הדברים לא היה כך, כלומר, בוודאי שלא נמסרה הנבואה לבלעם בצורה הנ"ל תוך הסתמכות על זוך שכלו והבנתו האנושית של הנביא (כי מתוך שנאתו של בלעם בוודאי היה נוטה לפרש את הדברים לרעה ולא היה מברך כראוי), אלא הברכות ניתנו לו לאומרם ישירות, מבלי לתת לו מקום להבנות ופירושים, וכל תפקידו היה כשומע ומעביר, בשונה מהאבות ונביאים אחרים. ומחמת הבדל זה בין כתיבת נבואת בלעם לבין כתיבת שאר הנבואות, חילקה הגמ' בין "ספרו של משה", שהוא כלל הנבואות וההתגלויות הכלולות בתורה, לבין "פרשת בלעם"- כי כאמור "פרשת בלעם" נאמרה לבלעם מפי הקב"ה ממש, ומשה שימש כמעתיק שלה בלבד, וזהו הייחוד בה ביחס לשאר נבואות.
[על פי כל האמור מוסיף הרב שך ומיישב את השאלה הידועה ששואלים רבים, מה הרבותא הגדולה בעקידת יצחק, וכי מי מאיתנו לא היה עושה את דבר ה' אם הקב"ה היה נגלה אליו ואומר לו בפירוש עשה כך וכך? אך לפי האמור לעיל, התשובה לכך ברורה, שהרי מהלך הנבואה איננו כזה, שהקב"ה אומר דברים מפורשים והנביא רק שומע ומיישם; אלא כאמור, הנבואה נאמרת בצורה שמצריכה את הנביא לפענחה בהתאם לזוך נפשו ושכלו. כאשר דרוש מאמץ כזה מצד השומע, הרי מטבע הדברים אדם מושפע מנטיות לבו, כפי שעינינו רואות דבר יום ביומו, שאדם מבין דברים בהתאם לרצונותיו. גדלותו של אברהם הייתה, שעל אף אהבתו לבנו, ועל אף שהציווי הכיל סתירות לכאורה (יום אחד אמר לו הקב"ה כי ביצחק יקרא לך זרע, ואח"כ ציווהו לשחוט), לא נמנע אברהם מלפרש את הדברים כהווייתם ולא לתת לנטיות לבו להשפיע על כך].
דברים אלה לכאורה אינם מובנים: מה ביאור הדבר שמשה כתב את "ספרו, ופרשת בלעם"? וכי שני דברים נפרדים הם? הרי פרשת בלעם היא חלק בלתי נפרד מ"ספרו" של משה (כלומר, היא חלק מחמישה חומשי תורה)! מדוע מתייחסים חז"ל ל"ספרו של משה" ול"פרשת בלעם", כאילו הם שני דברים נפרדים?
מדברי רש"י שם נראה שהוא מרגיש בשאלה זו, אך דבריו טעונים ביאור, וכבר האריכו בכך.
והסבירו המפרשים במספר דרכים:
א) רבינו גרשום (שם בסוגיה), כותב כך: "ופרשת בלעם – אף על גב דבלעם גופיה הוה נביא". כלומר, מה שמחדשת הגמ' באומרה שמשה כתב פרשת בלעם, הוא שהיה מקום לחשוב שהואיל ובלעם היה נביא בעצמו, אולי הוא עצמו זה שגם כתב את עניין בלעם (כמו שכתבו שאר נביאים את הספר המיוחס להם), ולכן מדגישה הגמרא שאין זה כך, אלא משה הוא שכתב גם פרשה זו, כמו שאר חמישה חומשי תורה.
ב) הריטב"א בחידושיו לבבא בתרא (על דף טו) מבאר, ש"פרשת בלעם" האמור בגמרא כאן, איננה הפרשה הכתובה בתורה לפנינו, אלא פרשה אחרת שהייתה מצויה בזמן חז"ל ואבדה לאחר מכן: "והא דאמרינן לעיל במשה שכתב ספרו ופרשת בלעם, נראין דברים האומרים שאין זו פרשת בלעם שכתובה בתורה, דההיא הקב"ה כתבה כשאר התורה, אלא פרשה בפני עצמה היא שכתב והאריך בה יותר והייתה מצויה להם".
ג) הרב שך, בחיבורו "אבי עזרי" על הרמב"ם, בסוף הלכות יסודי התורה, מביא בשם מהרי"ל דיסקין לבאר את דברי הגמ' כך:
ככלל, המושג "נבואה", אין פירושה כפי שרגילים לחשוב, שהקב"ה אומר דברים חתוכים וברורים וכל תפקידו של הנביא הוא רק לשמוע; לא כך הוא, אלא הנבואה מגיעה במקורה בצורה נשגבה עליונה, וכל נביא קולט את הדברים בהתאם למידת זוך שכלו ויכולתו. וזו עדיפותו של משה רבינו על פני שאר הנביאים, שהיה זך כל כך מבחינה זו, שהיה קולט את הנבואה בצורה חדה וברורה יותר משאר הנביאים ("אספקלריא המאירה", בלשון חז"ל).
וכשנאמרו נבואות שונות על ידי הקב"ה לאברהם יצחק ויעקב, הם עצמם פתרו נבואות אלה בהתאם לזוך שכלם שלהם, כאמור לעיל; אך לאחר מכן, כשדברי הקב"ה לאבות נאמרו שוב למשה רבינו על ידי הקב"ה, כדי שיכתבם בתורה, אזי קלט משה את הדברים מהקב"ה ביתר עוז ובהירות, בהתאם לדרגתו הייחודית (ובלשון מהרי"ל דיסקין "ואף נבואות שנאמרו לאחרים כמו לאברהם נח יצחק ויעקב, חס וחלילה לא כמעתיק משה אותם נכתבו בתורה הקדושה, כי משה שזכה באספקלריא המאירה, כאשר מסרם לו השי"ת עתה ברוח הקודש, ידע אותה הנבואה ביתר עוז"). וכך הדבר בכל הנבואות והאמירות הכתובות בתורה (שבזמן שנאמרו בתחילה נאמרו באותה צורה מעורפלת המותירה מקום לנביאים לפי זוך שכלם, ולאחר מכן כשנאמרו למשה, נאמרו באספקלריא מאירה). מה שאין כן בברכות בלעם, שם ודאי מהלך הדברים לא היה כך, כלומר, בוודאי שלא נמסרה הנבואה לבלעם בצורה הנ"ל תוך הסתמכות על זוך שכלו והבנתו האנושית של הנביא (כי מתוך שנאתו של בלעם בוודאי היה נוטה לפרש את הדברים לרעה ולא היה מברך כראוי), אלא הברכות ניתנו לו לאומרם ישירות, מבלי לתת לו מקום להבנות ופירושים, וכל תפקידו היה כשומע ומעביר, בשונה מהאבות ונביאים אחרים. ומחמת הבדל זה בין כתיבת נבואת בלעם לבין כתיבת שאר הנבואות, חילקה הגמ' בין "ספרו של משה", שהוא כלל הנבואות וההתגלויות הכלולות בתורה, לבין "פרשת בלעם"- כי כאמור "פרשת בלעם" נאמרה לבלעם מפי הקב"ה ממש, ומשה שימש כמעתיק שלה בלבד, וזהו הייחוד בה ביחס לשאר נבואות.
[על פי כל האמור מוסיף הרב שך ומיישב את השאלה הידועה ששואלים רבים, מה הרבותא הגדולה בעקידת יצחק, וכי מי מאיתנו לא היה עושה את דבר ה' אם הקב"ה היה נגלה אליו ואומר לו בפירוש עשה כך וכך? אך לפי האמור לעיל, התשובה לכך ברורה, שהרי מהלך הנבואה איננו כזה, שהקב"ה אומר דברים מפורשים והנביא רק שומע ומיישם; אלא כאמור, הנבואה נאמרת בצורה שמצריכה את הנביא לפענחה בהתאם לזוך נפשו ושכלו. כאשר דרוש מאמץ כזה מצד השומע, הרי מטבע הדברים אדם מושפע מנטיות לבו, כפי שעינינו רואות דבר יום ביומו, שאדם מבין דברים בהתאם לרצונותיו. גדלותו של אברהם הייתה, שעל אף אהבתו לבנו, ועל אף שהציווי הכיל סתירות לכאורה (יום אחד אמר לו הקב"ה כי ביצחק יקרא לך זרע, ואח"כ ציווהו לשחוט), לא נמנע אברהם מלפרש את הדברים כהווייתם ולא לתת לנטיות לבו להשפיע על כך].
