נח נח קיים ציווי ה' או היה מקטני אמנה?

[נדיב לב]

בראשית פרק ז
(ד) כי לימים עוד שבעה אנכי ממטיר על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה ומחיתי את כל היקום אשר עשיתי מעל פני האדמה:
(ה) ויעש נח ככל אשר צוהו ידוד:
וכתב רש"י על אתר: ויעש נח - זה ביאתו לתיבה:

אמנם בפסוק ז' שם: ויבא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אתו אל התבה מפני מי המבול.
וכתב רש"י: מפני מי המבול - אף נח מקטני אמנה היה מאמין ואינו מאמין שיבא המבול ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים:

ודרוש הסבר, מדוע פירש רש"י בפסוק ה' שקיים ציוו ה' בביאתו לטובה? והלא נכנס לתיבה רק לאחר שדחוקהו המים?

וכך העירו המפרשים.

א. והמהר"ל בגור אריה כתב ליישב וז"ל: זה ביאתו לתיבה. פירוש שהיה בא עד התיבה ועדיין לא נכנס בה, ולפיכך כתב 'זה ביאתו אל התיבה', אבל כניסתו אל התיבה לא היה עד שדחקוהו מי המבול, כדכתיב בקרא שאחר זה (פסוק ז) "ויבא נח וגו'", והשתא "ויבא" הראשון שבא עד התיבה, והב' - שנכנסו לתוך התיבה ע"כ.

אמנם לא מבואר כל כך. מה המעלה שבא לתיבה, אם מיאן להיכנס.

ב. וראיתי בחידושי הגרי"ז הלוי שכתב וז"ל: ואמר הרב זצ"ל דבדור של רשעים ובגודל הנסיונות. גם כשמתעוררת האמונה אצל האדם רק לבסוף כשכבר מתחיל לראות עונשם של רשעים, גם הוא עוד בגדר מאמין נחשב, ומתקיימת אצלו האמירה לקיים ככל אשר צווהו:

 

[נדיב לב]

ג. תירוץ נוסף עפ"י הרע"ב שם וז"ל: מפני מי המבול אף נח מקטני אמנה היה כו'. קשה הלא צדיק היה ואיך היה מסתפק בדבריו של מקום. וי"ל שהיה חושב כיון שה' הוא ניחם על הרעה אולי יתעשת ולא יאבדו וגם כי היה רואה המים יורדין ברחמים כדפרש"י בפסוק ויהי הגשם:

ד. עוד יש לומר עפ"י מש"כ בספר אהבת יהונתן וז"ל: ויבא נח ובניו ואשתו ונשי בניו אתו אל התיבה מפני מי המבול. ואמרו חז"ל נח מקטני אמנה היה ולא נכנס עד שדחקוהו המים נראה פירושו כי כל זמן שהיה נח חוץ לתיבה היה זכותו משותף עמם וכשנכנס לתיבה הרי נטלם מהם וכלא היה יחשב ונח חשב אולי ישוב ה' וריחם כמאמר יונה בן אמיתי ולכך לא ביקש לכנוס כי אולי עוד יש תקוה ויגן זכותו ג"כ ולכך לא נכנס עד שהיו המים דוחקין אותו וכוונתו לטובה ולשם שמים היה:

ה. עוי"ל לפמש"כ הכתב והקבלה וז"ל: מפני מי המבול. מקטני אמנה היה שלא נכנס עד שדחקוהו המים (רש"י מרבותינו) וזה למאן דדרש בדורותיו לגנאי, ולמאן שדרשו לשבח נכנס נח אל התבה בעשירי לחדש בו ביום שנצטוה, והכי איתא בפרקי דר"א, בעשירי לחדש נכנסו כלם אל התבה ובי"ז בו ירדו מי המבול על הארץ, ולדידי' טעם מפני המבול, להודיע שבאו גברי לחוד ונשי לחוד, אף שהי' שבעה ימים קודם לפורעניות מ"מ פירשו מסבת הצער המעותד לבוא (משכיל לדוד) ומה שאמר אח"ז, בשבעה עשר יום לחדש וגו' בעצם היום הזה בא נח וגו' היינו שבי"ז היתה ביאה מוחלטת שלא יצאו עוד ממנה, אבל בעשירי שבא מפני הצווי, היא היתה ביאה שאינה מוחלטת, כי בשבעת הימים האלה היה יוצא ובא, להביא אל התבה דברים הנצרכים, כלי בית כלי תבשיל ומיני מאכל לו ולבהמתו, גם לימי אבלו של מתושלח היה להספידו, ולמ"ש (סנהדרין ק"ח) שקבע להם הקב"ה שבעת ימים אלו לשוב בתשובה, היה נח יוצא אליהם לדבר עמהם אולי ישובו (רז"ל) וכבר מצאנו לשון ביאה שאינה אלא תנועה והכנה אל ביאה תכליתית ומוחלטת, כמו והנה גמלים באים, ארחת ישמעאלים באה מגלעד, בעל החלומות הלזה בא, שאין בכל אלה ביאה תכליתית ומוחלטת כ"א תנועה המכשרת אל תכליתה, וכזה ביאת נח בעשירי לחדש, אמנם ביאתו בי"ז היא הביאה התכליתי והמחולטת, ובביאה זו האחרונה הוסיף הכתוב להודיע, כי החיות והבהמות הרמש והעופות שבאו אל התבה, למינהם באו, ר"ל כל השייך למין החי' וכל מה שיתיחס אליו מין בהמה, וכן בכלם, עמ"ש בראשית א' י"א למינו:

ו. עוי"ל לפמש"כ בספר פרדס יוסף וז"ל: רש"י אף נח מקטני אמנה (ז, ז). עיין בקובץ דרושים (ח"ב כרך א' סימן כ"ג) שכתב עפ"י מה שכתב בנזר הקודש על הגמ' בתענית (כ"א ע"ב) בסורא הוי דבר ובשבבותא דרב לא היה, סברוה משום זכותיה דרב, איתחזי' ליה בשביל אשה צדיקת, וכתב כיון דניתן רשות למשחית אינו מבחין, וכשיש צדיק בשכונה ההכרח להציל כל השכונה דלא יספה צדיק עם רשע, וזה דוקא בצדיק שאינו גמור, אבל בצדיק גמור מבחין. ורב היה צדיק גמור והיה הוא לבד ניצל ולא כל השכונה, וזה שניצולה כל השכונה היה בזכות צדיקת אחרת שאינה צדיק גמור, עיין שם. ונח היה צדיק גמור ולא הגין זכותו על כל הדור, אמנם נח לא היה מחשיב עצמו לצדיק גמור, וחשב שכולם ינצלו בזכותו, וזהו שכתב נח מקטני אמנה היה, שלא היה מאמין שהוא צדיק גמור, וחישב שלא יבא המבול וינצלו כל העולם בשבילו עד שדחקוהו המים:

ז. ועוד הביא בשם הרבי יצחק מווארקי ז"ל, שהפשט שאף מקטני אמנה היה מאמין ג"כ, שהיה סובר שהם צדיקים, על כן לא היה מאמין שיבא המבול, מפני שיגינו על הדור:

ח. וכן הביא בשם הרב מאפטא, דאמונה יש ב' וכתב פירושים, א'. כפשוטו אמונת הדבר, ב'. המשכה וגידול כמו ויהי אומן את הדסה (אסתר ב, ז). וע"י אמונה ובטחון יש כח שעי"ז ימשך ויבא הדבר באמת, ונח היה מאמין, אבל היה ירא להאמין באמונה שלימה, שלא ימשך עי"ז המבול באמת, לכן לא נכנס עד שדחקוהו המים: