אני חושב שהנושא הזה שייך ישירות להבנת המושג של 'מידת הגאווה' בפרט, ולתורת תיקון המידות בכלל
ואנסה לבאר.
הגאוה היא תחושה תודעתית המלווה את האדם הגורמת לו תחושת חיבור ליישות העצמית שלו כפי שהוא תופס אותה.
כלומר, הגאווה היא חיבור עמוק ליישות החיים הנפרדת של האדם, מתוך התעלמות תחושתית מחויית המציאות בכללותה.
העניו, הוא אדם שמסוגל להביט על המציאות כמו שהיא, בלי לערב תחושות אישיות ביחס לעצמו,
ואף התבוננותו על עצמו היא בעינים שכליות ועניניות בלבד, ולא מתוך נגיעה וחיבור.
[לדבר זה יש מקורות רבים כאשר מתבוננים היטב על לשונות חז"ל וספרי המוסר לרבותינו הראשונים].
נמצא כי הגאוה היא ענין רגשי פנימי, היוצר נגיעה רגשית לישות הנקראת האדם עצמו.
ולכן, אגב, גם אדם הנכנס לדיכאון על דרך כלל זה סימפטום של גאווה, כי זה אומר שהדימוי העצמי חושב לו כערך גבוה,
ואם לפי תחושתו הפנימית הוא אינו ממלא את הערך הזה הוא עצוב על כך.
אך העניו האמיתי, הוא מי שמסוגל להסתכל על האמת בלא שיתעורר בקרבו רגש ביחס לאישיות שלו,
ועל כן העניו האמיתי, הוא אחד שגם לעולם אינו מתוסכל מדימוי עצמי נמוך, וכיוצא בזה
וזאת, כיון שהוא מתמקד בערכי העולם כשלעצמם ולא בנושא איך הוא עומד ביחס אליהם.
אחרי אלו הדברים דעת לנבון נקל, כי עיקר העבודה על מידת הגאוה היא -
עבודה רגשית פנימית לבטל את הנושא הנקרא ערך העצמי, כנושא בעל ערך מורגש,
ולהצליח להסתכל על עצמו כעל נושא עניני ופרטי בתוך מערכת האמיתות שהעולם בנוי עליהם.
ועל כן מטרת כל ספרי המוסר המדברים נגד הגאוה ועל שפלות האדם, לא יועילו כל עוד האדם לא תופס את הנקודה הזו וחותר אליה,
וכל עוד ה'ערך העצמי' תופס אצלו ערך מרכזי, כל הדיבורים על שפלות האדם רק יועילו להכניסו לדיכאון מחמת פחיתותו.
כי עדיין הנושא שנקרא 'אני עצמי' מעסיק אותו.
ומה היא המטרה האמיתית שלמענה הזכירו כל ספרי המוסר את נושא פחיתות האדם?
כמדומני שמטרת כל דברי המוסר האלו, הם להוביל את האדם לתובנה כי ערך האדם הוא נושא שאינו ראוי לחשיבות והתרגשות,
וכאשר האדם יבין כי הוא קרוץ מחומר, הוא לא ישים 'מבטו ומגמתו' להגדיל את אישיותו אלא את ערכי העולם הנצחיים.
ואגב בזה מובן מדוע העניו בכל מקום מתייחס לאדם העושה את מעשיו לשם שמים [ראה אורחות צדיקים שער הענווה]
לדעתי הניגש בגישה זו לספרי מוסר, יגלה טעם חדש בכל הנושא הנפלא הזה. וישכיל עד כמה הענווה היא החירות האמיתית, היא הבריאות הנפשית האמיתית, היא הקשר לבורא ולערכי הנצח הלא מחיצות, ועד כמה היא רחוקה מהתפיסה המקובלת עליה.
