- הודעות
- 787
- תודות
- 2,235
- נקודות
- 306
הנה ידוע דעת הגר"א המובאת במעשה רב דאיכא מצוה קיומית באכילת מצה כל ז' וכפשטיה דקרא דשבעת ימים תאכל מצות. וכ"מ בחיזקוני ופירוש ריב"א עה"ת.
ועיי"ש במעש"ר שהביא ראי' לזה, ממש"כ התוס' מו"ק די"ט דאסור להניח תפילין בחוה"מ משום דאכילת מצה היא "אות" [ובסוכה הא שיושב בסוכה הינה "אות"] ולהכי אי"צ להניח תפילין שיסודם הוא משום "אות" בין הקב"ה לישראל. וכתב הגר"א דמהתם מוכח דאיכא מצוה באכילת מצה כל ז', דאל"ה מפני מה בכל חוה"מ אכילת מצה הינהה אות והלא אין בזה מצוה.
ועי' במנ"ח מצוה י אות יג שתמה על מה דמבואר בפסחים דל"ח דבעינן מצה הראוי' לכל ז', והלא ליכא מצוה כל ז'. ונראה, שזוהי ראי' ברורה לד' הגר"א דכן יש מצוה.
וביישוב ראיית הגר"א נראה, ובהקדם מה שהקשה הר"ר אלעזר יועץ קופל ז"ל [בגיליון משולחן גבוה פסח תשפ"ה] ממש"כ התוס' עירובין דצ"ו ומנחות דל"ו שהא דאסור להניח תפילין בחוה"מ הוא משום דאיכא אות, אמנם שם כתבו דהאות היא ב"הא שלא אוכל חמץ", ולא כתבו שזהו משום שאוכל מצה. ומלבד מה שזהו חולקה במפורש על התוס' במו"ק, זהו ראי' שלא כדברי הגר"א, דאם אמת וצדקו דברי הגר"א דאיכא מצוה באכילת המצה בכל ז' מפני מה הותרכו התוס' למר שהאות היא בכך שלא אוכל חמץ, תיפו"ל שאוכל מצה. וזוהי קושיא עצומה לכאורה.
והנה לפום ריהטא הרי שנחלקו כאן הראשו' בחידושו של הגר"א, דבתוס' במו"ק מבואר דאוכל מצה ולהכי הוי אות, ואילו דעת התוס' במנחות ובעירובין שאי"ז מצוה. אך מעתה צ"ב במה שהוכיח הגר"א מהתוס' במו"ק, דלמא קיי"ל כסברת שאר התוס'.
והנראה לכאורה ביישוב דברי הגר"א, דהנה בפשוטו ההבנה בד' הגר"א הינה דאיכא חפצא דמצווה קיומית ב"אכילת מצה" כל שבעה. אך נראה לפשוט דז"א, חדא דא"כ תרתי מצות נינהו מצות כזית ראשון ושאר הכזיתים, ומדוע הרמב"ם ושאר מוני המצוות לא מנו להך מצווה. ונראה דכוונת הגר"א הינה, דב"אכילת המצה" הרי מתקיים בהידור רב "מעשה קיום" של הלאו ד"לא תאכל חמץ", וזהו הך מצוה אשר אליה כיון הגר"א דאיכא מצוות אכילת מצה כל ז', לא דאיכא חפצא דמצות אכילת מצה מצד עצמה, אלא דכשאוכל מצה מקיים דינא דלא תאכל חמץ.
ומעתה, התוס' במו"ק אינו סותר כלל למש"כ התוס' במנחות ועירובין, והן הן הדברים, משום דהך אות ד"שאינו אוכל חמץ" הינה בדיוק האות ד"אוכל מצה" דעיקר הקיום מצוה בזה שאוכל מצה, הינה בזה שאינו אוכל חמץ. ודברי הגר"א לא רק שאינם נסתרים מהתוס' בעירובין ומנחות, אלא אדרבא זהו ראי' עצומה לדינו של הגר"א, דבמש"כ התוס' דאיכא אות בהא ש"אינו אוכל חמץ", הכוונה היא ש"אוכל מצה" ודו"ק בזה היטב.
ונפק"מ י"ל במצה שנעשית שלא לשמה דאי זהו דין מצווה דאכילת מצה א"כ י"ל דלא הוי מצת מצוה, אך אי נימא דזהו דין "שלא יאכל חמץ" א"כ אף השתא אינו אוכל חמץ. ומקיים בזה המצוה. שו"ר שבאמת מטיין משמיה דהגרנ"ק [עי' חוט שני] לדינא דאף במצות שנעשו שלא לשמן מקיימים המצוה, וטעמו הוא כנ"ל.
ועיי"ש במעש"ר שהביא ראי' לזה, ממש"כ התוס' מו"ק די"ט דאסור להניח תפילין בחוה"מ משום דאכילת מצה היא "אות" [ובסוכה הא שיושב בסוכה הינה "אות"] ולהכי אי"צ להניח תפילין שיסודם הוא משום "אות" בין הקב"ה לישראל. וכתב הגר"א דמהתם מוכח דאיכא מצוה באכילת מצה כל ז', דאל"ה מפני מה בכל חוה"מ אכילת מצה הינהה אות והלא אין בזה מצוה.
ועי' במנ"ח מצוה י אות יג שתמה על מה דמבואר בפסחים דל"ח דבעינן מצה הראוי' לכל ז', והלא ליכא מצוה כל ז'. ונראה, שזוהי ראי' ברורה לד' הגר"א דכן יש מצוה.
וביישוב ראיית הגר"א נראה, ובהקדם מה שהקשה הר"ר אלעזר יועץ קופל ז"ל [בגיליון משולחן גבוה פסח תשפ"ה] ממש"כ התוס' עירובין דצ"ו ומנחות דל"ו שהא דאסור להניח תפילין בחוה"מ הוא משום דאיכא אות, אמנם שם כתבו דהאות היא ב"הא שלא אוכל חמץ", ולא כתבו שזהו משום שאוכל מצה. ומלבד מה שזהו חולקה במפורש על התוס' במו"ק, זהו ראי' שלא כדברי הגר"א, דאם אמת וצדקו דברי הגר"א דאיכא מצוה באכילת המצה בכל ז' מפני מה הותרכו התוס' למר שהאות היא בכך שלא אוכל חמץ, תיפו"ל שאוכל מצה. וזוהי קושיא עצומה לכאורה.
והנה לפום ריהטא הרי שנחלקו כאן הראשו' בחידושו של הגר"א, דבתוס' במו"ק מבואר דאוכל מצה ולהכי הוי אות, ואילו דעת התוס' במנחות ובעירובין שאי"ז מצוה. אך מעתה צ"ב במה שהוכיח הגר"א מהתוס' במו"ק, דלמא קיי"ל כסברת שאר התוס'.
והנראה לכאורה ביישוב דברי הגר"א, דהנה בפשוטו ההבנה בד' הגר"א הינה דאיכא חפצא דמצווה קיומית ב"אכילת מצה" כל שבעה. אך נראה לפשוט דז"א, חדא דא"כ תרתי מצות נינהו מצות כזית ראשון ושאר הכזיתים, ומדוע הרמב"ם ושאר מוני המצוות לא מנו להך מצווה. ונראה דכוונת הגר"א הינה, דב"אכילת המצה" הרי מתקיים בהידור רב "מעשה קיום" של הלאו ד"לא תאכל חמץ", וזהו הך מצוה אשר אליה כיון הגר"א דאיכא מצוות אכילת מצה כל ז', לא דאיכא חפצא דמצות אכילת מצה מצד עצמה, אלא דכשאוכל מצה מקיים דינא דלא תאכל חמץ.
ומעתה, התוס' במו"ק אינו סותר כלל למש"כ התוס' במנחות ועירובין, והן הן הדברים, משום דהך אות ד"שאינו אוכל חמץ" הינה בדיוק האות ד"אוכל מצה" דעיקר הקיום מצוה בזה שאוכל מצה, הינה בזה שאינו אוכל חמץ. ודברי הגר"א לא רק שאינם נסתרים מהתוס' בעירובין ומנחות, אלא אדרבא זהו ראי' עצומה לדינו של הגר"א, דבמש"כ התוס' דאיכא אות בהא ש"אינו אוכל חמץ", הכוונה היא ש"אוכל מצה" ודו"ק בזה היטב.
ונפק"מ י"ל במצה שנעשית שלא לשמה דאי זהו דין מצווה דאכילת מצה א"כ י"ל דלא הוי מצת מצוה, אך אי נימא דזהו דין "שלא יאכל חמץ" א"כ אף השתא אינו אוכל חמץ. ומקיים בזה המצוה. שו"ר שבאמת מטיין משמיה דהגרנ"ק [עי' חוט שני] לדינא דאף במצות שנעשו שלא לשמן מקיימים המצוה, וטעמו הוא כנ"ל.