נחמן ל.

משתמש ותיק
gemgemgemgem
פרסם מאמר
פרסם 5 מאמרים
הודעות
413
תודות
1,198
נקודות
224
משנה תורה הל' יסודי התורה פרק תשיעי הלכה ג': הרמב"ם כותב על נביא שנודע לנו שהוא נביא אמת, וציווה לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה - מצווה לשמוע לו, כאליהו בהר הכרמל, וצ"ע שהרי באליהו רק הוא עצמו הקריב, משא"כ כלל בנ"י, וא"כ מה ההוכחה מאליהו? וגם לפי המשך ההלכה: ואילו שאלו את אליהו ואמרו נעקור מה שכתוב בתורה "השמר לך פן תעלה עלתיך בכול מקום אשר תראה, כי אם במקום אשר יבחר באחד שבטיך"? אמר להם: לא! אבל אני מקריב היום כדי להכחיש את נביאי הבעל,
וא"כ צ"ע שהרמב"ם הרי רצה לאמר שכשנביא מצווה לעבור על ד"ת יש מצווה להקשיב לו, (ולקיים את זה) וכאן הרי הנביא (אליהו) לא ציווה לעבור, אלא רק הוא עצמו עבר, וא"כ אין הוכחה כלפי שאר העם, יוצא שהראייה של הרמב"ם לא מתאימה להלכה עצמה! וצ"ע,
 
משנה תורה הל' יסודי התורה פרק תשיעי הלכה ג': הרמב"ם כותב על נביא שנודע לנו שהוא נביא אמת, וציווה לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה - מצווה לשמוע לו, כאליהו בהר הכרמל, וצ"ע שהרי באליהו רק הוא עצמו הקריב, משא"כ כלל בנ"י, וא"כ מה ההוכחה מאליהו? וגם לפי המשך ההלכה: ואילו שאלו את אליהו ואמרו נעקור מה שכתוב בתורה "השמר לך פן תעלה עלתיך בכול מקום אשר תראה, כי אם במקום אשר יבחר באחד שבטיך"? אמר להם: לא! אבל אני מקריב היום כדי להכחיש את נביאי הבעל,
וא"כ צ"ע שהרמב"ם הרי רצה לאמר שכשנביא מצווה לעבור על ד"ת יש מצווה להקשיב לו, (ולקיים את זה) וכאן הרי הנביא (אליהו) לא ציווה לעבור, אלא רק הוא עצמו עבר, וא"כ אין הוכחה כלפי שאר העם, יוצא שהראייה של הרמב"ם לא מתאימה להלכה עצמה! וצ"ע,
הקושיה היא על הגמ' שמשם הרמב"ם כתב, דאיתא בגמ' ביבמות צ' ע"ב אליו תשמעון - אפילו אומר לך עבור על אחת מכל מצות שבתורה, כגון אליהו בהר הכרמל, הכל לפי שעה שמע לו, ע"כ.
 
משנה תורה הל' יסודי התורה פרק תשיעי הלכה ג': הרמב"ם כותב על נביא שנודע לנו שהוא נביא אמת, וציווה לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה - מצווה לשמוע לו, כאליהו בהר הכרמל, וצ"ע שהרי באליהו רק הוא עצמו הקריב, משא"כ כלל בנ"י, וא"כ מה ההוכחה מאליהו? וגם לפי המשך ההלכה: ואילו שאלו את אליהו ואמרו נעקור מה שכתוב בתורה "השמר לך פן תעלה עלתיך בכול מקום אשר תראה, כי אם במקום אשר יבחר באחד שבטיך"? אמר להם: לא! אבל אני מקריב היום כדי להכחיש את נביאי הבעל,
וא"כ צ"ע שהרמב"ם הרי רצה לאמר שכשנביא מצווה לעבור על ד"ת יש מצווה להקשיב לו, (ולקיים את זה) וכאן הרי הנביא (אליהו) לא ציווה לעבור, אלא רק הוא עצמו עבר, וא"כ אין הוכחה כלפי שאר העם, יוצא שהראייה של הרמב"ם לא מתאימה להלכה עצמה! וצ"ע,
יש חיוב לציית\להאמין לנביא שעובר על מצות ה'? שהרי מכוח ההצלחה של ההקרבה האסורה האמינו בו העם.
והיינו - אם הסמכות של הנביא יכולה להתבסס על מעשה איסור היא יכולה גם לצוות עליו.
 
יש חיוב לציית\להאמין לנביא שעובר על מצות ה'? שהרי מכוח ההצלחה של ההקרבה האסורה האמינו בו העם.
והיינו - אם הסמכות של הנביא יכולה להתבסס על מעשה איסור היא יכולה גם לצוות עליו.
לפי"ז יקשה שהרי הרמב"ם רצה להביא הוכחה בכללי שמצווה לשמוע לנביא שמצווה לעבור על אחת ממצוות התורה, ומביא הוכחה ממקרה שבו לכאורה מותר מסיבה אחרת? כדי שהעם יאמינו בו? גם חוץ מזה, הרמב"ם כתב כבר שרק נביא שהעם כבר מאמנים בו - שמצווה לעבור על אחת ממצוות התורה מצווה לשמוע לו, והרי מביא ראייה מאליהו שבו העם לא האמין בו לגמרי?
 
מפורש בגמרא בסנהדרין שעמ׳׳י שמע לאליהו והקריבו שחוטי חוץ
ובאמת בפסוקים לא כתוב רק שאליהו ערך את העצים והעלה הנתחים אבל לא כתוב מי שחט וזרק.
איזה דף? וגם בכללי איפה זה נמצא בתנ"ך בדיוק?
 
משנה תורה הל' יסודי התורה פרק תשיעי הלכה ג': הרמב"ם כותב על נביא שנודע לנו שהוא נביא אמת, וציווה לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה - מצווה לשמוע לו, כאליהו בהר הכרמל, וצ"ע שהרי באליהו רק הוא עצמו הקריב, משא"כ כלל בנ"י, וא"כ מה ההוכחה מאליהו? וגם לפי המשך ההלכה: ואילו שאלו את אליהו ואמרו נעקור מה שכתוב בתורה "השמר לך פן תעלה עלתיך בכול מקום אשר תראה, כי אם במקום אשר יבחר באחד שבטיך"? אמר להם: לא! אבל אני מקריב היום כדי להכחיש את נביאי הבעל,
וא"כ צ"ע שהרמב"ם הרי רצה לאמר שכשנביא מצווה לעבור על ד"ת יש מצווה להקשיב לו, (ולקיים את זה) וכאן הרי הנביא (אליהו) לא ציווה לעבור, אלא רק הוא עצמו עבר, וא"כ אין הוכחה כלפי שאר העם, יוצא שהראייה של הרמב"ם לא מתאימה להלכה עצמה! וצ"ע,
יש חיוב לציית\להאמין לנביא שעובר על מצות ה'? שהרי מכוח ההצלחה של ההקרבה האסורה האמינו בו העם.
והיינו - אם הסמכות של הנביא יכולה להתבסס על מעשה איסור היא יכולה גם לצוות עליו.
לפי"ז יקשה שהרי הרמב"ם רצה להביא הוכחה בכללי שמצווה לשמוע לנביא שמצווה לעבור על אחת ממצוות התורה, ומביא הוכחה ממקרה שבו לכאורה מותר מסיבה אחרת? כדי שהעם יאמינו בו? גם חוץ מזה, הרמב"ם כתב כבר שרק נביא שהעם כבר מאמנים בו - שמצווה לעבור על אחת ממצוות התורה מצווה לשמוע לו, והרי מביא ראייה מאליהו שבו העם לא האמין בו לגמרי?

בודאי הטעם של צורך שעה אינו טעם מצד עצמו להתיר, אלא רק טעם למה הורה כן אליהו הנביא.
ומכל מקום עצם זה שאליהו עשה כן מוכיח שכוחה של נבואה יפה להתיר לפי שעה דבר האסור מד"ת ואם כן מה לי אם התנבא להוראת שעה לעצמו מה לי אם התנבא להוראת שעה לאחרים, מאחר שכוחה של נבואה יפה בזה, ומאחר שיודעים בו שדבר ה' בפיהו, אין בין הנביא עצמו לאחר כלום.
 
בודאי הטעם של צורך שעה אינו טעם מצד עצמו להתיר, אלא רק טעם למה הורה כן אליהו הנביא.
ומכל מקום עצם זה שאליהו עשה כן מוכיח שכוחה של נבואה יפה להתיר לפי שעה דבר האסור מד"ת ואם כן מה לי אם התנבא להוראת שעה לעצמו מה לי אם התנבא להוראת שעה לאחרים, מאחר שכוחה של נבואה יפה בזה, ומאחר שיודעים בו שדבר ה' בפיהו, אין בין הנביא עצמו לאחר כלום.
ודאי שגם מה שאתה כותב נכון(שגם הנביא עצמו צריך לדין של הוראת שעה בשביל לעשות על פי מה שקיבל בנבואה), אבל לגופו של עניין מבואר בגמרא בסנהדרין שהזכרתי שלא רק אליהו עשה על פי נבואתו אלא גם עמ’’י, עיי’’ש.
 
מדוע? הרי עת לעשות לה' - הפרו תורתך, ולכאו' בין הוראת שעה בין הוראת קבע!
צריך להגדיר את גדרי 'עת לעשות לה' אבל האם הכוונה שבכל פעם שנראה לחכם שעל ידי איזה מעשה יהיה קידוש ה' מותר לו לעשותו למרות שהוא איסור תורה? וגם בסוגיין יעויין ביבמות דף צ' ובתוס בסנהדרין שם שדם אם דווקא על פי נבואה או גם בלאו הכי ובתחילה תוס' מבין שם שבאליהו הנביא לא היה זה בנבואה, ולבסוף משמע שלומד שכן היה בנבואה ושכן משמע לו בפסוק, ובכל מקרה יש ללמוד מזה גם ללא בנבואה, והיא סוגיא גדולה כמובן.

ואם כוונתך הית לאופן של נבואה וכמדובר, הכוונה ב'הוראת שעה' לומר שאם הנביא מבטל מצווה מן המצוות ואומר מאיזה טעם שיהיה ואף לו יהיה טעם של קידוש ה' שקיבל בנבואה לבטל לעולם מצווה מן המצוות אז הדין הוא שהוא נביא שקר, ושאין בכוח נבואה לעשות כן.
 

חברים מקוונים לאחרונה

חזור
חלק עליון