בלק מתוך שלא לשמה בא לשמה בתורה ובמצוות (1 צופה)

[גרינפלד]

מתוך ה'מגדלות מרקחים':
ויעש בלק כאשר דבר בלעם ויעל בלק ובלעם פר ואיל במזבח (כג ב)

בסוטה מז. "אמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות ואף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, שבשכר ארבעים ושנים קרבנות שהקריב בלק מלך מואב זכה ויצתה ממנו רות". מבואר בדברי רב יהודה, דבין בתורה ובין בשאר המצות יעסוק גם שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה.

והנה הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה פ"ג ה"ה כתב "תחילת דינו של אדם אינו נידון אלא על התלמוד ואחר כך על שאר מעשיו, לפיכך אמרו חכמים לעולם יעסוק אדם בתורה בין לשמה בין שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה". מבואר מדבריו שדוקא משום שתחילת דינו של אדם על תלמוד תורה, לכן אמרינן שיעסוק אפילו שלא לשמה, וא"כ זה שייך דוקא בתורה ולא בשאר המצות, וקשה הרי בגמ' מבואר שדבר זה גם בשאר המצות, וכנ"ל, ועמדו בזה מפרשי הרמב"ם.

ונראה ליישב בפשיטות דהנה הלומד תורה שלא לשמה, מלבד החסרון שאינו מקיים המצוה כתיקונה לשם שמים, איכא בזה ג"כ איסורא, שהרי הוא משתמש בכלי קודש דהיינו התורה הקדושה, וכמבואר בנדרים סב. "כל המשתמש בכתרה של תורה נעקר מן העולם, קל וחומר ומה בלשצר שנשתמש בכלי קודש שנעשו כלי חול שנאמר ובאו בה פריצים וחיללוה כיון שפרצום נעשו חול נעקר מן העולם, המשתמש בכתרה של תורה שהוא חי וקיים לעולם על אחת כמה וכמה", והנה איסור זה שייך רק בתורה שיש בה קדושה, והמשתמש בה הרי הוא משתמש בתגא, אבל בשאר המצוות המקיים שלא לשמה אין שייך בזה איסור, רק שאינו מקיים המצוה כתיקונה.

מעתה י"ל דבין בתורה ובין במצוות יעסוק שלא לשמה, אבל רק בתורה דהוי "איסור" להשתמש בה לדבר אחר, לכן הוצרך הרמב"ם להך טעמא דתחילת דינו של אדם על דברי תורה, שרק משום הכי מותר לעסוק שלא לשמה, אבל בשאר מצות מותר גם בלא טעם זה, דאין שייך איסור בדבר, ופשיטא שמותר לעסוק אף שלא לשמה, והחידוש של רב יהודה רק שמצוה לעשות כן ולזרז את האדם שיעשה כן, שמתוך שלא לשמה בא לשמה.
​

◆ ◆ ◆​

אמנם צריך ביאור, מדוע דוקא דבר זה שתחילת דינו של אדם על ד"ת, הוא טעם להתיר לעסוק בה שלא לשמה. ויש לבאר, דהנה סדר הדברים ברמב"ם שם, שמתחילה כתב דהתלמוד גדול ממעשה מפני שהתלמוד מביא לידי מעשה, ומטעם זה מצוה שיכולה להעשות ע"י אחרים לא יפסיק מלימודו עבורה, כיון שהתלמוד גדול, ואח"כ כתב שתחילת דינו של אדם על התלמוד. וביאר באבי עזרי כאן שזה ג"כ מטעם שהתלמוד מביא לידי מעשה, לכן צריכין מתחילה לדונו על התלמוד, שזה השורש לכל העבירות מה שלא עסק בתלמוד וממילא לא בא לידי מעשה.

ואחר זה כתב הרמב"ם דמה"ט יעסוק בתורה ובמצוות שלא לשמן, ונראה דהביאור דגם זה מחמת שהתלמוד גדול שמביא לידי מעשה, שזה הוא טעמן של ההלכות שנאמרו עד עכשיו, וכנ"ל. והביאור הוא לפי דברינו לעיל, דיש חידוש בדבר שמותר ללמוד שלא לשמה, בכדי שהתורה תביא אותו לידי לשמה, אע"פ שיש איסור להשתמש בכתרה של תורה ועכשיו משתמש הוא בתורה למטרה וכוונה אחרת. וטעם ההיתר הוא, כיון שעל ידי כן יבוא לבסוף לידי לשמה, א"כ אין זה משתמש בתורה לצרכיו, אלא הוי לצורך התורה עצמה, שיבוא לידי לשמה, דכיון שרק על ידי השלא לשמה יבוא לידי לשמה א"כ גם השלא לשמה הוא לצורך הלשמה.

אמנם עדיין היה מקום לומר דגם זה אסור, דמנא לן שמותר להשתמש בתורה בשביל שיבוא לידי לשמה, דילמא מרוב קדושת התורה שהיא שמותיו של הקב"ה לא ניתן גם עבור זאת, ולא ניתן רק ללמוד בה לשם הלימוד של עכשיו עצמו. ועל זה כתב הרמב"ם דכיון שחזינן דהתלמוד גדול משום שמביא לידי מעשה, א"כ חזינן דהתורה ניתנה עבור שתביא לידי מעשה וגם זה תכלית התורה הקדושה, א"כ ממילא הלומד תורה ע"מ שיגיע לידי לשמה, שפיר קעביד, דהרי התורה ניתנה עבור זה שיבוא לידי מעשה, ושפיר מובן השייכות של כל ההלכות להדדי, ועי' היטב.​