מה המקור? הסיפור עם אפלטון עם אחד מחכמי התורה (1 צופה)

[אימתי]

ששאל אותו על מה אתה בוכה
וענה לו שכל ההחכמה שלנו משם
מישהו יכול להביא את המקור המדוייק של זה
זכור לי שזה מופיע בגמ' איפשהוא
תודה מראש

 

[אור זרוע לצדיק]

למיטב זכרוני בגמ' לא.

 

[אימתי]

למיטב זכרוני בגמ' לא.

לחץ כדי לכווץ...

איזה מסכת

 

[אור זרוע לצדיק]

לפי מה שבדקתי המקור אינו בגמ' בכלל.

 

[התורה]

ששאל אותו על מה אתה בוכה
וענה לו שכל ההחכמה שלנו משם
מישהו יכול להביא את המקור המדוייק של זה
זכור לי שזה מופיע בגמ' איפשהוא
תודה מראש​

לחץ כדי לכווץ...

הרב @נדיב לב הראה בזה:

על מה אנו צמים? אמרו חז"ל: "כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו" (ירושלמי, יומא, פרק א, הלכה א).

בית המקדש היווה בית לקב"ה בארץ ישראל - שם כופרו עוונותינו, שם ה' שמע את זעקתנו והיינו קרובים אליו. גם השנה הזו לא זכינו לגאולה, כי איננו ראויים לבית מקדש. על זה בכינו ונבכה, כי הצרות עודן אורבות בפתח עתידנו, מצטרפות לאלף הגזירות שנגזרו.

הקב"ה יכול היה לבנות את בית המקדש השנה, ואפילו ברגע זה, אך הוא לא עושה זאת. כי עדיין לא מגיע לנו. מה שאומר, שגם אם היה קיים בית-המקדש ברגע זה ממש, ניצב בירושלים הבנויה, הוא שוב היה נחרב בגלל עוונותינו.

אז אנו בוכים וצמים היום על החורבן שלנו, על חורבן בית המקדש הנחרב גם ברגע זה, בגלל עוונותינו הרבים. אנו צמים ומתאבלים על החורבן שהיה ושנותר, החורבן שהתחיל לפני אלפיים שנות גלות ומתמשך עד ימינו אנו, בגלות הרוחנית שבה אנו שרויים כיום. זהו החורבן של אבותינו ושלנו. ועם כל הצער על מה שאבד, אנו חוזרים ומתחננים ל-ה' שיסלח לעמו וישיב עטרה ליושנה.

בתשעה באב איננו בוכים רק על מה שהיה, אלא על מה שיש. אנו בוכים על העוונות שלנו, על בית המקדש שעדיין לא ראוי להיבנות בשנה זו. אנו בוכים על הגאולה לה עמנו מצפה מזה אלפי שנים של ייסורים.




על השואה שעבר עמנו

כל השנה אנו מדחיקים, זוכרים מהצד וממשיכים. היום אין לאן לברוח, הזיכרון עומד לפנינו, מזכיר את כל מה שעברנו, את השואה יחד עם אלף צרות אחרות, פוגרומים וזוועות, כולם מצטרפים יחד לכל הייסורים שעבר עמנו באלף ועוד אלף שנות גלות. אז איך אפשר שלא לבכות בתשעה באב, כאשר הוא המקור האמיתי לכל צרותינו, לא עוד אירוע נורא שהיה וחלף לו, אלא אירוע מתמשך שעודנו מעצב את גורלנו, מצטרף לאלף ייסורים ועוד אלף. גזירה אחר גזירה, דור עובר ודור בא, ואין הלב עומד בפרץ המכות.

בתשעה באב אנו בוכים על כל הייסורים שעבר עמנו במשך שנות גלותו, על כל הזוועות, הפוגרומים, האנטישמיות והשואה. כי חורבן בית המקדש הוא המקור לכל הצרות שעבר ועובר עם ישראל לאורך הדורות.



על הסתר הפנים

בכל יום אנו מבקשים בתפילת שמונה עשרה: "השיבה שופטינו כבראשונה, ויועצינו כבתחילה".

מאז חרב בית המקדש, פסקה הנבואה מישראל, התבטלה הסנהדרין של שבעים ואחד זקני ישראל. איבדנו את הקשר הגדול ביותר שלנו עם הקב"ה. כיום אנו נמצאים בחושך רוחני, מבקשים עצה והכוונה, צמאים לשמוע את דבר ה'. על ניתוק הקשר הרוחני עם הקב"ה אנו בוכים ומתפללים. עליו נמשיך להתאבל עד ש-ה' ישיב את ביתו ואת נביאיו.

האם יש לך קשיים בפרנסה? קשיים במציאת בן/בת זוג? ייסורי הגוף או ייסורי הנפש? תפילות שלא נענות... לכולם מקור אחד: איבוד הקשר הישיר שלנו עם בורא עולם מאז החורבן.

לקב"ה יש חשבונות, הוא לא נטש אותנו, וכל מה שהוא עושה הוא לטובתנו, אך כל החשבונות הללו נסתרים מאתנו מאז הגלות. זהו הסתר הפנים עליו דיברה התורה: "ואנוכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה" (דברים לא).

כשאבא מסתתר, הוא עדיין נמצא ושומר עלינו, רק שאיננו רואים אותו. איבדנו את הקשר הישיר עם בורא עולם. גם על זאת אנו בוכים, על החורבן האישי שלנו, על הסתר הפנים.

כל קושי שיש באמונה, כל בלבול שיש בעולם, כל כפירה ורשע שחוגגים סביבבנו, הכל מתחיל ונובע מהחורבן הרוחני שנגזר עלינו עד הגאולה.

אז אנו בוכים בתשעה באב, אנו בוכים על הקושי להתחבר לתורה והמצוות כבימי קדם, על האמונה הגלויה שהיתה ונאבדה מאתנו, אנו בוכים על אבא.

אין יום-זיכרון יותר אקטואלי מתשעה באב. אנו צריכים לשאול, לא כיצד לבכות, אלא כיצד לעצור את הדמעות.

כל צער, כל כאב גשמי ורוחני, כל הסתר פנים, כל תפילה שלא נענתה, כל חוסר ביטחון שחווית, כל רגש של קירבה שאיבדת בגלל החטאים הרבים והניסיונות - צרף הכל ביחד, והרי לך חורבן בית המקדש, המקור לריחוקנו, לעצבוננו וגזירותינו. על כך אנו בוכים ועל כך אנו מבקשים, שלא לבכות עוד בשנה הבאה.



הפילוסוף לא הבין: האם אנו בוכים על חלב שנשפך?

וכאן אנו מגיעים לחלק החשוב ביותר שיש. והיא הנקודה עליה מתפלאים עלינו אומות העולם ושואלים, על מה ולמה אתם בוכים כבר אלפיים שנה, על חלב שנשפך?

בסיפור אחד מסופר, כיצד לאחר שנחרב בית המקדש הראשון, ביקר בירושלים פילוסוף מפורסם בשם אפלטון, שהגיע מארץ יוון (לפי מקורות היסטוריים, אפלטון אכן נדד לאסיה וכנראה ביקר גם בירושלים). הסיפור מספר שהפילוסוף פגש בירמיהו הנביא, וראה אותו בוכה ומתאבל על בית המקדש שנחרב.

פנה אליו הפילוסוף אפלטון בתמיהה ושאל: "כיצד ייתכן שחכם יהודי גדול יבכה על עצים ואבנים? הרי מבין אתה שאין ראוי לבכות על העבר".

ירמיהו שאלו בתמורה: "הנך פילוסוף, אם כן ספר לי על שאלותיך הפילוסופיות".

אפלטון השיב לו, שעל קושיותיו המסובכות בפילוסופיה אין פתרון, ואז סיפר לו על שאלותיו הקשות.

להפתעתו הרבה, ירמיהו הנביא פתר לו קושיה אחר קושיה, והשיב לו תשובות נחרצות וברורות על כל שאלותיו הפילוסופיות.

נדהם הפילוסוף עד עומק לבו ושאל בהתפעלות: "מנין השגת חכמה מופלאה זו?"

השיבו הנביא: "את כל החכמה הזו שאבתי מעצים ואבנים אלו, שעליהם אני מתאבל".

ומה לגבי השאלה הראשונה ששאלו הפילוסוף?

על כך הוסיף ירמיהו הנביא ואמר לאפלטון: "אתה שאלת אותי, כיצד ייתכן שחכם יבכה על העבר. לצערי על שאלה זו לא אוכל להשיבך, כי לא תוכל להבין את התשובה"!

הפילוסוף, עם כל חכמתו הרבה, עדיין רחוק היה מקשר אישי עם הקב"ה. בעיני הפילוסוף אלוקים הוא רק "מקור הטבע והקוסמוס", אך בעינינו, הקב"ה הוא אבא, והדבר הקרוב ביותר שיש. כך אמר לנו הקב"ה בתורה: "בנים אתם ל-ה' אלוקיכם" (דברים יד).

שימו לב שכאשר אנו אומרים "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", אנו אומרים במהלך הפסוק שהוא "אלוקינו" - הוא האלוקים אשר הוציאנו ממצרים ובחר בנו לעם.

הפילוסוף הגדול לא היה מסוגל להבין דבר פשוט, שכל ילד יהודי מרגיש בלבו; שאם רק נבכה חזק מספיק, כל הבכיות של הדורות יצטרפו ביחד, עד שאבא ימלא את משאלת לבנו, ויבנה עבורנו שוב את בית המקדש.

כך מסרו חז"ל: "כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה" (תענית דף ל, עמוד ב).

כל מי שבכה והתאבל על בית המקדש עוד יזכה לקום בתחיית המתים כאשר בית המקדש ישוב להיבנות. כל מי שבכה עוד יזכה לישועה והנחמה.

פירוש הדבר שאנו לא בוכים על "חלב שנשפך", אלא בוכים על עתידנו האמיתי, הממשי. בזכות האבל שלנו נזכה בבית מקדש חדש.

דבר זה פילוסוף אינו יכול להבין, דווקא בגלל שהוא פילוסוף ולא בן. אנו הבנים והבנות מבינים שהתפילות שלנו מצטרפות זו לזו, ויש תקווה לעם ישראל, דווקא מכיוון שאנו בוכים לקב"ה בתור ילדים ולא בתור פילוסופים; היום אנו בוכים לאבינו שבשמים.



הערת שוליים

רבים חיפשו את מקור הסיפור על המפגש המפורסם שבין ירמיהו הנביא לאפלטון. מסתבר שהרמ"א (הרב משה איסרליש) כתב בספרו "תורה העולה" שהפילוסוף היווני אפלטון בא לירושלים עם נבוכדנצר. הרב יעקב ישראל סטל חיפש אחר המקור לסיפור המלא על המפגש עם ירמיהו הנביא, וגילה שהוא פורסם לראשונה בספר "גן ירושלים" (שנת תרנ"ט, עמוד נד) מאת ר' נחמן גדליהו בראדער מליטא, שסיפרו מפי רבי ישראל סלאנטער זצ"ל על פי העתק מסיפור רומי עתיק.
​

(הידברות)​

 

[התורה]

ובנוס"א ב'דרשו':
הגאון רבי אל'ה לופיאן מביא בספרו 'לב אליהו', (בראשית) מעשה נפלא בשם 'תורת העולה' לרמ"א. (אמנם ב'תורת העולה' אינו מופיע, וכבר נשתברו קולמוסים רבים בחיפוש אחר המקור למעשה זה שהיה מקובל בפי חכמי הדורות).

מעשה זה נוגע לביקור שערך הפילוסוף הנודע אפלטון בירושלים, לאחר חורבן בית ראשון, וכשהגיע להר הבית שהיה חרב ושמם, ראה שם את ירמיהו נביא ה', כשהוא מעוטף כאבל ויושב ובוכה על חורבן בית המקדש.

אמר אפלטון לירמיהו הנביא: שתי שאלות יש לי אליך. הראשונה, הרי אתה הוא החכם והפילוסוף הגדול של היהודים, ואם כן מדוע אתה בוכה על עצים ואבנים? וכי אנשי רוח אמורים לבכות על דברים גשמיים שכאלו?

שאלה שניה, הוסיף אפלטון: הרי החכם יודע שהעבר אין וההווה כהרף עין, ומה לך כי תבכה על העבר, במקום לצפות פני עתיד ולהיערך לקראת הבאות?

השיב ירמיהו הנביא לאפלטון בשאלה: האם יש לך כמה ספיקות בחכמת הפילוסופיה שלא הצלחת לפתור אותן בחכמתך הרבה?

השיב לו אפלטון, ודאי! יש לי כמה וכמה שאלות פילוסופיות כבדות משקל שנותרו בלתי פתורות, כי אני חושב שהשכל האנושי אינו מסוגל להשיג אותן בכלל.

אמר ירמיהו לאפלטון, אדרבה, השמע באוזני את אחת הספיקות שלך. עשה אפלטון כדבריו וירמיהו הנביא ביקש שיאמר גם את הספק השני והשלישי ולאחר מכן ענה לו כלאחר יד על כל הספקות, בלי להתאמץ בריכוז המחשבה ולחתור אחר פיתרון.

נדהם אפלטון מחכמתו העצומה של ירמיהו הנביא ושאל אותו: האם ילוד אשה אתה? האומנם אתה בשר ודם, כי חכמה עצומה שכזאת אינה אפשרית בקרב בני האדם…

ענה לו ירמיהו אכן צדקו דבריך, לא כל אדם יכול להגיע לחכמה כזאת, אבל אני את החכמה העצומה הזאת שאבתי מאותם עצים ואבנים שעליהם אני מתאבל. עכשיו אתה מבין למה אני מתאבל על עצים ואבנים???

ובאשר לשאלתך השניה ששאלת מדוע אני מתאבל על העבר במקום להתכונן לעתיד, המשיך ירמיהו, על כך לא אוכל לענות לך, וזאת משום שאינך מזרע ישראל, ואתה לא מסוגל להבין את התשובה הזאת…

אומר רבי אל'ה לופיאן, בשם הסבא מקלם, שברור הדבר שתשובתו של ירמיהו לשאלה השניה היתה שהוא אינו בוכה על העבר, אלא על העתיד, כי הדמעות הללו שאנו מבכים על חורבן בית המקדש שהיה, הן אלו שמזרזות את בניינו של בית המקדש העתידי.

מוסיף רבי אל'ה לופיאן ומסכם בשם הסבא: ראו נא ראו, איך שהתשובה הזאת שמובנת מעצמה לכל ילד יהודי, אינה כיולה להיות מובנת אפילו לחכם ביותר שבאומות, אפילו אפלטון בחכמתו העצומה לא מסוגל להגיע להשגה הזאת, ולאמונה שאנו מאמינים בכל לב בביאת המשיח ובבניין בית המקדש במהרה, ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה נחכה לו בכל יום שיבוא.​

 

[אימתי]

ואוו אתם בטוחים שאין סיפור דומה בגמ'
זה ממש מפליא אותי !
וממש ישר כוח לכל התשובות המהירות
[ אין לי עדיין תודות אני חדש :)...

 

[אין עוד]

וכאן מובא בשם המדרש, מה שאינו נכון לכאורה.
(או ש'מדרש' זה שם כללי).

 

[אימתי]

מדרש זה דבר כללי לחז''ל בהרבה מחוזות ובמיוחד בעלונים ...

 

[התורה]

וכאן מובא בשם המדרש, מה שאינו נכון לכאורה.
(או ש'מדרש' זה שם כללי).

לחץ כדי לכווץ...

לכאורה תפוס לשון שני,
וכן מצינו רבות