- הודעות
- 4,791
- תודות
- 17,503
- נקודות
- 895
הרה"ק רבי העניך מאלכסנדר זי"ע דרכו בקודש, כשהיה מגיע לסיום אמירת ה"הגדה" בליל פסח להכרזה "לשנה הבאה בירושלים", היה מספר סיפור המעשה דלהלן:
מעשה ביהודי אחד, שהיה מחזיק בחכירה את בית המזיגה בכפר של פריץ אחד. כשהגיע אותו יהודי כפרי לפיסקה "לשנה הבאה בירושלים", זכר את מצבו המבודד בכפר רחוק מאחינו בני ישראל, שאין בידיו לגדל את בניו לתורה שבקבע ולתפילה בציבור, השתוחחה עליו נפשו ונתלבש בהתלהבות עצומה וקרא בקולי קולות: "לשנה הבאה בירושלים"! "לשנה הבאה בירושלים"! אותה שעה עבר שם הפריץ בעל הכפר, ושמע את הצעקות בתימהון.
נכנס ושאל את בעל המזיגה שלו: מה לך יהודי כי צעקת כמבוהל ועוררת את כל בני הכפר משנתם! סיפר לו המוזג את כל פרשת הגלות הארוכה, ועל הצפייה למשיח שמחכה לו בכל יום שיבוא, ופירש לו ככל שזכר מגירסא דינקותא פירוש המילות "לשנה הבאה בירושלים". הניד לו הפריץ בראשו ואמר: ובכן שמע נא יהודי אם עד השנה הבאה לעת כזאת, לא תקיים את הבטחתך החגיגית לעלות לירושלים, דע לך, שאפקיר בשרך לכלבי הציד שלי.
עברה חלפה שנה ובן-דוד עדיין לא בא, המוזג מוזג והפריץ מושל כמימים ימימה. כיוון שהגיע הפסח זימן הפריץ את המוזג ושאל אותו: נו, יהודון, היכן הבטחתך "לשנה הבאה בירושלים"? הלא הזהרתיך! עכשיו, או או, או שאתה עוקר מן הכפר והולד תיכף ומיד לירושלים שלך או שאתה עוזב את אמונתך ומפסיק להכריז "לשנה הבאה בירושלים", התחיל המוזג בוכה לפני הפריץ מפייסו בדברים ומתחנן לו שיתן לו ארכא לעוד שנה אחת. שידלו מאוד, עד שריכך לבו ונשדל לו ואמר: טוב, הריני מאריך לך הזמן לשנה אחרת, ובלבד שאתה כופל לי דמי חכירת המזיגה. ברם, דע לך הוסיף הפריץ ברוגזה שזו הארכה ואזהרה אחרונה שנה אחת בלבד ולא יותר, אפילו יום אחד לא. והיה אם לסוף שנה זו עודך עומד בכפר שלי, שוב לא יועילו לך כל טענות ומענות, כל דמעות ותחנונים.
כל אותה שנה השתדל המוזג לעקור משם מחמת איומי הפריץ, ולא עלתה בידו, כיוון שהגיע אור ליום י"ד בניסן ליל בדיקת חמץ, עמד אותו מוזג עלוב בתפלה ופילל עם קונו. פתח ואמר: ריבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שהריני מוכן ומזומן לחרוף נפשי למענך ולמות מיתה משונה בידי פריץ אכזרי זה, אבל לבי נוקפני מה תעשה לשמך הגדול לחילול השם, נפשי דאובה על למה יאמרו הגויים בני ישראל שקרנים הם, אומרים שנה בשנה, ופעמיים בשנה בשעות גדולות ביותר, בליל הסדר - בפסח, וביום הקדוש בשעת נעילה "לשנה הבאה בירושלים" ואינם מקיימים...
אף אנו סיים ר' העניך אומרים: "לך ה' הצדקה" - אתה שופט כל הארץ, עושה בוודאי בדין ובצדקה שאתה כובשנו בגלות, אך "ולנו בושת הפנים" הרי אנו בושים ונכלמים להרים ראש נגד הגויים, שאומרים לנו שקרנים אתם, ריבונו של עולם שלח לנו את משיח צדקך ו"לשנה הבאה בירושלים".
גליון מחוברים
מעשה ביהודי אחד, שהיה מחזיק בחכירה את בית המזיגה בכפר של פריץ אחד. כשהגיע אותו יהודי כפרי לפיסקה "לשנה הבאה בירושלים", זכר את מצבו המבודד בכפר רחוק מאחינו בני ישראל, שאין בידיו לגדל את בניו לתורה שבקבע ולתפילה בציבור, השתוחחה עליו נפשו ונתלבש בהתלהבות עצומה וקרא בקולי קולות: "לשנה הבאה בירושלים"! "לשנה הבאה בירושלים"! אותה שעה עבר שם הפריץ בעל הכפר, ושמע את הצעקות בתימהון.
נכנס ושאל את בעל המזיגה שלו: מה לך יהודי כי צעקת כמבוהל ועוררת את כל בני הכפר משנתם! סיפר לו המוזג את כל פרשת הגלות הארוכה, ועל הצפייה למשיח שמחכה לו בכל יום שיבוא, ופירש לו ככל שזכר מגירסא דינקותא פירוש המילות "לשנה הבאה בירושלים". הניד לו הפריץ בראשו ואמר: ובכן שמע נא יהודי אם עד השנה הבאה לעת כזאת, לא תקיים את הבטחתך החגיגית לעלות לירושלים, דע לך, שאפקיר בשרך לכלבי הציד שלי.
עברה חלפה שנה ובן-דוד עדיין לא בא, המוזג מוזג והפריץ מושל כמימים ימימה. כיוון שהגיע הפסח זימן הפריץ את המוזג ושאל אותו: נו, יהודון, היכן הבטחתך "לשנה הבאה בירושלים"? הלא הזהרתיך! עכשיו, או או, או שאתה עוקר מן הכפר והולד תיכף ומיד לירושלים שלך או שאתה עוזב את אמונתך ומפסיק להכריז "לשנה הבאה בירושלים", התחיל המוזג בוכה לפני הפריץ מפייסו בדברים ומתחנן לו שיתן לו ארכא לעוד שנה אחת. שידלו מאוד, עד שריכך לבו ונשדל לו ואמר: טוב, הריני מאריך לך הזמן לשנה אחרת, ובלבד שאתה כופל לי דמי חכירת המזיגה. ברם, דע לך הוסיף הפריץ ברוגזה שזו הארכה ואזהרה אחרונה שנה אחת בלבד ולא יותר, אפילו יום אחד לא. והיה אם לסוף שנה זו עודך עומד בכפר שלי, שוב לא יועילו לך כל טענות ומענות, כל דמעות ותחנונים.
כל אותה שנה השתדל המוזג לעקור משם מחמת איומי הפריץ, ולא עלתה בידו, כיוון שהגיע אור ליום י"ד בניסן ליל בדיקת חמץ, עמד אותו מוזג עלוב בתפלה ופילל עם קונו. פתח ואמר: ריבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שהריני מוכן ומזומן לחרוף נפשי למענך ולמות מיתה משונה בידי פריץ אכזרי זה, אבל לבי נוקפני מה תעשה לשמך הגדול לחילול השם, נפשי דאובה על למה יאמרו הגויים בני ישראל שקרנים הם, אומרים שנה בשנה, ופעמיים בשנה בשעות גדולות ביותר, בליל הסדר - בפסח, וביום הקדוש בשעת נעילה "לשנה הבאה בירושלים" ואינם מקיימים...
אף אנו סיים ר' העניך אומרים: "לך ה' הצדקה" - אתה שופט כל הארץ, עושה בוודאי בדין ובצדקה שאתה כובשנו בגלות, אך "ולנו בושת הפנים" הרי אנו בושים ונכלמים להרים ראש נגד הגויים, שאומרים לנו שקרנים אתם, ריבונו של עולם שלח לנו את משיח צדקך ו"לשנה הבאה בירושלים".
גליון מחוברים