סיפורים פרשת שבוע מתוך ספר סיפורי חסידים (להרב שלמה יוסף זוין) במדבר (1 צופה)

[געגועים]

סיפורי חסידים פרשת במדבר
309
[215]​

לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן (במדבר ג, ז)​

הרב הקדוש ר' שלום מבלז ז"ל היה עומד בעצמו [1] עם הפועלים ועובד בחומר ובלבנים בבנין בית הכנסת. פעם אחת בא אחיו הגדול הרב ר' ליבוש רוקח לבקר את אמו, שהיתה דרה בבלז אצל בנה הצדיק, וכשראה את אחיו כשהוא מתעסק בעצמו בעבודה, היה הדבר קשה בעיניו, והוכיחו לאמר: הלוא חכמינו ז"ל אמרו (קידושין ע.) כיון שנתמנה אדם פרנס על הצבור אסור לו לעשות מלאכה בפני שלושה, ומדוע אתה עובר על זה? השיבו אחיו הצדיק: ידוע תדע אחי יקירי, כי בהיותי בקהלה קדושה סקוהל, היו לי שני חברים מובהקים אשר למדתי עמהם יחד. וגילו לי מן השמים כי אם האדם לא ינום ולא יישן אלף לילות [2] ויעסוק בתורה, יוכל להגיע לגלוי אליהו. וגמרנו בינינו להתחיל להיות ערים בלילות ולעסוק בתורה. והנה חבר אחד נפרד מעלינו אחרי עבור כמה מאות לילות, והחבר השני נפרד ממני אחרי עבור שמונה מאות לילות, כי כשל כח סבלו, ונשארתי אני לבדי. בלילה האחרון מאלף הלילות היתה רוח סערה חזקה, ונשברו כל חלונות בית המדרש וכבו הנרות. מרוב פחד רציתי לילך לביתי, אך הרוח עצר בעדי מלכת. מרוב צערי ויגוני התחלתי לבכות, ובעמל רב באתי עד ארון הקודש, פתחתי את הארון, וצעקתי מנהמת לבי לפני הבורא, עד אשר ריחם השם עלי, והסער קם לדממה. ובא אלי איש אחד זקן, ולמד עמי תורה, וההלכה האחרונה שלמד עמי היתה מהלכות בית הכנסת. ואיך אפוא אמסור את העבודה הקדושה הזאת בידי אנשים אחרים? האמינה לי, אחי יקירי, כי לו היה לאל ידי, הייתי בונה בעצמי את כל בית הכנסת, מהמסד ועד הטפחות, אלא שהשם יתברך יודע כי כשל כחי ואין ביכולתי לעשות כן, אבל מה שבכחי לעשות הנני עושה בעצמי. ואמר הצדיק ר' שלום מבלז, כי הוא העמיד את בית הכנסת במקום כזה אשר בכל השטח שבינו לבין ירושלים תוב"ב, לא נמצא שום שתי וערב ושום פסל ותמונה.

​

---

סיפורי חסידים פרשת תרומה
215​

[1] כשהניח הצדיק מבלז את היסוד לבית הכנסת, התפלל להשם, כי כל איש אשר יבא הנה להתפלל, תשמע תפלתו בשמי מרומים. פעם לקח הצדיק דלי מלא סיד וטיט והלך להתעסק בעצמו בעבודת הבנין. כשראה זאת אחד ממקורביו, רצה לעזור להצדיק ולאחוז את הדלי בידיו. והרבנית, שהיתה מפורסמת לצדקנית גדולה ובעלת מדרגה, השקיפה בעד החלון, והזהירה את האיש לבל ירהיב בנפשו לאחוז את הכלי, למען לא יבלבל את מחשבותיו הקדושות של הרב. ומקובל הוא בין חסידי בלז, כי את בית הכנסת הזה יבנו ויבנו עד שיבוא משיח, כי במתכוון לא גמר הצדיק בשלמות את הבנין, כדי שבכל דור יוסיפו לבנותו, ועד היום עדיין לא נגמר הבנין בהחלט, ותמיד מוסיפין על העזרה ועל הבנין. פעם אחת רצו לתת להצדיק סכום גדול של כסף בשביל להשלים את בנין בית הכנסת, ולא רצה לקבל, ואמר: רצוני שיהיה חלק ונחלה בבית הכנסת הזה לכל ישראל.

[2] אמרו עליה על הרבנית מבלז שהיא היתה נעורה אלף לילות עם בעלה הקדוש, והיתה אוחזת את הנר ומאירה לו בכל אותם הלילות, למען ילמד ליראה את השם ולהשיג את מדרגותיו ואת הכוונות של בנין בית הכנסת. ואם היה ישן יותר מכשעור זמן של הדלקת נר חנוכה, היתה מעירה אותו. בליל האלף נפלה עליו תרדמה גדולה, אך הרבנית לא הניחה אותו לישון, כי בלילה הזה השיג את כל המדרגות. וכשנפטרה, עמד בעלה הקדוש ואמר: רבונו של עולם, הרבנית הרי הביאה אותי לידי יהדות! אילו יכולתי, רבונו של עולם, להחיות מתים ולהקים את הרבנית הייתי מקימה, אלא שאינני יכול. אבל אתה, רבונו של עולם, הרי יכול תוכל להקים את כנסת ישראל, למה זה אינך מקימה?...​